יום אחד נעוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יום אחד נעוף
הוספה למועדפים

יום אחד נעוף

עוד על הספר

איציק חדד בן 51 נשוי אב ל-4 בנות. תואר ראשון בפילוסופיה ו B.A כללי מאוניברסיטת חיפה. לימודי תראפיה באומנות מהמדרשה לאומנות "בית ברל". עובד כמטפל באומנות במספר בתי ספר בנתניה מטעם משרד החינוך. צורף במקצועו ובבעלותו בית ספר לצורפות באזור התעשייה פולג בנתניה.

תקציר

שמואל, נער בן שש עשרה שחי בקרית ים של תחילת שנות השמונים. הוריו התגרשו לאחר שהתגלה שהאב מנהל חיים כפולים ולמעשה יש לו משפחה נוספת. הוא חסר שקט, נע ונד במסדרונות בית הספר. המנהל לא מוכן לשיטוטים ושולח אותו לספריה שם נרקמת מערכת יחסים נפלאה בין שמואל לזלוטיקמן הספרן הוותיק המשמש לו דמות אב. בספרייה חוץ מספרים ישנם טלוויזיות וסרטים ושמואל מוצא בהם מפלט.
שמואל מאוהב בסתר בתמר בת כיתתו. יום אחד בריון בית הספר נטפל לתמר ושמואל נחלץ לעזרתה ומכה את הבריון. הוא הופך לגיבור בית הספר וזוכה בתשומת הלב של תמר. בהוליווד זה היה מסתיים כאן אבל זה סיפור קריית ימי קשוח ובסיפור שלנו לאותו בריון יש אח גדול שהוא עבריין מטיל אימה. הוא פוגש בשמואל ומבהיר לו שיש לו עשרים וארבע שעות להביא אליו את מפתח הספרייה המצוידת בוידיואים וטלוויזיות, אחרת הוא יחטוף מכות רצח לעיני משפחתו והשכונה.
עשרים וארבע שעות שבהן שמואל צריך להחליט האם לבגוד בזלוטיקמן היקר לו כאב או לדאוג לשלומו הבריאותי. איך הוא יוצא מזה? האם הוא בכלל יוצא מזה? תקראו בספר.

פרק ראשון

עמוס
 
 
דפיקות חזקות בדלת מעירות אותי. אני פותח את הדלת ורואה את אחי הגדול שמואל. הוא נראה, כמו תמיד, מעט עצבני.
 
- נדפק לך המוח? אני דופק שעה בדלת, אתה לא שומע?
 
- נרדמתי, לא שמעתי כלום.
 
- לא שמעת? כמעט שברתי את הדלת.
 
- לא שמעתי. חוץ מזה, מה אתה עושה פה בשעה כזו? לא מוקדם מדי?
 
- התבטלו לי כמה שיעורים אז חזרתי, אבל אני כבר הולך לדוג.
 
- קח אותי איתך.
 
- לא, מה גם שאתה חולה, אז ועוד איך לא.
 
שמואל נכנס, הכין לעצמו סנדוויץ' עם גבינה צהובה והתיישב במטבח.
 
- מה עשית מהבוקר?
 
- סתם, ראיתי טלוויזיה.
 
- כל היום?
 
- לא, שיחקתי גם קצת כדורגל עם עצמי.
 
- מי ניצח?
 
- הקבוצה שלי.
 
- מי היה איתך בקבוצה?
 
- אני, פלה וקרויף נגד גרמניה עם בקנבאוור.
 
- תן לי לנחש, אתם ניצחתם ואתה שמת גול.
 
- נכון מאוד, אבל לא סתם גול.
 
- בטח. לא חשבתי ככה. דקה 90, קרויף בפריצה סוחפת מהאגף מעביר לפלה. פלה עובר שני שחקנים ומגביה לרחבה. מקצה הרחבה שועט עמוס ארביב, עם שפעת, חום, לבוש בפיג'מה, מתרומם לאוויר ודופק מספרת ישר לחיבורים, ובסוף המשחק השידור עובר לסולומון מוניר ואתה ניגש להתראיין בעמדת השידור. בסוף הריאיון תמסור לי ד"ש ותקדיש לי שיר.
 
- איזה שיר?
 
- "אני גדליה".
 
- אני רוצה למסור דרישת שלום לאחי שמואל ארביב, שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי, ולהקדיש לו את השיר "אני גדליה" של צלילי הכרם.
 
זה השיר ששמואל הכי אוהב. שמואל הניח לרגע את הסנדוויץ' והתחלנו לשיר אותו יחד. "אני גדליה רבע איש, אבל אני צומח". כשהוא הגיע למשפט "והוא בוכה והוא צוחק שואל: איפה היית?" ראיתי שהוא שר מכל הלב. עוצם מעט עיניים, מרים את הראש כאילו מתפלל והמשיך, "הייתי אבא, אוף, הרחק, שא עין והביטה". השתתקתי ונתתי לו להמשיך סולו עד סוף השיר. כשהוא סיים שאלתי אותו אם הוא מתגעגע לאבא. הוא הניף יד בביטול. אני שתקתי, מה יש לי להגיד? שמואל לא רוצה לראות את אבא. כמה שאני מנסה לגרום לו שיבוא איתנו לאבא הוא לא רוצה. שמואל כנראה ראה שאני עצוב אז הוא אמר, "מה אתה כזה כבד? עזוב אותך משטויות. תקשיב טוב, שום מילה לאמא. לא באתי מוקדם ולא נעליים. לא ראית אותי ואני לא הייתי פה".
 
הוא נכנס לחדר שלי ושל אליהו והחליף בגדים. לשמואל אין חדר, הוא ישן בסלון. יש לנו בית עם שלושה חדרים: סלון, חדר שינה של ההורים וחדר שינה גדול של הילדים. אבא חילק את החדר הגדול לשניים על ידי ארון, ככה שנוצר חדר קטן שבו אני ואחי הקטן אליהו ישנים, וחדר קטנטן שבו ישנה שרה. לשמואל אין חדר, אבל כולנו קינאנו בו שהוא ישן בסלון. הוא יכול לישון מתי שהוא רוצה ולראות טלוויזיה כמה שהוא רוצה. אני ואליהו בשעה תשע כבר במיטה.
 
אמא אומרת שכל עוד אנחנו קוראים ספר היא לא מכבה לנו את האור. אני קורא ואליהו שוכב לידי ומבקש ממני לספר לו את הסיפור עד שהוא נרדם. את שרה לא צריך לדרבן לקרוא. היא מעדיפה ספר על טלוויזיה. בשנה שעברה עשו לה מבחנים בבית הספר וגילו שהיא מחוננת. באו מפנימיית בויאר בירושלים ושכנעו את אמא לשלוח אותה לפנימייה. שרה בכיתה ח' בפנימייה והחדר הקטנטן ריק. שמואל לא רוצה לעבור לחדר של שרה, טוב לו בסלון. אני דווקא רציתי לעבור, אבל אליהו ביקש שאני לא אעבור כי הוא מפחד לישון לבד. אמא אמרה שאליהו צודק. "אחים צריכים להישאר יחד. הורים יכולים להיפרד אבל אחים אסור".
 
שמואל הוריד את הג'ינס והסנדלים, לבש מכנסיים קצרים ולקח את השקית עם ערכת הדיג. הוא התקרב לדלת, אמר לי, "תזכור, שום מילה לאמא" ויצא מהבית.
 
 
 
שמואל 
 
אני הולך לים, אני חייב את הים כדי להירגע קצת. כל הגוף שלי רועד מעצבים. השיחה עם עמוס קצת הרגיעה אותי. אני אוהב את הילד הזה. הוא ילד חכם ויש לו דמיון מפותח, וכשהוא לוחץ על כפתור הוא עף כמו עפיפון שנקרע לו החוט. הוא מצחיק אותי. הוא מצחיק בלי שהוא מתכוון להיות כזה. כמה שהוא חכם ככה הוא גם מהבול.
 
כשהוא היה בן ארבע הוא ראה סרטים מצוירים והחליט לחפש את פופאי מאחורי הטלוויזיה. הזיז וחיפש אותו בין החריצים, עד שהמקלט הכבד נפל והתנפץ על הרצפה. עד כאן הכול בסדר, כפרה על הטלוויזיה. גם ככה ענתיקה ומזמן הגיע הזמן לזרוק אותה ולקנות חדשה. הבעיה הייתה שהיא נפלה על הבוהן שלו. איזה צעקות ואיזה צחוקים היו בבית. עמוס צורח ותופס את הבוהן, הציפורן נתלשה לו והוא מדמם וצורח מכאבים. אחרי שנחבש ונרגע אמא צורחת עליו בגלל הטלוויזיה המנופצת. וכשהוא מספר למה הזיז אותה כולם מתחילים לצחוק, כולל עמוס עצמו שפניו עדיין שטופי דמעות.
 
הזיכרון הזה גורם לי לחייך קצת אחרי הבוקר המחורבן שהיה לי. הבוקר הגעתי לבית הספר בחמישה לשמונה. קשקשתי עם אבי ותוך כדי הבלה בלה הוא מצביע ואומר, "קלוט את תמר מצד שמאל שלך". תמר שבתאי, כמה שהיא יפה. רק להסתכל עליה אני מתרגש. היא החזיקה ידיים עם עידן, החבר שלה.
 
- העידן הזה, הלוואי אלוהים ייקח אותו. איזה חברה יש לו. אה? הכי יפה בשכבה.
 
- בשכבה? בבית ספר. הכי יפה בבית ספר.
 
- יאללה נגזים. בעולם, הכי יפה בעולם.
 
- זה לא מוגזם. היא הכי יפה שאני מכיר. היא ההוכחה שיש אלוהים בעולם. דבר כזה לא יכול לצאת מהקוף.
 
- באמא שלי שמואל, אתה דפוק. אתה מסתכל על בחורה וחושב אם יש אלוהים או אין אלוהים. עוד מעט תקרא לי פרק תהילים. אני מסתכל עליה וחושב, וואי וואי, תן לי אותה להיות לבד איזה שעה. מה שעה? חצי שעה, עשר דקות, רק עשר דקות. מה הייתי עושה לה, מה הייתי עושה. ומצדי אחרי זה למות.
 
- לתת לך? קח, קח. היא תסתכל עליך?
 
- למה ככה?
 
- היא לא בליגה שלנו אחי.
 
- למה לא בליגה? אני מה חסר לי אני?
 
- אבא מליאן ואופנוע.
 
שיער שחור ארוך, חלק, עיניים ירוקות. לבשה ג'ינס קרוע, חולצת טריקו ארוכה בצבע סגול עם הדפס של Peace והאמת, מה זה משנה מה היא לובשת. היא פשוט יפה. תמר הייתה איתי בכיתה אבל בחיים לא העזתי לפנות אליה. הקשר שלי איתה הסתכם בזה שהייתי מסתכל עליה וגם זה בלי שהיא תרגיש. אין לי אומץ לנסות לדבר איתה. אם הייתי פונה אליה בטח הייתי מתבלבל ומדבר שטויות. בכיתה אני יושב שולחן אחד מאחוריה. שולחן שלישי בטור השני.
 
תמר מקריית ים א'. א' זה החלק החדש של הקריה. יש שם בניינים יפים עם מעליות ובתים פרטיים. רוב אשכנזי ומיעוט מזרחי. אנחנו גרים בקריית ים ב'. שם כולם מעורבבים עם כולם. פולנים, מרוקאים, תוניסאים, רומנים, הונגרים, טריפוליטאים, מצרים, צ'כים, הודים, טורקים ועוד. רוב האבות עובדים במפעלים במפרץ חיפה ורוב האימהות עקרות בית. קריית ים ג' זה הרבה תימנים וקצת מרוקאים. בתים פרטיים צפופים וחצרות, מחסנים, תוספות בנייה, אללה יסתור. ג' זה גם מלא בלגנים. אין שם ממש עבריינים אלא עברייני צעצוע כאלה, סתם פלברות. בקריית ים ד' עולים חדשים, בעיקר קווקזים, רוסים וגרוזינים.
 
סך הכול אין חיכוכים וכולם חיים בשלום אחד עם השני, כל אחד עם החבר'ה שלו. למרות זאת, האלפים נחשבים לסנובים. לזכותם ייאמר שהם לא מרגישים אי נוחות מכך, להפך, הם שמחים להיבדל.
 
הקשר היחידי שלי עם תמר נעשה באמצעות האזנה לשיחות שלה עם שלומית, שישבה לידה. מהשיחות האלה למדתי שתמר מנגנת בגיטרה וזה הרס אותי. כלי הנגינה היחיד שניגנתי בו היה שופר וגם זה בימים הנוראים. שמעתי אותה מדברת בהתרגשות על פינק פלויד, הנדריקס, הדורז, אריק איינשטיין ושלום חנוך. שלומית אמרה שהיא מעדיפה את מתי כספי. בעקבות זאת קניתי גם אני את התקליטים האלה, כולל מתי כספי, ושמעתי אותם, כדי שאם פעם יצא לנו לדבר אני אוכל להראות שאני מבין בנושא. את פינק פלויד ממש הצלחתי לאהוב, הנדריקס, יא אללה, גאון. אבל עם כל הכבוד לגאונים המוזיקאים הנפלאים, השיר היחיד שעובר לי בראש בנוגע לתמר הוא שיר השירים. אני מסתכל עליה ושר לעצמי, "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים. כי חולת אהבה אני".
 
מזווית העין אני קולט את אלירן אסרף. הוא הולך עם שלושת כלביו הדו־רגליים. נערים זבלות מבית הספר, נאמנים לו כמו חיילים מורעלים. די בהנפת ידו או בקריצה לעברם והם מיד מתייצבים.
 
הוא עובר ליד תמר ועידן וזורק הערה שלא הגיעה לאוזניי. עידן ותמר לא ענו ועשו פרצוף מאוס. לאלירן זה הספיק. אלירן תלמיד כיתה ט', רזה ונמוך ולא שווה מכה. למרות זאת יש לו יתרון אחד והוא משמעותי. הוא אחיו הקטן של אילן אסרף. אילן מוכר בכל הקריה. בן 22 ונחשב לעבריין כבד. למעט אנשים יש מכוניות, ולכל היותר פיאט או סובארו. לאסרף יש ביואיק אדומה שנראית כמו יאכטה שמשייטת בכבישי הקריה ומזכה אותו במבטים ובקריאות התפעלות, "הנה אילן אסרף".
 
הרבה סיפורים סופרו עליו. אמרו שאין לו אלוהים, הוא לא דופק חשבון לאף אחד ואפילו הבילוש לא מתעסק איתו. סיפרו שפעם היה אחד שניסה לארגן כמה חבר'ה שידפקו לו מכות. הם באו אליו איזה שישה חבר'ה והוא לא התבלבל, תפס גרזן והשאיר שניים מהם עם אחוזי נכות. מישהו מהשכונה שלו סיפר פעם שאילן עשה תאונה והיה על קביים. היה איזה אחד שהתעסק איתו. חשב שאם הבן אדם על קביים אז הוא חלש. אילן דפק אותם עליו, פיצץ לו את הצורה. אמרו גם שיש לו שבע נשמות. הוא לא מפחד מכלום. ניסו להתנקש בו כמה פעמים ושום דבר, הוא יצא חלק מהכול. הוא ישב בכלא מגיל צעיר והיה שם מלך. ככה אמרו.
 
אמנם אלירן לא שווה מכה, אבל כולם יודעים שאם נגעת בו נגעת באילן, ואם נגעת באילן עדיף שתדפוק לעצמך כדור בראש. ככה תמות בפחות ייסורים.
 
אלירן מנצל את המעמד הזה בצורה מקסימלית. אף אחד בבית הספר לא מדבר איתו. הוא עושה מה שהוא רוצה ואף אחד לא מעז להתערב. הוא מציק, מרביץ, מפריע בשיעורים — ואנשים מעדיפים להתעלם, לטעון שהסמחטות שלו זה מים מממטרה ביום קיץ והכאפות שלו זה ליטוף נעים, ולזכור, תמיד לזכור שהוא אח של אילן אסרף, זה עם הביואיק והסרפן.
 
אלירן הסתכל על החברים שלו והסתכל על עידן ותמר שהתכווצו במקום. הוא פנה אל תמר.
 
- זה החבר שלך?
 
- כן.
 
- עם זה את הולכת? מה קורה לך? ליפה כמוך מגיע משהו טוב יותר, תאמיני לי.
 
תמר חייכה במבוכה והוא המשיך.
 
- איזה חיוך, יא אללה. איזה שפתיים, איזה פה. מוצצת, לא ככה משה?
 
משה נער שמנצ'יק וגבוה יחסית עם פרצוף ועיניים של דביל.
 
- בטח חופשי.
 
אלירן ושלושת הכלבים צחקו, ועידן החבר שלה החליט להתערב.
 
- חבר'ה, זה לא לעניין. לא צריך לדבר בצורה כזאת.
 
הוא מיד חטף מאלירן סטירה.
 
- עוד מילה בלי רשות ואני מזיין אותך, מבין? עוד פלברה לא בכיוון ואני גומר אותך. וואלה יופי, כל אחד בבית ספר הזה מרשה לעצמו לדבר מתי שהוא רוצה.
 
עידן השפיל מבט ושמר על שתיקה. הפחד והלחץ שלו זעקו למרחקים. תמר החליטה לקחת יוזמה.
 
- די, תניחו לנו, לא עשינו לכם כלום. מה אתם רוצים?
 
- מציצה, זה מה שאני רוצה. מתאים לי על הבוקר, לא ככה משה?
 
- בטח חופשי, בטח.
 
הם צחקו.
 
- די, זה לא מתאים לי הסגנון הזה. אני הולכת מכאן.
 
תמר עשתה צעד אחורה ואלירן תפס אותה בזרוע.
 
- את לא הולכת לשום מקום.
 
- די, נו, עזוב אותי. אתה מכאיב לי.
 
היא ממש התחננה ואני לא יכולתי להבליג עוד. היו מסביבי כ-20 ילדים, רובם מא'. אף אחד לא התערב, אבל אני לא יכולתי לראות את אהובתי שלא שמה עליי מושפלת. למרות הפחד בלעתי את הרוק והתערבתי.
 
- תעזוב אותה.
 
אלירן הסתכל עליי בעודו אוחז בזרועה.
 
- מה?
 
- תעזוב אותה.
 
- עוד פלברה הגיע על הבוקר. קלינט איסטווד יש בסרטים, לא בקריית ים. אני לא מכיר אותך, אז אני יעשה את עצמי שלא שמעתי אותך, למה תפסת אותי ביום טוב. ככה שיותר טוב תסתום את הפה, אל תתערב ותעוף מכאן לפני שאני משחרר את היד שלי ממנה והולך עליך.
 
- אני לא בא לריב איתך. היא לא עשתה לך כלום אז תעזוב אותה.
 
הוא הוריד את היד ממנה והישיר מבט אליי.
 
- בוקר טוב קלינט איסטווד. אמרתי לך לסתום את הג'ורה, לא?
 
החברים שלו פרצו בצחוק. הדופק שלי עלה ל-200 אבל המשכתי להסתכל לו בלבן של העיניים. אם אני מוריד אותן זה הסוף שלי. הוא היה במרחק של כשבעה מטר ממני. אחד הכלבים לחש לו משהו על האוזן. הוא הסתכל עליי וחייך חיוך מתגרה.
 
- אז מה אני שומע, אבא שלך זיין מישהי אחרת ועזב את המשפחה, אה? וואלק איזה מסכן, עכשיו אפילו אבא שלך לא יעזור לך.
 
"וואי, הלך עליו", שמעתי את אבי אומר. לרגע שכחתי מקיומו אבל הקול שלו נסך בי ביטחון. אבי ידע את מה שאלירן עדיין לא הבין. על אמא שלי אף אחד לא ידבר ככה. הפחד התחלף בעלבון צורב שהוביל לכעס עצום, ועם הכעס הזה גם אלוהים לא יעצור אותי. תמר כבר לא עניינה אותי. אסור היה לו להזכיר את הסיפור של ההורים שלי. הוא ישלם על זה. האחרון שדיבר ככה על אמא שלי היה גדול ממני בשנתיים וגבוה ממני בחצי ראש. הוא חטף ממני קרש בפרצוף, פוצצתי לו את הצורה. אז מי זה בכלל הצפלון הזה אסרף?
 
החיוכים המזלזלים נמחקו לו מהפנים. הסתכל עליי במבט מאיים וסינן:
 
- מה אתה מסתכל עליי כמו ינשוף?
 
הוא החל לצעוד לעברי כמו עבריין צעצוע, ידיים פרושות לצדדים, הליכה קפיצית משהו, חזה נפוח ומבט של אל פצ'ינו ביום רע. שלושת הכלבים צעדו אחריו באותה שפת גוף טווסית. נזכרתי לרגע בזלוטיקמן. כשהיינו משחקים שחמט הוא היה אומר לי, "זאת המציאות, אלו החיים. תתאר לך אם היטלר היה מת בתחילת המלחמה, לא הייתה שואה. תתאר לך את סטלין או צ'רצ'יל לא מחזיקים מעמד. הכול היה הולך קפוט. אתה מבין, החיים זה שחמט. קח את המלך — והנתינים באנדרלמוסיה. אם אין מנהיג ואין מכוון אז עושים שטויות שגורמות להפסד. המלך הוא הכי חשוב".
 
כך עשיתי באותו הרגע, שיחקתי שחמט. כשהיה שני מטר ממני מיהרתי לעברו ומכל הלב נתתי לו בעיטה למותן. קפצתי עליו והפלתי אותו לרצפה, חנקתי אותו ביד שמאל ובימין נתתי לו בוקסים. ברקע שמעתי את אבי צועק, "אני רק מפריד, אני רק מפריד".
 
קיבלתי שתיים־שלוש בעיטות מהכלבים, אבל לא הרגשתי כלום ולא עניין אותי כלום חוץ מאלירן אסרף. הוא יקבל מכות. כל השאר לא מעניינים אותי ואני לא רואה אותם. בדיעבד הסתבר שלא ראיתי אותם כי אבי לא נתן להם להתקרב אליי ודחף אותם אחורה בטענה שהוא מפריד. לפתע זוג ידיים חזק אחז בי והניף אותי. זה היה ניסים, המורה לספורט. קובי, אב הבית, אחז באלירן. ניסים הודיע שמכאן אנחנו הולכים לחדר המנהל.
 
בדרך לשם אלירן צעק לעברי, "אתה מת, אתה מת יא בן זונה. אני יהרוג אותך ואת כל המשפחה שלך". אחר כך נפל בצרחות על הכלבים שלו, האשים אותם שלא התערבו ואיים שיסגור איתם חשבון.
 
לא צעקתי ולא השתוללתי. לא פחדתי, הייתי חד. כל הקללות שלו נשמעו לי כמו מישהו שצועק לרוח. אמרתי לניסים שאין צורך לתפוס אותי, אני אלך לבד. הוא הרפה מאחיזתו בי.
 
נכנסתי ראשון, לפני ניסים ואלירן, כשידיו אחוזות מאחור בידי קובי. אחריו שלושת הכלבים וסוגר את הטור אבי, שממשיך לטעון שהוא רק ניסה להפריד.
 
גדעון המנהל הסתכל בתימהון על מצעד העדלאידע שנכנס לחדרו. הוא צעק על אבי שיסתום את הפה, קם מכיסאו וחבט בשולחן בעוצמה. דממה השתררה בחדר. הוא הביט בניסים.
 
- מה החגיגה?
 
- שני אלה הלכו מכות בחצר.
 
- מה היה שם?
 
- לא יודע בדיוק. הייתי תורן חצר ופתאום שמעתי צעקות וראיתי את שני אלה הולכים מכות. אני וקובי רצנו להפריד.
 
- ראית אותם מתקוטטים, לא הולכים מכות.
 
- כן, מתקוטטים.
 
המנהל סקר את הנוכחים והצביע על אחד הכלבים.
 
- בן טולילה.
 
- כן.
 
- ספר מה ראית.
 
- עמדנו ארבעתנו ואז הילד הזה הגיע והרביץ לאלירן.
 
- סתם ככה?
 
- כן, סתם.
 
- ארבעתכם עומדים ואז מגיע הילד הזה, כמו שאתה קורא לו, ומרביץ לאלירן?
 
- כן.
 
- בן טולילה, שחקן כבר לא תהיה.
 
- איזה שחקן?
 
- הוקי קרח.
 
- מה?
 
- לא משנה. טוב, אני מבין. כל הקרקס להתפזר ושני המוקיונים יישארו כאן.
 
כולם עזבו את החדר למעט אלירן ואני. שמענו מישהו מהכלבים צועק במסדרון, "ניסים עד מדינה", ומיד אחר כך, "איי, איי, איי. חאלס ניסים, זה כואב. אני צוחק איתך. איי, עזוב את האוזן".
 
המנהל הביט בשנינו ונאנח קלות.
 
- שבו.
 
גדעון מנהל קשוח. יש לו הומור יבש, שזה מה שבדיוק גורם לך להתייבש. הוא גדול מידות. לבוש תמיד בחולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים אפורים ונעליים שחורות. בפורים נוסף לתלבושת האחידה שלו כובע קש ואז הוא טוען שהתחפש למקסיקני. באופן כללי יש לו משהו נגד חיוכים. הוא חמור סבר ואת פניו מעטרים משקפיים עם מסגרת שחורה. מאחורי גבו כולנו כינינו אותו בולדוג.
 
- בבקשה אדון אסרף. ספר לי בקצרה מה קרה כי אין לי את כל היום.
 
- תראה אדוני המנהל, הילד הזה, שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו, התחיל איתי סתם. לא מכיר אותו, לא דיברתי איתו, לא פניתי אליו, כלום. לא יודע מי זה בכלל. סתם הייתי בחצר עם חברים שלי. דיברתי עם ילדה, הוא כנראה מקנא או משהו כי פתאום התחיל להתנפח, לקלל, ואחרי זה נתן לי מכות.
 
- להתנפח?
 
- להתנפח.
 
- מה זה אומר?
 
- להתפלסף.
 
- מה זה אומר? דבר איתי במושגים שאני אבין.
 
- לדבר לא יפה.
 
- טוב, אז תתחיל מחדש את המשפט, רק שבמקום להתנפח תגיד לדבר לא יפה.
 
- בסדר. דיברתי עם ילדה בחצר. הוא התחיל לדבר לא יפה ואחרי זה נתן לי מכות.
 
- מוזר. סתם ככה? בלי התגרות, בלי סיבה, משום מקום הגיע מר ארביב כשאתה עם עוד שלושה חברים ונתן לך מכות?
 
- לא משום מקום. הוא עמד איזה חמש מטר ממני, ואז מהמקום הזה הוא בא אליי ונתן לי מכות.
 
- סתם ככה.
 
- כן, סתם ככה.
 
אלירן סיים את דבריו ודמעות תנין זלגו על לחייו. איזה שחקן הבן זונה הזה. כאילו לוחץ על כפתור והנה יש דמעות. המנהל הפנה אליי את מבטו.
 
- ברשותך מר אסרף אשמע כעת את הצד השני. מה קרה היום בבוקר אדון ארביב?
 
- הייתי עם חבר שלי אבי בחצר. הוא ועוד שלושה חברים שלו הציקו לתמר מהכיתה שלי. היא עמדה עם החבר שלה והם דיברו אליה מילים לא יפות שאני לא רוצה לחזור עליהן פה. הוא גם נתן לעידן, החבר שלה, סטירה. אתה יכול לשאול את עידן. הוא גם תפס את תמר בזרוע והכאיב לה ולא נתן לה ללכת. גם את תמר אתה יכול לשאול.
 
- לא נכון, הוא משקר. אני לא עשיתי שום דבר. שיביא את שני אלה שהוא מדבר עליהם. שיבוא מישהו ויגיד שהוא ראה אותי עושה את זה.
 
בולדוג פער עליו עיניים ואלירן השתתק.
 
- מר אסרף, אתה מדבר רק כשאני פונה אליך. מבין?
 
- כן, אבל רק תדע שארביב הזה משקר.
 
- תהיה רגוע מר אסרף. אני אגיע לאמת ואחליט מי משקר. תמשיך בבקשה מר ארביב.
 
- אמרתי לו לעזוב אותה, זה כל מה שאמרתי לו, והוא רצה לדפוק לי מכות אז דפקתי לו חזרה.
 
- מה הוא רצה לעשות לך?
 
- לדפוק לי מכות.
 
- שזה אומר?
 
- להכות אותי.
 
- בבקשה את כל המשפט בחזרה.
 
- הוא רצה להכות אותי אז הכיתי אותו בחזרה.
 
- באור שאני רואה, הוא משקר המנהל. אל תאמין לו.
 
- להאמין לך?
 
- כן.
 
- למה?
 
- כי אני נשבע.
 
- גם מר ארביב יכול להישבע. גם אני יכול להישבע. ממתי שבועה היא ערובה לאמת?
 
הוא עצר לרגע, בהה בנקודה בחלל, והוסיף:
 
- אלירן אסרף, הבירור הוא מאוד פשוט. אני יכול לקרוא לתמר ועידן ומהר מאוד אדע את האמת. משום מה יש לי תחושה שהם יאמתו את דברי ארביב.
 
- תביא, נראה מה הם יגידו.
 
- תביא? אני חבר שלך?
 
- לא.
 
- אז בבקשה לשמור על שפה נאותה.
 
- בסדר.
 
- תראה, בלי קשר למקרה הזה ובלי קשר אם עכשיו אתה דובר אמת או לא דובר אמת, מזדמן לי לאחרונה לחזות בזיו פניך לפחות פעמיים בשבוע. פעם בגלל מכות, פעם כיוון שזרקת כיסא על המורה, פעם משום שאיימת על מאן דהוא ופעם כי גנבת מהיכן שהוא. קשה לי כבר לעקוב אחר רצף האירועים הקורים איתך. שלא תבין אותי לא נכון, פניך נאות ומשובבות נפש, אבל אפילו הטוב במחזות ברגע שאתה חוזה בו פעם אחר פעם הופך למאוס. אתה מבין מר אסרף?
 
- כל הפעמים מה שתגיד, אבל הפעם הוא משקר.
 
- הוא לא. אתה משקר ואני לא צריך לקרוא לאף אחד. מר אסרף, אני אדבר איתך בשפה פשוטה. בשפה שאתה תבין. ממש לא מעניין אותי מה קרה הבוקר. מה שמעניין אותי כרגע זה שאתה עכשיו קם מהכיסא, לוקח את עצמך ויוצא משער בית הספר. אתה לא פונה ימינה או שמאלה, אתה פשוט הולך ישר לשער בית הספר ואבוי לנשמתך אם אשמע שלא יצאת מיד. מחר בשמונה בבוקר אתה מתייצב עם אבא ואמא אצלי במשרד. אני והוריך נשתף פעולה וביחד נפסיק את החגיגה שנקראת אלירן אסרף.
 
- אין צדק, מה זה? אתה מאמין לו ולא מאמין לי. תמיד אני אשם? אני מקבל מכות ואותי מעיפים. מה זה הדבר הזה?
 
בולדוג התעצבן. כשהוא עצבני מתנפח לו וריד במצח והפרצוף שלו הופך לעגבנייה. הוא חבט בעוצמה על השולחן. אלירן ואני נבהלנו, נרתענו לאחור.
 
- צא החוצה חוצפן לפני שאני משליך אותך לכל הרוחות!
 
הוא קם מכיסאו ושוב דפק על השולחן. לנוכח 190 הסנטימטרים מולו ורוחבו העצום אלירן מיהר לקום מכיסאו ולטוס החוצה. בולדוג חזר להתיישב.
 
- לבנה.
 
הרעים בקולו.
 
- כן המנהל.
 
לבנה המזכירה הופיעה בפתח הדלת.
 
- תביאי לי בבקשה כוס מים ותביאי כוס נוספת לאדון ארביב בבקשה.
 
ישבתי מתוח. מה הוא רוצה להגיד לי? גדעון ישב מולי ובהה בי. נאלמתי, לא הוצאתי הגה. הווריד הלך ונעלם וצבע פניו החל לחזור למצבו הלבנבן הטבעי. לבנה נכנסה עם שתי כוסות מים והניחה אותן על השולחן.
 
- תודה לבנה, תודה.
 
לגמתי ונרגעתי מעט.
 
- עכשיו אפשר לדבר מר ארביב. בלי קשר למקרה הזה התכוונתי לדבר איתך, אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון. לגבי הראשון, שזה המקרה הבוקר, לאחר השיחה שלנו אתה הולך הביתה.
 
- למה?
 
- כדי לשמור עליך. אני מתכונן להיכנס עכשיו לעובי הקורה לגבי אלירן ואני לא רוצה שתהיה פה. אני יודע שיש לו כאן מספר ילדים שסרים למרותו. אני יודע בדיוק מי זו המשפחה שלו ואני לא רוצה שהזעם יופנה אליך.
 
- אני מבין המנהל, אבל זה לא כזה פשוט.
 
- למה אתה מתכוון?
 
- תראה, אם אני הולך הביתה עכשיו זה כאילו אני מפחד להישאר כאן. הם לא יחשבו כמוך. הם יחשבו שברחתי. אני לא רוצה שיחשבו ככה כי אחר כך יתנכלו לי. אני מעדיף להישאר היום ולקבל קצת קללות ואיומים אבל הם לא ייגעו בי. אני מכיר אותם, תאמין לי, סתם כלבים נבחנים, שום דבר לא יקרה. בלי הגב של אסרף הם לא יודעים מה לעשות.
 
- שמואל, אל תדאג, תקשיב לי. הדבר האחרון שהחבר'ה האלה חושבים הוא שאתה פחדן. אתה עשית מעשה אמיץ וגם הם יודעים זאת. אני מרחיק אותך ליום אחד והבהרתי קודם למה. אני לא אחזור על עצמי.
 
- בסדר.
 
- תנוח דעתך שמואל, אני רוצה רק בטובתך.
 
- אני יודע. תודה המנהל, אז עכשיו ללכת?
 
- לא עכשיו. אמרתי לך שיש עוד נושא שאני רוצה לדבר עליו.
 
- אני מקשיב.
 
- תראה, לגבי הסדר הלימודים שלך. אתה בכיתה בכל יום עד 12 ואז הולך לזלוטיקמן לספרייה. זה ההסדר השנה, נכון?
 
- נכון.
 
- יפה. הגענו לשלב שבו אנחנו צריכים להתקדם. בשנה הקודמת הלכת לספרייה בשעה עשר, השנה ב-12. נכון עד כאן?
 
- נכון.
 
- יפה, אז הקייטנה נגמרה שמואל. אתה מסיים את כיתה י' השנה. שנתיים כאן העברת בנעימים, וצריך להבין שבשנה הבאה יש בגרויות וצריך להתחיל לשנות הרגלים. הייתה ישיבה לגבי הכיתה שלך בשבוע שעבר, ושמך עלה פעם אחר פעם כילד עם המון פוטנציאל שלא ממומש. כל המורים אמרו שאת מה שאתה לומד אתה לומד מצוין וההיעדרות שלך באמצע היום פוגעת בך בצורה ניכרת.
 
- המנהל, אני יודע מה אתה עומד להגיד לי, אבל בספרייה אצל זלוטיקמן אני גם לומד. אני לומד הרבה דברים שבכלל לא לומדים אותם בכיתה. הוא אדם חכם ואני לומד ממנו היסטוריה, אומנות, ספרות, קולנוע, שחמט, הרבה דברים שלא הייתי יודע אם לא הייתי מגיע אליו. ואני אגיד לך עוד משהו, מבלי להמעיט בערך הכיתה והבגרויות, זלוטיקמן והספרייה יותר חשובים לי. אני עוזר לו פיזית וזה יפגע בו אם אני לא אמשיך.
 
המנהל חייך. מחזה נדיר.
 
- שמואל, לגבי הלימודים תתפלא, אבל אני מסכים איתך. העניין הוא שמחובתי לדאוג שמרב התלמידים כאן יעברו את מקצועות הבגרות. לצערי כך אני נמדד. אתה מבין?
 
- כן, זה מבאס.
 
- גם עם זה אני מסכים, אבל אני לא שר החינוך. אני יודע שיש קשר מיוחד בינך לבין מר זלוטיקמן ואני שמח על כך ושמח שזה התפתח לכיוונים כאלה. אל תשכח שאני יזמתי את הקשר הזה. למרות זאת, גם מר זלוטיקמן יסכים איתי שאם זה פוגע לך בלימודים הפורמליים שלך, אז כדאי להעביר את הקשר לאחר הלימודים ולא בזמן הלימודים. פשטייס?
 
- כן המנהל.
 
- אתה תסיים את השנה בדיוק לפי התוכנית. תצא לחופש הגדול, ובחודש אוגוסט אני עושה מכינה לכמה תלמידים במתמטיקה ואנגלית שלוש פעמים בשבוע כדי שיסגרו פערים לקראת הבגרויות. אתה גם תהיה בין התלמידים.
 
- אתה לוקח לי את החופש?
 
- אני דואג לעתידך.
 
- מה יש לי להגיד?
 
- לא הרבה. אני מניח שידיעות אלה מעכירות את מצב רוחך, אבל זה לטובתך. כמו שאמרתי שמואל, הקייטנה נגמרה. צריך להיכנס למסלול שייקח אותך לבגרות ולעתיד שאתה ראוי לו.
 
- הכול טוב, אבל למה אוגוסט? אין לך חופש המנהל?
 
- אתה רואה את הקירות האלה סביבי? כשהם יצאו לחופשה אני גם אצא לחופשה.
 
- הבנתי. אתה תעדכן את זלוטיקמן שאני לא מגיע היום?
 
- אני אעדכן אותו. אתה יכול ללכת ומחר תיכנס ישר לכיתה. אני כבר אדאג לכל השאר.
 
יצאתי לחצר בית הספר. מחלון אחת הכיתות מישהו קרא בשמי וקילל או בירך, לא ממש עניין אותי. המשכתי ללכת עד ליציאה משער בית הספר.
 
השעה הייתה רבע לתשע והייתי צריך לשרוף כמה שעות. לבית אין סיכוי שאגיע עכשיו. עמוס שם ומן הסתם יעביר לאמא את עובדת הגיעי הביתה בשעה כל כך מוקדמת. זה יתסיס אותה והיא עלולה לעשות בלגן. הלכתי לי לאיטי ברחוב והשתעשעתי במחשבה שאולי בעקבות המעשה שלי אני אזכה בתמר. הלוואי שהייתי איתה. חשבתי שהכי רומנטי בעולם היה אם הייתי יוצא לחצר בית הספר ובמקום הטמבל שצעק את שמי הייתי שומע את קולה הקורא לעברי, "שמואל, חכה לי רגע". הייתי מחכה וכעבור רגע היא הייתה יוצאת אל החצר, רצה אליי, נופלת בין זרועותיי ומנשקת אותי נשיקה צרפתית.
 
יא אללה, בחיים שלי לא נישקתי צרפתית. ראיתי בסרטים, מתנשקים עם הלשון. זה נראה לי מגעיל, אבל אבי אמר לי שזה כיף והבנות מתות על זה. אחרי הנשיקה היא הייתה אומרת שהחליטה לעזוב את עידן ולהיות רק איתי, כי אני האביר על הסוס הלבן שלה שהגן עליה מאסרף הדרקון הרשע ועוד ועוד סופרלטיבים וחרטוטים מארץ האגדות. אף פעם לא הייתה לי חברה ואני מאוד רוצה. וואי איך שאני רוצה. זה נראה כיף כזה. אני מקנא בכאלה שיוצאים עם חברות. יש לי מחשבה כזאת כאילו לכולם יש או הייתה חברה ואני הבתול היחידי.
 
אני תמיד הולך עם חברים. יש לנו בשכונה בנות ויש כמה חברויות בין בנים לבנות ויש כמה שמוצאות חן בעיניי, אבל אני לא יודע מה לעשות עם זה. קורה לי אפילו שמתחילות איתי. נגיד ביום העצמאות, אז הכרנו כמה בנות בכיכר ואחת מהן השפריצה עליי ספריי וחייכה אליי ושאלה איך קוראים לי. קראו לה מלי והיא הייתה חמודה ודיברנו קצת. בדיוק הייתה הופעה של יגאל בשן. בשיר "יש לי ציפור קטנה בלב" היא שמה לי יד על הכתף כאילו בלי כוונה. זהו, ככה הסתכם הערב ההוא. לא ידעתי מה לעשות הלאה. זה מעצבן אותי שאני מובך ולא יודע מה לעשות.
 
נראה לי מגניב כזה ללכת עם תמר מחובק ברחוב. אני יוצא איתה משער בית הספר מחובק, וכולם בחלונות הכיתות מביטים בנו בקנאה ואני דופק עוד נשיקה צרפתית. שיצאו להם העיניים, שימותו מקנאה. היינו הולכים אליה הביתה והיא הייתה עולה להביא את הגיטרה בזמן שאני מחכה מתחת לבניין. אחר כך היינו הולכים לים, היא הייתה מנגנת ואני הייתי מסתכל עליה וחושב כמה שהיא יפה. היינו מתמזמזים והייתי מנשק אותה שוב צרפתית. בערב, כשהייתי חוזר לשכונה, הייתי רואה את אבי ואומר לו, "השגתי אותה גם בלי אופנוע ובלי אבא מליאן, מה תגיד?" אבי היה אומר, "אתה לא ההוכחה שיש אלוהים, אתה אלוהים". כולם היו צוחקים ומחליקים לי כאפות.
 
משאית עברה וצפרה. הצפירה העירה אותי מההזיה המתוקה. המשכתי להתהלך עד שנמאס לי. למרות השעה המוקדמת החלטתי לחזור הביתה, לקחת את חוט הדיג וללכת לים.

איציק חדד בן 51 נשוי אב ל-4 בנות. תואר ראשון בפילוסופיה ו B.A כללי מאוניברסיטת חיפה. לימודי תראפיה באומנות מהמדרשה לאומנות "בית ברל". עובד כמטפל באומנות במספר בתי ספר בנתניה מטעם משרד החינוך. צורף במקצועו ובבעלותו בית ספר לצורפות באזור התעשייה פולג בנתניה.

עוד על הספר

יום אחד נעוף איציק חדד
עמוס
 
 
דפיקות חזקות בדלת מעירות אותי. אני פותח את הדלת ורואה את אחי הגדול שמואל. הוא נראה, כמו תמיד, מעט עצבני.
 
- נדפק לך המוח? אני דופק שעה בדלת, אתה לא שומע?
 
- נרדמתי, לא שמעתי כלום.
 
- לא שמעת? כמעט שברתי את הדלת.
 
- לא שמעתי. חוץ מזה, מה אתה עושה פה בשעה כזו? לא מוקדם מדי?
 
- התבטלו לי כמה שיעורים אז חזרתי, אבל אני כבר הולך לדוג.
 
- קח אותי איתך.
 
- לא, מה גם שאתה חולה, אז ועוד איך לא.
 
שמואל נכנס, הכין לעצמו סנדוויץ' עם גבינה צהובה והתיישב במטבח.
 
- מה עשית מהבוקר?
 
- סתם, ראיתי טלוויזיה.
 
- כל היום?
 
- לא, שיחקתי גם קצת כדורגל עם עצמי.
 
- מי ניצח?
 
- הקבוצה שלי.
 
- מי היה איתך בקבוצה?
 
- אני, פלה וקרויף נגד גרמניה עם בקנבאוור.
 
- תן לי לנחש, אתם ניצחתם ואתה שמת גול.
 
- נכון מאוד, אבל לא סתם גול.
 
- בטח. לא חשבתי ככה. דקה 90, קרויף בפריצה סוחפת מהאגף מעביר לפלה. פלה עובר שני שחקנים ומגביה לרחבה. מקצה הרחבה שועט עמוס ארביב, עם שפעת, חום, לבוש בפיג'מה, מתרומם לאוויר ודופק מספרת ישר לחיבורים, ובסוף המשחק השידור עובר לסולומון מוניר ואתה ניגש להתראיין בעמדת השידור. בסוף הריאיון תמסור לי ד"ש ותקדיש לי שיר.
 
- איזה שיר?
 
- "אני גדליה".
 
- אני רוצה למסור דרישת שלום לאחי שמואל ארביב, שבזכותו הגעתי לאן שהגעתי, ולהקדיש לו את השיר "אני גדליה" של צלילי הכרם.
 
זה השיר ששמואל הכי אוהב. שמואל הניח לרגע את הסנדוויץ' והתחלנו לשיר אותו יחד. "אני גדליה רבע איש, אבל אני צומח". כשהוא הגיע למשפט "והוא בוכה והוא צוחק שואל: איפה היית?" ראיתי שהוא שר מכל הלב. עוצם מעט עיניים, מרים את הראש כאילו מתפלל והמשיך, "הייתי אבא, אוף, הרחק, שא עין והביטה". השתתקתי ונתתי לו להמשיך סולו עד סוף השיר. כשהוא סיים שאלתי אותו אם הוא מתגעגע לאבא. הוא הניף יד בביטול. אני שתקתי, מה יש לי להגיד? שמואל לא רוצה לראות את אבא. כמה שאני מנסה לגרום לו שיבוא איתנו לאבא הוא לא רוצה. שמואל כנראה ראה שאני עצוב אז הוא אמר, "מה אתה כזה כבד? עזוב אותך משטויות. תקשיב טוב, שום מילה לאמא. לא באתי מוקדם ולא נעליים. לא ראית אותי ואני לא הייתי פה".
 
הוא נכנס לחדר שלי ושל אליהו והחליף בגדים. לשמואל אין חדר, הוא ישן בסלון. יש לנו בית עם שלושה חדרים: סלון, חדר שינה של ההורים וחדר שינה גדול של הילדים. אבא חילק את החדר הגדול לשניים על ידי ארון, ככה שנוצר חדר קטן שבו אני ואחי הקטן אליהו ישנים, וחדר קטנטן שבו ישנה שרה. לשמואל אין חדר, אבל כולנו קינאנו בו שהוא ישן בסלון. הוא יכול לישון מתי שהוא רוצה ולראות טלוויזיה כמה שהוא רוצה. אני ואליהו בשעה תשע כבר במיטה.
 
אמא אומרת שכל עוד אנחנו קוראים ספר היא לא מכבה לנו את האור. אני קורא ואליהו שוכב לידי ומבקש ממני לספר לו את הסיפור עד שהוא נרדם. את שרה לא צריך לדרבן לקרוא. היא מעדיפה ספר על טלוויזיה. בשנה שעברה עשו לה מבחנים בבית הספר וגילו שהיא מחוננת. באו מפנימיית בויאר בירושלים ושכנעו את אמא לשלוח אותה לפנימייה. שרה בכיתה ח' בפנימייה והחדר הקטנטן ריק. שמואל לא רוצה לעבור לחדר של שרה, טוב לו בסלון. אני דווקא רציתי לעבור, אבל אליהו ביקש שאני לא אעבור כי הוא מפחד לישון לבד. אמא אמרה שאליהו צודק. "אחים צריכים להישאר יחד. הורים יכולים להיפרד אבל אחים אסור".
 
שמואל הוריד את הג'ינס והסנדלים, לבש מכנסיים קצרים ולקח את השקית עם ערכת הדיג. הוא התקרב לדלת, אמר לי, "תזכור, שום מילה לאמא" ויצא מהבית.
 
 
 
שמואל 
 
אני הולך לים, אני חייב את הים כדי להירגע קצת. כל הגוף שלי רועד מעצבים. השיחה עם עמוס קצת הרגיעה אותי. אני אוהב את הילד הזה. הוא ילד חכם ויש לו דמיון מפותח, וכשהוא לוחץ על כפתור הוא עף כמו עפיפון שנקרע לו החוט. הוא מצחיק אותי. הוא מצחיק בלי שהוא מתכוון להיות כזה. כמה שהוא חכם ככה הוא גם מהבול.
 
כשהוא היה בן ארבע הוא ראה סרטים מצוירים והחליט לחפש את פופאי מאחורי הטלוויזיה. הזיז וחיפש אותו בין החריצים, עד שהמקלט הכבד נפל והתנפץ על הרצפה. עד כאן הכול בסדר, כפרה על הטלוויזיה. גם ככה ענתיקה ומזמן הגיע הזמן לזרוק אותה ולקנות חדשה. הבעיה הייתה שהיא נפלה על הבוהן שלו. איזה צעקות ואיזה צחוקים היו בבית. עמוס צורח ותופס את הבוהן, הציפורן נתלשה לו והוא מדמם וצורח מכאבים. אחרי שנחבש ונרגע אמא צורחת עליו בגלל הטלוויזיה המנופצת. וכשהוא מספר למה הזיז אותה כולם מתחילים לצחוק, כולל עמוס עצמו שפניו עדיין שטופי דמעות.
 
הזיכרון הזה גורם לי לחייך קצת אחרי הבוקר המחורבן שהיה לי. הבוקר הגעתי לבית הספר בחמישה לשמונה. קשקשתי עם אבי ותוך כדי הבלה בלה הוא מצביע ואומר, "קלוט את תמר מצד שמאל שלך". תמר שבתאי, כמה שהיא יפה. רק להסתכל עליה אני מתרגש. היא החזיקה ידיים עם עידן, החבר שלה.
 
- העידן הזה, הלוואי אלוהים ייקח אותו. איזה חברה יש לו. אה? הכי יפה בשכבה.
 
- בשכבה? בבית ספר. הכי יפה בבית ספר.
 
- יאללה נגזים. בעולם, הכי יפה בעולם.
 
- זה לא מוגזם. היא הכי יפה שאני מכיר. היא ההוכחה שיש אלוהים בעולם. דבר כזה לא יכול לצאת מהקוף.
 
- באמא שלי שמואל, אתה דפוק. אתה מסתכל על בחורה וחושב אם יש אלוהים או אין אלוהים. עוד מעט תקרא לי פרק תהילים. אני מסתכל עליה וחושב, וואי וואי, תן לי אותה להיות לבד איזה שעה. מה שעה? חצי שעה, עשר דקות, רק עשר דקות. מה הייתי עושה לה, מה הייתי עושה. ומצדי אחרי זה למות.
 
- לתת לך? קח, קח. היא תסתכל עליך?
 
- למה ככה?
 
- היא לא בליגה שלנו אחי.
 
- למה לא בליגה? אני מה חסר לי אני?
 
- אבא מליאן ואופנוע.
 
שיער שחור ארוך, חלק, עיניים ירוקות. לבשה ג'ינס קרוע, חולצת טריקו ארוכה בצבע סגול עם הדפס של Peace והאמת, מה זה משנה מה היא לובשת. היא פשוט יפה. תמר הייתה איתי בכיתה אבל בחיים לא העזתי לפנות אליה. הקשר שלי איתה הסתכם בזה שהייתי מסתכל עליה וגם זה בלי שהיא תרגיש. אין לי אומץ לנסות לדבר איתה. אם הייתי פונה אליה בטח הייתי מתבלבל ומדבר שטויות. בכיתה אני יושב שולחן אחד מאחוריה. שולחן שלישי בטור השני.
 
תמר מקריית ים א'. א' זה החלק החדש של הקריה. יש שם בניינים יפים עם מעליות ובתים פרטיים. רוב אשכנזי ומיעוט מזרחי. אנחנו גרים בקריית ים ב'. שם כולם מעורבבים עם כולם. פולנים, מרוקאים, תוניסאים, רומנים, הונגרים, טריפוליטאים, מצרים, צ'כים, הודים, טורקים ועוד. רוב האבות עובדים במפעלים במפרץ חיפה ורוב האימהות עקרות בית. קריית ים ג' זה הרבה תימנים וקצת מרוקאים. בתים פרטיים צפופים וחצרות, מחסנים, תוספות בנייה, אללה יסתור. ג' זה גם מלא בלגנים. אין שם ממש עבריינים אלא עברייני צעצוע כאלה, סתם פלברות. בקריית ים ד' עולים חדשים, בעיקר קווקזים, רוסים וגרוזינים.
 
סך הכול אין חיכוכים וכולם חיים בשלום אחד עם השני, כל אחד עם החבר'ה שלו. למרות זאת, האלפים נחשבים לסנובים. לזכותם ייאמר שהם לא מרגישים אי נוחות מכך, להפך, הם שמחים להיבדל.
 
הקשר היחידי שלי עם תמר נעשה באמצעות האזנה לשיחות שלה עם שלומית, שישבה לידה. מהשיחות האלה למדתי שתמר מנגנת בגיטרה וזה הרס אותי. כלי הנגינה היחיד שניגנתי בו היה שופר וגם זה בימים הנוראים. שמעתי אותה מדברת בהתרגשות על פינק פלויד, הנדריקס, הדורז, אריק איינשטיין ושלום חנוך. שלומית אמרה שהיא מעדיפה את מתי כספי. בעקבות זאת קניתי גם אני את התקליטים האלה, כולל מתי כספי, ושמעתי אותם, כדי שאם פעם יצא לנו לדבר אני אוכל להראות שאני מבין בנושא. את פינק פלויד ממש הצלחתי לאהוב, הנדריקס, יא אללה, גאון. אבל עם כל הכבוד לגאונים המוזיקאים הנפלאים, השיר היחיד שעובר לי בראש בנוגע לתמר הוא שיר השירים. אני מסתכל עליה ושר לעצמי, "סמכוני באשישות, רפדוני בתפוחים. כי חולת אהבה אני".
 
מזווית העין אני קולט את אלירן אסרף. הוא הולך עם שלושת כלביו הדו־רגליים. נערים זבלות מבית הספר, נאמנים לו כמו חיילים מורעלים. די בהנפת ידו או בקריצה לעברם והם מיד מתייצבים.
 
הוא עובר ליד תמר ועידן וזורק הערה שלא הגיעה לאוזניי. עידן ותמר לא ענו ועשו פרצוף מאוס. לאלירן זה הספיק. אלירן תלמיד כיתה ט', רזה ונמוך ולא שווה מכה. למרות זאת יש לו יתרון אחד והוא משמעותי. הוא אחיו הקטן של אילן אסרף. אילן מוכר בכל הקריה. בן 22 ונחשב לעבריין כבד. למעט אנשים יש מכוניות, ולכל היותר פיאט או סובארו. לאסרף יש ביואיק אדומה שנראית כמו יאכטה שמשייטת בכבישי הקריה ומזכה אותו במבטים ובקריאות התפעלות, "הנה אילן אסרף".
 
הרבה סיפורים סופרו עליו. אמרו שאין לו אלוהים, הוא לא דופק חשבון לאף אחד ואפילו הבילוש לא מתעסק איתו. סיפרו שפעם היה אחד שניסה לארגן כמה חבר'ה שידפקו לו מכות. הם באו אליו איזה שישה חבר'ה והוא לא התבלבל, תפס גרזן והשאיר שניים מהם עם אחוזי נכות. מישהו מהשכונה שלו סיפר פעם שאילן עשה תאונה והיה על קביים. היה איזה אחד שהתעסק איתו. חשב שאם הבן אדם על קביים אז הוא חלש. אילן דפק אותם עליו, פיצץ לו את הצורה. אמרו גם שיש לו שבע נשמות. הוא לא מפחד מכלום. ניסו להתנקש בו כמה פעמים ושום דבר, הוא יצא חלק מהכול. הוא ישב בכלא מגיל צעיר והיה שם מלך. ככה אמרו.
 
אמנם אלירן לא שווה מכה, אבל כולם יודעים שאם נגעת בו נגעת באילן, ואם נגעת באילן עדיף שתדפוק לעצמך כדור בראש. ככה תמות בפחות ייסורים.
 
אלירן מנצל את המעמד הזה בצורה מקסימלית. אף אחד בבית הספר לא מדבר איתו. הוא עושה מה שהוא רוצה ואף אחד לא מעז להתערב. הוא מציק, מרביץ, מפריע בשיעורים — ואנשים מעדיפים להתעלם, לטעון שהסמחטות שלו זה מים מממטרה ביום קיץ והכאפות שלו זה ליטוף נעים, ולזכור, תמיד לזכור שהוא אח של אילן אסרף, זה עם הביואיק והסרפן.
 
אלירן הסתכל על החברים שלו והסתכל על עידן ותמר שהתכווצו במקום. הוא פנה אל תמר.
 
- זה החבר שלך?
 
- כן.
 
- עם זה את הולכת? מה קורה לך? ליפה כמוך מגיע משהו טוב יותר, תאמיני לי.
 
תמר חייכה במבוכה והוא המשיך.
 
- איזה חיוך, יא אללה. איזה שפתיים, איזה פה. מוצצת, לא ככה משה?
 
משה נער שמנצ'יק וגבוה יחסית עם פרצוף ועיניים של דביל.
 
- בטח חופשי.
 
אלירן ושלושת הכלבים צחקו, ועידן החבר שלה החליט להתערב.
 
- חבר'ה, זה לא לעניין. לא צריך לדבר בצורה כזאת.
 
הוא מיד חטף מאלירן סטירה.
 
- עוד מילה בלי רשות ואני מזיין אותך, מבין? עוד פלברה לא בכיוון ואני גומר אותך. וואלה יופי, כל אחד בבית ספר הזה מרשה לעצמו לדבר מתי שהוא רוצה.
 
עידן השפיל מבט ושמר על שתיקה. הפחד והלחץ שלו זעקו למרחקים. תמר החליטה לקחת יוזמה.
 
- די, תניחו לנו, לא עשינו לכם כלום. מה אתם רוצים?
 
- מציצה, זה מה שאני רוצה. מתאים לי על הבוקר, לא ככה משה?
 
- בטח חופשי, בטח.
 
הם צחקו.
 
- די, זה לא מתאים לי הסגנון הזה. אני הולכת מכאן.
 
תמר עשתה צעד אחורה ואלירן תפס אותה בזרוע.
 
- את לא הולכת לשום מקום.
 
- די, נו, עזוב אותי. אתה מכאיב לי.
 
היא ממש התחננה ואני לא יכולתי להבליג עוד. היו מסביבי כ-20 ילדים, רובם מא'. אף אחד לא התערב, אבל אני לא יכולתי לראות את אהובתי שלא שמה עליי מושפלת. למרות הפחד בלעתי את הרוק והתערבתי.
 
- תעזוב אותה.
 
אלירן הסתכל עליי בעודו אוחז בזרועה.
 
- מה?
 
- תעזוב אותה.
 
- עוד פלברה הגיע על הבוקר. קלינט איסטווד יש בסרטים, לא בקריית ים. אני לא מכיר אותך, אז אני יעשה את עצמי שלא שמעתי אותך, למה תפסת אותי ביום טוב. ככה שיותר טוב תסתום את הפה, אל תתערב ותעוף מכאן לפני שאני משחרר את היד שלי ממנה והולך עליך.
 
- אני לא בא לריב איתך. היא לא עשתה לך כלום אז תעזוב אותה.
 
הוא הוריד את היד ממנה והישיר מבט אליי.
 
- בוקר טוב קלינט איסטווד. אמרתי לך לסתום את הג'ורה, לא?
 
החברים שלו פרצו בצחוק. הדופק שלי עלה ל-200 אבל המשכתי להסתכל לו בלבן של העיניים. אם אני מוריד אותן זה הסוף שלי. הוא היה במרחק של כשבעה מטר ממני. אחד הכלבים לחש לו משהו על האוזן. הוא הסתכל עליי וחייך חיוך מתגרה.
 
- אז מה אני שומע, אבא שלך זיין מישהי אחרת ועזב את המשפחה, אה? וואלק איזה מסכן, עכשיו אפילו אבא שלך לא יעזור לך.
 
"וואי, הלך עליו", שמעתי את אבי אומר. לרגע שכחתי מקיומו אבל הקול שלו נסך בי ביטחון. אבי ידע את מה שאלירן עדיין לא הבין. על אמא שלי אף אחד לא ידבר ככה. הפחד התחלף בעלבון צורב שהוביל לכעס עצום, ועם הכעס הזה גם אלוהים לא יעצור אותי. תמר כבר לא עניינה אותי. אסור היה לו להזכיר את הסיפור של ההורים שלי. הוא ישלם על זה. האחרון שדיבר ככה על אמא שלי היה גדול ממני בשנתיים וגבוה ממני בחצי ראש. הוא חטף ממני קרש בפרצוף, פוצצתי לו את הצורה. אז מי זה בכלל הצפלון הזה אסרף?
 
החיוכים המזלזלים נמחקו לו מהפנים. הסתכל עליי במבט מאיים וסינן:
 
- מה אתה מסתכל עליי כמו ינשוף?
 
הוא החל לצעוד לעברי כמו עבריין צעצוע, ידיים פרושות לצדדים, הליכה קפיצית משהו, חזה נפוח ומבט של אל פצ'ינו ביום רע. שלושת הכלבים צעדו אחריו באותה שפת גוף טווסית. נזכרתי לרגע בזלוטיקמן. כשהיינו משחקים שחמט הוא היה אומר לי, "זאת המציאות, אלו החיים. תתאר לך אם היטלר היה מת בתחילת המלחמה, לא הייתה שואה. תתאר לך את סטלין או צ'רצ'יל לא מחזיקים מעמד. הכול היה הולך קפוט. אתה מבין, החיים זה שחמט. קח את המלך — והנתינים באנדרלמוסיה. אם אין מנהיג ואין מכוון אז עושים שטויות שגורמות להפסד. המלך הוא הכי חשוב".
 
כך עשיתי באותו הרגע, שיחקתי שחמט. כשהיה שני מטר ממני מיהרתי לעברו ומכל הלב נתתי לו בעיטה למותן. קפצתי עליו והפלתי אותו לרצפה, חנקתי אותו ביד שמאל ובימין נתתי לו בוקסים. ברקע שמעתי את אבי צועק, "אני רק מפריד, אני רק מפריד".
 
קיבלתי שתיים־שלוש בעיטות מהכלבים, אבל לא הרגשתי כלום ולא עניין אותי כלום חוץ מאלירן אסרף. הוא יקבל מכות. כל השאר לא מעניינים אותי ואני לא רואה אותם. בדיעבד הסתבר שלא ראיתי אותם כי אבי לא נתן להם להתקרב אליי ודחף אותם אחורה בטענה שהוא מפריד. לפתע זוג ידיים חזק אחז בי והניף אותי. זה היה ניסים, המורה לספורט. קובי, אב הבית, אחז באלירן. ניסים הודיע שמכאן אנחנו הולכים לחדר המנהל.
 
בדרך לשם אלירן צעק לעברי, "אתה מת, אתה מת יא בן זונה. אני יהרוג אותך ואת כל המשפחה שלך". אחר כך נפל בצרחות על הכלבים שלו, האשים אותם שלא התערבו ואיים שיסגור איתם חשבון.
 
לא צעקתי ולא השתוללתי. לא פחדתי, הייתי חד. כל הקללות שלו נשמעו לי כמו מישהו שצועק לרוח. אמרתי לניסים שאין צורך לתפוס אותי, אני אלך לבד. הוא הרפה מאחיזתו בי.
 
נכנסתי ראשון, לפני ניסים ואלירן, כשידיו אחוזות מאחור בידי קובי. אחריו שלושת הכלבים וסוגר את הטור אבי, שממשיך לטעון שהוא רק ניסה להפריד.
 
גדעון המנהל הסתכל בתימהון על מצעד העדלאידע שנכנס לחדרו. הוא צעק על אבי שיסתום את הפה, קם מכיסאו וחבט בשולחן בעוצמה. דממה השתררה בחדר. הוא הביט בניסים.
 
- מה החגיגה?
 
- שני אלה הלכו מכות בחצר.
 
- מה היה שם?
 
- לא יודע בדיוק. הייתי תורן חצר ופתאום שמעתי צעקות וראיתי את שני אלה הולכים מכות. אני וקובי רצנו להפריד.
 
- ראית אותם מתקוטטים, לא הולכים מכות.
 
- כן, מתקוטטים.
 
המנהל סקר את הנוכחים והצביע על אחד הכלבים.
 
- בן טולילה.
 
- כן.
 
- ספר מה ראית.
 
- עמדנו ארבעתנו ואז הילד הזה הגיע והרביץ לאלירן.
 
- סתם ככה?
 
- כן, סתם.
 
- ארבעתכם עומדים ואז מגיע הילד הזה, כמו שאתה קורא לו, ומרביץ לאלירן?
 
- כן.
 
- בן טולילה, שחקן כבר לא תהיה.
 
- איזה שחקן?
 
- הוקי קרח.
 
- מה?
 
- לא משנה. טוב, אני מבין. כל הקרקס להתפזר ושני המוקיונים יישארו כאן.
 
כולם עזבו את החדר למעט אלירן ואני. שמענו מישהו מהכלבים צועק במסדרון, "ניסים עד מדינה", ומיד אחר כך, "איי, איי, איי. חאלס ניסים, זה כואב. אני צוחק איתך. איי, עזוב את האוזן".
 
המנהל הביט בשנינו ונאנח קלות.
 
- שבו.
 
גדעון מנהל קשוח. יש לו הומור יבש, שזה מה שבדיוק גורם לך להתייבש. הוא גדול מידות. לבוש תמיד בחולצה לבנה מכופתרת, מכנסיים אפורים ונעליים שחורות. בפורים נוסף לתלבושת האחידה שלו כובע קש ואז הוא טוען שהתחפש למקסיקני. באופן כללי יש לו משהו נגד חיוכים. הוא חמור סבר ואת פניו מעטרים משקפיים עם מסגרת שחורה. מאחורי גבו כולנו כינינו אותו בולדוג.
 
- בבקשה אדון אסרף. ספר לי בקצרה מה קרה כי אין לי את כל היום.
 
- תראה אדוני המנהל, הילד הזה, שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו, התחיל איתי סתם. לא מכיר אותו, לא דיברתי איתו, לא פניתי אליו, כלום. לא יודע מי זה בכלל. סתם הייתי בחצר עם חברים שלי. דיברתי עם ילדה, הוא כנראה מקנא או משהו כי פתאום התחיל להתנפח, לקלל, ואחרי זה נתן לי מכות.
 
- להתנפח?
 
- להתנפח.
 
- מה זה אומר?
 
- להתפלסף.
 
- מה זה אומר? דבר איתי במושגים שאני אבין.
 
- לדבר לא יפה.
 
- טוב, אז תתחיל מחדש את המשפט, רק שבמקום להתנפח תגיד לדבר לא יפה.
 
- בסדר. דיברתי עם ילדה בחצר. הוא התחיל לדבר לא יפה ואחרי זה נתן לי מכות.
 
- מוזר. סתם ככה? בלי התגרות, בלי סיבה, משום מקום הגיע מר ארביב כשאתה עם עוד שלושה חברים ונתן לך מכות?
 
- לא משום מקום. הוא עמד איזה חמש מטר ממני, ואז מהמקום הזה הוא בא אליי ונתן לי מכות.
 
- סתם ככה.
 
- כן, סתם ככה.
 
אלירן סיים את דבריו ודמעות תנין זלגו על לחייו. איזה שחקן הבן זונה הזה. כאילו לוחץ על כפתור והנה יש דמעות. המנהל הפנה אליי את מבטו.
 
- ברשותך מר אסרף אשמע כעת את הצד השני. מה קרה היום בבוקר אדון ארביב?
 
- הייתי עם חבר שלי אבי בחצר. הוא ועוד שלושה חברים שלו הציקו לתמר מהכיתה שלי. היא עמדה עם החבר שלה והם דיברו אליה מילים לא יפות שאני לא רוצה לחזור עליהן פה. הוא גם נתן לעידן, החבר שלה, סטירה. אתה יכול לשאול את עידן. הוא גם תפס את תמר בזרוע והכאיב לה ולא נתן לה ללכת. גם את תמר אתה יכול לשאול.
 
- לא נכון, הוא משקר. אני לא עשיתי שום דבר. שיביא את שני אלה שהוא מדבר עליהם. שיבוא מישהו ויגיד שהוא ראה אותי עושה את זה.
 
בולדוג פער עליו עיניים ואלירן השתתק.
 
- מר אסרף, אתה מדבר רק כשאני פונה אליך. מבין?
 
- כן, אבל רק תדע שארביב הזה משקר.
 
- תהיה רגוע מר אסרף. אני אגיע לאמת ואחליט מי משקר. תמשיך בבקשה מר ארביב.
 
- אמרתי לו לעזוב אותה, זה כל מה שאמרתי לו, והוא רצה לדפוק לי מכות אז דפקתי לו חזרה.
 
- מה הוא רצה לעשות לך?
 
- לדפוק לי מכות.
 
- שזה אומר?
 
- להכות אותי.
 
- בבקשה את כל המשפט בחזרה.
 
- הוא רצה להכות אותי אז הכיתי אותו בחזרה.
 
- באור שאני רואה, הוא משקר המנהל. אל תאמין לו.
 
- להאמין לך?
 
- כן.
 
- למה?
 
- כי אני נשבע.
 
- גם מר ארביב יכול להישבע. גם אני יכול להישבע. ממתי שבועה היא ערובה לאמת?
 
הוא עצר לרגע, בהה בנקודה בחלל, והוסיף:
 
- אלירן אסרף, הבירור הוא מאוד פשוט. אני יכול לקרוא לתמר ועידן ומהר מאוד אדע את האמת. משום מה יש לי תחושה שהם יאמתו את דברי ארביב.
 
- תביא, נראה מה הם יגידו.
 
- תביא? אני חבר שלך?
 
- לא.
 
- אז בבקשה לשמור על שפה נאותה.
 
- בסדר.
 
- תראה, בלי קשר למקרה הזה ובלי קשר אם עכשיו אתה דובר אמת או לא דובר אמת, מזדמן לי לאחרונה לחזות בזיו פניך לפחות פעמיים בשבוע. פעם בגלל מכות, פעם כיוון שזרקת כיסא על המורה, פעם משום שאיימת על מאן דהוא ופעם כי גנבת מהיכן שהוא. קשה לי כבר לעקוב אחר רצף האירועים הקורים איתך. שלא תבין אותי לא נכון, פניך נאות ומשובבות נפש, אבל אפילו הטוב במחזות ברגע שאתה חוזה בו פעם אחר פעם הופך למאוס. אתה מבין מר אסרף?
 
- כל הפעמים מה שתגיד, אבל הפעם הוא משקר.
 
- הוא לא. אתה משקר ואני לא צריך לקרוא לאף אחד. מר אסרף, אני אדבר איתך בשפה פשוטה. בשפה שאתה תבין. ממש לא מעניין אותי מה קרה הבוקר. מה שמעניין אותי כרגע זה שאתה עכשיו קם מהכיסא, לוקח את עצמך ויוצא משער בית הספר. אתה לא פונה ימינה או שמאלה, אתה פשוט הולך ישר לשער בית הספר ואבוי לנשמתך אם אשמע שלא יצאת מיד. מחר בשמונה בבוקר אתה מתייצב עם אבא ואמא אצלי במשרד. אני והוריך נשתף פעולה וביחד נפסיק את החגיגה שנקראת אלירן אסרף.
 
- אין צדק, מה זה? אתה מאמין לו ולא מאמין לי. תמיד אני אשם? אני מקבל מכות ואותי מעיפים. מה זה הדבר הזה?
 
בולדוג התעצבן. כשהוא עצבני מתנפח לו וריד במצח והפרצוף שלו הופך לעגבנייה. הוא חבט בעוצמה על השולחן. אלירן ואני נבהלנו, נרתענו לאחור.
 
- צא החוצה חוצפן לפני שאני משליך אותך לכל הרוחות!
 
הוא קם מכיסאו ושוב דפק על השולחן. לנוכח 190 הסנטימטרים מולו ורוחבו העצום אלירן מיהר לקום מכיסאו ולטוס החוצה. בולדוג חזר להתיישב.
 
- לבנה.
 
הרעים בקולו.
 
- כן המנהל.
 
לבנה המזכירה הופיעה בפתח הדלת.
 
- תביאי לי בבקשה כוס מים ותביאי כוס נוספת לאדון ארביב בבקשה.
 
ישבתי מתוח. מה הוא רוצה להגיד לי? גדעון ישב מולי ובהה בי. נאלמתי, לא הוצאתי הגה. הווריד הלך ונעלם וצבע פניו החל לחזור למצבו הלבנבן הטבעי. לבנה נכנסה עם שתי כוסות מים והניחה אותן על השולחן.
 
- תודה לבנה, תודה.
 
לגמתי ונרגעתי מעט.
 
- עכשיו אפשר לדבר מר ארביב. בלי קשר למקרה הזה התכוונתי לדבר איתך, אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון. לגבי הראשון, שזה המקרה הבוקר, לאחר השיחה שלנו אתה הולך הביתה.
 
- למה?
 
- כדי לשמור עליך. אני מתכונן להיכנס עכשיו לעובי הקורה לגבי אלירן ואני לא רוצה שתהיה פה. אני יודע שיש לו כאן מספר ילדים שסרים למרותו. אני יודע בדיוק מי זו המשפחה שלו ואני לא רוצה שהזעם יופנה אליך.
 
- אני מבין המנהל, אבל זה לא כזה פשוט.
 
- למה אתה מתכוון?
 
- תראה, אם אני הולך הביתה עכשיו זה כאילו אני מפחד להישאר כאן. הם לא יחשבו כמוך. הם יחשבו שברחתי. אני לא רוצה שיחשבו ככה כי אחר כך יתנכלו לי. אני מעדיף להישאר היום ולקבל קצת קללות ואיומים אבל הם לא ייגעו בי. אני מכיר אותם, תאמין לי, סתם כלבים נבחנים, שום דבר לא יקרה. בלי הגב של אסרף הם לא יודעים מה לעשות.
 
- שמואל, אל תדאג, תקשיב לי. הדבר האחרון שהחבר'ה האלה חושבים הוא שאתה פחדן. אתה עשית מעשה אמיץ וגם הם יודעים זאת. אני מרחיק אותך ליום אחד והבהרתי קודם למה. אני לא אחזור על עצמי.
 
- בסדר.
 
- תנוח דעתך שמואל, אני רוצה רק בטובתך.
 
- אני יודע. תודה המנהל, אז עכשיו ללכת?
 
- לא עכשיו. אמרתי לך שיש עוד נושא שאני רוצה לדבר עליו.
 
- אני מקשיב.
 
- תראה, לגבי הסדר הלימודים שלך. אתה בכיתה בכל יום עד 12 ואז הולך לזלוטיקמן לספרייה. זה ההסדר השנה, נכון?
 
- נכון.
 
- יפה. הגענו לשלב שבו אנחנו צריכים להתקדם. בשנה הקודמת הלכת לספרייה בשעה עשר, השנה ב-12. נכון עד כאן?
 
- נכון.
 
- יפה, אז הקייטנה נגמרה שמואל. אתה מסיים את כיתה י' השנה. שנתיים כאן העברת בנעימים, וצריך להבין שבשנה הבאה יש בגרויות וצריך להתחיל לשנות הרגלים. הייתה ישיבה לגבי הכיתה שלך בשבוע שעבר, ושמך עלה פעם אחר פעם כילד עם המון פוטנציאל שלא ממומש. כל המורים אמרו שאת מה שאתה לומד אתה לומד מצוין וההיעדרות שלך באמצע היום פוגעת בך בצורה ניכרת.
 
- המנהל, אני יודע מה אתה עומד להגיד לי, אבל בספרייה אצל זלוטיקמן אני גם לומד. אני לומד הרבה דברים שבכלל לא לומדים אותם בכיתה. הוא אדם חכם ואני לומד ממנו היסטוריה, אומנות, ספרות, קולנוע, שחמט, הרבה דברים שלא הייתי יודע אם לא הייתי מגיע אליו. ואני אגיד לך עוד משהו, מבלי להמעיט בערך הכיתה והבגרויות, זלוטיקמן והספרייה יותר חשובים לי. אני עוזר לו פיזית וזה יפגע בו אם אני לא אמשיך.
 
המנהל חייך. מחזה נדיר.
 
- שמואל, לגבי הלימודים תתפלא, אבל אני מסכים איתך. העניין הוא שמחובתי לדאוג שמרב התלמידים כאן יעברו את מקצועות הבגרות. לצערי כך אני נמדד. אתה מבין?
 
- כן, זה מבאס.
 
- גם עם זה אני מסכים, אבל אני לא שר החינוך. אני יודע שיש קשר מיוחד בינך לבין מר זלוטיקמן ואני שמח על כך ושמח שזה התפתח לכיוונים כאלה. אל תשכח שאני יזמתי את הקשר הזה. למרות זאת, גם מר זלוטיקמן יסכים איתי שאם זה פוגע לך בלימודים הפורמליים שלך, אז כדאי להעביר את הקשר לאחר הלימודים ולא בזמן הלימודים. פשטייס?
 
- כן המנהל.
 
- אתה תסיים את השנה בדיוק לפי התוכנית. תצא לחופש הגדול, ובחודש אוגוסט אני עושה מכינה לכמה תלמידים במתמטיקה ואנגלית שלוש פעמים בשבוע כדי שיסגרו פערים לקראת הבגרויות. אתה גם תהיה בין התלמידים.
 
- אתה לוקח לי את החופש?
 
- אני דואג לעתידך.
 
- מה יש לי להגיד?
 
- לא הרבה. אני מניח שידיעות אלה מעכירות את מצב רוחך, אבל זה לטובתך. כמו שאמרתי שמואל, הקייטנה נגמרה. צריך להיכנס למסלול שייקח אותך לבגרות ולעתיד שאתה ראוי לו.
 
- הכול טוב, אבל למה אוגוסט? אין לך חופש המנהל?
 
- אתה רואה את הקירות האלה סביבי? כשהם יצאו לחופשה אני גם אצא לחופשה.
 
- הבנתי. אתה תעדכן את זלוטיקמן שאני לא מגיע היום?
 
- אני אעדכן אותו. אתה יכול ללכת ומחר תיכנס ישר לכיתה. אני כבר אדאג לכל השאר.
 
יצאתי לחצר בית הספר. מחלון אחת הכיתות מישהו קרא בשמי וקילל או בירך, לא ממש עניין אותי. המשכתי ללכת עד ליציאה משער בית הספר.
 
השעה הייתה רבע לתשע והייתי צריך לשרוף כמה שעות. לבית אין סיכוי שאגיע עכשיו. עמוס שם ומן הסתם יעביר לאמא את עובדת הגיעי הביתה בשעה כל כך מוקדמת. זה יתסיס אותה והיא עלולה לעשות בלגן. הלכתי לי לאיטי ברחוב והשתעשעתי במחשבה שאולי בעקבות המעשה שלי אני אזכה בתמר. הלוואי שהייתי איתה. חשבתי שהכי רומנטי בעולם היה אם הייתי יוצא לחצר בית הספר ובמקום הטמבל שצעק את שמי הייתי שומע את קולה הקורא לעברי, "שמואל, חכה לי רגע". הייתי מחכה וכעבור רגע היא הייתה יוצאת אל החצר, רצה אליי, נופלת בין זרועותיי ומנשקת אותי נשיקה צרפתית.
 
יא אללה, בחיים שלי לא נישקתי צרפתית. ראיתי בסרטים, מתנשקים עם הלשון. זה נראה לי מגעיל, אבל אבי אמר לי שזה כיף והבנות מתות על זה. אחרי הנשיקה היא הייתה אומרת שהחליטה לעזוב את עידן ולהיות רק איתי, כי אני האביר על הסוס הלבן שלה שהגן עליה מאסרף הדרקון הרשע ועוד ועוד סופרלטיבים וחרטוטים מארץ האגדות. אף פעם לא הייתה לי חברה ואני מאוד רוצה. וואי איך שאני רוצה. זה נראה כיף כזה. אני מקנא בכאלה שיוצאים עם חברות. יש לי מחשבה כזאת כאילו לכולם יש או הייתה חברה ואני הבתול היחידי.
 
אני תמיד הולך עם חברים. יש לנו בשכונה בנות ויש כמה חברויות בין בנים לבנות ויש כמה שמוצאות חן בעיניי, אבל אני לא יודע מה לעשות עם זה. קורה לי אפילו שמתחילות איתי. נגיד ביום העצמאות, אז הכרנו כמה בנות בכיכר ואחת מהן השפריצה עליי ספריי וחייכה אליי ושאלה איך קוראים לי. קראו לה מלי והיא הייתה חמודה ודיברנו קצת. בדיוק הייתה הופעה של יגאל בשן. בשיר "יש לי ציפור קטנה בלב" היא שמה לי יד על הכתף כאילו בלי כוונה. זהו, ככה הסתכם הערב ההוא. לא ידעתי מה לעשות הלאה. זה מעצבן אותי שאני מובך ולא יודע מה לעשות.
 
נראה לי מגניב כזה ללכת עם תמר מחובק ברחוב. אני יוצא איתה משער בית הספר מחובק, וכולם בחלונות הכיתות מביטים בנו בקנאה ואני דופק עוד נשיקה צרפתית. שיצאו להם העיניים, שימותו מקנאה. היינו הולכים אליה הביתה והיא הייתה עולה להביא את הגיטרה בזמן שאני מחכה מתחת לבניין. אחר כך היינו הולכים לים, היא הייתה מנגנת ואני הייתי מסתכל עליה וחושב כמה שהיא יפה. היינו מתמזמזים והייתי מנשק אותה שוב צרפתית. בערב, כשהייתי חוזר לשכונה, הייתי רואה את אבי ואומר לו, "השגתי אותה גם בלי אופנוע ובלי אבא מליאן, מה תגיד?" אבי היה אומר, "אתה לא ההוכחה שיש אלוהים, אתה אלוהים". כולם היו צוחקים ומחליקים לי כאפות.
 
משאית עברה וצפרה. הצפירה העירה אותי מההזיה המתוקה. המשכתי להתהלך עד שנמאס לי. למרות השעה המוקדמת החלטתי לחזור הביתה, לקחת את חוט הדיג וללכת לים.