להב החרמש 1 - חרמש
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
להב החרמש 1 - חרמש
מכר
מאות
עותקים
להב החרמש 1 - חרמש
מכר
מאות
עותקים

להב החרמש 1 - חרמש

4.8 כוכבים (96 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

תקציר

עולם מושלם. בלי רעב, בלי מחלות ובלי סבל.
האנושות הצליחה להכניע גם את המוות. אבל לחיים בעולם מושלם כזה יש גם מחיר כבד — החרמשים.
 
שני בני נוער, סִיטְרָה ורואן, נבחרים להיות שוליות של חרמש. זהו תפקיד שאיש מהם לא רוצה, ובדיוק בגלל זה הם נבחרו לו.
 
בעולם ללא מוות, רק החרמשים יכולים לסיים חיים, והם חייבים לעשות זאת כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין.
זהו תפקיד מכובד ועתיר זכויות, אבל בכל מקום שאליו החרמשים מגיעים הם פוגשים רק פחד.
 
סיטרה ורואן מתוודעים לעולמם של החרמשים ולומדים לשלוט ב"אמנות ההרג", אך שניהם יודעים היטב שכישלון עלול להוביל לסוף חייהם שלהם.
 
חרמש הוא הספר הראשון בסדרה "להב החרמש", זוכת הפרס היוקרתי " Michael L. Printz Award " למצוינות בספרי נוער. ספריו של ניל שוסטרמן זוכים להצלחה גדולה ומככבים מיד עם צאתם לאור בטבלאות רבי־המכר ברחבי העולם.

פרק ראשון

1
השמש לא כהתה
 
 
החרמש הגיע בשעת אחר צהריים מאוחרת ביום קר בנובמבר. סיטְרָה ישבה אל שולחן האוכל ופתרה בעיה קשה במיוחד באלגברה, העבירה משתנים מצד לצד ולא הצליחה למצוא את X או את Y, אבל אז נכנס למשוואת חייה משתנה קטלני בהרבה.
 
אורחים רבים הגיעו לבקר בדירה של משפחת טֵרָנוֹבָה, כך שצלצול פעמון הדלת לא היה מבשר רעות כשלעצמו — השמש לא כהתה, דבר לא העיד על כך שהמוות הגיע אל סף דלתם. אולי היקום צריך להואיל לספק אזהרות כאלה, אבל בראייה כוללת, החרמשים לא היו על־טבעיים יותר מגובי המסים. גם אלה וגם אלה הופיעו, השלימו את ענייניהם הלא־נעימים והלכו באשר באו.
 
אמא של סיטרה פתחה את הדלת. סיטרה לא ראתה מי האורח כיוון שהדלת הפתוחה הסתירה אותו מעיניה ברגע הראשון. מה שכן ראתה היה את אמה שעמדה שם, קפואה פתאום, כאילו כל הדם התגבש בגופה בבת אחת. כאילו אם ידחפו אותה, היא תיפול על הרצפה ותתנפץ.
 
"האם יורשה לי להיכנס, גברת טרנובה?"
 
קולו של האורח הוא שהסגיר את זהותו. הקול היה מהדהד ומחויב המציאות, כמו צלצול עמום של פעמון ברזל — מלא ביטחון בכוחו של הצליל להגיע אל כל אלה שיש להגיע אליהם. סיטרה ידעה שזה חרמש עוד לפני שראתה אותו. אלוהים! חרמש הגיע לבית שלנו!
 
"כן, כן, כמובן, תיכנס." אמה של סיטרה זזה הצדה לפנות לו דרך — כאילו היא האורחת ולא להפך.
 
הוא עבר את הסף, נעליו הרכות נטולות השרוכים לא השמיעו כל צליל על הפרקט. גלימתו מרובת השכבות היתה עשויה פשתן חלק בצבע שנהב, ואף ששוליה נגעו ברצפה היא היתה נטולת רבב. סיטרה ידעה שהחרמשים יכולים לבחור את צבע הגלימות שלהם — כל צבע מלבד שחור, שנחשב לא הולם את התפקיד. שחור הוא היעדר אור, והחרמשים היו ההפך מזה. הם היו קורנים ומוארים ונחשבו לטובים שבבני האדם — על סמך זה הם נבחרו לתפקיד.
 
היו חרמשים שבחרו גלימות בצבע עַז, אחרים בצבע עמום יותר. הן נראו כמו הגלימות העשירות והשופעות של המלאכים מתקופת הרנסנס, כבדות אך גם קלות מהאוויר. הסגנון הייחודי של גלימות החרמשים, יהיו אשר יהיו סוג הבד והצבע, הקל לזהותם בציבור ולכן להתחמק מהם — אם זה הדבר שרצה אדם לעשות. רבים דווקא נמשכו אליהם כמו בחבלי קסם.
 
צבע הגלימות העיד לעתים קרובות על אישיותו של החרמש. גלימת השנהב של החרמש הזה היתה נעימה למראה, הצבע רחוק דיו מלבן, שלא להכביד על העין בבוהק יתר. אך דבר מכל זה לא שינה את מי ומה שהיה.
 
הוא הסיר את הברדס וחשף שיער אפור מסופר בקפידה, פנים רציניות, שלחייהן הסמיקו מקור, ועיניים כהות שכשלעצמן כמעט הזכירו כלי נשק. סיטרה קמה. לא מתוך כבוד אלא מפחד. מהלם. היא ניסתה לא להתנשף. היא ניסתה למנוע מברכיה להתקפל תחתיה. הן בגדו בה ורעדו, והיא החדירה ברגליה אומץ בכווצה את השרירים. תהיה אשר תהיה מטרתו של החרמש, היא לא תתמוטט מולו.
 
"את יכולה לסגור את הדלת," הוא אמר לאמה של סיטרה, והיא עשתה זאת, אף שסיטרה ראתה כמה קשה הדבר עבורה. חרמש במבואה עדיין יוכל להסתובב וללכת אם הדלת תישאר פתוחה. ברגע שהדלת נסגרת הוא באמת בתוך הבית.
 
הוא הסתכל סביב ומיד הבחין בסיטרה. הוא חייך אליה. "שלום, סיטרה," אמר. העובדה שידע את שמה הקפיאה אותה בדיוק כפי שהופעתו הקפיאה את אמה.
 
"אל תהיי גסת רוח," נחפזה אמא שלה לומר. "תגידי שלום לאורח שלנו."
 
"יום טוב, כבודו."
 
"היי," אמר אחיה הקטן, בן, שיצא אל פתח החדר שלו לאחר ששמע את הדנדון העמוק של קול החרמש. בן בקושי הצליח לצפצף את הברכה בת המילה האחת. הוא הסתכל על סיטרה ועל אמא שלהם וחשב מה שחשבו כולם. אל מי הוא בא? אלי? או שאני אשאר להתמודד עם האובדן?
 
"הרחתי מהמסדרון משהו מעורר תיאבון," אמר החרמש ושאף עמוקות. "עכשיו אני רואה שצדקתי והריח באמת הגיע מהדירה הזאת."
 
"בסך הכול פשטידת אטריות, כבודו. לא משהו מיוחד." עד אותו רגע, סיטרה מעולם לא ראתה את אמה נוהגת בביישנות כזאת.
 
"טוב מאוד," אמר החרמש, "כי אני לא צריך שום דבר מיוחד." והוא התיישב על הספה והמתין בסבלנות לארוחת הערב.
 
האם היה מוגזם לקוות שהאיש הגיע לצורך ארוחה ולא יותר? אחרי הכול, גם חרמשים צריכים לאכול. על פי הנוהג, מסעדות לעולם לא גבו מהם כסף, אבל לפעמים דווקא ארוחה ביתית היתה נחשקת יותר. היו שמועות על חרמשים שדרשו מקורבנותיהם להכין להם ארוחה לפני שלוקטו. האם זה מה שקורה כאן?
 
יהיו אשר יהיו כוונותיו של החרמש, הוא שמר אותן לעצמו, ולא היתה להם ברירה אלא לתת לו כל דבר שירצה. האם יבחר לחוס על חיים אם האוכל יהיה לטעמו? תהתה סיטרה. מה הפלא שאנשים יוצאים מגדרם לרַצות את החרמשים בכל דרך אפשרית. תקווה בצל הפחד היא המניע החזק ביותר בעולם.
 
אמה של סיטרה נתנה לחרמש לבקשתו משהו לשתות ועכשיו עמלה להכין את ארוחת הערב המשובחת ביותר שתגיש אי־פעם. היא לא הצטיינה בבישול. בדרך כלל כשחזרה הביתה מהעבודה הספיקה להכין להם רק משהו זריז. הערב חייהם אולי תלויים ביכולות הבישול המפוקפקות שלה. ואבא שלהם? האם הוא יחזור הביתה בזמן או שהליקוט המשפחתי יתרחש בהיעדרו?
 
מבועתת ככל שהיתה, סיטרה לא רצתה להשאיר את החרמש לבדו עם מחשבותיו, ולכן הלכה איתו לסלון. בן, שבבירור היה מרותק לא פחות מאשר מפוחד, ישב איתה.
 
האיש הציג את עצמו בסופו של דבר ככבוד החרמש פָאראדֵיי.
 
"אני... אה... כתבתי פעם עבודה על פאראדיי לבית הספר," אמר בן וקולו נשבר רק פעם אחת. "בחרת שם של מדען מגניב."
 
החרמש פאראדיי חייך. "אני רוצה להאמין שבחרתי לעצמי פטרון היסטורי הולם. כמו מדענים רבים, מייקל פאראדיי לא היה מוערך מספיק בימי חייו, אבל בלעדיו העולם שלנו לא היה מה שהוא."
 
"אני חושב שאתה מופיע באוסף קלפי החרמשים שלי," המשיך בן. "יש לי כמעט את כל החרמשים של לב־מֵריקה — אבל אתה צעיר יותר בתמונה."
 
האיש נראה כבן שישים, ואף ששערו האפיר, בזקנקן שלו זרקה שיבה חלקית בלבד. היה נדיר שאדם יניח לעצמו להגיע לגיל כזה לפני שיאותחל לגיל צעיר יותר. סיטרה תהתה מה גילו האמיתי. כמה זמן הוא ממלא את התפקיד ונוטל חיים?
 
"המראה שלך משקף את הגיל האמיתי שלך או שאתה בקצה הרחוק של הגיל מתוך בחירה?" שאלה סיטרה.
 
"סיטרה!" הפשטידה שאמא שלה בדיוק הוציאה מהתנור כמעט נשמטה מידיה. "איזה מין שאלה!"
 
"אני אוהב שאלות ישירות," אמר החרמש. "הן מעידות על נטייה לכנות, ולכן אענה תשובה כנה. אני מודה ששבתי על עקבותי ארבע פעמים. הגיל הטבעי שלי קרוב למאה ושמונים שנה, אבל אני לא זוכר את המספר המדויק. בזמן האחרון בחרתי בחזות המכובדת הזאת כי אני מוצא שאלה שאני מלקט מוצאים בה יותר נחמה." ואז הוא צחק. "הם חושבים שאני חכם."
 
"בגלל זה אתה כאן?" פלט בן. "ללקט אחד מאיתנו?"
 
החרמש פאראדיי חייך חיוך בלתי־קריא.
 
"אני כאן לארוחת ערב."
 
 
 
אבא של סיטרה הגיע בדיוק כשארוחת הערב עמדה להתחיל. נראה שאמא שלה עידכנה אותו מראש והוא היה מוכן מבחינה רגשית הרבה יותר מהם. ברגע שנכנס ניגש ישירות אל החרמש פאראדיי, לחץ את ידו והעמיד פנים מאירות ועליזות הרבה יותר מכפי שבוודאי הרגיש באמת.
 
הארוחה היתה לא נוחה — בעיקר שתיקות, פה ושם הערה של החרמש. "יש לכם בית מקסים." ״כמה טעם יש ללימונדה!" "יכול מאוד להיות שזאת פשטידת האטריות הטעימה ביותר בכל לב־מריקה!" אף שכל דבריו היו שבחים, קולו חלף כמו רעידת אדמה במורד הגב של כולם.
 
"לא ראיתי אותך בשכונה בעבר," אמר אבא של סיטרה לבסוף.
 
"אני מניח שלא," ענה החרמש. "אני דמות ציבורית פחות מכפי שחרמשים אחרים בוחרים להיות. יש חרמשים שמעדיפים את אור הזרקורים, אבל כדי לעשות את העבודה בצורה נכונה באמת, נדרשת רמה מסוימת של אלמוניות."
 
"נכונה?" עצם הרעיון עורר בסיטרה התמרמרות. "יש דרך נכונה ללקט?"
 
"ובכן," הוא ענה, "בהחלט יש דרכים לא נכונות." הוא לא הוסיף דבר בעניין ורק אכל את פשטידת האטריות שלו.
 
בהתקרב הארוחה אל סיומה הוא אמר, "ספרו לי על עצמכם." זאת לא היתה שאלה או בקשה. לא היה ניתן לפרש זאת אלא כדרישה. סיטרה לא ידעה אם זה חלק מריקוד המוות הקטן שלו או שהוא מתעניין בְכנות. הוא ידע את שמותיהם לפני שנכנס לדירה, כך שסביר להניח שהוא כבר יודע כל דבר שיוכלו לספר לו. אז למה לשאול?
 
"אני עובד במחקר היסטורי," אמר אבא שלה.
 
"אני מהנדסת סנתוז מזון," אמרה אמא שלה.
 
החרמש הרים גבות. "ובכל זאת בישלת את כל זה מאפס."
 
היא הניחה את המזלג מידה. "הכול עשוי מרכיבים מסונתזים."
 
"כן, אבל אם אנחנו מסוגלים לסנתז כל דבר," הוא אמר, "בשביל מה אנחנו עדיין צריכים מהנדסים לסנתוז מזון?"
 
סיטרה יכלה ממש לראות את הדם אוזל מפניה של אמה. אבא שלה יצא להגן על קיומה של אשתו. "תמיד יש מקום לשיפור."
 
"כן — וגם העבודה של אבא חשובה!" אמר בן.
 
"מה, מחקר היסטורי?" החרמש נופף במזלג שלו בביטול. "העבר לעולם אינו משתנה — ועד כמה שאני יכול לראות, גם לא העתיד."
 
ההערות שלו הותירו את הוריה ואחיה מבולבלים ומודאגים, אבל סיטרה הבינה מה החרמש מנסה לומר. התפתחות התרבות הושלמה. כולם ידעו את זה. למין האנושי לא נותר עוד דבר ללמוד. שום דבר לפענח על אודות קיומנו שלנו. כך ששום אדם לא היה חשוב יותר מהאחרים. למעשה, בראייה כוללת, כל אדם היה חסר תועלת בדיוק כמו כל השאר. זה מה שהוא ניסה לומר וזה הרתיח את סיטרה, כי ברמה מסוימת היא ידעה שהוא צודק.
 
המזג של סיטרה היה ידוע לשמצה. לעתים קרובות הוא זקף ראש לפני השכל הישר והסתלק רק לאחר שהנזק כבר נגרם. הערב לא היה שונה.
 
"למה אתה עושה את זה? אם באת ללקט אחד מאיתנו, פשוט תגמור עם זה כבר ותפסיק להתעלל בנו!"
 
אמא שלה התנשפה ואבא שלה הסיט את הכיסא שלו לאחור, כאילו הוא מתכונן לקום ולסלק אותה פיזית מהחדר.
 
"סיטרה, מה את עושה!" עכשיו קולה של אִמה רעד. "תפגיני כבוד!"
 
"לא! הוא כאן והוא עומד לעשות את זה, אז שיעשה את זה. הרי הוא כבר החליט; שמעתי שהחרמשים תמיד מחליטים לפני שהם נכנסים לבית, נכון?"
 
החרמש לא התרגש מההתפרצות שלה. "יש כאלה שכן ויש כאלה שלא," אמר בעדינות. "לכל אחד מאיתנו יש צורת פעולה אחרת."
 
בשלב הזה בן כבר התחיל לבכות. אבא חיבק אותו בזרועו, אבל הילד לא ידע נחמה.
 
"כן, חרמשים חייבים ללקט," אמר פאראדיי, "אבל אנחנו חייבים גם לאכול ולישון ולנהל שיחות פשוטות."
 
סיטרה חטפה ממנו את צלחתו הריקה. "טוב, אז הארוחה נגמרה ואתה יכול ללכת."
 
אבא שלה התקרב אליו עכשיו. הוא צנח על ברכיו. אבא שלה ממש צנח על ברכיו מול האיש הזה! "בבקשה, כבודו, תסלח לה. אני מקבל אחריות מלאה על ההתנהגות שלה."
 
החרמש קם. "אין צורך בהתנצלות. קריאת התיגר דווקא מרעננת. אין לך מושג כמה משמים זה יכול להיות — הניסיונות להתחבב, המחמאות המתרפסות, המצעד האינסופי של החנפנים. בסטירה יכול להיות משהו ממריץ. היא מזכירה לי שאני אנושי."
 
והוא הלך למטבח ולקח את הסכין הגדול והחד ביותר שהצליח למצוא. הוא הצליף בו הלוך ושוב כדי להתרגל לאופן שבו הסכין חותך את האוויר.
 
היללות של בן התעצמו, ואבא הידק את אחיזתו בו. החרמש ניגש אל אמא שלהם. סיטרה כבר התכוננה להשליך את עצמה לפניה כדי לחסום את הלהב, אבל במקום להניף את הסכין, האיש הושיט את ידו האחרת.
 
"נשקי את הטבעת שלי."
 
איש לא ציפה לזה, וסיטרה פחות מכולם.
 
אמה של סיטרה בהתה בו וניענעה בראשה בחוסר אמון. "אתה... אתה מעניק לי חסינות?"
 
"על האדיבות שלך ועל הארוחה שהכנת, אני מעניק לך חסינות מליקוט למשך שנה אחת. שום חרמש לא יוכל לגעת בך."
 
אבל היא היססה. "תעניק אותה לילדים שלי במקום זאת."
 
החרמש המשיך להושיט אליה את הטבעת. בטבעת היה משובץ יהלום בגודל מפרק האצבע שלו, שבמרכזו ליבה כהה. הטבעת שענדו כל החרמשים.
 
"אני מציע אותה לך, לא להם."
 
"אבל —"
 
"ג'ני, פשוט תעשי את זה!" דחק בה אבא שלהם.
 
והיא עשתה זאת. היא כרעה ברך ונישקה את הטבעת, והדנ"א שלה נקרא ושודר אל מסד נתוני החסינות של החרמשוּת. באותו רגע ידע העולם שג'ני טרנובה מוגנת מליקוט למשך שנים־עשר החודשים הבאים. החרמש הסתכל על הטבעת שלו, שקרנה עכשיו באור אדום קלוש, לציין שהאדם שמולו חסין מפני ליקוט. הוא חייך חיוך של שביעות רצון.
 
וסוף־סוף אמר להם את האמת.
 
"באתי ללקט את השכנה שלכם, ברידג'ט צַ'דְוֶול," הודיע להם החרמש פאראדיי. "אבל היא עדיין לא היתה בבית. והייתי רעב."
 
הוא נגע בעדינות בראשו של בן, במעין ברכה. נדמה שזה הרגיע את הילד. החרמש פנה אל הדלת והסכין עדיין בידו, כך שלא היה ספק מה תהיה שיטת הליקוט של השכנה שלהם. אבל לפני שיצא הוא פנה אל סיטרה.
 
"המבט שלך חודר את החזיתות המזויפות של העולם הזה, סיטרה טרנובה. היית יכולה להיות חרמשה מוצלחת."
 
סיטרה נרתעה. "אני לעולם לא ארצה להיות חרמשה."
 
"וזאת," הוא אמר, "הדרישה הראשונה."
 
והוא יצא להרוג את השכנה שלהם.
 
 
 
הם לא דיברו על זה באותו ערב. איש לא דיבר על הליקוט — כאילו עצם הדיבור עלול להמיט אותו עליהם. מבית השכנים לא נשמע שום קול. לא צרחות, לא יללות תחינה — או שאולי הטלוויזיה של משפחת טרנובה פעלה בקול רם מכדי שישמעו. זה היה הדבר הראשון שאבא של סיטרה עשה ברגע שהחרמש יצא — הדליק את הטלוויזיה והגביר את הצליל כדי להבליע את קולות הליקוט מהעבר האחר של הקיר. אבל לא היה בזה צורך, כי תהיה אשר תהיה הדרך שבה ביצע החרמש את משימתו, הוא עשה זאת בשקט. סיטרה גילתה שהיא מתאמצת לשמוע משהו — כל דבר שהוא. היא ובן גילו בעצמם סקרנות חולנית שעוררה בכל אחד מהם בושה בסתר לבו.
 
כעבור שעה חזר כבוד החרמש פאראדיי. סיטרה היא שפתחה את הדלת. על גלימת השנהב שלו לא היה אפילו נתז דם אחד. אולי היו לו גלימות רזרביות. אולי הוא השתמש במכונת הכביסה של השכנה לאחר שליקט אותה. גם הסכין היה נקי, והוא הושיט אותו לסיטרה.
 
"אנחנו לא רוצים אותו," אמרה לו סיטרה, שהיתה משוכנעת למדי שהיא יכולה לדבר בשם הוריה בעניין הזה. "אנחנו לעולם לא נשתמש בו שוב."
 
"אבל אתם חייבים להשתמש בו," הוא התעקש, "כדי שהוא יזכיר לכם."
 
"יזכיר לנו מה?"
 
"שחרמש אינו אלא כלי המוות, אבל היד שלכם היא שמניפה אותו. את וההורים שלך, וכל אדם אחר בעולם הזה, אתם נושאי החרמשים." והוא שם את הסכין בעדינות בידיה. "כולנו שותפים לדבר הזה. אתם חייבים לחלוק באחריות."
 
אולי זה היה נכון, אבל לאחר שהוא הסתלק, סיטרה בכל זאת זרקה את הסכין לפח.

עוד על הספר

להב החרמש 1 - חרמש ניל שוסטרמן
1
השמש לא כהתה
 
 
החרמש הגיע בשעת אחר צהריים מאוחרת ביום קר בנובמבר. סיטְרָה ישבה אל שולחן האוכל ופתרה בעיה קשה במיוחד באלגברה, העבירה משתנים מצד לצד ולא הצליחה למצוא את X או את Y, אבל אז נכנס למשוואת חייה משתנה קטלני בהרבה.
 
אורחים רבים הגיעו לבקר בדירה של משפחת טֵרָנוֹבָה, כך שצלצול פעמון הדלת לא היה מבשר רעות כשלעצמו — השמש לא כהתה, דבר לא העיד על כך שהמוות הגיע אל סף דלתם. אולי היקום צריך להואיל לספק אזהרות כאלה, אבל בראייה כוללת, החרמשים לא היו על־טבעיים יותר מגובי המסים. גם אלה וגם אלה הופיעו, השלימו את ענייניהם הלא־נעימים והלכו באשר באו.
 
אמא של סיטרה פתחה את הדלת. סיטרה לא ראתה מי האורח כיוון שהדלת הפתוחה הסתירה אותו מעיניה ברגע הראשון. מה שכן ראתה היה את אמה שעמדה שם, קפואה פתאום, כאילו כל הדם התגבש בגופה בבת אחת. כאילו אם ידחפו אותה, היא תיפול על הרצפה ותתנפץ.
 
"האם יורשה לי להיכנס, גברת טרנובה?"
 
קולו של האורח הוא שהסגיר את זהותו. הקול היה מהדהד ומחויב המציאות, כמו צלצול עמום של פעמון ברזל — מלא ביטחון בכוחו של הצליל להגיע אל כל אלה שיש להגיע אליהם. סיטרה ידעה שזה חרמש עוד לפני שראתה אותו. אלוהים! חרמש הגיע לבית שלנו!
 
"כן, כן, כמובן, תיכנס." אמה של סיטרה זזה הצדה לפנות לו דרך — כאילו היא האורחת ולא להפך.
 
הוא עבר את הסף, נעליו הרכות נטולות השרוכים לא השמיעו כל צליל על הפרקט. גלימתו מרובת השכבות היתה עשויה פשתן חלק בצבע שנהב, ואף ששוליה נגעו ברצפה היא היתה נטולת רבב. סיטרה ידעה שהחרמשים יכולים לבחור את צבע הגלימות שלהם — כל צבע מלבד שחור, שנחשב לא הולם את התפקיד. שחור הוא היעדר אור, והחרמשים היו ההפך מזה. הם היו קורנים ומוארים ונחשבו לטובים שבבני האדם — על סמך זה הם נבחרו לתפקיד.
 
היו חרמשים שבחרו גלימות בצבע עַז, אחרים בצבע עמום יותר. הן נראו כמו הגלימות העשירות והשופעות של המלאכים מתקופת הרנסנס, כבדות אך גם קלות מהאוויר. הסגנון הייחודי של גלימות החרמשים, יהיו אשר יהיו סוג הבד והצבע, הקל לזהותם בציבור ולכן להתחמק מהם — אם זה הדבר שרצה אדם לעשות. רבים דווקא נמשכו אליהם כמו בחבלי קסם.
 
צבע הגלימות העיד לעתים קרובות על אישיותו של החרמש. גלימת השנהב של החרמש הזה היתה נעימה למראה, הצבע רחוק דיו מלבן, שלא להכביד על העין בבוהק יתר. אך דבר מכל זה לא שינה את מי ומה שהיה.
 
הוא הסיר את הברדס וחשף שיער אפור מסופר בקפידה, פנים רציניות, שלחייהן הסמיקו מקור, ועיניים כהות שכשלעצמן כמעט הזכירו כלי נשק. סיטרה קמה. לא מתוך כבוד אלא מפחד. מהלם. היא ניסתה לא להתנשף. היא ניסתה למנוע מברכיה להתקפל תחתיה. הן בגדו בה ורעדו, והיא החדירה ברגליה אומץ בכווצה את השרירים. תהיה אשר תהיה מטרתו של החרמש, היא לא תתמוטט מולו.
 
"את יכולה לסגור את הדלת," הוא אמר לאמה של סיטרה, והיא עשתה זאת, אף שסיטרה ראתה כמה קשה הדבר עבורה. חרמש במבואה עדיין יוכל להסתובב וללכת אם הדלת תישאר פתוחה. ברגע שהדלת נסגרת הוא באמת בתוך הבית.
 
הוא הסתכל סביב ומיד הבחין בסיטרה. הוא חייך אליה. "שלום, סיטרה," אמר. העובדה שידע את שמה הקפיאה אותה בדיוק כפי שהופעתו הקפיאה את אמה.
 
"אל תהיי גסת רוח," נחפזה אמא שלה לומר. "תגידי שלום לאורח שלנו."
 
"יום טוב, כבודו."
 
"היי," אמר אחיה הקטן, בן, שיצא אל פתח החדר שלו לאחר ששמע את הדנדון העמוק של קול החרמש. בן בקושי הצליח לצפצף את הברכה בת המילה האחת. הוא הסתכל על סיטרה ועל אמא שלהם וחשב מה שחשבו כולם. אל מי הוא בא? אלי? או שאני אשאר להתמודד עם האובדן?
 
"הרחתי מהמסדרון משהו מעורר תיאבון," אמר החרמש ושאף עמוקות. "עכשיו אני רואה שצדקתי והריח באמת הגיע מהדירה הזאת."
 
"בסך הכול פשטידת אטריות, כבודו. לא משהו מיוחד." עד אותו רגע, סיטרה מעולם לא ראתה את אמה נוהגת בביישנות כזאת.
 
"טוב מאוד," אמר החרמש, "כי אני לא צריך שום דבר מיוחד." והוא התיישב על הספה והמתין בסבלנות לארוחת הערב.
 
האם היה מוגזם לקוות שהאיש הגיע לצורך ארוחה ולא יותר? אחרי הכול, גם חרמשים צריכים לאכול. על פי הנוהג, מסעדות לעולם לא גבו מהם כסף, אבל לפעמים דווקא ארוחה ביתית היתה נחשקת יותר. היו שמועות על חרמשים שדרשו מקורבנותיהם להכין להם ארוחה לפני שלוקטו. האם זה מה שקורה כאן?
 
יהיו אשר יהיו כוונותיו של החרמש, הוא שמר אותן לעצמו, ולא היתה להם ברירה אלא לתת לו כל דבר שירצה. האם יבחר לחוס על חיים אם האוכל יהיה לטעמו? תהתה סיטרה. מה הפלא שאנשים יוצאים מגדרם לרַצות את החרמשים בכל דרך אפשרית. תקווה בצל הפחד היא המניע החזק ביותר בעולם.
 
אמה של סיטרה נתנה לחרמש לבקשתו משהו לשתות ועכשיו עמלה להכין את ארוחת הערב המשובחת ביותר שתגיש אי־פעם. היא לא הצטיינה בבישול. בדרך כלל כשחזרה הביתה מהעבודה הספיקה להכין להם רק משהו זריז. הערב חייהם אולי תלויים ביכולות הבישול המפוקפקות שלה. ואבא שלהם? האם הוא יחזור הביתה בזמן או שהליקוט המשפחתי יתרחש בהיעדרו?
 
מבועתת ככל שהיתה, סיטרה לא רצתה להשאיר את החרמש לבדו עם מחשבותיו, ולכן הלכה איתו לסלון. בן, שבבירור היה מרותק לא פחות מאשר מפוחד, ישב איתה.
 
האיש הציג את עצמו בסופו של דבר ככבוד החרמש פָאראדֵיי.
 
"אני... אה... כתבתי פעם עבודה על פאראדיי לבית הספר," אמר בן וקולו נשבר רק פעם אחת. "בחרת שם של מדען מגניב."
 
החרמש פאראדיי חייך. "אני רוצה להאמין שבחרתי לעצמי פטרון היסטורי הולם. כמו מדענים רבים, מייקל פאראדיי לא היה מוערך מספיק בימי חייו, אבל בלעדיו העולם שלנו לא היה מה שהוא."
 
"אני חושב שאתה מופיע באוסף קלפי החרמשים שלי," המשיך בן. "יש לי כמעט את כל החרמשים של לב־מֵריקה — אבל אתה צעיר יותר בתמונה."
 
האיש נראה כבן שישים, ואף ששערו האפיר, בזקנקן שלו זרקה שיבה חלקית בלבד. היה נדיר שאדם יניח לעצמו להגיע לגיל כזה לפני שיאותחל לגיל צעיר יותר. סיטרה תהתה מה גילו האמיתי. כמה זמן הוא ממלא את התפקיד ונוטל חיים?
 
"המראה שלך משקף את הגיל האמיתי שלך או שאתה בקצה הרחוק של הגיל מתוך בחירה?" שאלה סיטרה.
 
"סיטרה!" הפשטידה שאמא שלה בדיוק הוציאה מהתנור כמעט נשמטה מידיה. "איזה מין שאלה!"
 
"אני אוהב שאלות ישירות," אמר החרמש. "הן מעידות על נטייה לכנות, ולכן אענה תשובה כנה. אני מודה ששבתי על עקבותי ארבע פעמים. הגיל הטבעי שלי קרוב למאה ושמונים שנה, אבל אני לא זוכר את המספר המדויק. בזמן האחרון בחרתי בחזות המכובדת הזאת כי אני מוצא שאלה שאני מלקט מוצאים בה יותר נחמה." ואז הוא צחק. "הם חושבים שאני חכם."
 
"בגלל זה אתה כאן?" פלט בן. "ללקט אחד מאיתנו?"
 
החרמש פאראדיי חייך חיוך בלתי־קריא.
 
"אני כאן לארוחת ערב."
 
 
 
אבא של סיטרה הגיע בדיוק כשארוחת הערב עמדה להתחיל. נראה שאמא שלה עידכנה אותו מראש והוא היה מוכן מבחינה רגשית הרבה יותר מהם. ברגע שנכנס ניגש ישירות אל החרמש פאראדיי, לחץ את ידו והעמיד פנים מאירות ועליזות הרבה יותר מכפי שבוודאי הרגיש באמת.
 
הארוחה היתה לא נוחה — בעיקר שתיקות, פה ושם הערה של החרמש. "יש לכם בית מקסים." ״כמה טעם יש ללימונדה!" "יכול מאוד להיות שזאת פשטידת האטריות הטעימה ביותר בכל לב־מריקה!" אף שכל דבריו היו שבחים, קולו חלף כמו רעידת אדמה במורד הגב של כולם.
 
"לא ראיתי אותך בשכונה בעבר," אמר אבא של סיטרה לבסוף.
 
"אני מניח שלא," ענה החרמש. "אני דמות ציבורית פחות מכפי שחרמשים אחרים בוחרים להיות. יש חרמשים שמעדיפים את אור הזרקורים, אבל כדי לעשות את העבודה בצורה נכונה באמת, נדרשת רמה מסוימת של אלמוניות."
 
"נכונה?" עצם הרעיון עורר בסיטרה התמרמרות. "יש דרך נכונה ללקט?"
 
"ובכן," הוא ענה, "בהחלט יש דרכים לא נכונות." הוא לא הוסיף דבר בעניין ורק אכל את פשטידת האטריות שלו.
 
בהתקרב הארוחה אל סיומה הוא אמר, "ספרו לי על עצמכם." זאת לא היתה שאלה או בקשה. לא היה ניתן לפרש זאת אלא כדרישה. סיטרה לא ידעה אם זה חלק מריקוד המוות הקטן שלו או שהוא מתעניין בְכנות. הוא ידע את שמותיהם לפני שנכנס לדירה, כך שסביר להניח שהוא כבר יודע כל דבר שיוכלו לספר לו. אז למה לשאול?
 
"אני עובד במחקר היסטורי," אמר אבא שלה.
 
"אני מהנדסת סנתוז מזון," אמרה אמא שלה.
 
החרמש הרים גבות. "ובכל זאת בישלת את כל זה מאפס."
 
היא הניחה את המזלג מידה. "הכול עשוי מרכיבים מסונתזים."
 
"כן, אבל אם אנחנו מסוגלים לסנתז כל דבר," הוא אמר, "בשביל מה אנחנו עדיין צריכים מהנדסים לסנתוז מזון?"
 
סיטרה יכלה ממש לראות את הדם אוזל מפניה של אמה. אבא שלה יצא להגן על קיומה של אשתו. "תמיד יש מקום לשיפור."
 
"כן — וגם העבודה של אבא חשובה!" אמר בן.
 
"מה, מחקר היסטורי?" החרמש נופף במזלג שלו בביטול. "העבר לעולם אינו משתנה — ועד כמה שאני יכול לראות, גם לא העתיד."
 
ההערות שלו הותירו את הוריה ואחיה מבולבלים ומודאגים, אבל סיטרה הבינה מה החרמש מנסה לומר. התפתחות התרבות הושלמה. כולם ידעו את זה. למין האנושי לא נותר עוד דבר ללמוד. שום דבר לפענח על אודות קיומנו שלנו. כך ששום אדם לא היה חשוב יותר מהאחרים. למעשה, בראייה כוללת, כל אדם היה חסר תועלת בדיוק כמו כל השאר. זה מה שהוא ניסה לומר וזה הרתיח את סיטרה, כי ברמה מסוימת היא ידעה שהוא צודק.
 
המזג של סיטרה היה ידוע לשמצה. לעתים קרובות הוא זקף ראש לפני השכל הישר והסתלק רק לאחר שהנזק כבר נגרם. הערב לא היה שונה.
 
"למה אתה עושה את זה? אם באת ללקט אחד מאיתנו, פשוט תגמור עם זה כבר ותפסיק להתעלל בנו!"
 
אמא שלה התנשפה ואבא שלה הסיט את הכיסא שלו לאחור, כאילו הוא מתכונן לקום ולסלק אותה פיזית מהחדר.
 
"סיטרה, מה את עושה!" עכשיו קולה של אִמה רעד. "תפגיני כבוד!"
 
"לא! הוא כאן והוא עומד לעשות את זה, אז שיעשה את זה. הרי הוא כבר החליט; שמעתי שהחרמשים תמיד מחליטים לפני שהם נכנסים לבית, נכון?"
 
החרמש לא התרגש מההתפרצות שלה. "יש כאלה שכן ויש כאלה שלא," אמר בעדינות. "לכל אחד מאיתנו יש צורת פעולה אחרת."
 
בשלב הזה בן כבר התחיל לבכות. אבא חיבק אותו בזרועו, אבל הילד לא ידע נחמה.
 
"כן, חרמשים חייבים ללקט," אמר פאראדיי, "אבל אנחנו חייבים גם לאכול ולישון ולנהל שיחות פשוטות."
 
סיטרה חטפה ממנו את צלחתו הריקה. "טוב, אז הארוחה נגמרה ואתה יכול ללכת."
 
אבא שלה התקרב אליו עכשיו. הוא צנח על ברכיו. אבא שלה ממש צנח על ברכיו מול האיש הזה! "בבקשה, כבודו, תסלח לה. אני מקבל אחריות מלאה על ההתנהגות שלה."
 
החרמש קם. "אין צורך בהתנצלות. קריאת התיגר דווקא מרעננת. אין לך מושג כמה משמים זה יכול להיות — הניסיונות להתחבב, המחמאות המתרפסות, המצעד האינסופי של החנפנים. בסטירה יכול להיות משהו ממריץ. היא מזכירה לי שאני אנושי."
 
והוא הלך למטבח ולקח את הסכין הגדול והחד ביותר שהצליח למצוא. הוא הצליף בו הלוך ושוב כדי להתרגל לאופן שבו הסכין חותך את האוויר.
 
היללות של בן התעצמו, ואבא הידק את אחיזתו בו. החרמש ניגש אל אמא שלהם. סיטרה כבר התכוננה להשליך את עצמה לפניה כדי לחסום את הלהב, אבל במקום להניף את הסכין, האיש הושיט את ידו האחרת.
 
"נשקי את הטבעת שלי."
 
איש לא ציפה לזה, וסיטרה פחות מכולם.
 
אמה של סיטרה בהתה בו וניענעה בראשה בחוסר אמון. "אתה... אתה מעניק לי חסינות?"
 
"על האדיבות שלך ועל הארוחה שהכנת, אני מעניק לך חסינות מליקוט למשך שנה אחת. שום חרמש לא יוכל לגעת בך."
 
אבל היא היססה. "תעניק אותה לילדים שלי במקום זאת."
 
החרמש המשיך להושיט אליה את הטבעת. בטבעת היה משובץ יהלום בגודל מפרק האצבע שלו, שבמרכזו ליבה כהה. הטבעת שענדו כל החרמשים.
 
"אני מציע אותה לך, לא להם."
 
"אבל —"
 
"ג'ני, פשוט תעשי את זה!" דחק בה אבא שלהם.
 
והיא עשתה זאת. היא כרעה ברך ונישקה את הטבעת, והדנ"א שלה נקרא ושודר אל מסד נתוני החסינות של החרמשוּת. באותו רגע ידע העולם שג'ני טרנובה מוגנת מליקוט למשך שנים־עשר החודשים הבאים. החרמש הסתכל על הטבעת שלו, שקרנה עכשיו באור אדום קלוש, לציין שהאדם שמולו חסין מפני ליקוט. הוא חייך חיוך של שביעות רצון.
 
וסוף־סוף אמר להם את האמת.
 
"באתי ללקט את השכנה שלכם, ברידג'ט צַ'דְוֶול," הודיע להם החרמש פאראדיי. "אבל היא עדיין לא היתה בבית. והייתי רעב."
 
הוא נגע בעדינות בראשו של בן, במעין ברכה. נדמה שזה הרגיע את הילד. החרמש פנה אל הדלת והסכין עדיין בידו, כך שלא היה ספק מה תהיה שיטת הליקוט של השכנה שלהם. אבל לפני שיצא הוא פנה אל סיטרה.
 
"המבט שלך חודר את החזיתות המזויפות של העולם הזה, סיטרה טרנובה. היית יכולה להיות חרמשה מוצלחת."
 
סיטרה נרתעה. "אני לעולם לא ארצה להיות חרמשה."
 
"וזאת," הוא אמר, "הדרישה הראשונה."
 
והוא יצא להרוג את השכנה שלהם.
 
 
 
הם לא דיברו על זה באותו ערב. איש לא דיבר על הליקוט — כאילו עצם הדיבור עלול להמיט אותו עליהם. מבית השכנים לא נשמע שום קול. לא צרחות, לא יללות תחינה — או שאולי הטלוויזיה של משפחת טרנובה פעלה בקול רם מכדי שישמעו. זה היה הדבר הראשון שאבא של סיטרה עשה ברגע שהחרמש יצא — הדליק את הטלוויזיה והגביר את הצליל כדי להבליע את קולות הליקוט מהעבר האחר של הקיר. אבל לא היה בזה צורך, כי תהיה אשר תהיה הדרך שבה ביצע החרמש את משימתו, הוא עשה זאת בשקט. סיטרה גילתה שהיא מתאמצת לשמוע משהו — כל דבר שהוא. היא ובן גילו בעצמם סקרנות חולנית שעוררה בכל אחד מהם בושה בסתר לבו.
 
כעבור שעה חזר כבוד החרמש פאראדיי. סיטרה היא שפתחה את הדלת. על גלימת השנהב שלו לא היה אפילו נתז דם אחד. אולי היו לו גלימות רזרביות. אולי הוא השתמש במכונת הכביסה של השכנה לאחר שליקט אותה. גם הסכין היה נקי, והוא הושיט אותו לסיטרה.
 
"אנחנו לא רוצים אותו," אמרה לו סיטרה, שהיתה משוכנעת למדי שהיא יכולה לדבר בשם הוריה בעניין הזה. "אנחנו לעולם לא נשתמש בו שוב."
 
"אבל אתם חייבים להשתמש בו," הוא התעקש, "כדי שהוא יזכיר לכם."
 
"יזכיר לנו מה?"
 
"שחרמש אינו אלא כלי המוות, אבל היד שלכם היא שמניפה אותו. את וההורים שלך, וכל אדם אחר בעולם הזה, אתם נושאי החרמשים." והוא שם את הסכין בעדינות בידיה. "כולנו שותפים לדבר הזה. אתם חייבים לחלוק באחריות."
 
אולי זה היה נכון, אבל לאחר שהוא הסתלק, סיטרה בכל זאת זרקה את הסכין לפח.