גברים ומפלצות 1 - לא רצוי

פרולוג

האם תמות היום? אולי מחר?

השאלה הדהדה במוחו של ג׳ק, עמוקה ואיטית, כאילו הוא שומע אותה מתחת לבריכת מים עמוקה. האם תמות היום? הד המילים שצעק האיש לפני כמה שניות, גרמו לפחד להתפשט לאורך עמוד השדרה של ג'ק, אבל הכול היה... כמו בחלום, לא... אמיתי. הוא לא הצליח לראות. הוא בקושי הצליח לשמוע. הוא הרגיש כי ראשו מעורפל... ומוזר.

אני חולם?

הוא לכוד בתוך סיוט? האם באקה תנער ותעיר אותו בכל רגע, תגיד לו להיות בשקט בקולה החד ועיניה הרכות? הדבר האחרון שזכר היה שהוא נרדם במיטה שלו ואז... זה.

הוא חיבק את עצמו, שיניו משמיעות קולות נקישה, כשהן מתנגשות זו בזו.

לא, לא חלום. חלומות אף פעם לא קרים כל כך.

לפתע, משהו הוסר מפניו, והוא פלט צעקה קצרה כשהבין שמשהו כיסה את ראשו. הוא מצמץ לתוך החושך, כשאור הכוכבים תופס את מבטו, כתמי אור זרועים בשמיים הכחולים־כהים. הירח המלא האיר בצהוב, גדול, עגול ובהיר.

הוא הסב את ראשו, ועננים לבנים נפלטו מבין שפתיו. שלג. שלג בכל מקום. עצים. והוא — צעק, מועד לאחור ממה שהתברר לו עכשיו כקצה של צוק, שהיה ממש לפניו. גבו פגע בשלג, ידיו החשופות שוקעות לתוך האבקה הקפואה כמעט עד מרפקיו.

קצב ליבו הואץ, והערפל בראשו הלך והתפוגג בזמן שהפחד הציף את גופו.

"קום."

ראשו של ג'ק סב לאחור, והוא בהה בגבר גבוה, שפניו הוסתרו באמצעות הכובע של מעילו. "קום," הוא חזר ואמר, רק שעכשיו זו הייתה נהמה נמוכה. ג'ק הקים את עצמו הכי מהר שהיה מסוגל, כשהוא קולט תנועה משמאלו. עכשיו, כשעיניו הסתגלו לחשכה, הוא שם לב ששלושה ילדים נוספים עמדו על ראש הצוק, במרחק צעדים ספורים זה מזה. שני בנים כהי שיער, אחד קטן עם עיניים גדולות מדי ביחס לפניו, שהיו מלאות בבלבול ופחד, אחד גבוה ורזה, וילד בלונדיני, שרעד אפילו יותר מג'ק.

למה? מי? מה זה? איפה באקה?

"האם תמות היום?" האיש חזר על דבריו מאחוריהם. "אולי מחר? בשבוע הבא? אולי שנים רבות מעכשיו כלוחם מהולל? מפורסם?" ג'ק לא הכיר את כל המילים האלה ולא ידע על מה האיש מדבר, וכשהחל להסב את ראשו, האיש עצר אותו ואמר בטון מרושע "פנים קדימה." הרעד שלו התגבר, הוא היה מפוחד כל כך, ובקושי הצליח לעמוד, מחשבותיו נערמות זו על זו, אבל לאט, לאט מדי. הוא לא הצליח לחשוב. למה הראש שלי כל כך מוזר?

"אתה תמות. או תשרוד. אבל זה תלוי בך. הכול תלוי ברצון שלך לחיות." האיש הניח פתאום את ידיו עטויות הכפפות על צד ראשו של הבלונדיני וגהר אליו, כצל שחור ואפל. "אתה רוצה לשרוד? להילחם על חייך? בשיניים ובציפורניים? בלב ובנשמה?"

הבלונדיני הנהן בראשו בתזזיתיות. "כ־כן," הוא אמר, אבל דמעות זלגו על לחייו, ויבבה נשמעה בעקבות המילה. ידיו של ג'ק נקפצו. הוא היה מפוחד, כל כך מפוחד, אבל הוא רצה לעשות משהו. לגרום לזה להפסיק. הוא הביט בילד בעל העיניים הגדולות שלידו, והילד הזה בהה באגרופיו הקפוצים של ג'ק. הוא הרים את מבטו, פוגש את עיניו של ג'ק לרגע לפני שהסיט אותן הצידה.

האיש הרע הרפה מפניו של הבלונדיני הבוכה. "מצוין." ג'ק שמע שלג נמעך מתחת לרגלי האיש, כשהוא צעד רחוק יותר מאחוריהם. "עכשיו, עוד רגע אני אספר לכם מה קורה. אחרי זה, הכלל היחיד הוא לשרוד." הוא השתהה. "לשרוד או למות."

למה הוא מתכוון? מה עומד לקרות? ענן לבן פתאומי מילא את האוויר מול פניו של ג'ק, בעודו נושם נשימה מבוהלת. הבלונדיני בכה שוב, והילד בעל השיער הכהה והעיניים הגדולות נע על רגליו, בזמן שידו הושטה אל כיס מעילו. ג'ק הסיט במהירות את מבטו כדי לא להפנות את עיני האיש אל מעשיו של הילד הקטן משמאלו.

הוא הרגיש טפיחה בידו, והילד החליק משהו קשה וקר לתוך כף ידו. ג'ק לקח אותו, שומט אותו במהירות לתוך כיסו. ליבו הלם בעוצמה רבה כל כך עד שהוא הרגיש כאילו ליבו עלול לקפוץ היישר מהחזה שלו, אך ההרגשה הזאת של להיות מתחת למים המשיכה. מוחו ניסה להיאחז במשהו כדי להשקיט את מחשבותיו.

אני לא מצליח לחשוב. אני לא מצליח לחשוב. למה אני לא מצליח לחשוב? באקה שלו אמרה לו שהוא "חכם מדי לטובתו הוא," והיא אמרה את זה בפנים זועפות, אך בדרך שגרמה לו לחשוב שלמרות זאת היא אוהבת אותו. אבל הוא לא הרגיש חכם עכשיו. הוא הרגיש… מבוהל להחריד.

ג'ק העיף מבט מהיר מעל הצוק וראה שעל אף שלא היה מדובר בנפילה ישירה, היה מרחק רב עד התחתית למטה. ממש, ממש רחוק למטה. הוא לא ידע לתאר את זה במספרים, אבל הוא היה חכם מספיק כדי לדעת שאם הוא יקפוץ בניסיון לברוח, הוא ימות. החוק היחיד הוא לשרוד. או למות.

למה? למה? למה? זה לא יכול להיות אמיתי. זה לא יכול להיות אמיתי.

רעש של התפצחות התפוצץ סביבם, גורם לג'ק לזעוק בהלם ובאימה. אבל לפני שהספיק לתהות מהיכן מגיע הרעש, הוא הרגיש משב אוויר קר, ואז האדמה התחילה לזוז. להחליק. השלג נעלם מתחת לרגליו, והוא החליק קדימה, מנסה לתפוס את האוויר הריק כדי להיאחז במשהו. אבל לא היה כלום.

הוא שמע את האיש הרע צועק משהו, ואז גם הוא צעק, יחד עם הצרחות של הבנים האחרים, כשכולם החליקו מעל הקצה בפיצוץ של אבקה לבנה.

מחשבותיו היו עדיין איטיות. הכול היה איטי... אבל אז הוא היה ער לפתע. הוא שמע כל פעימה מהירה של ליבו. הוא הרגיש את הרוח הצורבת שפגעה בפניו, והוא יכול היה להריח משהו ירוק, שהוא לא הצליח לנסח במילה מוצלחת יותר.

מישהו תפס את ידו. הילד הקטן שלידו. עיניהם הצטלבו לשנייה אחת מהירה, כשמבטו של הילד כהה השיער התמלא באותו פחד, שכנראה ניבט גם מפניו. במאמץ קולני, הוא סובב את גופו כאשר העולם נעלם מתחתיהם, אוחז במפרק כף ידו של הילד האחר ומחזיק בו חזק כך שהם נפלו יחד.

הם הסתחררו והתגלגלו ופגעו במשהו מוצק — פיסת קרקע — עם אנקה קולנית וצעקה קצרה. כאב התפוצץ בגופו של ג'ק. הוא הרגיש איך אחיזתו של הילד השני מתרופפת, אז הוא אחז בו חזק יותר, והם המשיכו ליפול למטה, עדיין נאחזים זה בזה.

מועדים, מתגלגלים, נופלים, פוגעים. כאב.

מהר כל כך. הם עפו מהר כל כך. הוא לא הצליח להיאחז במשהו, ידו הפנויה מושטת קדימה, מנסה לתפוס ומחליקה.

חבטה. שניהם צרחו כשהם נחתו על זיז סלע קטן, ומייד התהפכו, כשידיהם הפנויות מושטות החוצה ותופסות את קצה הזיז.

יש לך רצון לשרוד?

כן!

אנחנו יכולים לעשות את זה. אנחנו יכולים לעשות את זה.

הם בהו זה בזה, כשדמעות זולגות על לחיי הילד הקטן יותר, והאוויר נפלט משניהם בהתנשמויות חדות. שני הנערים האחרים חלפו על פניהם במהירות, כשהצרחות שלהם מהדהדות אל הריק האפל שמתחת.

ריאותיו של ג'ק כאבו עם כל נשימה, וגופו צרח מכאבים. האימה הציפה אותו. כל הרגשות שלו פתאום היו אמיתיים. הוא הרגיש אמיתי, כבר לא מתחת למים, לא חצי ישן, וזו הייתה התעוררות נוראה, מבהילה.

כשהוא עדיין אוחז בידו של הילד השני, הוא הרים את שניהם, תופס את הצד של זיז הסלע כך שכל אחד מהם נאחז בו בשתי ידיים. במבט חטוף הוא ראה שזיז הסלע קטן מדי לשני ילדים, אבל לידו היה גזע עץ דק, שנראה כאילו עשוי להוביל לקרקע יציבה יותר. סיכוי. סיכוי קטנטן.

באור הירח הקלוש, ג'ק ראה שעיניו הגדולות של הילד מתחילות להיסגר. דם זרם מאפו, פניו היו חבולות ומדממות, וראשו היטלטל על צווארו כאילו הוא עלול להירדם. זרועותיו רעדו, קצות אצבעותיו כהות מהאחיזה. אוי אלוהים.

אל תשתמש בשם אלוהים לשווא. איפה שמעת את הביטוי הזה? מהדוור השמן והמסריח הזה?

הקול של באקה בראשו הצית בו פרץ כוח קטן, והוא נאחז חזק יותר, בידיעה שהוא יכול למשוך את עצמו מעלה אם ינסה. אבל הסלע היה גדול מספיק רק לאחד מהם. עיניו הסגורות למחצה של הילד פגשו את עיניו, כשפיו נפתח מעט ודם נפלט ממנו.

הוא עמד להרפות.

אם ג'ק עמד להרים את עצמו על זיז הסלע ולהזדחל לאורך הגזע כמו נחש, כפי שעשה בחצר האחורית בבית כשהיה מלך היער — אזור היער שבו שיחק רוב היום, כי באקה שלו האמינה שילדים לא צריכים להפריע, הם תמיד מפריעים — הוא יצטרך לעשות את זה עכשיו. או... שהוא יכול להציל את הילד השני ולהסתכן בנפילה שלו.

המחשבות האלה חלפו במוחו במהירות, ופתאום קיבל גופו הודעה שהוא לא ידע שהוא שלח, בזמן שהזיז את ידיו ותפס את מותני הילד השני, בדיוק כשידיו החליקו והוא צעק.

"תטפס עליי," הוא נאנק, משתמש בשרידי כוחותיו כדי למנוע משניהם ליפול. "עכשיו!" הוא ציווה. הילד שהיה קל משקל בהרבה מג'ק, תפס שוב את הזיז תוך כדי צעקה חדה והניח כף רגל על כתפו של ג'ק, בזמן שג'ק הסיר יד אחת והשתמש בה כדי לדחוף את הילד אל פיסת האדמה הקטנה והמוצקה.

ידו השנייה של ג'ק החליקה. "תחיה!" צעק ג'ק, דורש זאת עם הנשימה האחרונה בריאותיו, כשהוא נופל במהירות אל הלא נודע שלמטה.

פרק 1

כיום

סגן פול ברייטון אחז בהגה של רכב הסיור המשטרתי שלו. אלוהים, ידיו עדיין רעדו. הוא הפעיל את המגבים כששלג התעופף על השמשה הקדמית ויצר מערבולת לבנה. הוא מצמץ, בקושי מצליח לראות את הכביש שלפניו. "בדיוק מה שאני צריך," הוא מלמל, מנסה להאט את הלמות ליבו. הוא מעולם לא ראה זירת פשע כזו, אם כי בשבוע שעבר הייתה זירת פשע דומה בעיר. איזה מין פסיכופת רוצח באמצעות קשת וחיצים? הוא שמע על הרצח הראשון — כולל כל הפרטים המזוויעים — אבל השריף נענה לקריאה הזאת, ועכשיו הסגן ברייטון הבין שזו חוויה שונה מאוד לשמוע על משהו לעומת לראות אותו מקרוב ובאופן אישי. התמונה של הקורבן מהזירה שהוא זה עתה עזב, צצה במוחו, והוא הזעיף את פניו. הקורבן היה — לעזאזל — ממוסמר לקיר על ידי חץ, והדם שלו, למען השם, התפשט על הרצפה כמו —

סגן ברייטון לחץ על הבלמים וסטה בחדות כשגבר, גדול מהחיים, התרומם משום מקום, מתנשא לפני השמשה הקדמית שלו. הצמיגים שלו החליקו על הקרקע הקפואה, ולרגע הוא חשב שהוא יאבד שליטה על הרכב. אבל הוא הצליח להשתלט על המכונית, הסיט אותה בחזרה, ועצר בצד הכביש. סגן ברייטון התנשם בחדות. מי זה היה, לעזאזל? הוא נראה כמו איש מערות ארור. הוא נענע את ראשו בניסיון לארגן את מחשבותיו.

הוא פתח את הדלת במהירות, וצלצול מהדהד נשמע בנוף המושלג והשקט, מלבד ההמהום הנמוך של המנוע. סגן ברייטון תפס מחסה בצד הרכב, והוציא את אקדחו מהנרתיק לראשונה בקריירה שלו.

"תראה את הידיים שלך!" הוא קרא אל הקור, בעודו משתמש בזרועו כדי להגן על עיניו ומביט בזהירות מעל מכסה המנוע. הוא ראה קודם את צורתו של האיש — ענקית, שרירית. "תראה את הידיים שלך!" הוא קרא שוב, כשקולו רועד.

האיש צעד קדימה בידיים מורמות, והפרטים החלו להתבהר. רגליו היו עטויות בג'ינס, אבל שאר גופו היה מכוסה כולו... בפרווה של חיה, ממגפיו דרך המעיל שלו ועד לכובע שעל ראשו, שכיסה חלקית את עיניו. מי הוא לעזאזל? מה הוא לעזאזל? "רד על הברכיים!" הוא צעק.

האיש התמהמה, כאילו שקל את העניין, אבל אז עשה כדבריו, כשידיו עדיין מורמות. סגן ברייטון הבחין שעיניו התכווצו. השלג נדבק ללסת בעלת הזקן הכהה שלו, ושיער עבה ופרוע התחכך בסנטרו. האיש הביט בו, ממתין, ומבטו נע בין האקדח ובין פניו. הוא פרא. המחשבה חלפה במוחו של סגן ברייטון, בזמן שהאקדח רעד בידו כשיצא מהמחסה של המכונית. כאשר הוא התקרב אל האיש, הוא הבחין בפרט האחרון בנוגע אליו.

קשת וחיצים השתלשלו מעל כתפו.

פרק 2

"הרפר, הינה את." קרי סימפקינס החליקה עיפרון מאחורי אוזנה כשהתרחקה משולחנה, הולכת במהירות אל הרפר, שתלתה את מעילה על הוו ליד הדלת. "שמעת את החדשות?"

״חדשות?״ הרפר שיפשפה את ידיה, בניסיון לחמם אותן, כשקרי העיפה מבט מאחוריה, אל החלק האחורי של בית הכלא המחוזי הקטן.

קרי טלטלה את ראשה. "ממ־הממ. על הרצח הזה שכל העיר מדברת עליו? היה עוד אחד. ו —" היא הנמיכה את קולה — "יש להם חשוד."

ליבה של הרפר התכווץ. עוד רצח? מופתעת מהחדשות היא חשה עקצוץ בעורה, וקימטה את מצחה. כאן? בהלנה ספרינגס? וחשוד?

"ממ־הממ. ותקלטי את זה, החשוד הוא סוג של פרא אדם."

"פרא אדם? מה זאת אומרת פרא אדם?" ולמה לעזאזל היא זומנה לתחנה?

קרי העיפה שוב מבט לאחור, וכאשר היא דיברה, היא עשתה זאת במהירות. "כאילו הבחור מעולם לא חי בציוויליזציה. כמו... כמו איש מערות. חכי עד שתראי —" דבריה של קרי נקטעו בפתאומיות לשמע צעדים, ושנייה לאחר מכן, דוויין וולבק, השריף של הלנה ספרינגס, הגיח מעבר לפינה, מחווה בסנטרו כשהבחין בהרפר.

"הרפר. תודה שבאת."

"אין בעיה, דוויין." הרפר הציצה אל קרי, אבל היא כבר הסתובבה לעבר השולחן שלה. פרא אדם? הרפר הפנתה את תשומת ליבה בחזרה לדוויין. "מה קורה?"

דוויין הביט למקום שבו קרי ישבה בדלפק הקבלה, כשראשה מוטה באופן שהבהיר להרפר שהיא מקשיבה לכל מילה. למרות הבלבול הנוכחי של הרפר — ורטט האימה שחלף לאורך עמוד השדרה שלה בידיעה שמשהו נורא קרה למישהו בעיירה הקטנה שלה — חיוך קטן עלה על שפתיה. קרי הייתה מתוקה, לא פחות משהייתה חטטנית, וכולם בטווח של עשרים קילומטר ידעו בדיוק לאן לפנות, אם רצו להתעדכן ברכילות האחרונה. זה היה מפתיע שדוויין העסיק אותה. אם כי בדרך כלל, שפתיה הרופפות להפליא לא היוו בעיה גדולה מדי — בדרך כלל, הפריט החדשותי הכי מסעיר שיצא מהתחנה נגע לשיכור מזדמן או הפרת סדר.

"קרי, אל תעבירי לי שיחות, בסדר?" דוויין קרא מעבר לכתפו.

"אין בעיה, דוויין," היא המהמה.

דוויין הניח את ידו על כתפה של הרפר, כשהוא מוביל אותה לחלק האחורי של התחנה, שם מוקם משרדו, לצד שני תאי מעצר וחדר חקירות קטן, ששימש בעיקר כמקום מנוחה בשביל דוויין, קרי ושני הסגנים, פול ברייטון ורוג'ר גרין.

"דוויין, מה לעזאזל קורה פה?" הרפר שאלה ברגע שהם נכנסו לחדר החקירות/מנוחה והוא סגר את הדלת.

דוויין הרים שלט רחוק והדליק מסך תלוי על קיר, משמאלה של הרפר. היא פנתה אל הצג, עליו ניתן היה לראות את אחד משני תאי המעצר, שבו ישב גבר על ספסל המחובר לקיר, בוהה היישר קדימה.

הרפר הטתה את ראשה והתקרבה, כשמבטה מתמקד בגבר. הוא לבש ג'ינס כחול רגיל, מתוח מעל ירכיו השריריות, אבל המעיל שלו היה מאוד לא שגרתי. האם הוא עשוי מ… פרוות של בעלי חיים? שחוברו יחד באופן שגרם להן להיראות כאילו נתפרו... ידנית. היא לא הצליחה להבחין במדויק בפרטי המעיל מהתמונה שעל המסך, אז היא אפילו לא ידעה אם זו המילה הנכונה. בכל מקרה, מגפיו — נעליו — היו עשויים מאותם עורות מחוברים של בעלי חיים, והגיעו עד למחצית הדרך של שוקיו. לפתע הוא הרים את מבטו, ומבטו התמקד ישירות במסך, כאילו ידע שהיא שם — או לפחות ידע שמצלמה צופה בו — והרפר פסעה צעד לאחור, כאילו הוא באמת יכול לראות אותה, והיא אמורה להרגיש נבוכה על כך שבהתה בו ככה.

"את מזהה אותו?"

היא נענעה בראשה, כשהיא בוחנת את פניו, שעדיין היו מכוונות ישירות אליה, ומוסגרו על ידי שיער חום חלק, גס באופן שהעלה בדעתה כי הוא חתך אותו בעזרת איזשהו כלי חיתוך קהה. הלסת שלו הוסתרה על ידי שיער הפנים, שניתן היה להגדיר אותו איפשהו בין זיפים כבדים לזקן קצר, ולמרות מראהו החריג, היא הבחינה שהוא נאה, אם כי באופן שגרם לה לתהות אם הוא נוהג להתרחץ.

ואם כן, איפה? בנחל מלא קרח? התמונה שצצה במוחה לא הייתה בלתי נעימה, ובתחושת בושה, היא הדחיקה את התמונה.

"את בטוחה שאף פעם לא נתקלת בבחור הזה בסיור מודרך או כשיצאת לשם לבד?"

לא, הייתי זוכרת אותו. הרפר הנידה בראשה שוב.

"אולי הוא לבש משהו פחות בולט. במיוחד אם זה היה בקיץ."

כמו מה? בד שכיסה את אזור החלציים? איכשהו, היא חשבה שזה לא יהיה פחות בולט. "אני בטוחה. מי הוא, דוויין?"

דוויין נשף אוויר וכיבה את המסך. הרפר הרגישה לרגע זיק של אובדן, מה שהיה לגמרי מוזר. אבל למען האמת, היא רצתה לבחון את האיש. היא רצתה להישאר לבד בחדר הזה ולצפות בו במצלמה לזמן מה רק כדי לראות מה הוא יעשה. כאילו הוא סוג של חייזר ולא בן אדם? מה לא בסדר איתך, הרפר?

"הוא אומר שקוראים לו לוקאס. זה הכול. בלי שם משפחה. רק לוקאס."

"אני לא מבינה את זה."

דוויין שפשף את עיניו, והרפר פתאום שמה לב עד כמה הוא נראה עייף. "גם אני עדיין לא מבין." הוא נשען על קצה השולחן. "אני מניח שקרי הזכירה שהיה עוד רצח?"

"כן. אתה יכול להגיד לי של מי?" היא מנעה ממוחה להיסחף אל השאלה, שגרמה לבטנה להתכווץ כי היא ידעה שמי שזה לא יהיה, היא בטח מכירה אותו או מכירה אותו היטב. עם אוכלוסייה של אלפיים תושבים, הלנה ספרינגס הייתה קטנה מדי בשביל שזה לא יקרה.

"איש בשם אייזק דריסקול, שגר בבקתה כשלושים קילומטר דרומית לעיר."

היא פלטה אוויר באיטיות. היא לא הכירה את השם הזה. אבל… דרומית? לא היה שום דבר מדרום לעיר, מלבד מישורים, הרים, נהרות ועמקים, קילומטרים על גבי קילומטרים של טבע אינסופי. שלג, ושממה מכוסה בקרח נכון לעכשיו. שום דבר לא ראוי למגורים... או כך לפחות היא חשבה.

דוויין המשיך. "הקורבן הצליח איכשהו להגיע לטלפון הנייד שלו ולחייג למשטרה. הוא לא דיבר, אבל מתקן סלולרי עזר לאתר את מיקומו. הוא מת לפני שפול הצליח להגיע לשם. המתקן הסלולרי הישן קלט עד למרחק של כשלוש מאות מטר, אבל המערכת החדשה קולטת עד למרחק של שלושים קילומטר. חתיכת טכנולוגיה נחמדה. בכל מקרה, פול חשב שזה כנראה עוד מקרה שגרתי, של מטייל שהלך לאיבוד או משהו כזה." הקמטוטים סביב עיניו התכווצו לרגע. הוא נראה מודאג מכך שהמילים האלה יפגעו בה באופן אישי, והוא צדק.

אבל היא ניערה את ההרגשה והתמקדה במצב הנוכחי. מטייל? רק אדם לא אפוי עד הסוף יטייל בכיוון הזה בעונה הזאת. או… מישהו שהלך ממש לאיבוד. הזיכרון צץ שוב, ועם יותר מאמץ, היא הסיטה אותו הצידה כשדוויין המשיך.

"כשפול הגיע לאזור הנידח ממנו הגיעה הקריאה, הוא הבחין בבקתה במרחק."

"אה." היא הופתעה מכך שיש לאזור המרוחק הזה גישה לכלי רכב או אפילו קרקע מישורית שניתן לנסוע עליה.

"למרבה המזל, הייתה הפוגה קצרה במזג האוויר המושלג, כך שפול יכול היה להגיע לשם כי השלג החל לרדת בכמויות עוד לפני שהוא הספיק לעזוב את זירת הפשע." דוויין עלעל בתיקייה שעל השולחן ושלף ממנה את מה שנראה כמו תמונה שהודפסה מהאינטרנט. הוא הושיט אותה להרפר. "זה הקורבן. ראית אותו פעם באחד הסיורים שלך?"

הרפר בחנה אותו. הוא היה אדם מבוגר וחסר ייחוד. בשנות השישים לחייו. שיער אפור ומקריח, משקפיים. זקן קצר. צוואר עבה שרמז על כך שהוא איש מוצק. הרפר החזירה את התמונה לדוויין. "לא שאני זוכרת."

דוויין החזיר את התמונה לתיקייה, והרפר הציצה על המסך הריק. "איך הוא קשור לכל זה?"

דוויין נאנח שוב. "אני מניח ששמעת על כלי הרצח איתו נרצחה האישה ששהתה בלארקספור."

הצהרה, לא שאלה, אבל הרפר הנהנה. "כן, שמעתי." היא לא הייתה צריכה להזכיר שקרי חשפה בפניה — ובפני חצי מהעיר — שהאישה נורתה בחץ וקשת במקום היחיד בעיירה, שסיפק מקום לינה לאנשים מבחוץ.

הרפר התכווצה מבפנים מהתמונה שעדיין עלתה במוחה, כשחשבה על האישה האלמונית ששמעה עליה לפני כשבוע: חץ נורה בעוצמה כה רבה עד שהוא יצא מצידו השני של גופה, ועדיין נותר בו מספיק כוח כדי להיתקע בקיר העץ.

"הנשק שבו השתמשו בפשע הזה הוא אותו סוג של נשק ששימש לרצח של אייזק דריסקול."

"אה," היא התנשמה.

"כן. יוצא דופן, בלשון המעטה. מעט אנשים משתמשים בהם באופן כללי, ובמיוחד לא לביצוע רצח. ועוד מדובר פה בפעמיים." דוויין העיף מבט על המסך הריק, כפי שהרפר עשתה. "פול בדיוק עזב את הזירה וכמעט דרס את האיש הזה בדרכו החוצה. הוא התנהג כאילו מעולם לא ראה כלי רכב — מה שאולי, מתברר כנכון. בכל מקרה, פול כבר היה מזועזע מזירת הפשע המזוויעה, ואז הבחור הזה מגיע, ממש מולו, עם קשת וחיצים על גבו."

עיניה של הרפר התרחבו. "עם — אתה חושב שהוא הרוצח?"

"הוא אומר שלא, ואין שום הוכחה שהוא הרוצח בשלב זה מלבד הקשת והחיצים. אם כי לקשת שלו היו חיצים שונים מאלה שהשתמשו בהם בשני הפשעים. ויש תאים לכל חץ שהוא נשא עליו, ואף חץ לא היה חסר בהם. לקחנו את זה בחשבון, אבל בהתחשב בכך שהוא יודע להשתמש בחיצים וגם גר קרוב לאייזק דריסקול, זה הופך אותו לכל הפחות למבוקש לחקירה."

הרפר בהתה בשריף לרגע. "שניהם גרו שם באזור?"

"כך זה נראה. הוא אומר שהוא חי עשרת אלפים, חמש מאות שבעים ושלושה צעדים מדריסקול, בכיוון שלוש הפסגות ההרריות."

"אה?"

"אני יודע. ככה הוא תיאר את המרחק בין הבתים שלהם. מוזר."

בלשון המעטה. היא הובילה סיורים מודרכים אל הטבע הפראי — אוהבי טבע, תרמילאים, ציידים. אבל היא לא יכלה לדמיין את עצמה חיה שם באופן קבוע — בשום עונה. יהיה... כמעט בלתי אפשרי לשרוד בשממה הזאת, לפחות בלי הרבה מאוד ציוד.

"הם הכירו זה את זה?"

"לוקאס אומר שהוא עשה סחר מכר עם דריסקול, שקפץ מדי פעם לעיר. למשל, דגים שלוקאס תפס תמורת פריטי לבוש וכדומה. הוא אמר שחוץ מזה, לא הייתה ביניהם מערכת יחסים של ממש — הוא לא התייחס לאיש כחבר. רק כאל מישהו שהוא עשה איתו עסקים."

עסקים. "דגים שהוא תפס? אז… האיש הזה שם בפנים מעולם לא היה בעיר?"

"זה מה שהוא אומר."

"אז הוא לא יכול היה לרצוח את האישה ששהתה בבית ההארחה."

דוויין משך בכתפיו. "כרגע אנחנו מסתמכים רק על מה שהוא אומר כי זה כל מה שיש לנו. ייקח עוד זמן עד שנקבל זיהוי של הממצאים מהזירה, אבל עד עכשיו, שום דבר לא מעיד שהוא היה שם. אין לנו באמת סיבה להחזיק אותו."

הרפר הרהרה בדבריו של דוויין. מעולם לא היה בעיר? מעולם לא יצא מהאזור הנידח הזה? איך זה אפשרי בכלל? היו לה אינספור שאלות. אבל לא בגלל זה דוויין זימן אותה לשם. הוא רצה ממנה מידע, לא להפך. "בדרך כלל אני לא מוציאה סיורים לדרום, עדיף לצאת לציד מזרחית לנהר. אבל בכל מקרה, עד כמה שאני זוכרת, מעולם לא נתקלתי באף אחד מהם. וגם אף פעם לא נתקלתי שם בבית מגורים מכל סוג שהוא. אני מופתעת בדיוק כמוך." מרחק של שלושים קילומטרים היה אומנם משמעותי, אך לא רחוק עד כדי כך שמישהו לא יוכל לחיות חיים נוחים יותר בעיר מאוכלסת ועדיין ליהנות מהיתרונות של הטבע הפראי. היא לא הבינה את זה.

דוויין נעמד והתרחק מהשולחן, מחווה אל מקרר קטן ליד הדלת שהיא הניחה שיש בו משקאות. היא הנידה בראשה, והוא הוציא בקבוק מים, פתח אותו ושתה לגימה ארוכה לפני שאמר, "ביקשנו ממעבדת הפשע של מיזולה לנתח את זירת הפשע, אבל נאלצנו לבקש ממשטרת מונטנה לקחת על עצמם את החקירה. אנחנו פשוט לא ערוכים להתמודד עם פשע כזה. הם שלחו סוכן, שנמצא עכשיו בזירת הפשע הראשונה בלארקספור, אבל הוא אמור לחזור בקרוב כדי לשאול את לוקאס עוד כמה שאלות. ו —" הוא השתהה, מקמט את מצחו, כאילו הוא מודאג מתגובתה לדבריו הבאים — "אני מקווה שאת בסדר עם זה שהצעתי את שירותייך. אנחנו יכולים להיעזר בך."