ג'ונסון 38
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ג'ונסון 38
הוספה למועדפים

ג'ונסון 38

4.6 כוכבים (8 דירוגים)

עוד על הספר

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (2013, חרגול-מודן, זכה בפרס רמת גן לספר ביכורים), "הנפש קמה באמצע הלילה" (2015, בוקסילה), "הפינה של טריסטאן" (2016, כתר), "ימי מטילדה" (2017, פטל). כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים תשע"ט (2018) ופרס רמת גן לספר ביכורים (2014). מאז 2015 היא עורכת ומוציאה לאור את סדרת האסופות "פטל". משמרי היא ילידת 1968, אם לשניים, בזוגיות, ומתגוררת בתל אביב.   

 

ראיון "ראש בראש"

תקציר

משוררת אידיאליסטית ומתבודדת נסחפת לשני מאבקים מקבילים שהולכים ומסתבכים זה בזה: מצד אחד פרשיית נדל"ן הכרוכה בניסיון לשפץ את הבניין שהיא גרה בו, על מערבולת התככים והבריתות ובריתות-הנגד של דייריו. מצד שני מלחמת עולם ספרותית, חשאית ברובה אך טעונה ביצרים עזים, בינה לבין אחת משכנותיה, מנחת סדנאות כתיבה פופולרית. 
 
נובלת נכלולי נדל"ן, בעלת הומור פרוע ועברית מתענגת-משתוללת, המתיכה יחדיו את שני היסודות של החיים התל-אביביים: נדל"ן ותרבות עברית. 
 
הנובלה שולחת מבט אירוני אל הקונפליקט בין ישן וחדש: העכשווי: שכונת בעלי מלאכה בתל אביב נקרעת בין דייריה המזדקנים לבין ההון הגדול ותאוות הבצע הנדל"נית. ואילו רפובליקת השירה התל-אביבית נקרעת בין תולדותיה המפוארים  לבין נידחות לשונית ורגשית שוברת לב.
 
"ג'ונסון 38" הוא סיפור שובה לב, המביט בקריצה ובכאב על השינויים המפליגים שעברו הן על הספרות הישראלית והן על העיר העברית הראשונה.

פרק ראשון

1
 
 
אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואף על פי שאני, מסיבות שיתבררו בהמשך, האדם הכי פחות מתאים ליטול על עצמו את המשימה, אין לי ברירה, כי אם לא אני אז מי יספר, ג'ונסון?
 
נכון שאם יש מישהו שראוי היה שישא בעול הזה, עול העלאת הדברים על הכתב, הרי זה דווקא הוא, ג'ונסון, כי כל הדברים התחילו לקרות בגללו — בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין; כן, הכל התחיל להתגלגל מיד אחרי ניסיונו המגוחך להסוות במתק שפתיים ובתנועות ידיים מופרזות את תוכנית הרפאים שלו להשתלט על הגג ולאכלס אותו בעודף מתגוררים. כך התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין, ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי שום דבר לא היה משתנה, ושום סיפור לא היה חייב למצוא לעצמו מספר.
 
אם כן ברור איפה יש להתחיל. ביום שבו ג'ונסון נקש אצלי בדלת — איש עגול פנים, משקפיים במסגרת זהב לעיניו, לבוש בחולצה הסינתטית המשובצת שהוא נתון בה תמיד, חורף־קיץ, וחיתוך הדיבור שבפיו כשל מוכתר הכפר לשעבר, אף שלא הוכתר ולא היה שום כפר. וכך אמר: "יהלום, אפשר להיכנס רגע?"
 
כן, אמרתי בהפתעה אך בלי שום יראה, כי למרות קומתו הגבוהה, גם הפעם עשה עלי ג'ונסון רושם זעיר ותזזיתי, והאורח הלא קרוא לא היסס, נכנס והתישב מייד על הספה הזוגית הכחולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי. נותרתי עומדת.
 
"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד."
 
נו?
 
וכאן פתח וגולל תוכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב — מרצונו הטוב! — לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו — טיח, צבע, אינטרקום, לובי, גינה, חידוש צנרת, הכול — ובתמורה יבקש לו רק דבר אחד: לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג, ולעשות בשטח זה ככל העולה על רוחו. ומה הוא כבר רוצה לעשות שם? ברור, הבנתי מייד — לבנות; לבנות יחידת דיור על גג הבניין עם כל התוספות, ולרדת לחיינו, הדיירים — להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות ושאר התקהלויות של ערבי שבת וחג, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים שלו ושל בני משפחתו אל המרחב שיבנו לעצמם על הגג.
 
"בסך הכל שיסכימו לי חמישה, את תופסת?" מנה בזו אחר זו את אצבעותיו הפרושות, ניסה להעלות שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואף הסביר את הטעמים להסכמה של כל אחד מהם. "אלה שלמטה — מה איכפת להם מהגג? אלה שבאמצע — לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה — הרי אני שומר בשבילם, שומר להם על הנכס!"
 
הוא אינו איש של מלים, ג'ונסון, אלא איש של מחוות, לכן דבריו שהבאתי כאן הוא רק הערכה–בקירוב של מה שניסה לומר, שכן המילים שהשמיע שובצו בתוספת של ששים–עד–שמונים אחוז נפנופי ידיים והצבעות לעבר נקודות שונות בחלל, ובתוכן גם לעברי. ורק כשהתחיל לפאר את עוללות הקבלן שיביא לשם ביצוע השיפוצים — הצליח סוף–סוף לדבר במשפטים שלמים. וכמובן, זה מה שהחשיד אותו בעיני יותר מכל.
 
"הוא — אני — אביא לך — (נענוע ראש) — הוא יביא לך — (מחוות יד) — ככה, בובה של בניין... לא, תביני, אני — הוא — יעשה פה הכול — (הצבעה כלפי מטה) — מאפס..."
 
וכן הלאה וכן הלאה.
 
לנגד עיני חלפו כל הפעמים שבהן ג'ונסון כבר הצהיר בעבר על רצונו לעשות "ככה, בובה של בניין" — איך ניסה לסדר עבודה לאחיינו כ"תחזוקן" בתשלום חודשי; איך הציע לארגן השכרה של מקומות חניה מאולתרים לאופנועים בתוך החצר; איך גמר אומר לתלוש משורשיו את שיח ההיביסקוס האומלל בעורף החצר, שלטענתו יפריע בעשור הבא לצנרת של הרחוב המקביל; ועוד, ועוד — שלל מיזמים עצמאיים רבי דמיון, שאמנם לא הפליגו אל מחוזות האבסורד המוחלט או השחיתות המופגנת, ועם זאת העידו תמיד על מוח רב מזימות הדואג בעיקר לעצמו. אלא שהפעם — הפעם זה באמת היה השיא; שכן מיד כשדיבר על השגת הסכמתם של חמישה דיירים בלבד היה ברור שלפנינו תוכנית נפתלת ושאפתנית אף יותר מתמיד. והרי בבניין יש שמונה דירות ויותר מכך דיירים מכל הגילים ודרגות החוכמה — או הטיפשות — וכדי למכור שטח גג, זאת ידעתי היטב, דורש החוק אישור של כל השמונה, ולא די בחמישה בלבד. ועוד ידעתי, שכל אחד מהשמונה היה קופץ לתוך יורה רותחת לפני שהיה מוכר לג'ונסון אפילו סנטימטר גג מרובע אחד.
 
שמי אינו יהלום, כמובן, אלא סיגל רגן (רג'ואן), דיירת ותיקה ושקטה בבניין הישן שלנו באחד הקצוות של לב העיר. גם שמו של ג'ונסון אינו ג'ונסון. רשמית הוא קרוי ירוחם ינולי–יניב ואין לו מושג שאני מכנה אותו ביני לבין עצמי — ועכשיו גם ביני לביניכם — בכינוי אחר. הכינוי נטבע על ידי אחד מבני משפחתי האורבנית לשעבר, גידי, שתמיד היה משתנק מצחוק כשהיה נוקש על דלת ביתי, ומסביר שמה שמצחיק אותו כל כך הם שמות השכנים על שאר הדלתות: שליין, בן חננאל, ירוק–עד, גבינוב... יום אחד נתקל גידי במדרגות בירוחם ינולי–יניב בכבודו ובעצמו, ונכנס אלי בהול: "ואו, מג'יק ג'ונסון גר אצלך בבניין!" ומאותו רגע לא יכולתי עוד להעלים עין מהדמיון העצום בין קלסתרו של שכני מלמעלה לבין זה של אגדת הספורט — שניהם גדולים, שחומים ועסיסיים כצמד ענבי קליפורניה שצמחו על אותו אשכול ואגרו בתוכם שמש מרובה, ושניהם ממלמלים במקום לדבר. ברור שלירוחם ינולי–יניב — הלא הוא ג'ונסון שלנו — אין שמץ מהכישרון הסוחף של הג'ונסון ההוא, האגדי, אבל יש לו יתרון משלו: לצידו נמצאת תמיד אשתו, ותמיד עם סל ומפתחות ביד.
 
אמנם, את אשתו של ג'ונסון אי אפשר אפילו להתחיל למצות בכינוי "אשתו של ג'ונסון". שמה אדירה, אדירה ינולי–יניב, ושמה בהחלט הולם אותה, אם כי ביני לבין עצמי אני מעדיפה לקרוא לה הידרה. כן, הידרה ג'ונסון. גבוהה ואדומת שיער צבוע, מהירת תנועות, ובזוויות עיניה זוהרים תמיד ניצוצות של נחישות שובבה, שלא לומר מרושעת. לכל היא נכונה, האישה הזאת, כך חשתי מיום שהיכרתי אותה, ואם יהיה צורך תהיה מוכנה אפילו להרוג למען היקרים לה — הרי הם ג'ונסון וילדיהם הרבים — או למען כל תכלית אחרת שאלה יכוונו אליה. ינולי–יניב, כך כתוב על תיבת הדואר שלהם, שהרי זה שמם, אבל כתובים שם עוד שמות לרוב — ירוזמן–ינולי, בוזגלו–מאיר, יעקובי–יניב, שטיינר ומעיין — הלא הם שמות המשפחה של בנותיהם ובניהם של אדירה וירוחם שנישאו ועברו לגור בדירות משלהם ועדיין מקבלים דברי דואר בבית שגדלו בו. ודומה שתיבת הדואר הזאת, על כל הדרה, היא נקודת המגוז של המשפחה כולה.
 
יהלום, כך הוא קרא לי, כאילו רק בי תלויה תקוותו למצות את הנכס הנדל"ני העצום והעקר שבו הם גרו — השקעה של חמישים שנה בלב תל–אביב שאינה מניבה להם לעת עתה שום פירות כספיים. גם חמישים השנה שבהן עבד ג'ונסון כאחראי מחלקת מוצרי חלב בסופרמרקט לא הניבו יותר מדי פירות, אף לא פנסיה נדיבה, כך יכולתי להבין מתוך קטעי שיחות במשך השנים; לכן אך טבעי היה שהשניים העסיקו עצמם בתכנון תוכניות שאולי יוכלו לאפשר להם להפיק מעט הנאה מרכושם. אלא שהתוכנית בבסיסה היתה מעוטת יתרונות עד מאוד ומאידך מרובת חסרונות: שנתיים נסבול כולנו מהבנייה מחדש, ולבסוף נידחס בחזרה לאותן קופסאות של קירות ותקרה ורצפה, בתוספת טיח שהוחלק מבחוץ; ובעוד ג'ונסון יהנה לו מפנטהאוז חדש ומיציאה לגג פרטי, לנו — ובפרט לי — יישארו עציצים מלאים באבק של מלט.
 
הדירה של הג'ונסונים, היחידה בבניין שמעולם לא שופצה ולו במקצת, הייתה תלויה בראש הבניין המרופט כמין זפק של עוף עייף. הבניין עצמו היה דבוק לרחוב ומובחן ממנו רק בכמה עמודים דקים. הוא הציג עצמו לראווה בלי שום בושה, כתוספתן דלוק — בלי מעלית, בלי חניה, בלי גינת נוי מטופחת, רק שטח חולי משובש שהוביל לתיבות הדואר השבורות. השער התנדנד מעלה–מטה ובאלכסון בכל פתיחה וסגירה, מעיד בעוגמה על עידן קדום שבו לא חרק. למעשה, כל פרט ופרט בבניין הזה היה לא מעודכן, לגמרי מחוץ לזמן, מרחף לו אי שם בין העשורים, אלא שלאחרונה, כך התברר, יש המנסים להפוך את החיסרון הזה ליתרון. על כך בדיוק כתבתי פעם בשיר שטרם פורסם:
 
 
 
כְּמוֹ שֶׁחָבוּי קֶּסֶם
 
בְּכָל כִּשּׁוּף רַע
 
וְעֲדִינוּת נוֹטֶלֶת חֶלֶק
 
בְּכָל חֵימָה שְׁפוּכָה
 
 
 
ואכן, בין שכיות החמדה של הבאוהאוס, שכוחן בשימור נוסטלגי של יופי שעבר זמנו; ובין צריפי בעלי המלאכה המסורתיים של מקימי השכונה, שרובם נהרסו זה מכבר, אך מקצתם עדיין ניכרים באיזה זכר–חלון או שבר–גגון שהותירו זעיר–פה זעיר–שם; ובין הבניינים של שנות השמונים שהוקמו מלכתחילה עם מעלית וחניה, אך ללא שום חן או בוידעם; ובין הבניינים הישנים–סתם, המשתפצים אחד אחד ולאיטם — היה הבניין שלנו יוצא הדופן שבין יוצאי הדופן. שנת הקמתו, 1961, לא הותירה לו שום סיכוי — היתה זו שנה אפורה במיוחד, שלא חגגו בה אף מלחמה וגם שום פסטיבל — אבל כן שלחו בה שימפנזה לחלל — ובה גם בנו את הבניין שלנו. מרגע שקם ועמד, בלט הבניין כמעוז–דלא–ניידי נטול כל ייחוד בשכונה שהלכה והתרוקנה מהסנדלרים, הזגגים, הבורסקים והרפדים שהיו בין מקימיה — מבנה נטול צורה שאי אפשר אפילו לשייך לאדריכלות שיכון טיפוסית או בלתי טיפוסית מהסוג שפעם ייכתבו עליה עבודות דוקטורט. לא, היתה זו סתם קופסת נעליים מרובעת עם חוצצים בין הפרטים השוכנים בה, הבנויה על עמודים כלומר בלי מקום לחניה, וללא פיר, מה שביטל כל סיכוי לבניית מעלית.
 
חלפו כבר כמעט שישה עשורים מאז 1961 — עשורים שבהם העיר המשיכה להתפתח מזרחה וצפונה ודרומה בקצב מסחרר, כהרגלה מראשית ימיה. בנייני דירות נוספים הוקמו בשכונה שלנו במקום הבתים החד–קומתיים והדו–קומתיים שהיו שם במקור — בניינים שצמחו לגובה של ארבע וחמש קומות. ברחובותיה הצרים, הנינוחים–לשעבר, הונהגה חניה–בצד–אחד, והם הפכו לוורידים מתפוקקים של תנועה סואנת. "להרחיב את הרחוב אי אפשר! להרחיב אותו אי אפשר!" כך צעק פעם נהג נואש על משאית ענק שניסתה לקחת את הסיבוב שמאלה לרחוב המצטלב — אבל דומה שרק אני שמעתי את הזעקה, רכונה על מעקה מרפסתי. שם, על המרפסת, זכיתי להיות צופה–מכורח במאות סמי–טריילרים ועשרות משאיות תובלה של רהיטים שכשלו בסיבוב, והורידו בחדווה או בעצבים את מראות הצד של מאות מכוניות שאתרע מזלן לחנות דווקא על הפינה.
 
המשאיות הללו היו מגיעות כל קיץ, בראשון לאוגוסט ובראשון לספטמבר, לפרוק רהיטים. בשנות השמונים הן פרקו את רהיטיהם הדלים של מוזיקאים וסטודנטים לצילום, כאלה שדי היה בשעת עבודה של שני פועלים כדי להובילם למקומם; בשנות התשעים היו אלה ארגזי הספרים, מכונות אספרסו ומכונות הפסטה של פרסומאים, פרשנים פוליטיים ומעצבי פנים; ובעידן הזה כבר נעזרים הסבלים במנופים ובגלגלות על מנת להניף מעלה ופנימה מצבור של אובייקטים עיצוביים ואבזרי ייפוי של בעלי הדירות החדשים באזור — רוכשי הדירות להשקעה והדירות לבניהם והדירות לקרוביהם והדירות למעסיקיהם מחו"ל או לכל מי שירצה להשוות ולהעלות במחיר.
 
את תכולת דירותיהם של ותיקי השכונה, לעומת זאת, מעולם לא העבירו, רק פינו. שום קשיש לא יצא מכאן אלא בדרכו לאשפוז או לקבורה. במקרה כזה מוטלים החוצה ערימות של כיסאות קטיפה וארונות מטבח מפויחים עם ידיות בקליט שחורות — עיגולים או פסים קטנים שהקבלן תקע שם אי–אז ואיש מעולם לא טרח להחליף. הערימות העלובות והעצובות האלה נערמות בניגוד גמור למתרחש בחוצות רחוב שינקין הסמוך, רחוב שנראה כיומנה של גברת מפונפנת: חנויות צעצועים לכלבים, מכוני פדיקור–מניקור, בוטיקים של נעלי יוקרה וקונדיטוריות המתמחות בעוגיות מעוצבות שנמכרות אחת–אחת במחיר מופקע.

אביבית משמרי היא סופרת, עורכת ומו"לית. ספריה: "הזקן השתגע" (2013, חרגול-מודן, זכה בפרס רמת גן לספר ביכורים), "הנפש קמה באמצע הלילה" (2015, בוקסילה), "הפינה של טריסטאן" (2016, כתר), "ימי מטילדה" (2017, פטל). כלת פרס היצירה לסופרים ומשוררים תשע"ט (2018) ופרס רמת גן לספר ביכורים (2014). מאז 2015 היא עורכת ומוציאה לאור את סדרת האסופות "פטל". משמרי היא ילידת 1968, אם לשניים, בזוגיות, ומתגוררת בתל אביב.   

 

ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

ג'ונסון 38 אביבית משמרי
1
 
 
אין עוד תירוצים, לכתוב, לכתוב! מישהו חייב לספר את זה. ואף על פי שאני, מסיבות שיתבררו בהמשך, האדם הכי פחות מתאים ליטול על עצמו את המשימה, אין לי ברירה, כי אם לא אני אז מי יספר, ג'ונסון?
 
נכון שאם יש מישהו שראוי היה שישא בעול הזה, עול העלאת הדברים על הכתב, הרי זה דווקא הוא, ג'ונסון, כי כל הדברים התחילו לקרות בגללו — בגלל שיום אחד בא אל דירתי, התחיל לקרוא לי "יהלום" וניסה לקנות ממני את רוב שימושיו של גג הבניין; כן, הכל התחיל להתגלגל מיד אחרי ניסיונו המגוחך להסוות במתק שפתיים ובתנועות ידיים מופרזות את תוכנית הרפאים שלו להשתלט על הגג ולאכלס אותו בעודף מתגוררים. כך התחיל המרוץ לתמ"א 38 אצלנו בבניין, ובלי המרוץ לתמ"א 38 הרי שום דבר לא היה משתנה, ושום סיפור לא היה חייב למצוא לעצמו מספר.
 
אם כן ברור איפה יש להתחיל. ביום שבו ג'ונסון נקש אצלי בדלת — איש עגול פנים, משקפיים במסגרת זהב לעיניו, לבוש בחולצה הסינתטית המשובצת שהוא נתון בה תמיד, חורף־קיץ, וחיתוך הדיבור שבפיו כשל מוכתר הכפר לשעבר, אף שלא הוכתר ולא היה שום כפר. וכך אמר: "יהלום, אפשר להיכנס רגע?"
 
כן, אמרתי בהפתעה אך בלי שום יראה, כי למרות קומתו הגבוהה, גם הפעם עשה עלי ג'ונסון רושם זעיר ותזזיתי, והאורח הלא קרוא לא היסס, נכנס והתישב מייד על הספה הזוגית הכחולה, שעליה ישבתי תמיד לבדי. נותרתי עומדת.
 
"תשמעי, יהלום, אני באתי אליך בעניין מאוד נכבד."
 
נו?
 
וכאן פתח וגולל תוכנית שלמה, שלפיה הוא מתנדב — מרצונו הטוב! — לשפץ את הבניין ואף לשלם על השיפוץ הזה, על כל סעיפיו — טיח, צבע, אינטרקום, לובי, גינה, חידוש צנרת, הכול — ובתמורה יבקש לו רק דבר אחד: לקבל מחמישה דיירים בבניין את שטחם בגג, ולעשות בשטח זה ככל העולה על רוחו. ומה הוא כבר רוצה לעשות שם? ברור, הבנתי מייד — לבנות; לבנות יחידת דיור על גג הבניין עם כל התוספות, ולרדת לחיינו, הדיירים — להעיק עלינו בעציצי בטון כבדים ליד הפרגולה שיציב שם, להחריש את אוזנינו בחינגות ושאר התקהלויות של ערבי שבת וחג, ולייגע אותנו בהאזנה לטיפוסים הקולניים שלו ושל בני משפחתו אל המרחב שיבנו לעצמם על הגג.
 
"בסך הכל שיסכימו לי חמישה, את תופסת?" מנה בזו אחר זו את אצבעותיו הפרושות, ניסה להעלות שמות אפשריים של שכנים שיסכימו, ואף הסביר את הטעמים להסכמה של כל אחד מהם. "אלה שלמטה — מה איכפת להם מהגג? אלה שבאמצע — לא רואים לא שומעים. ואלה שלמעלה — הרי אני שומר בשבילם, שומר להם על הנכס!"
 
הוא אינו איש של מלים, ג'ונסון, אלא איש של מחוות, לכן דבריו שהבאתי כאן הוא רק הערכה–בקירוב של מה שניסה לומר, שכן המילים שהשמיע שובצו בתוספת של ששים–עד–שמונים אחוז נפנופי ידיים והצבעות לעבר נקודות שונות בחלל, ובתוכן גם לעברי. ורק כשהתחיל לפאר את עוללות הקבלן שיביא לשם ביצוע השיפוצים — הצליח סוף–סוף לדבר במשפטים שלמים. וכמובן, זה מה שהחשיד אותו בעיני יותר מכל.
 
"הוא — אני — אביא לך — (נענוע ראש) — הוא יביא לך — (מחוות יד) — ככה, בובה של בניין... לא, תביני, אני — הוא — יעשה פה הכול — (הצבעה כלפי מטה) — מאפס..."
 
וכן הלאה וכן הלאה.
 
לנגד עיני חלפו כל הפעמים שבהן ג'ונסון כבר הצהיר בעבר על רצונו לעשות "ככה, בובה של בניין" — איך ניסה לסדר עבודה לאחיינו כ"תחזוקן" בתשלום חודשי; איך הציע לארגן השכרה של מקומות חניה מאולתרים לאופנועים בתוך החצר; איך גמר אומר לתלוש משורשיו את שיח ההיביסקוס האומלל בעורף החצר, שלטענתו יפריע בעשור הבא לצנרת של הרחוב המקביל; ועוד, ועוד — שלל מיזמים עצמאיים רבי דמיון, שאמנם לא הפליגו אל מחוזות האבסורד המוחלט או השחיתות המופגנת, ועם זאת העידו תמיד על מוח רב מזימות הדואג בעיקר לעצמו. אלא שהפעם — הפעם זה באמת היה השיא; שכן מיד כשדיבר על השגת הסכמתם של חמישה דיירים בלבד היה ברור שלפנינו תוכנית נפתלת ושאפתנית אף יותר מתמיד. והרי בבניין יש שמונה דירות ויותר מכך דיירים מכל הגילים ודרגות החוכמה — או הטיפשות — וכדי למכור שטח גג, זאת ידעתי היטב, דורש החוק אישור של כל השמונה, ולא די בחמישה בלבד. ועוד ידעתי, שכל אחד מהשמונה היה קופץ לתוך יורה רותחת לפני שהיה מוכר לג'ונסון אפילו סנטימטר גג מרובע אחד.
 
שמי אינו יהלום, כמובן, אלא סיגל רגן (רג'ואן), דיירת ותיקה ושקטה בבניין הישן שלנו באחד הקצוות של לב העיר. גם שמו של ג'ונסון אינו ג'ונסון. רשמית הוא קרוי ירוחם ינולי–יניב ואין לו מושג שאני מכנה אותו ביני לבין עצמי — ועכשיו גם ביני לביניכם — בכינוי אחר. הכינוי נטבע על ידי אחד מבני משפחתי האורבנית לשעבר, גידי, שתמיד היה משתנק מצחוק כשהיה נוקש על דלת ביתי, ומסביר שמה שמצחיק אותו כל כך הם שמות השכנים על שאר הדלתות: שליין, בן חננאל, ירוק–עד, גבינוב... יום אחד נתקל גידי במדרגות בירוחם ינולי–יניב בכבודו ובעצמו, ונכנס אלי בהול: "ואו, מג'יק ג'ונסון גר אצלך בבניין!" ומאותו רגע לא יכולתי עוד להעלים עין מהדמיון העצום בין קלסתרו של שכני מלמעלה לבין זה של אגדת הספורט — שניהם גדולים, שחומים ועסיסיים כצמד ענבי קליפורניה שצמחו על אותו אשכול ואגרו בתוכם שמש מרובה, ושניהם ממלמלים במקום לדבר. ברור שלירוחם ינולי–יניב — הלא הוא ג'ונסון שלנו — אין שמץ מהכישרון הסוחף של הג'ונסון ההוא, האגדי, אבל יש לו יתרון משלו: לצידו נמצאת תמיד אשתו, ותמיד עם סל ומפתחות ביד.
 
אמנם, את אשתו של ג'ונסון אי אפשר אפילו להתחיל למצות בכינוי "אשתו של ג'ונסון". שמה אדירה, אדירה ינולי–יניב, ושמה בהחלט הולם אותה, אם כי ביני לבין עצמי אני מעדיפה לקרוא לה הידרה. כן, הידרה ג'ונסון. גבוהה ואדומת שיער צבוע, מהירת תנועות, ובזוויות עיניה זוהרים תמיד ניצוצות של נחישות שובבה, שלא לומר מרושעת. לכל היא נכונה, האישה הזאת, כך חשתי מיום שהיכרתי אותה, ואם יהיה צורך תהיה מוכנה אפילו להרוג למען היקרים לה — הרי הם ג'ונסון וילדיהם הרבים — או למען כל תכלית אחרת שאלה יכוונו אליה. ינולי–יניב, כך כתוב על תיבת הדואר שלהם, שהרי זה שמם, אבל כתובים שם עוד שמות לרוב — ירוזמן–ינולי, בוזגלו–מאיר, יעקובי–יניב, שטיינר ומעיין — הלא הם שמות המשפחה של בנותיהם ובניהם של אדירה וירוחם שנישאו ועברו לגור בדירות משלהם ועדיין מקבלים דברי דואר בבית שגדלו בו. ודומה שתיבת הדואר הזאת, על כל הדרה, היא נקודת המגוז של המשפחה כולה.
 
יהלום, כך הוא קרא לי, כאילו רק בי תלויה תקוותו למצות את הנכס הנדל"ני העצום והעקר שבו הם גרו — השקעה של חמישים שנה בלב תל–אביב שאינה מניבה להם לעת עתה שום פירות כספיים. גם חמישים השנה שבהן עבד ג'ונסון כאחראי מחלקת מוצרי חלב בסופרמרקט לא הניבו יותר מדי פירות, אף לא פנסיה נדיבה, כך יכולתי להבין מתוך קטעי שיחות במשך השנים; לכן אך טבעי היה שהשניים העסיקו עצמם בתכנון תוכניות שאולי יוכלו לאפשר להם להפיק מעט הנאה מרכושם. אלא שהתוכנית בבסיסה היתה מעוטת יתרונות עד מאוד ומאידך מרובת חסרונות: שנתיים נסבול כולנו מהבנייה מחדש, ולבסוף נידחס בחזרה לאותן קופסאות של קירות ותקרה ורצפה, בתוספת טיח שהוחלק מבחוץ; ובעוד ג'ונסון יהנה לו מפנטהאוז חדש ומיציאה לגג פרטי, לנו — ובפרט לי — יישארו עציצים מלאים באבק של מלט.
 
הדירה של הג'ונסונים, היחידה בבניין שמעולם לא שופצה ולו במקצת, הייתה תלויה בראש הבניין המרופט כמין זפק של עוף עייף. הבניין עצמו היה דבוק לרחוב ומובחן ממנו רק בכמה עמודים דקים. הוא הציג עצמו לראווה בלי שום בושה, כתוספתן דלוק — בלי מעלית, בלי חניה, בלי גינת נוי מטופחת, רק שטח חולי משובש שהוביל לתיבות הדואר השבורות. השער התנדנד מעלה–מטה ובאלכסון בכל פתיחה וסגירה, מעיד בעוגמה על עידן קדום שבו לא חרק. למעשה, כל פרט ופרט בבניין הזה היה לא מעודכן, לגמרי מחוץ לזמן, מרחף לו אי שם בין העשורים, אלא שלאחרונה, כך התברר, יש המנסים להפוך את החיסרון הזה ליתרון. על כך בדיוק כתבתי פעם בשיר שטרם פורסם:
 
 
 
כְּמוֹ שֶׁחָבוּי קֶּסֶם
 
בְּכָל כִּשּׁוּף רַע
 
וְעֲדִינוּת נוֹטֶלֶת חֶלֶק
 
בְּכָל חֵימָה שְׁפוּכָה
 
 
 
ואכן, בין שכיות החמדה של הבאוהאוס, שכוחן בשימור נוסטלגי של יופי שעבר זמנו; ובין צריפי בעלי המלאכה המסורתיים של מקימי השכונה, שרובם נהרסו זה מכבר, אך מקצתם עדיין ניכרים באיזה זכר–חלון או שבר–גגון שהותירו זעיר–פה זעיר–שם; ובין הבניינים של שנות השמונים שהוקמו מלכתחילה עם מעלית וחניה, אך ללא שום חן או בוידעם; ובין הבניינים הישנים–סתם, המשתפצים אחד אחד ולאיטם — היה הבניין שלנו יוצא הדופן שבין יוצאי הדופן. שנת הקמתו, 1961, לא הותירה לו שום סיכוי — היתה זו שנה אפורה במיוחד, שלא חגגו בה אף מלחמה וגם שום פסטיבל — אבל כן שלחו בה שימפנזה לחלל — ובה גם בנו את הבניין שלנו. מרגע שקם ועמד, בלט הבניין כמעוז–דלא–ניידי נטול כל ייחוד בשכונה שהלכה והתרוקנה מהסנדלרים, הזגגים, הבורסקים והרפדים שהיו בין מקימיה — מבנה נטול צורה שאי אפשר אפילו לשייך לאדריכלות שיכון טיפוסית או בלתי טיפוסית מהסוג שפעם ייכתבו עליה עבודות דוקטורט. לא, היתה זו סתם קופסת נעליים מרובעת עם חוצצים בין הפרטים השוכנים בה, הבנויה על עמודים כלומר בלי מקום לחניה, וללא פיר, מה שביטל כל סיכוי לבניית מעלית.
 
חלפו כבר כמעט שישה עשורים מאז 1961 — עשורים שבהם העיר המשיכה להתפתח מזרחה וצפונה ודרומה בקצב מסחרר, כהרגלה מראשית ימיה. בנייני דירות נוספים הוקמו בשכונה שלנו במקום הבתים החד–קומתיים והדו–קומתיים שהיו שם במקור — בניינים שצמחו לגובה של ארבע וחמש קומות. ברחובותיה הצרים, הנינוחים–לשעבר, הונהגה חניה–בצד–אחד, והם הפכו לוורידים מתפוקקים של תנועה סואנת. "להרחיב את הרחוב אי אפשר! להרחיב אותו אי אפשר!" כך צעק פעם נהג נואש על משאית ענק שניסתה לקחת את הסיבוב שמאלה לרחוב המצטלב — אבל דומה שרק אני שמעתי את הזעקה, רכונה על מעקה מרפסתי. שם, על המרפסת, זכיתי להיות צופה–מכורח במאות סמי–טריילרים ועשרות משאיות תובלה של רהיטים שכשלו בסיבוב, והורידו בחדווה או בעצבים את מראות הצד של מאות מכוניות שאתרע מזלן לחנות דווקא על הפינה.
 
המשאיות הללו היו מגיעות כל קיץ, בראשון לאוגוסט ובראשון לספטמבר, לפרוק רהיטים. בשנות השמונים הן פרקו את רהיטיהם הדלים של מוזיקאים וסטודנטים לצילום, כאלה שדי היה בשעת עבודה של שני פועלים כדי להובילם למקומם; בשנות התשעים היו אלה ארגזי הספרים, מכונות אספרסו ומכונות הפסטה של פרסומאים, פרשנים פוליטיים ומעצבי פנים; ובעידן הזה כבר נעזרים הסבלים במנופים ובגלגלות על מנת להניף מעלה ופנימה מצבור של אובייקטים עיצוביים ואבזרי ייפוי של בעלי הדירות החדשים באזור — רוכשי הדירות להשקעה והדירות לבניהם והדירות לקרוביהם והדירות למעסיקיהם מחו"ל או לכל מי שירצה להשוות ולהעלות במחיר.
 
את תכולת דירותיהם של ותיקי השכונה, לעומת זאת, מעולם לא העבירו, רק פינו. שום קשיש לא יצא מכאן אלא בדרכו לאשפוז או לקבורה. במקרה כזה מוטלים החוצה ערימות של כיסאות קטיפה וארונות מטבח מפויחים עם ידיות בקליט שחורות — עיגולים או פסים קטנים שהקבלן תקע שם אי–אז ואיש מעולם לא טרח להחליף. הערימות העלובות והעצובות האלה נערמות בניגוד גמור למתרחש בחוצות רחוב שינקין הסמוך, רחוב שנראה כיומנה של גברת מפונפנת: חנויות צעצועים לכלבים, מכוני פדיקור–מניקור, בוטיקים של נעלי יוקרה וקונדיטוריות המתמחות בעוגיות מעוצבות שנמכרות אחת–אחת במחיר מופקע.