אספת דיירים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אספת דיירים
הוספה למועדפים

אספת דיירים

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

תקציר

בניין אחד. חדר מדרגות אחד. לוח מודעות אחד.  
אספת דיירים היא יצירה ספרותית אחת, שמורכבת משמונה עשר סיפורים.
מה אמר המנקה של הבניין לדיירת בדירה 13, ומה טלטל אותה כל כך? מה קורה בדירה 18 כשהמטפל ההודי יוצא להפסקה ואיש לא מסתכל? מה מקור הבכי הקבוע, העיקש, שעולה מדירה מספר 1? מה הסיבה שהתריס בחדר השינה בדירה 14 תמיד מוגף? ואילו החלטות יקבלו כולם יחד כאשר ייפגשו  באספת הדיירים? סיפורים נפרדים של דיירים קרובים-זרים פוגשים זה את זה בחדר המדרגות, מבעד לקירות ובתוך הנפש.
אורית גרוס שולחת מבט הרחק מעבר לעינית שבדלת אל לב הדירות, ואל הדיירים המתגוררים בתוכן, ויוצרת מארג מסקרן, מכמיר נפש ומטריד. בלשון בהירה שסודקת את פני השטח ובכנות לא מתפשרת, היא מפיחה חיים משותפים בחיים נפרדים ופגומים, קטנים כגדולים.
גרוס היא בעלת תואר ראשון בפסיכולוגיה, תואר שני בטיפול באמצעות אומנויות, והכשרה בפסיכותרפיה. מאמרים שכתבה פורסמו בכתבי-עת מקצועיים, כמו גם שני פרקים בספר בשפה אחרת, (הוצאת מודן, 2005). היא החלה לכתוב פרוזה בשנת 2003 ואספת דיירים זהו ספרה הרביעי. קדמו לו רצפת חול (הקיבוץ המאוחד, 2012), קליפות שקופות (כרמל, 2006) וסיפורים מאחורי הגב (כרמל, 2003), שעליו זכתה בפרס שרת החינוך לספר ביכורים.

פרק ראשון

לוח מודעות
 
 
לדיירי הבניין שלום,
 
מתנצלים מראש על הרעש שייגרם בעקבות שיפוץ הדירה שלנו.
השיפוץ יימשך חודשיים.
אנחנו נעשה כל מאמץ שלא להפריע למנוחת הדיירים ונדאג בסופו של כל יום (נוסף לעבודתו של ולדימיר) לנקות את הלובי ואת המעלית.
 
מודים לכם על ההבנה והסבלנות ומקווים לשכנות טובה.
משפחת מרגלית – נתי, חגית, רועי וירדן
 
 
 
 
דירה 13
לוֹבּי
 
 
אני בעדו. נותנת לו את הקול שלי. גם אם קולות המתנגדים יגברו בסופו של דבר, את העמדה שלי אני לא משנה. זאת הבחירה שנכונה לי. הלב שלם, והמצפון שקט. טיעוני הנגד מוכרים לי, ואני אפילו מסכימה עם אחדים, אבל מנקודת המבט שלי, הם שווים כקליפת השום. הם עקרים. אני לא מתכוונת להתנצל על כך שהסיבה שמניעה אותי לתמוך ללא עוררין בהמשך העסקתו קשורה רק בעקיפין לנושא הניקיון.
 
אני בעדו בגלל מילה. מילה אחת שהוא אמר לי, באופן אישי, בלובי. את העובדה הזאת אי־אפשר לבטל או לשנות.
 
 
 
עד שהוא הגיע, בערך לפני שנתיים, הצחנה והטינופת היו דיירי קבע בחדר האשפה. בשונה מהמנקים שעבדו לפניו, ולדימיר מתחיל את יום העבודה בשטיפה ובקרצוף של הפחים הגדולים, בניקוי קיר החרסינה הירוקה, ולקינוח הוא שוטף את רצפת הבטון בצינור. בכל בוקר הוא מבלה בין הפחים לפחות מחצית השעה. את כפות הידיים והזרועות שלו מכסות כפפות פלסטיק צהובות שמזכירות לי, במיוחד כשאני רעבה, שתי בננות בשלות; פצצות אנרגיה, כמו שהפרסומת אומרת. אם הוא היה מציע לי אחת, לא הייתי מסרבת.
 
ולדימיר משאיר את דלת הברזל של חדר האשפה פתוחה ועומד שם, כמו שומר סף במועדון לילה, והזרועות שלו מנפחות את חולצת הלייקרה הצמודה שלו, עד שהרצפה יבשה. ואם במקרה אחד הדיירים, או אחת הדיירות, כמו שקורה לי כמעט מדי בוקר, מתייצב שם עם שקית אשפה, הוא מושיט את היד השרירית שלו, לוקח את השקית ומשליך אותה בתנועת הטבעה חדה ומדויקת, בול פגיעה, לאחד הפחים. אולי ולדימיר הזה היה פעם, בחיים הקודמים שלו בסיביר, אקרובט בקרקס, או מרים משקולות, או סתם שחקן כדורסל, למרות שהוא לא גבוה מספיק. אולי מנשה, שהוא הוועד שקיבל אותו לעבודה, יודע עליו. בכל מקרה, מילה לא נאמרת ליד הפחים.
 
עשר שנים אני מתגוררת בבניין הזה. מאז שהוא כאן, חדר האשפה לא ידע ימים יפים יותר.
 
 
 
כשהפחים נקיים והרצפה יבשה, הוא יוצא מהבניין, חוצה את הכביש ומתיישב על ספסל ליד הפיצוצייה בסוף שדרת וולקני; שותה פחית דיאט קולה ומעשן סיגריה. אם היינו מדברים, הייתי ממליצה לו לוותר על העישון. אף פעם לא ראיתי אותו מדבר בסלולרי או מסתכל בעיתון המופץ חינם, שמונח בערמה על הספסל. אולי הוא לא קורא עברית. הפיצוצייה נמצאת במקום טוב בשכונה – קרוב לתחנת האוטובוס, לסניף הדואר, מול קופת חולים, וליד חנות הירקות, בנק לאומי ופיצה דומינו. זה לא שאני עוקבת אחריו, אני פשוט מזהה את הגוף שלו גם כשהוא מוריד את הכפפות ומתרחק מהדלי והסמרטוט. באותה שעה, וממש לידו, יושבים סביב שולחן קטן הגברים הקבועים של הבוקר. לפעמים רפי, הבעל שלי, לוקח כיסא ומצטרף. אף פעם לא ראיתי את ולדימיר מצטרף אליהם או מחליף איתם מילה. הם לא חבורה מזיקה, הם קצת קולניים, במיוחד כשהם מתחילים לנתח את המצב הביטחוני ולתת עצות לראש הממשלה או לרמטכ"ל. אבל לרוב הם שקטים – שותים קפה, מעשנים קצת, עוברים על הכותרות, ממלאים טפסים של ווינר ולוטו וחולמים לזכות. אני, לפני הרבה שנים כבר ויתרתי על החלומות שלי, הרגליים שלי – שידעו פעם לרחף – מחוברות לקרקע.
 
בכל הפעמים שעברתי לידו, הנהנתי וחייכתי במקום להגיד בוקר טוב, או תודה, או לשאול בנימוס לשלומו. גם אני הייתי משוכנעת שהוא אילם.
 
נתי, עורך דין שגר בדירת הפנטהאוז המזרחית ומייעץ פה ושם לוועד הבית בעניינים משפטיים ובטוח שהוא מציל את הבניין מקטסטרופות מזדמנות, אמר שהביטוח מחייב את המנקה לשהות בבניין במהלך כל שעות העבודה. ובכלל, מאחר שהוא עובד רק שלוש שעות, הוא לא זכאי לפסק זמן, ועל ההפסקות שלו לא צריך לשלם לו. אני, אחרי שאני שוטפת את הרצפה בסלון או שואבת את השניים וחצי שטיחים שיש לנו בדירה, ומדובר בדירה סטנדרטית של שלושה חדרים, תמיד מתיישבת ונחה.
 
לפני ולדימיר היה עידן. בחור צעיר אחרי צבא שהחזיק מעמד בעבודה הזאת בדיוק חודש. הוא לא באמת ניקה, הוא "העביר סמרטוט", כמו שאומרים. לעומת ולדימיר, הוא תמיד היה במצב רוח טוב, ודיבר עם כולם. את העבודה הוא סיים בשעה וחצי! שילמו לו כאילו עבד שלוש, ואף אחד לא אמר מילה. במילים אחרות – עבד על כולם ועשה מה שרצה. זה היה ההישג שלו כאן.
 
ולדימיר חוזר מהפסקת הסיגריה ומנקה את הכניסה הראשית שהדיירים מכנים בגאווה "הלובי". בשיפוץ האחרון, שהיה לפני שנה, החליפו את הבלטות הפשוטות בְּרצפה שנראית כמו שיש, ואת הקיר מול דלת הכניסה כיסו במראה גדולה. אין אחד שחולף לידה ולא מסתכל על עצמו. גם אני מסתכלת. במיוחד אני אוהבת לראות את העגילים שלי, יהלומים אמיתיים שרפי נתן לי כשחגגנו לפני שנתיים 30 שנות נישואים, מנצנצים באור ומטשטשים את המציאות. לפעמים אני שוכחת מהעגילים, רואה את עצמי ונאנחת. השמלות שאני מקפידה ללבוש מתאמצות להסתיר את מה שהתווסף עם השנים לגוף הזה שפעם היה דקיק, חטוב ושרירי. רק אני יודעת מה הוא היה יכול להיות. אני זזה משם כשאני נזכרת שאולי מישהו התקין באחת מהפינות מצלמה נסתרת. משני צידי הדלת הציבו עציצים שבתוכם תקעו צמחים מפלסטיק. ולדימיר מנגב בקפדנות את האבק מהעלים והפרחים; הלוואי שאני הייתי מנקה ככה את פסלוני החרסינה בוויטרינה בסלון שלנו. בכניסה הזאת, כמו במחלקה פנימית בבית חולים, או כמו במעבדה שיש בה חומרים מסוכנים, ולדימיר משתמש בכפפות חד־פעמיות. הדלי, המגב, הסמרטוטים וחומרי הניקוי תמיד צמודים אליו.
 
 
 
הוא נעמד ליד המעלית, מחכה לה כמו גבר שמחכה בחוסר סבלנות לבת הזוג שלו, וכשהיא מגיעה הוא מיד משבית אותה. מדי פעם אפשר לשמוע דפיקות זועמות שמתגלגלות כל הדרך למטה מאחת הקומות ועד הלובי. כשיש בבניין מעלית, אף אחד כבר לא יורד במדרגות. אבל ולדימיר מתעלם, לא מגיב וגם לא מזדרז. איפוק או חוסר תגובה לרמזים הרועשים האלה חיזקו את הדימוי שלו כאיש חרוץ שלא מתחשב בדיירים. או שהוא פשוט חירש. דיירים שלא מוכנים לעלות במדרגות, נאלצים לחכות עד שהוא מסמן להם שאפשר להשתמש במעלית. הוא לא אומר מילה. הוא פשוט מתרחק מהדלת שלה. לפעמים, בתוך המעלית, כשהראש שלי ריק מהשטויות של החיים, אני שואלת את עצמי איך הוא עם נשים, ואם יש לו אחת, ואם גם אליה הוא מתנהג באותה הקשיחות.
 
אני גרה בקומה רביעית, ועדיין יכולה לעלות במדרגות, ובוודאי גם לרדת. רופאת המשפחה אפילו מעודדת אותי להשתמש בהן, טוענת שזה לא יזיק לבריאות שלי, אבל אני לא ממהרת לשום מקום. מאז שסיימתי את עבודתי בהוראת מדעים בחטיבה הצעירה, יש לי זמן בשפע, ואני מעדיפה להמתין בסבלנות עד שרצפת המעלית תתייבש, ובינתיים להתבונן בגוף האתלטי שמעניק לרצפה את היחס הכי טוב שיכול להיות. כשהוא משחרר את המעלית, הקירות שלה ספוגים בניחוח נעים של לוונדר. אולי זה הריח שלו, אולי זה הריח של חומר הניקוי, בכל מקרה – לי זה נעים.
 
רק לפני שבוע נכנסתי למעלית המבריקה עם אסנת שגרה בקומה שלי ומנהלת משפחתון קטן אצלה בדירה. היא לחשה לי, קצת במבוכה, שהיא מתה שוולדימיר הזה ינקה לה את הדירה פעם בשבוע או פעם בשבועיים. ואם זה לא יסתדר, אז שיבוא לכמה שעות לפני החגים במיוחד בשביל החלונות והתריסים.
 
והיה העניין עם הכלב של האישה שגרה בדירת החדר של אלינור. אני מניחה שזו הסיבה שבגללה רוצים לפטר אותו. את הנביחות של הכלב הזה כל מי שגר כאן שמע. בחודשים האחרונים הוא כבר לא נבח חזק, כנראה התעייף מהחיים. באותו בוקר שמעתי את הנביחות. הן לא פסקו ונשמעו כמו צווחות של כאב. פתחתי את הדלת, יצאתי לחדר המדרגות ושמעתי את האישה צורחת: "תפסיק! תפסיק לבעוט בו! מה, אתה נאצי?!" לא חיכיתי למעלית. ירדתי במהירות במדרגות.
 
הספקתי לראות אותה מחבקת את הכלב, ואת ולדימיר מוריד את הכפפות.
 
הכלב, אולי היה חולה, או סתם זקן, השתין בתוך המעלית, וּולדימיר התפוצץ.
 
למרות החיבה שיש לי לכלבים אני לגמרי יכולה להבין את ולדימיר. זה כמו שהילד שלך כל כך מעצבן אותך, עד שאתה מפליק לו בלי שבאמת התכוונת. הוא כנראה הכניס לו בעיטה אחת או שתיים, או אחת יותר מדי. אין באמת אשמים בסיפור הזה.
 
 
 
אחרי ניקוי המעלית ולדימיר מנקה את הרחבה שליד תיבות הדואר שבקצה הלובי. לפני שהוא שוטף את הרצפה הוא אוסף כל דבר שזרוק עליה – עלים יבשים, מכתבים אבודים ופרסומות של חשמלאים, אינסטלטורים, סושיות ופיצריות על מגנטים. לעלים המפוזרים אחראית הרוח, לניירות ולמגנטים אחראים הדיירים.
 
כשהרצפה רטובה, הוא מסמן למי שמגיע לבניין לא להתקרב, והם, למודי ניסיון, יודעים שאין טעם לנסות לחצות את הקווים הרטובים ומחכים לסימן שלו. כשוולדימיר עוזב את הבניין, הרצפה היא מרבד של שיחי לוונדר. לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שהבניין שלנו עומד בפרובנס ולא באזור השפלה. האיש הזה יודע איך להשאיר אחריו ריח טוב, וזו תכונה חשובה בחיים.
 
 
 
בין כל ענייני הניקיון, התרחשה בלובי הדרמה הפרטית שלי.
 
חבילה קטנה שהזמנתי באִי-בֵּיי, כיסוי מגן לסלולרי של גיל, הבן הסטודנט שלנו, הגיעה, ויצאתי לאסוף אותה מסניף הדואר. כשחזרתי, למרות השעה המאוחרת יחסית, ולדימיר עדיין היה שם עם הציוד הקבוע שלו – דלי, סמרטוט וכפפות צהובות. הוא נראה לי עייף מהרגיל. הגוף שלו היה שפוף, והתנועות שלו עם המגב והסמרטוט היו קטנות ואיטיות. זה לא היה ולדימיר הרגיל שאני מכירה. באותו רגע חשבתי שאולי הוא חולה, או שהמקרה עם האישה בכל זאת השפיע עליו, כי בינתיים הכלב שלה מת. חיכיתי דקה. הרצפה נראתה לי יבשה וציפיתי שהכפפות יסמנו לי שהמעבר חופשי. אבל זה לא קרה, והוא הוריד את הכפפות.
 
בסופו של דבר הרגליים החליטו בשבילי. עליתי על הבהונות וחציתי את הרצפה שפה ושם הייתה רטובה. צעד אחר צעד, כאילו ההליכה הזאת, כשהגוף שלי מזדקף וצומח מעלה כמו פעם, היא הכי טבעית לכפות הרגליים שלי. פסיעה אחר פסיעה חציתי את הרחבה. גם הזרועות שלי נכנסו לפעולה – הן התארכו מטה ואז התרחקו מהגוף והתקרבו אליו חזרה, כמו כנפיים של ברבורה הנוסקת מלב אגם עכור.
 
חלפתי קרוב לדלי ואז שמעתי את הקול שלו:
 
"בלרינה."
 
קפאתי.
 
לרגע הברבורה שהתעוררה והזדקפה במפתיע בתוך הגוף שלי אחרי שלושים שנה של תרדמת עמוקה, שקלה בדעתה לחזור ולצלול אל מי האגם השחורים. אבל אז הוא, האילם הזה, שכנראה הבחין בה מתחת לכל השכבות, חזר על המילה המיוחדת הזאת בקול צלול וברור שלא השאיר ספק לא בה ולא בברבורה.
 
"ב-ל-רי-נה, בלרינה, בלרינההה..."
 
הסתכלתי עליו, ואז על המרצפות שהבהיקו. גם הברבורה הביטה בו ושאפה לתוכה את כל ההברות שנשמעו בחלל הלובי. תחילה הן נעו בכבדות, אך לאחר כמה צעדים נוספים הן החלו לנתר בקלילות ברחבה בין שיחי הלוונדר.
 
לא חיכיתי למעלית, בחרתי במדרגות. החזקתי את המעקה המחוספס כאילו היה בר בסטודיו למחול, ובכל מדרגה הנפתי רגל אחרת לאוויר. עד שנכנסתי הביתה, למשך חמש דקות מתוקות, הייתי הבלרינה שבחיים שלי לא הספקתי להיות, בלרינה שזה עתה סיימה לקוד קידה ולהודות לקהל שהריע לה.
 
 
 
מכולם, דווקא האיש הזה, ולדימיר, המנקה האילם והחירש, קרא לי בלרינה.
 
חיים שלמים אני מחכה שמישהו יראה, מתחת לכל השמלות שמכסות לי את הגוף, מי אני באמת, וסוף־סוף זה קרה.

עוד על הספר

אספת דיירים אורית גרוס
לוח מודעות
 
 
לדיירי הבניין שלום,
 
מתנצלים מראש על הרעש שייגרם בעקבות שיפוץ הדירה שלנו.
השיפוץ יימשך חודשיים.
אנחנו נעשה כל מאמץ שלא להפריע למנוחת הדיירים ונדאג בסופו של כל יום (נוסף לעבודתו של ולדימיר) לנקות את הלובי ואת המעלית.
 
מודים לכם על ההבנה והסבלנות ומקווים לשכנות טובה.
משפחת מרגלית – נתי, חגית, רועי וירדן
 
 
 
 
דירה 13
לוֹבּי
 
 
אני בעדו. נותנת לו את הקול שלי. גם אם קולות המתנגדים יגברו בסופו של דבר, את העמדה שלי אני לא משנה. זאת הבחירה שנכונה לי. הלב שלם, והמצפון שקט. טיעוני הנגד מוכרים לי, ואני אפילו מסכימה עם אחדים, אבל מנקודת המבט שלי, הם שווים כקליפת השום. הם עקרים. אני לא מתכוונת להתנצל על כך שהסיבה שמניעה אותי לתמוך ללא עוררין בהמשך העסקתו קשורה רק בעקיפין לנושא הניקיון.
 
אני בעדו בגלל מילה. מילה אחת שהוא אמר לי, באופן אישי, בלובי. את העובדה הזאת אי־אפשר לבטל או לשנות.
 
 
 
עד שהוא הגיע, בערך לפני שנתיים, הצחנה והטינופת היו דיירי קבע בחדר האשפה. בשונה מהמנקים שעבדו לפניו, ולדימיר מתחיל את יום העבודה בשטיפה ובקרצוף של הפחים הגדולים, בניקוי קיר החרסינה הירוקה, ולקינוח הוא שוטף את רצפת הבטון בצינור. בכל בוקר הוא מבלה בין הפחים לפחות מחצית השעה. את כפות הידיים והזרועות שלו מכסות כפפות פלסטיק צהובות שמזכירות לי, במיוחד כשאני רעבה, שתי בננות בשלות; פצצות אנרגיה, כמו שהפרסומת אומרת. אם הוא היה מציע לי אחת, לא הייתי מסרבת.
 
ולדימיר משאיר את דלת הברזל של חדר האשפה פתוחה ועומד שם, כמו שומר סף במועדון לילה, והזרועות שלו מנפחות את חולצת הלייקרה הצמודה שלו, עד שהרצפה יבשה. ואם במקרה אחד הדיירים, או אחת הדיירות, כמו שקורה לי כמעט מדי בוקר, מתייצב שם עם שקית אשפה, הוא מושיט את היד השרירית שלו, לוקח את השקית ומשליך אותה בתנועת הטבעה חדה ומדויקת, בול פגיעה, לאחד הפחים. אולי ולדימיר הזה היה פעם, בחיים הקודמים שלו בסיביר, אקרובט בקרקס, או מרים משקולות, או סתם שחקן כדורסל, למרות שהוא לא גבוה מספיק. אולי מנשה, שהוא הוועד שקיבל אותו לעבודה, יודע עליו. בכל מקרה, מילה לא נאמרת ליד הפחים.
 
עשר שנים אני מתגוררת בבניין הזה. מאז שהוא כאן, חדר האשפה לא ידע ימים יפים יותר.
 
 
 
כשהפחים נקיים והרצפה יבשה, הוא יוצא מהבניין, חוצה את הכביש ומתיישב על ספסל ליד הפיצוצייה בסוף שדרת וולקני; שותה פחית דיאט קולה ומעשן סיגריה. אם היינו מדברים, הייתי ממליצה לו לוותר על העישון. אף פעם לא ראיתי אותו מדבר בסלולרי או מסתכל בעיתון המופץ חינם, שמונח בערמה על הספסל. אולי הוא לא קורא עברית. הפיצוצייה נמצאת במקום טוב בשכונה – קרוב לתחנת האוטובוס, לסניף הדואר, מול קופת חולים, וליד חנות הירקות, בנק לאומי ופיצה דומינו. זה לא שאני עוקבת אחריו, אני פשוט מזהה את הגוף שלו גם כשהוא מוריד את הכפפות ומתרחק מהדלי והסמרטוט. באותה שעה, וממש לידו, יושבים סביב שולחן קטן הגברים הקבועים של הבוקר. לפעמים רפי, הבעל שלי, לוקח כיסא ומצטרף. אף פעם לא ראיתי את ולדימיר מצטרף אליהם או מחליף איתם מילה. הם לא חבורה מזיקה, הם קצת קולניים, במיוחד כשהם מתחילים לנתח את המצב הביטחוני ולתת עצות לראש הממשלה או לרמטכ"ל. אבל לרוב הם שקטים – שותים קפה, מעשנים קצת, עוברים על הכותרות, ממלאים טפסים של ווינר ולוטו וחולמים לזכות. אני, לפני הרבה שנים כבר ויתרתי על החלומות שלי, הרגליים שלי – שידעו פעם לרחף – מחוברות לקרקע.
 
בכל הפעמים שעברתי לידו, הנהנתי וחייכתי במקום להגיד בוקר טוב, או תודה, או לשאול בנימוס לשלומו. גם אני הייתי משוכנעת שהוא אילם.
 
נתי, עורך דין שגר בדירת הפנטהאוז המזרחית ומייעץ פה ושם לוועד הבית בעניינים משפטיים ובטוח שהוא מציל את הבניין מקטסטרופות מזדמנות, אמר שהביטוח מחייב את המנקה לשהות בבניין במהלך כל שעות העבודה. ובכלל, מאחר שהוא עובד רק שלוש שעות, הוא לא זכאי לפסק זמן, ועל ההפסקות שלו לא צריך לשלם לו. אני, אחרי שאני שוטפת את הרצפה בסלון או שואבת את השניים וחצי שטיחים שיש לנו בדירה, ומדובר בדירה סטנדרטית של שלושה חדרים, תמיד מתיישבת ונחה.
 
לפני ולדימיר היה עידן. בחור צעיר אחרי צבא שהחזיק מעמד בעבודה הזאת בדיוק חודש. הוא לא באמת ניקה, הוא "העביר סמרטוט", כמו שאומרים. לעומת ולדימיר, הוא תמיד היה במצב רוח טוב, ודיבר עם כולם. את העבודה הוא סיים בשעה וחצי! שילמו לו כאילו עבד שלוש, ואף אחד לא אמר מילה. במילים אחרות – עבד על כולם ועשה מה שרצה. זה היה ההישג שלו כאן.
 
ולדימיר חוזר מהפסקת הסיגריה ומנקה את הכניסה הראשית שהדיירים מכנים בגאווה "הלובי". בשיפוץ האחרון, שהיה לפני שנה, החליפו את הבלטות הפשוטות בְּרצפה שנראית כמו שיש, ואת הקיר מול דלת הכניסה כיסו במראה גדולה. אין אחד שחולף לידה ולא מסתכל על עצמו. גם אני מסתכלת. במיוחד אני אוהבת לראות את העגילים שלי, יהלומים אמיתיים שרפי נתן לי כשחגגנו לפני שנתיים 30 שנות נישואים, מנצנצים באור ומטשטשים את המציאות. לפעמים אני שוכחת מהעגילים, רואה את עצמי ונאנחת. השמלות שאני מקפידה ללבוש מתאמצות להסתיר את מה שהתווסף עם השנים לגוף הזה שפעם היה דקיק, חטוב ושרירי. רק אני יודעת מה הוא היה יכול להיות. אני זזה משם כשאני נזכרת שאולי מישהו התקין באחת מהפינות מצלמה נסתרת. משני צידי הדלת הציבו עציצים שבתוכם תקעו צמחים מפלסטיק. ולדימיר מנגב בקפדנות את האבק מהעלים והפרחים; הלוואי שאני הייתי מנקה ככה את פסלוני החרסינה בוויטרינה בסלון שלנו. בכניסה הזאת, כמו במחלקה פנימית בבית חולים, או כמו במעבדה שיש בה חומרים מסוכנים, ולדימיר משתמש בכפפות חד־פעמיות. הדלי, המגב, הסמרטוטים וחומרי הניקוי תמיד צמודים אליו.
 
 
 
הוא נעמד ליד המעלית, מחכה לה כמו גבר שמחכה בחוסר סבלנות לבת הזוג שלו, וכשהיא מגיעה הוא מיד משבית אותה. מדי פעם אפשר לשמוע דפיקות זועמות שמתגלגלות כל הדרך למטה מאחת הקומות ועד הלובי. כשיש בבניין מעלית, אף אחד כבר לא יורד במדרגות. אבל ולדימיר מתעלם, לא מגיב וגם לא מזדרז. איפוק או חוסר תגובה לרמזים הרועשים האלה חיזקו את הדימוי שלו כאיש חרוץ שלא מתחשב בדיירים. או שהוא פשוט חירש. דיירים שלא מוכנים לעלות במדרגות, נאלצים לחכות עד שהוא מסמן להם שאפשר להשתמש במעלית. הוא לא אומר מילה. הוא פשוט מתרחק מהדלת שלה. לפעמים, בתוך המעלית, כשהראש שלי ריק מהשטויות של החיים, אני שואלת את עצמי איך הוא עם נשים, ואם יש לו אחת, ואם גם אליה הוא מתנהג באותה הקשיחות.
 
אני גרה בקומה רביעית, ועדיין יכולה לעלות במדרגות, ובוודאי גם לרדת. רופאת המשפחה אפילו מעודדת אותי להשתמש בהן, טוענת שזה לא יזיק לבריאות שלי, אבל אני לא ממהרת לשום מקום. מאז שסיימתי את עבודתי בהוראת מדעים בחטיבה הצעירה, יש לי זמן בשפע, ואני מעדיפה להמתין בסבלנות עד שרצפת המעלית תתייבש, ובינתיים להתבונן בגוף האתלטי שמעניק לרצפה את היחס הכי טוב שיכול להיות. כשהוא משחרר את המעלית, הקירות שלה ספוגים בניחוח נעים של לוונדר. אולי זה הריח שלו, אולי זה הריח של חומר הניקוי, בכל מקרה – לי זה נעים.
 
רק לפני שבוע נכנסתי למעלית המבריקה עם אסנת שגרה בקומה שלי ומנהלת משפחתון קטן אצלה בדירה. היא לחשה לי, קצת במבוכה, שהיא מתה שוולדימיר הזה ינקה לה את הדירה פעם בשבוע או פעם בשבועיים. ואם זה לא יסתדר, אז שיבוא לכמה שעות לפני החגים במיוחד בשביל החלונות והתריסים.
 
והיה העניין עם הכלב של האישה שגרה בדירת החדר של אלינור. אני מניחה שזו הסיבה שבגללה רוצים לפטר אותו. את הנביחות של הכלב הזה כל מי שגר כאן שמע. בחודשים האחרונים הוא כבר לא נבח חזק, כנראה התעייף מהחיים. באותו בוקר שמעתי את הנביחות. הן לא פסקו ונשמעו כמו צווחות של כאב. פתחתי את הדלת, יצאתי לחדר המדרגות ושמעתי את האישה צורחת: "תפסיק! תפסיק לבעוט בו! מה, אתה נאצי?!" לא חיכיתי למעלית. ירדתי במהירות במדרגות.
 
הספקתי לראות אותה מחבקת את הכלב, ואת ולדימיר מוריד את הכפפות.
 
הכלב, אולי היה חולה, או סתם זקן, השתין בתוך המעלית, וּולדימיר התפוצץ.
 
למרות החיבה שיש לי לכלבים אני לגמרי יכולה להבין את ולדימיר. זה כמו שהילד שלך כל כך מעצבן אותך, עד שאתה מפליק לו בלי שבאמת התכוונת. הוא כנראה הכניס לו בעיטה אחת או שתיים, או אחת יותר מדי. אין באמת אשמים בסיפור הזה.
 
 
 
אחרי ניקוי המעלית ולדימיר מנקה את הרחבה שליד תיבות הדואר שבקצה הלובי. לפני שהוא שוטף את הרצפה הוא אוסף כל דבר שזרוק עליה – עלים יבשים, מכתבים אבודים ופרסומות של חשמלאים, אינסטלטורים, סושיות ופיצריות על מגנטים. לעלים המפוזרים אחראית הרוח, לניירות ולמגנטים אחראים הדיירים.
 
כשהרצפה רטובה, הוא מסמן למי שמגיע לבניין לא להתקרב, והם, למודי ניסיון, יודעים שאין טעם לנסות לחצות את הקווים הרטובים ומחכים לסימן שלו. כשוולדימיר עוזב את הבניין, הרצפה היא מרבד של שיחי לוונדר. לרגע אפשר להתבלבל ולחשוב שהבניין שלנו עומד בפרובנס ולא באזור השפלה. האיש הזה יודע איך להשאיר אחריו ריח טוב, וזו תכונה חשובה בחיים.
 
 
 
בין כל ענייני הניקיון, התרחשה בלובי הדרמה הפרטית שלי.
 
חבילה קטנה שהזמנתי באִי-בֵּיי, כיסוי מגן לסלולרי של גיל, הבן הסטודנט שלנו, הגיעה, ויצאתי לאסוף אותה מסניף הדואר. כשחזרתי, למרות השעה המאוחרת יחסית, ולדימיר עדיין היה שם עם הציוד הקבוע שלו – דלי, סמרטוט וכפפות צהובות. הוא נראה לי עייף מהרגיל. הגוף שלו היה שפוף, והתנועות שלו עם המגב והסמרטוט היו קטנות ואיטיות. זה לא היה ולדימיר הרגיל שאני מכירה. באותו רגע חשבתי שאולי הוא חולה, או שהמקרה עם האישה בכל זאת השפיע עליו, כי בינתיים הכלב שלה מת. חיכיתי דקה. הרצפה נראתה לי יבשה וציפיתי שהכפפות יסמנו לי שהמעבר חופשי. אבל זה לא קרה, והוא הוריד את הכפפות.
 
בסופו של דבר הרגליים החליטו בשבילי. עליתי על הבהונות וחציתי את הרצפה שפה ושם הייתה רטובה. צעד אחר צעד, כאילו ההליכה הזאת, כשהגוף שלי מזדקף וצומח מעלה כמו פעם, היא הכי טבעית לכפות הרגליים שלי. פסיעה אחר פסיעה חציתי את הרחבה. גם הזרועות שלי נכנסו לפעולה – הן התארכו מטה ואז התרחקו מהגוף והתקרבו אליו חזרה, כמו כנפיים של ברבורה הנוסקת מלב אגם עכור.
 
חלפתי קרוב לדלי ואז שמעתי את הקול שלו:
 
"בלרינה."
 
קפאתי.
 
לרגע הברבורה שהתעוררה והזדקפה במפתיע בתוך הגוף שלי אחרי שלושים שנה של תרדמת עמוקה, שקלה בדעתה לחזור ולצלול אל מי האגם השחורים. אבל אז הוא, האילם הזה, שכנראה הבחין בה מתחת לכל השכבות, חזר על המילה המיוחדת הזאת בקול צלול וברור שלא השאיר ספק לא בה ולא בברבורה.
 
"ב-ל-רי-נה, בלרינה, בלרינההה..."
 
הסתכלתי עליו, ואז על המרצפות שהבהיקו. גם הברבורה הביטה בו ושאפה לתוכה את כל ההברות שנשמעו בחלל הלובי. תחילה הן נעו בכבדות, אך לאחר כמה צעדים נוספים הן החלו לנתר בקלילות ברחבה בין שיחי הלוונדר.
 
לא חיכיתי למעלית, בחרתי במדרגות. החזקתי את המעקה המחוספס כאילו היה בר בסטודיו למחול, ובכל מדרגה הנפתי רגל אחרת לאוויר. עד שנכנסתי הביתה, למשך חמש דקות מתוקות, הייתי הבלרינה שבחיים שלי לא הספקתי להיות, בלרינה שזה עתה סיימה לקוד קידה ולהודות לקהל שהריע לה.
 
 
 
מכולם, דווקא האיש הזה, ולדימיר, המנקה האילם והחירש, קרא לי בלרינה.
 
חיים שלמים אני מחכה שמישהו יראה, מתחת לכל השמלות שמכסות לי את הגוף, מי אני באמת, וסוף־סוף זה קרה.