נטע זר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נטע זר
הוספה למועדפים

נטע זר

4.5 כוכבים (2 דירוגים)

עוד על הספר

שרית פליין, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בנס ציונה. פליין בעלת תואר בחינוך ומאסטר בNLP מבוסס מיינדפולנס. היא כותבת על ספרים בבלוג "אוצר מילים", מנהלת ערבי ספרות עם סופרים, צלמת ומציירת.

תקציר

"נטע זר" לוקח אותנו למסע בן-דורי של משפחה שמוצאה בטורקיה. הוא נע בתוך זמן עבר והווה, בין ישראל לתורכיה ואפילו גולש לקולומביה. בדרך פוגשים הקוראים מגוון של ריחות, טעמים, תבשילים ובליל ססגוני של לדינו, טורקית ועברית.
נטע היא מטפלת רגשית, ושני מטופלים שלה חוברים אל סיפור משפחתה-שלה בדרכים מפתיעות. דמויות וצללים מן העבר צצים ונקשרים לסיפור המשפחה בד בבד עם חייה היומיומיים של נטע, ופורמים את סיפור משפחתה לחוטים בלתי נראים עד שבסופו של דבר, השלם גדול מסך חלקיו. החוטים מתחזקים וקושרים קשר חזק שמפענח את המסתורין המרחף על הסוד של המשפחה.  
ספר הביכורים של שרית פליין, "נטע זר", בעל שפה עשירה ועלילה מרתקת ומסקרנת. היא אורגת ברגישות ובחוכמה את העלילה הסוחפת ובוראת עולם מול עיני הקוראים.
שרית פליין, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בנס ציונה. פליין בעלת תואר בחינוך ומאסטר בNLP מבוסס מיינדפולנס. היא כותבת על ספרים בבלוג "אוצר מילים", מנהלת ערבי ספרות עם סופרים, צלמת ומציירת.
זהו ספרה הראשון.

פרק ראשון

| 1 |
 
“אחת-עשרה...
שתים-עשרה...”
ידה אוחזת במברשת ועל פניה הבעת חשיבות עצמית. אך לפני רגע התירה את שערה לחופשי מהקוקיות ההדוקות, וכעת היא מברישה ומונה.
“ארבע-עשרה...
חמש-עשרה...”
רגע, היא דילגה על שלוש-עשרה? שוב? היא חורצת לשון לעבר בבואתה, ילדה עם עיני שוקולד גדולות, אף זעיר ומנומש, מפרצפת הפוגה רגעית בטקס ומיד הספירה מתחילה מחדש. כן, זה מה שאמה אמרה, מאה הברשות לאישה וחמישים לילדה. אמא שלה יודעת, היא קראה את זה באחד המגזינים הצרפתיים שלה, תמיד יש בו תמונות של גברות מגונדרות.
“עשרים ואחת...
“עשרים ושתיים...”
מגונדרת, היא אוהבת את המילה הזאת, כמו בשיר - ופתאום יצאה גיברת, שמנמנה ומגונדרת.1 כשתהיה גדולה גם היא תקרא בצרפתית, אבל לא בטורקית, לעולם לא.
“גם לך לא יזיק,” היא סונטת באחותה בת השנתיים שתלתליה הקצרים נמעכים אל הכרית. שלושים הברשות נמנות חרש בתנועה אוטומטית, מפעם לפעם היא מלכסנת עוד מבט גוער באחותה, חוששת לאבד את הספירה, מנסה להתרכז. בהברשה השלושים וחמש, או שש, היא נזכרת במה שאמרה לה היום רבקה, חברתה הטובה מהגן, זו ששני הוריה מורים ואחותה הגדולה כבר בכיתה ו’. בכל ערב קורא באוזניה אחד משלושתם מתוך האנציקלופדיה “מכלל”. בגלל זה היא יודעת הכול, וגם כאשר היא ממציאה נשמעות מילותיה לנטע כעובדה מדעית.
כך למשל, הבוקר כששיחקו יחד בארגז החול טענה רבקה כי לדג זהב יש זיכרון טוב פי אלף משל פיל, אפילו פיל גדול. מחשבותיה גולשות בלי משים למסעדת “הפיל” שבפאתי תל אביב, שאליה סבא מרקו לקח אותה רק בשבוע שעבר. בעודה מהרהרת בסבא מרקו, מתערערת הספירה. אוי, היא חושבת, שוב התבלבלתי, מהתחלה.
“אחת...
שתיים...
שלוש...”
דקות ספורות אחר כך, בתום חמישים הברשות רצופות שצלחו רק בניסיון השלישי, היא פוסעת לסלון, נעצרת בקצה המסדרון, ממתינה לאישור כניסה שאמור להינתן לה מאחד המבוגרים לפני השלב הבא, מסדר ההכנה לשינה. אמה יושבת בקצה הספה, קוטמת קצוות של שעועית טרייה, מאחורי גבה מתוח הכיסוי שסבתא תפרה. פרחים קטנים בגוני חום בהיר נטמעים ברקע הבד הכהה. על שולחן העץ הנמוך פרוש עיתון ישן, במרכזו ערמת הקצוות שהורחקו, ולצדה תל ירקרק של תרמילים מלאים, ממתינים לתורם. תרמיל אחר תרמיל מנתרים מידיה הקפוצות של האם אל הקערה. מתוך השקית המונחת לצדה מציצות מסרגות, נעוצות בתוך פקעת צמר סמוקה. אמה הבטיחה לה שעד מסיבת החנוכה בגן תהיה האפודה החדשה שלה מוכנה. הנה עוד דבר שהיא תדע לעשות לפני טל, לסרוג כמו סבתא ואמא. שערה של אמה, שוודאי הוברש מאות פעמים כראוי, מתוח מעל רקותיה, מכונס בזנב סוס גבוה, אף לא שערה אחת משה ממקומה. עיניה משגרות מבט חטוף לכיוון המסדרון, צבען כצבע עיני בתה, אך להבדיל מעיניה הגדולות והעגולות של הילדה, עיני האם צרות ומלוכסנות כשקדים.
בקצהו האחר של הסלון, בכורסה שמול הטלוויזיה, יושב זקוף, מוקפד ומהודק בוחן התנועה שבתאי דואנייס, הלוא הוא אביה. בימים המעטים שבהם הוריה אינם לפני מריבה או אחריה, מכנה אותו אמה שַׁבִּי. שערו הפחמי המסורק בקפידה מופרד בפסוֹקֶת שחוצה באופן נחרץ את פדחתו. פה ושם צצות שערות כסופות, רק הן מעיזות למרוד. אולי גם הוא מבריש את שערו מאה פעמים ביום, אבל בהיחבא, נטע מעולם לא ראתה אותו משקיף אל בבואתו במראה כמו אמה.
על השולחן, במרחק ביטחון מערמות השעועית, מונחים משקפי הקריאה שלו ועיתון. שבתאי עדיין לבוש בבגדי העבודה. מכנסיו השחורים מחויטים, חולצתו הלבנה רכוסה עד הכפתור העליון. רק עניבתו כבר הוסרה, והיא מונחת מקופלת בקפידה לצד העיתון כחוצץ שחור בין היום שהיה ללילה האורב על הסף. להיכנס לסלון או לעצור? ההתלבטות מאיטה את צעדיה בקצה המסדרון. חיוך נוגה נשלח לכיוונה משפתי האם. הסכין הקטנה והשעועית מונחות לרגע בצד. הרמז הובן, אישור הכניסה ניתן, ונטע חוצה את הפתח, ניגשת ומתרפקת על חלוקה הרך של אמה, נצמדת אליה כמבקשת לדחות את בוא הליל.
“לילה טוב, אמא.”
“Bonne nuit, נטע.” הצרפתית נעימה לאוזניה ממש כמו הליטוף והנשיקה על המצח.
רגע לפני שהיד חוזרת לקיטום השעועית, מגיעה התזכורת להמשך הטקס: “תגידי לילה טוב לאבא.” היא פוסעת חרש לאורך הספה, נעמדת ליד אביה. מבטו ממוקד במסך הטלוויזיה. “לילה טוב, אבא.” לחיו מופנית כלפיה, נשיקה ממושמעת נושרת משפתיה אל לחיו הקרה החלקלקה. “לילה טוב” פסקני נשמע. תם הטקס.
במיטתה, כשהיא מתכנסת אל מקלטה מתחת לשמיכה, שוקו הדובי חבוק בזרועותיה, היא מפטירה בלי קול: “לילה טוב, טלטול, לילה טוב, שוקו, לילה טוב, נטע.”
טל כבר ישנה, אגודלה תחוב בפיה, רגל אחת מציצה מבעד לסורגי מיטת התינוק שלה. דלת חדרן סגורה כמעט עד הסוף, רק פתח צר מאפשר הסתננות אור. עיניה עוקבות אחר הצל המשולש בתקרה, בעוד אוזניה כרויות לרחשי הסלון. קליק קליק קליק, מתקתקות המסרגות בקצב. קטימת השעועית הסתיימה, והיא מדמיינת את ידי האם אוחזות במסרגות, האב אומר דבר-מה, האם משיבה מילה. קצב נקישת המסרגות זו בזו מתגבר, קליק רודף קליק. נטע מתהפכת על צדה, מצמצמת את גופה אליה, מתכנסת כחילזון זעיר, שוקו עטוף בזרועותיה ושפתיה ממלמלות חרש, שלא יריבו הלילה, בבקשה, אלוהים, שלא יצעקו, שלא ילחשו, אני אהיה ילדה טובה, אני אסיים כל ארוחה, אפילו את הקציצות, עד הביס האחרון, מבטיחה! אני אוותר לטל אפילו כשהיא מושכת לי בשיער או לוקחת לי צעצועים. אני אעזור לאמא ואסדר את החדר. כהרגלה, היא עוצמת את עיניה, כפות ידיה נצמדות זו לזו, מתכוננת לשיחה הלילית עם אלוהים. איך הוא נראה, בעצם? פעם חשבה שיש לו זקן ארוך ולבן, אבל רבקה אומרת שזה אליהו הנביא. אלוהים היקר, אביבה הגננת אומרת שאתה נמצא בכל מקום, רואה ושומע הכול, היא אומרת גם שאתה אוהב ילדים טובים. אני ילדה ממש טובה, אפילו אביבה אומרת כל פעם שהיא פוגשת את אמא. אם תעשה שהם יפסיקו לריב אני אוותר על האופניים שביקשתי ליום הולדת.
בדיוק ברגעים שבהם השינה מתחילה לערסל ולערפל אותה, חוזרים הלחשים הארסיים ומזדחלים לכיוונה.
“ססס איסטימיורום (לא רוצה).”
אבל מה היא לא רוצה? “בשלמה! ביקטים (אל תתחיל! נמאס לי!).”
ממה נמאס לה? עוד רגע יחנקו דמעות האם את גרונה של הבת, אך ברגע הזה, הנוכחי, מתקיימת אשליה מתוקה של שקט. בחסות אותו תעתוע משתחרר הגוף הקפוץ ונטע מתהפכת על גבה, סוף-סוף רגליה חופשיות והיא מעיזה להפשיל מעט את השמיכה, רק טיפה, עד הסנטר. מבטה משוטט בחדר, מגלה את טל ולצדה הדוב פדינגטון, פניו מוסתרות בחלקן על ידי תלתלי הדבש הפזורים על הכר, אגודל שמאל תחוב בתוך פיה, ממתיק את שנתה.
מדפי הספרים מול מיטתה, למרות האפלולית היא מזהה אותם. הנה “נדי הגמד”, “אלה קרי הילדה מלפלנד”, “שמוליקיפוד”, “סבתא מספרת”... פעם היה “המפוזר מכפר אז”ר” האהוב עליה מכול, אבל לאחרונה החל אביה להקניטה: “את ממש המפוזר מכפר אז”ר, מה איבדת היום? מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים.” והספר איבד ממעמדו.
שוב מזדחלות הלחישות הזועמות לאטן, מתפתלות כל הדרך מהמסדרון אל חדר הילדות.
“סוסססס, (שקט).” הפעם אביה הוא שמתחנן. “סטמיורום (לא רוצה)! אתה לא מבין?” יש לילות שהלחישות משילות בתוך החדר את עורן. לפעמים נדמה לנטע בבקרים שהיא רואה נשל של לחישה לרגלי מיטתה.
“סֵנדֶן ביקטים! אנמה גידיורום (נמאס לי ממך! אני הולכת לאמא שלי),” מכישות המילים, ולאחריהן מתעבּות שכבות של דממה.
פיה של נטע חמוץ, לשונה כבדה וצורבת. מחשבותיה מתפרצות וגועשות, היא בטח לא הבינה נכון את הטורקית, אלה כנראה מילים דומות, כמו שבעברית תפוח ונפוח דומות, או אפילו כמו שיש בית שגרים בו ובית של שיר, בטח זה ככה גם בטורקית, היא בטח אמרה אני הולכת לישון, איך אומרים לישון בטורקית? זה דומה לאמא? ואולי אמרה אני הולכת לשירותים, ואולי זה רק סיוט בכלל? חלום רע כזה, כמו אז כשחלמה על המכשפה שבישלה את טל בתוך המרק. היא ניסתה בכל כוחה להציל את אחותה, אבל הרגליים שלה היו כבדות כמו עדר פילים וסירבו לזוז, והקול שלה היה חלש כמו ציוץ של גוזל. בסוף הצליחה לצרוח ואמא באה וחיבקה אותה, אמרה שזה רק חלום. היא לא נרגעה עד שראתה שאחותה ישנה בשלווה במיטה לידה, ולא שבויה בסיר. זהו, גם עכשיו זה לא באמת קרה, אמא לא באמת אמרה שהיא עוזבת. בעוד רגע תעיר אותה בליטוף, תושיט לה כוס חלב חם ותשיר לה כמו פעם: “פרֶררה נטע פררה, נטע דוֹרמֶה ווּ, דוֹרמֶה ווּ.” שפתיה של נטע נעות בדומייה כנושאות תפילה, “סוֹנֶה לֶה מָטינוֹ, דינג דנג דונג.”
כשאביה לא בבית הן שרות יחד. הכי היא אוהבת את השיר “סונה לה מטינו”, אבל גם את “לוס בילביליקוס” שגם סבא אוהב, בילביליקוס זו מילה מצחיקה, מבולבלת כזו, ועכשיו מה? איפה השיר המרגיע? למה אמא לא כאן? ידיה נשלחות מתוך השמיכה הכבדה, מוצאות את שוקו. כשהיא נושמת לתוכו, דמעה אחת נושרת על בטנו. אבל מה אם כן הבינה נכון? מה יקרה אם אמה תלך? אולי מחר, בזמן שהיא תקשיב לאביבה מספרת סיפור, תהיה אמה בדרכה הרחק מכאן? אחרי הגן היא תחכה, כל הילדים כבר יהיו בדרכם הביתה עם ההורים או האחים הגדולים, ורק היא תישאר. אביבה תגיד לה, “אל תדאגי, אמא בטח תכף תגיע,” אבל הקול שלה לא יהיה שמח כמו תמיד, ואחר כך היא תתלחש עם ברוריה הסייעת. ברוריה אולי תכין לה עוד פרוסת לחם עם שוקולד, זה מה שהיא תמיד עושה כשילדים עצובים או פוחדים, ואחר כך היא תשמע את אביבה אומרת: “אין תשובה, התקשרתי שוב,” וברוריה תגיד משהו על משטרה. כשהן לא ישימו לב לרגע, נטע תצא מהגן.
היא מכירה את הדרך הביתה, ואין כביש בכלל, היא תרוץ מהר, תעבור את השביל בין שני הבניינים ותעלה ברגל. היא תדפוק על הדלת, כי הפעמון גבוה מדי, בשתי הידיים, חזק, עד שיפתחו לה. אבל מי יפתח? אבא תמיד בעבודה, ואמא ברחה, ומי שומר על טל? גם אותה בטח שכחו בגן שלה.
עוד היא מבועתת מהתרחיש הזה, וכבר מקרין מוחה תסריט חדש, ומה אם אמה תעזוב כבר הלילה? לא תחכה לבוקר? אסור לה להירדם, אם ייעצמו עיניה היא לא תספיק לזנק מהמיטה ולעצור בעד אמה. היא מתיישבת במיטה, מקשיבה לרחשים, דרוכה כזקיף במשמרתו. הנה היא שומעת צעדים, עצירה, דלת השירותים נפתחת ונסגרת אחרי רגע, אל תדאג, שוקו, אתה רואה, היא רק הלכה לשירותים. המים בשירותים יורדים, הנה הדלת נפתחת, עכשיו היא תבוא אליה ותגיד: הכול בסדר, זה רק חלום רע, נטע’לה.
 
1 שיר עם

שרית פליין, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בנס ציונה. פליין בעלת תואר בחינוך ומאסטר בNLP מבוסס מיינדפולנס. היא כותבת על ספרים בבלוג "אוצר מילים", מנהלת ערבי ספרות עם סופרים, צלמת ומציירת.

עוד על הספר

נטע זר שרית פליין
| 1 |
 
“אחת-עשרה...
שתים-עשרה...”
ידה אוחזת במברשת ועל פניה הבעת חשיבות עצמית. אך לפני רגע התירה את שערה לחופשי מהקוקיות ההדוקות, וכעת היא מברישה ומונה.
“ארבע-עשרה...
חמש-עשרה...”
רגע, היא דילגה על שלוש-עשרה? שוב? היא חורצת לשון לעבר בבואתה, ילדה עם עיני שוקולד גדולות, אף זעיר ומנומש, מפרצפת הפוגה רגעית בטקס ומיד הספירה מתחילה מחדש. כן, זה מה שאמה אמרה, מאה הברשות לאישה וחמישים לילדה. אמא שלה יודעת, היא קראה את זה באחד המגזינים הצרפתיים שלה, תמיד יש בו תמונות של גברות מגונדרות.
“עשרים ואחת...
“עשרים ושתיים...”
מגונדרת, היא אוהבת את המילה הזאת, כמו בשיר - ופתאום יצאה גיברת, שמנמנה ומגונדרת.1 כשתהיה גדולה גם היא תקרא בצרפתית, אבל לא בטורקית, לעולם לא.
“גם לך לא יזיק,” היא סונטת באחותה בת השנתיים שתלתליה הקצרים נמעכים אל הכרית. שלושים הברשות נמנות חרש בתנועה אוטומטית, מפעם לפעם היא מלכסנת עוד מבט גוער באחותה, חוששת לאבד את הספירה, מנסה להתרכז. בהברשה השלושים וחמש, או שש, היא נזכרת במה שאמרה לה היום רבקה, חברתה הטובה מהגן, זו ששני הוריה מורים ואחותה הגדולה כבר בכיתה ו’. בכל ערב קורא באוזניה אחד משלושתם מתוך האנציקלופדיה “מכלל”. בגלל זה היא יודעת הכול, וגם כאשר היא ממציאה נשמעות מילותיה לנטע כעובדה מדעית.
כך למשל, הבוקר כששיחקו יחד בארגז החול טענה רבקה כי לדג זהב יש זיכרון טוב פי אלף משל פיל, אפילו פיל גדול. מחשבותיה גולשות בלי משים למסעדת “הפיל” שבפאתי תל אביב, שאליה סבא מרקו לקח אותה רק בשבוע שעבר. בעודה מהרהרת בסבא מרקו, מתערערת הספירה. אוי, היא חושבת, שוב התבלבלתי, מהתחלה.
“אחת...
שתיים...
שלוש...”
דקות ספורות אחר כך, בתום חמישים הברשות רצופות שצלחו רק בניסיון השלישי, היא פוסעת לסלון, נעצרת בקצה המסדרון, ממתינה לאישור כניסה שאמור להינתן לה מאחד המבוגרים לפני השלב הבא, מסדר ההכנה לשינה. אמה יושבת בקצה הספה, קוטמת קצוות של שעועית טרייה, מאחורי גבה מתוח הכיסוי שסבתא תפרה. פרחים קטנים בגוני חום בהיר נטמעים ברקע הבד הכהה. על שולחן העץ הנמוך פרוש עיתון ישן, במרכזו ערמת הקצוות שהורחקו, ולצדה תל ירקרק של תרמילים מלאים, ממתינים לתורם. תרמיל אחר תרמיל מנתרים מידיה הקפוצות של האם אל הקערה. מתוך השקית המונחת לצדה מציצות מסרגות, נעוצות בתוך פקעת צמר סמוקה. אמה הבטיחה לה שעד מסיבת החנוכה בגן תהיה האפודה החדשה שלה מוכנה. הנה עוד דבר שהיא תדע לעשות לפני טל, לסרוג כמו סבתא ואמא. שערה של אמה, שוודאי הוברש מאות פעמים כראוי, מתוח מעל רקותיה, מכונס בזנב סוס גבוה, אף לא שערה אחת משה ממקומה. עיניה משגרות מבט חטוף לכיוון המסדרון, צבען כצבע עיני בתה, אך להבדיל מעיניה הגדולות והעגולות של הילדה, עיני האם צרות ומלוכסנות כשקדים.
בקצהו האחר של הסלון, בכורסה שמול הטלוויזיה, יושב זקוף, מוקפד ומהודק בוחן התנועה שבתאי דואנייס, הלוא הוא אביה. בימים המעטים שבהם הוריה אינם לפני מריבה או אחריה, מכנה אותו אמה שַׁבִּי. שערו הפחמי המסורק בקפידה מופרד בפסוֹקֶת שחוצה באופן נחרץ את פדחתו. פה ושם צצות שערות כסופות, רק הן מעיזות למרוד. אולי גם הוא מבריש את שערו מאה פעמים ביום, אבל בהיחבא, נטע מעולם לא ראתה אותו משקיף אל בבואתו במראה כמו אמה.
על השולחן, במרחק ביטחון מערמות השעועית, מונחים משקפי הקריאה שלו ועיתון. שבתאי עדיין לבוש בבגדי העבודה. מכנסיו השחורים מחויטים, חולצתו הלבנה רכוסה עד הכפתור העליון. רק עניבתו כבר הוסרה, והיא מונחת מקופלת בקפידה לצד העיתון כחוצץ שחור בין היום שהיה ללילה האורב על הסף. להיכנס לסלון או לעצור? ההתלבטות מאיטה את צעדיה בקצה המסדרון. חיוך נוגה נשלח לכיוונה משפתי האם. הסכין הקטנה והשעועית מונחות לרגע בצד. הרמז הובן, אישור הכניסה ניתן, ונטע חוצה את הפתח, ניגשת ומתרפקת על חלוקה הרך של אמה, נצמדת אליה כמבקשת לדחות את בוא הליל.
“לילה טוב, אמא.”
“Bonne nuit, נטע.” הצרפתית נעימה לאוזניה ממש כמו הליטוף והנשיקה על המצח.
רגע לפני שהיד חוזרת לקיטום השעועית, מגיעה התזכורת להמשך הטקס: “תגידי לילה טוב לאבא.” היא פוסעת חרש לאורך הספה, נעמדת ליד אביה. מבטו ממוקד במסך הטלוויזיה. “לילה טוב, אבא.” לחיו מופנית כלפיה, נשיקה ממושמעת נושרת משפתיה אל לחיו הקרה החלקלקה. “לילה טוב” פסקני נשמע. תם הטקס.
במיטתה, כשהיא מתכנסת אל מקלטה מתחת לשמיכה, שוקו הדובי חבוק בזרועותיה, היא מפטירה בלי קול: “לילה טוב, טלטול, לילה טוב, שוקו, לילה טוב, נטע.”
טל כבר ישנה, אגודלה תחוב בפיה, רגל אחת מציצה מבעד לסורגי מיטת התינוק שלה. דלת חדרן סגורה כמעט עד הסוף, רק פתח צר מאפשר הסתננות אור. עיניה עוקבות אחר הצל המשולש בתקרה, בעוד אוזניה כרויות לרחשי הסלון. קליק קליק קליק, מתקתקות המסרגות בקצב. קטימת השעועית הסתיימה, והיא מדמיינת את ידי האם אוחזות במסרגות, האב אומר דבר-מה, האם משיבה מילה. קצב נקישת המסרגות זו בזו מתגבר, קליק רודף קליק. נטע מתהפכת על צדה, מצמצמת את גופה אליה, מתכנסת כחילזון זעיר, שוקו עטוף בזרועותיה ושפתיה ממלמלות חרש, שלא יריבו הלילה, בבקשה, אלוהים, שלא יצעקו, שלא ילחשו, אני אהיה ילדה טובה, אני אסיים כל ארוחה, אפילו את הקציצות, עד הביס האחרון, מבטיחה! אני אוותר לטל אפילו כשהיא מושכת לי בשיער או לוקחת לי צעצועים. אני אעזור לאמא ואסדר את החדר. כהרגלה, היא עוצמת את עיניה, כפות ידיה נצמדות זו לזו, מתכוננת לשיחה הלילית עם אלוהים. איך הוא נראה, בעצם? פעם חשבה שיש לו זקן ארוך ולבן, אבל רבקה אומרת שזה אליהו הנביא. אלוהים היקר, אביבה הגננת אומרת שאתה נמצא בכל מקום, רואה ושומע הכול, היא אומרת גם שאתה אוהב ילדים טובים. אני ילדה ממש טובה, אפילו אביבה אומרת כל פעם שהיא פוגשת את אמא. אם תעשה שהם יפסיקו לריב אני אוותר על האופניים שביקשתי ליום הולדת.
בדיוק ברגעים שבהם השינה מתחילה לערסל ולערפל אותה, חוזרים הלחשים הארסיים ומזדחלים לכיוונה.
“ססס איסטימיורום (לא רוצה).”
אבל מה היא לא רוצה? “בשלמה! ביקטים (אל תתחיל! נמאס לי!).”
ממה נמאס לה? עוד רגע יחנקו דמעות האם את גרונה של הבת, אך ברגע הזה, הנוכחי, מתקיימת אשליה מתוקה של שקט. בחסות אותו תעתוע משתחרר הגוף הקפוץ ונטע מתהפכת על גבה, סוף-סוף רגליה חופשיות והיא מעיזה להפשיל מעט את השמיכה, רק טיפה, עד הסנטר. מבטה משוטט בחדר, מגלה את טל ולצדה הדוב פדינגטון, פניו מוסתרות בחלקן על ידי תלתלי הדבש הפזורים על הכר, אגודל שמאל תחוב בתוך פיה, ממתיק את שנתה.
מדפי הספרים מול מיטתה, למרות האפלולית היא מזהה אותם. הנה “נדי הגמד”, “אלה קרי הילדה מלפלנד”, “שמוליקיפוד”, “סבתא מספרת”... פעם היה “המפוזר מכפר אז”ר” האהוב עליה מכול, אבל לאחרונה החל אביה להקניטה: “את ממש המפוזר מכפר אז”ר, מה איבדת היום? מזל שהראש שלך מחובר לכתפיים.” והספר איבד ממעמדו.
שוב מזדחלות הלחישות הזועמות לאטן, מתפתלות כל הדרך מהמסדרון אל חדר הילדות.
“סוסססס, (שקט).” הפעם אביה הוא שמתחנן. “סטמיורום (לא רוצה)! אתה לא מבין?” יש לילות שהלחישות משילות בתוך החדר את עורן. לפעמים נדמה לנטע בבקרים שהיא רואה נשל של לחישה לרגלי מיטתה.
“סֵנדֶן ביקטים! אנמה גידיורום (נמאס לי ממך! אני הולכת לאמא שלי),” מכישות המילים, ולאחריהן מתעבּות שכבות של דממה.
פיה של נטע חמוץ, לשונה כבדה וצורבת. מחשבותיה מתפרצות וגועשות, היא בטח לא הבינה נכון את הטורקית, אלה כנראה מילים דומות, כמו שבעברית תפוח ונפוח דומות, או אפילו כמו שיש בית שגרים בו ובית של שיר, בטח זה ככה גם בטורקית, היא בטח אמרה אני הולכת לישון, איך אומרים לישון בטורקית? זה דומה לאמא? ואולי אמרה אני הולכת לשירותים, ואולי זה רק סיוט בכלל? חלום רע כזה, כמו אז כשחלמה על המכשפה שבישלה את טל בתוך המרק. היא ניסתה בכל כוחה להציל את אחותה, אבל הרגליים שלה היו כבדות כמו עדר פילים וסירבו לזוז, והקול שלה היה חלש כמו ציוץ של גוזל. בסוף הצליחה לצרוח ואמא באה וחיבקה אותה, אמרה שזה רק חלום. היא לא נרגעה עד שראתה שאחותה ישנה בשלווה במיטה לידה, ולא שבויה בסיר. זהו, גם עכשיו זה לא באמת קרה, אמא לא באמת אמרה שהיא עוזבת. בעוד רגע תעיר אותה בליטוף, תושיט לה כוס חלב חם ותשיר לה כמו פעם: “פרֶררה נטע פררה, נטע דוֹרמֶה ווּ, דוֹרמֶה ווּ.” שפתיה של נטע נעות בדומייה כנושאות תפילה, “סוֹנֶה לֶה מָטינוֹ, דינג דנג דונג.”
כשאביה לא בבית הן שרות יחד. הכי היא אוהבת את השיר “סונה לה מטינו”, אבל גם את “לוס בילביליקוס” שגם סבא אוהב, בילביליקוס זו מילה מצחיקה, מבולבלת כזו, ועכשיו מה? איפה השיר המרגיע? למה אמא לא כאן? ידיה נשלחות מתוך השמיכה הכבדה, מוצאות את שוקו. כשהיא נושמת לתוכו, דמעה אחת נושרת על בטנו. אבל מה אם כן הבינה נכון? מה יקרה אם אמה תלך? אולי מחר, בזמן שהיא תקשיב לאביבה מספרת סיפור, תהיה אמה בדרכה הרחק מכאן? אחרי הגן היא תחכה, כל הילדים כבר יהיו בדרכם הביתה עם ההורים או האחים הגדולים, ורק היא תישאר. אביבה תגיד לה, “אל תדאגי, אמא בטח תכף תגיע,” אבל הקול שלה לא יהיה שמח כמו תמיד, ואחר כך היא תתלחש עם ברוריה הסייעת. ברוריה אולי תכין לה עוד פרוסת לחם עם שוקולד, זה מה שהיא תמיד עושה כשילדים עצובים או פוחדים, ואחר כך היא תשמע את אביבה אומרת: “אין תשובה, התקשרתי שוב,” וברוריה תגיד משהו על משטרה. כשהן לא ישימו לב לרגע, נטע תצא מהגן.
היא מכירה את הדרך הביתה, ואין כביש בכלל, היא תרוץ מהר, תעבור את השביל בין שני הבניינים ותעלה ברגל. היא תדפוק על הדלת, כי הפעמון גבוה מדי, בשתי הידיים, חזק, עד שיפתחו לה. אבל מי יפתח? אבא תמיד בעבודה, ואמא ברחה, ומי שומר על טל? גם אותה בטח שכחו בגן שלה.
עוד היא מבועתת מהתרחיש הזה, וכבר מקרין מוחה תסריט חדש, ומה אם אמה תעזוב כבר הלילה? לא תחכה לבוקר? אסור לה להירדם, אם ייעצמו עיניה היא לא תספיק לזנק מהמיטה ולעצור בעד אמה. היא מתיישבת במיטה, מקשיבה לרחשים, דרוכה כזקיף במשמרתו. הנה היא שומעת צעדים, עצירה, דלת השירותים נפתחת ונסגרת אחרי רגע, אל תדאג, שוקו, אתה רואה, היא רק הלכה לשירותים. המים בשירותים יורדים, הנה הדלת נפתחת, עכשיו היא תבוא אליה ותגיד: הכול בסדר, זה רק חלום רע, נטע’לה.
 
1 שיר עם