אוכל בעמידה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אוכל בעמידה
הוספה למועדפים

אוכל בעמידה

2 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

אסף גָבְרוֹן (נולד ב-21 בדצמבר 1968) הוא סופר, מתרגם ויוצר מוזיקלי ישראלי, ולשעבר עיתונאי ואיש הייטק. זוכה פרס ברנשטיין (2013) על ספרו "הגבעה", פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (תשע"א), פרס גפן (2009) ופרסים נוספים בחו"ל. כמה מספריו תורגמו למספר שפות.

גברון כתב, ערך ותרגם יצירות רבות. ספריו מגוונים, ועוסקים בישראליות כיום ובעתיד.

תקציר

"יש, ותמיד יהיו, הרבה לכלוכים על שנות השמונים. למי ששכח, לכל אורך קינג ג'ורג' היו מפוזרות פלאפליות שלא היו סתם דוכנים, אלא עשרות קערות סלטים מכל המינים ובכל הצבעים, שמאחוריהן ישב המוכר וחילק פיתות ריקות ללקוחות. התמונות העצובות מסרבות להימחק מזכרוני: נערים שמנמנים ומסורבלים מפוצצים את הפיתה שלהם בכל הסלטים ובעשרות כדורים מבלי להצליח לתת ביס אחר כך, תחמנים בגיל העמידה אוכלים מתוך הפיתה וממלאים אותה מחדש, ילדות מסתבכות עם המלקחיים ומסתפקות בשלושה כדורים ושתי פיסות חמוצים, וכן הלאה. כבר אז ידעתי שבעל פלאפלייה שמפקיר את הסחורה שלו בידי הציבור הוא אדם שלא מכבד את המקצוע שלו ואת עצמו. בפלאפל מוכרים מנה, והכנה מקצועית של המנה היא חלק לא פחות חשוב מאיכות מרכיביה בנפרד, אם לא יותר. מי שטוען שזה אתגר לאדם מהרחוב להכין מנה טובה פשוט מזלזל במאכל ובעשרות האנשים ההגונים והמסורים שמכינים אותו כמו שצריך. זה כמו שתיכנס למסעדה וישלחו אותך למטבח לבשל, או שתלך לראות את בית"ר בטדי וישלחו אותך לדשא לשחק" (פלאפל בקריית-היובל, 15.9.1995).
***
אוכל בעמידה של הסופר אסף גברון כורך יחדיו את כל טוריו מהמדור השבועי בעל אותו השם, שהתפרסם במקומון הירושלמי המנוח "כל העיר" בשנים 1995–1997. ברקע לביקורות האוכל המהיר המושחזות והמשעשעות, נוכחים-נפקדים תהליך השלום המשתנק, רצח רבין, תקופת הפיגועים והתמורות האורבניות שהחלו לעבור על ירושלים וסביבתה בשנותיו של אהוד אולמרט כראש עיר. "אוכל בעמידה לא מדבר על כל הדברים האלה", כותב גברון בהקדמה לספר. "הוא מדבר על אוכל בעמידה. רצח רבין אפילו לא מוזכר במדורים שאחרי ה-4 בנובמבר 1995. לפעמים אנחנו שוכחים שהמשכנו לחיות, שהמשכנו לאכול פלאפל. התקופה מפעפעת בין השורות והמילים, נוזלת עם הטחינה, מספרת את עצמה מסביב לרוטב של הפיצה. כי יחד, אלה טקסטים שלוחשים ירושלים, אמצע שנות התשעים, ומשהו פה מתחיל לקרוס".
 
אסף גברון פירסם שמונה ספרים, בהם "הגבעה" ו"מובינג". ספריו תורגמו לשפות רבות, היו לרבי-מכר וזכו לאהדת הביקורת. גברון הוא גם חבר בהרכב הפופ הפה והטלפיים, שהוציא עד כה שישה אלבומים. www.assafgavron.com

פרק ראשון

בשעת כתיבת שורות אלו נסגרת מערכת עיתון ״כל העיר״ בירושלים. היום זה בטח לא מעניין הרבה אנשים, וגם ככה רוב מה שהתפרסם שם בשנתיים האחרונות הועתק מהמקומון התל־אביבי של הרשת, אבל זה לא תמיד היה כך.
 
כנער שגדל בירושלים בסוף שנות השמונים וכל שנות התשעים, קשה לי לחשוב מה הייתי עושה בלי העיתון הזה. ״כל העיר״ היה המקור המהימן (והיחיד כמעט) לכל דבר שקשור לצריכת תרבות מקומית, ארצית וחוץ־לארצית לפני עידן האינטרנט. אם הייתי נוסע לחו״ל הייתי מבקש שישמרו לי את הגליונות, כדי שאדע מה הפסדתי. הכותבים בדור ההוא היו אושיות מוכרות בתחום, ותמיד היה מעניין לקרוא מה יש להם להגיד. ברור לך שאהד פישוף (לונדון) הוא מקור מהימן לביקורת על דיסק חדש של בריאן אינו, וישי אדר תמיד יכתוב על תקליט אלקטרוני חדש, רם אוריון על החדש (המחורבן) של מאניק סטריט פריצ'רז, ומאוחר יותר גם ישי קיצ'לס, מבקר הקולנוע. למרות זאת בלטה הבחירה התמוהה ב-1995 לחנוך מדור ביקורת אוכל מהיר, ״אוכל בעמידה״, ולהפקיד את מלאכת הכתיבה בידי אסף גברון. אסף גברון, זה לא השטותניק מהפה־והטלפיים? מה לו ולאוכל? טוב, חשבתי, אני אתן לו צ'אנס. בכל זאת, הוא אחראי על משפטים גדולים כמו ״היא בישלה לי אורז, קניתי שתייה״ (מתוך ״קנדה״ של הפה־והטלפיים).
 
במשך כמעט שנתיים ניסה גברון על עצמו חלק גדול מהמקומות שבהם אפשר לאכול בעמידה בירושלים רבתי. אוכל בעמידה יכול להיות מדהים, זול, מהיר ולא מחייב. אתה עושה אותו תוך כדי שאתה עושה עוד משהו. אבל הוא יכול להיות גם מגעיל ומלווה בתופעות לוואי קשות שיגמרו לך את היום. מהבחינה הזאת, גברון ראה בעצמו שליח עם אחריות, זה שמנסה עבור קוראיו את כל אותם חורים מוזרים בעיר וחוסך להם את כאבי הבטן המיותרים. יופי של שירות.
 
עם הזמן, ולא בטוח שאפשר היה לראות זאת אז, ״אוכל בעמידה״ הלך ונהפך לתיעוד הכי מוצלח של ירושלים שאני מכיר. כי ירושלים היא בדיוק המקומות שגברון אכל בהם. זו מאה־שערים עם הפיצה המגעילה שחוממה במיקרו ב-2.99 ש״ח, זו העיר העתיקה עם החומוס והפלאפל המעולים והזולים ששמים עם הידיים (ככה לפחות טוען הכתב לענייני ערבים), זה מרכז העיר העלוב עם אותן שתיים־שלוש אופציות (בורקס מוסא, פינתי, פיצה עמי זצ״ל), זו הטינופת של תלפיות עם המקומות המתחלפים, ואלו השכונות עם המרכזים המסחריים האנמיים והפלאפלייה המקומית עם היחס האישי שתמיד נסגרת אחרי שנתיים והופכת לבאגטייה, שנסגרת והופכת לפיצרייה, שנסגרת והופכת לטוסטייה, שנסגרת והופכת לחנות בגדים יד שנייה, שנסגרת והופכת למשרד תיווך.
 
קריאה חוזרת במדור היא דבר גדול בשבילי כירושלמי, אבל היא יכולה גם לדכא. ירושלים בבעיה קשה, והאמת היא שרוב האנשים שאני מכיר לא בטוחים שיישארו לגור בה עוד זמן רב, אם הם לא עברו כבר לתל־אביב (כמוני, למשל). אבל זה לא העניין. אני חושב שאסף גברון ואני בחורים אופטימיים. ואם יש רק שתי בחירות בחיים האלה, לצחוק או לבכות, אז אני מעדיף לצחוק. וזה מה שקורה למי שקורא את המדור.
 
 
 
קריאה מהנה.
 
איתמר ויינר
 
 
 
ירושלים, קיץ 2008
 
 
אני זוכר ישיבה במערכת ״כל העיר״ בסביבות קיץ 1995. ״אוכל בעמידה״ היה בן חודשיים־שלושה, ואני הייתי גם עורכו של מדור ביקורות המוזיקה ״רמיקס״, שעליו היתה הישיבה. ישבנו בחדרה של העורכת הראשית, ואני לא זוכר על מה דיברנו, אבל היתה שם בחורה צעירה שכתבה ביקורות מוזיקה ובמהלך הפגישה היא נעצה בי מבט מזלזל ומתנשא, ואמרה: ״לכתוב ביקורת על דיסק זה לא כמו לכתוב ביקורת על פלאפל!״.
 
כמה היא צדקה. כלומר, לא היה לה מושג, כמובן, כי היא כתבה רק על מוזיקה ולכן לא יכלה להשוות, אבל אני יכולתי. וידעתי שכתיבת ביקורת על דיסק, משהו שעשיתי כבר כחמש שנים באותה העת, היתה מלאכה קלה. היו סטנדרטים. היו מקורות השראה − מסורת של כתיבה נהדרת על מוזיקת פופ, במיוחד מאנגליה. היה מוצר סגור, ברור, שנצרך דרך האוזניים, וההתלבטויות הקשות היו רק במציאת שמות תואר שלא יחזרו על עצמם יותר מדי, לא ליפול לקלישאות.
 
ביקורת על פלאפל, לעומת זאת, היתה סיפור אחר לגמרי. הרבה יותר מורכב, הרבה יותר פתוח. כשאני התחלתי את המדור, זה לא היה קיים. לא היה ממי ללמוד או לשאוב השראה. לא היו חוקים. הייתי צריך להמציא את עצמי ואת הז'אנר, ולמצוא − משפט שיחזור על עצמו פעמים רבות בעמודים הבאים − את האיזון הנכון בין המרכיבים השונים.
 
במבט לאחור, ולאחר קריאה נוספת ממרחק של יותר מעשור, זה היה בעיקר כיף גדול. זה היה, ללא תחרות, המדור שהביא לי הכי הרבה תגובות, שבחים, זעם, תביעות ופרגון. זה היה המדור היחיד שלי שבו אנשים ביקשו להצטרף למשימותי העיתונאיות. זה היה המדור היחיד שלי שמוסגר ונתלה על קירות, היחיד שהוביל לשלל חיקויים במקומונים תל־אביביים והיחיד שגרם למישהו לפנות אלי יום אחד, 12 שנים אחרי שהפסיק להתפרסם, ולשאול אם בא לי להוציא אותו בקובץ.
 
אני זוכר איך התחבאתי מתחת לשולחן כשהבעלים של הפלאפל בקריית־משה נכנס למערכת וצרח ״מי זה האסף גברון הזה? אל גור אכל אצלי!״. אני זוכר שהייתי מקבל מסרים נוקבים (אני חושש להשתמש במילים ברורות יותר) מהבעלים של פלאפל דורון בעמק־רפאים דרך אחד מכתבי הספורט, שהכיר אותו. אני זוכר את התביעה מבורגר־ראנץ', שבגללה הייתי צריך לכתוב למו״ל, עמוס שוקן, מכתב מלא הסברים. אני זוכר טלפון מג'קי לוי, שלא אהב את מה שכתבתי על מקדונלדס הכשר. אני זוכר מישהי קצת אובססיבית שהיתה בטוחה שאני כותב עליה, בזמן שבמקרה רק כתבתי על מקום שנשא את שמה. בחיי.
 
קריאה מחודשת במדור מזכירה לי את כל האירועים האלה ורבים אחרים, כאלה שקשורים במדור, בכתיבה שלו ובחוויות שלי סביבו. אבל היא גם מזכירה לי את ירושלים, ואת התקופה, 1995-1997, ואת ירושלים של אותה התקופה: תהליך השלום שנסק וקרס והתאושש לאיטו. הרצח. הפיגועים. הגביע של הפועל. תחילת היעלמותו של מרכז העיר וצמיחתו של הקניון. תחילת התרחקותן והיעלמותן של השכונות הערביות, הערים הערביות וכל מה שמעבר להן. ״אוכל בעמידה״ לא מדבר על כל הדברים האלה. הוא מדבר על אוכל בעמידה. רצח רבין אפילו לא מוזכר במדורים שאחרי ה-4 בנובמבר 1995. ולמרות זאת, אני אוהב את זה. המדור בכל זאת הצליח לתפוס את הזמן גם בלי הפרטים האלה. כי לפעמים אנחנו שוכחים שהמשכנו לחיות, שהמשכנו לאכול פלאפל. התקופה מפעפעת בין השורות והמילים, נוזלת עם הטחינה, מספרת את עצמה מסביב לרוטב של הפיצה. כי יחד, אלה טקסטים שלוחשים ירושלים, אמצע שנות התשעים, ומשהו פה מתחיל לקרוס: ״הלב הפועם של העם היהודי״ (ביבי) מתחיל להחליש דופק. ״הכוּס של עם הספר״ (הפה־והטלפיים) בדרך להתייבשות.
 
הטקסטים גם מצחיקים. ועצובים. ומאוהבים. ומתוסכלים. ושבורי לב. ותמימים. ״הרוטב הדרום אמריקאי המופלא ההוא עם הנענע או מה שזה שיש בו״ − היום אני יודע שקוראים לו צ'ימיצ'ורי, ושהוא מכיל בעיקר כוסברה. הסביח שאני מגלה בתדהמה באחד המדורים האחרונים של 1995 הוא היום קלישאת אוכל מהיר בכל רחוב. ומקדונלדס − אוקיי, קצת הגזמתי בפרגון למקדונלדס. ולקנטאקי. בסדר.
 
האם אני עדיין אוכל בעמידה? ברור. אמנם כמעט אף פעם לא בירושלים, לצערי הרב, אבל כשיש לי הזדמנות אני מאוד משתדל. יום לוהט אחד בקיץ שעבר סחבתי אחרי צוות צילום גרמני בסמטאות זכרון־משה אל פלאפל עוזי. בדרך חשבתי שאני מתברבר כי קולנוע אדיסון נעלם. כשהגענו למקום שבו הוא עמד פעם ראינו בור גדול ולידו שלט שהודיע שכאן ייבנה בניין לחסידי סאטמר. נכנסנו לעוזי והזמנו מנה, וקראתי בביקורת הממוסגרת על הקיר איך ננעלתי בסוזוקי שלי ז״ל לפני 12 שנה, אבל עדיין הייתי מבסוט מהחיים כי אכלתי מנה נהדרת של עוזי ונזכרתי בנוסטלגיה בקולנוע אדיסון. אבל הפעם לא נהניתי מהמנה. ואדיסון, שבו ראיתי לראשונה את ״מלחמת הכוכבים״ ואת ״לעולם אל תאמר לעולם לא״ ועוד עשרות סרטים, הפך לבור שיהפוך לשיכון סאטמר. והכותרת שקיבלה אותה ביקורת, ״עוזי הגבר לנצח״, צחקה לי בפרצוף. איזה לנצח. לא בירושלים, לא בעיר הנצח. דברים טובים נגמרים. אבל מותר להיזכר בהם בנוסטלגיה. למה לא?
 
 
שלב התודות: לאורי שרצקי, העורך שלי ברוב התקופה שבה נכתב המדור וחבר טוב עד היום. אמנם החלום על ביקורת פלאפל שבועית היה שלי, אבל הוא היה מי שהגשים אותו, כיוונן אותי, הרחיב את סל המוצרים מפלאפל לשווארמות, סנדוויצ'ים, בורקסים, פיצות וכן הלאה, שלח אותי למקומות חמים מבחינה אקטואלית או קלנדרית וריכך אותי כשהגזמתי (על סחלב חם, שבביקורת על מפגש־השיח' תקראו שהוא ״נראה כמו אני לא רוצה לומר מה״, כתבתי במקור שהוא מזכיר שפיך של סוס). תודה גם להלל כהן, הכתב לענייני תהליך השלום שקרס/המתאושש לאיטו, שהזריק למדור (ולאכילות השבועיות) כל־כך הרבה הומור וכיף. לשאר שותפי למסעות ולטעימות, הצמחוני אביעד (טינו) אלברט והיפה איילה טל. לצלמים, ובמיוחד לרפי קוץ המקסים. ולאיתמר ויינר, שהחליט פתאום, אי שם בעתיד, להוציא לאור קובץ של כל מדורי ״אוכל בעמידה״, וכמו הרבה דברים שמתחשק לו לעשות גם הצליח.
 
זהו. כתבתי הרבה. הרבה יותר ממדור ממוצע של אוכל בעמידה. נשאר לי רק לאחל לכם קריאה נעימה, שאני די בטוח שתהיה לכם. כי זה טוב. זה באמת טוב. אני אדם צנוע, אבל הפעם אני מרשה לעצמי. זה ממש טוב, אולי הטקסטים הטובים והמקוריים ביותר שכתבתי.
 
 
 
אסף גברון
 
 
 
7.4.1995
 
 
לא שווה את הכסף
 
 
משהו מטורף קורה בעולם המזון של גאולה ומאה־שערים. נפתחו שם גלאט־בורגר, מאפיית ברוקלין חדשה, מזנונים משונים והמון דוכני פלאפל, ממש המון. מהסיבה הזאת בדיוק החלטתי לתת את הכבוד לאזור הזה, וזאת למרות שיש עכשיו המון מקומות בעיר שמגיע להם להתארח בשבוע הפתיחה של המדור הזה.
 
לקום בבוקר של אמצע האביב ולראות שיורד גשם ענקי, השמים אפורים והעיר מלאה בוץ וברד − וואו, זה היה גדול. ישר ידעתי שזה היום הטוב ביותר שיהיה לי זה חודשים. הסימן הרע הראשון הגיע בדמותה של קרן שמש שביצבצה מתוך איזה ענן בירידה למאה־שערים. התעלמתי ממנה והמשכתי לזוננפלד, אוף מאה־שערים וליד אזור התעשייה החרדי של בית־ישראל. שם, מול מאפייה שעל השלט שלה כתוב ״ארבע שנות ותק, כל סוגי המאפה, היחידים בישראל״, חבוי פלאפל מירו, מקום שלא הייתי בו מעולם וגם לא שמעתי עליו כלום. שלט קרטון ממורטט ליד הכניסה מכריז על מבצע של מנה בשלושה וחצי ש״ח. בפנים ישב אברך ליד שולחן פשוט, ניגב חומוס ודלה מהצלחת שלו צ'יפס חומים ורכים משמן. השתכנעתי ללכת על הפלאפל.
 
המנה של מירו יושבת טוב מבחינת חומרים ודוגלת באידיאולוגיה המינימליסטית שאני מברך − פיתה, כדורים, רק עגבניות ומלפפונים בסלט, טחינה, חריף וזהו. ההתחלה היתה טובה. אבל בערך באמצע הפיתה החלה המפולת. מעבר לפינת הרחוב הגיחה תהלוכה של ילדים בתחפושות, והם תופפו ושרו: ״איי, איי, איי״. היו שם תרנגול, אריה, מרוקאי, ערבי ורובוקופ, אבל רוב הילדים התחפשו לדוסים. באותו רגע נפער בפיתה חור, החריף עבר את הגבול הדק שבין צריבה נעימה בחך לבין אזעקת חירום למים, והכדורים התחילו להתפורר ולהסתנן החוצה מהחור, שהלך וגדל. אז גם שמתי לב שהמלפפונים עם קליפה והשלט על המבצע נכנע לרוח ונפל על המדרכה.
 
השליש האחרון של הפיתה דרש זריזות ידיים, כושר אלתור וסיבולת מול הפיסות הנופלות, גושי החריף האכזריים ושרידי הכדורים. השמש כבר יצאה לגמרי. ההתחלה המבטיחה של היום נראתה כמו זיכרון מתוק מפעם.
 
שורה תחתונה: פלאפל זול, אבל לא שווה אפילו את הכסף הזה.
 
פלאפל מירו, זוננפלד 10, מאה־שערים.
 
 

אסף גָבְרוֹן (נולד ב-21 בדצמבר 1968) הוא סופר, מתרגם ויוצר מוזיקלי ישראלי, ולשעבר עיתונאי ואיש הייטק. זוכה פרס ברנשטיין (2013) על ספרו "הגבעה", פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים (תשע"א), פרס גפן (2009) ופרסים נוספים בחו"ל. כמה מספריו תורגמו למספר שפות.

גברון כתב, ערך ותרגם יצירות רבות. ספריו מגוונים, ועוסקים בישראליות כיום ובעתיד.
אוכל בעמידה אסף גברון
בשעת כתיבת שורות אלו נסגרת מערכת עיתון ״כל העיר״ בירושלים. היום זה בטח לא מעניין הרבה אנשים, וגם ככה רוב מה שהתפרסם שם בשנתיים האחרונות הועתק מהמקומון התל־אביבי של הרשת, אבל זה לא תמיד היה כך.
 
כנער שגדל בירושלים בסוף שנות השמונים וכל שנות התשעים, קשה לי לחשוב מה הייתי עושה בלי העיתון הזה. ״כל העיר״ היה המקור המהימן (והיחיד כמעט) לכל דבר שקשור לצריכת תרבות מקומית, ארצית וחוץ־לארצית לפני עידן האינטרנט. אם הייתי נוסע לחו״ל הייתי מבקש שישמרו לי את הגליונות, כדי שאדע מה הפסדתי. הכותבים בדור ההוא היו אושיות מוכרות בתחום, ותמיד היה מעניין לקרוא מה יש להם להגיד. ברור לך שאהד פישוף (לונדון) הוא מקור מהימן לביקורת על דיסק חדש של בריאן אינו, וישי אדר תמיד יכתוב על תקליט אלקטרוני חדש, רם אוריון על החדש (המחורבן) של מאניק סטריט פריצ'רז, ומאוחר יותר גם ישי קיצ'לס, מבקר הקולנוע. למרות זאת בלטה הבחירה התמוהה ב-1995 לחנוך מדור ביקורת אוכל מהיר, ״אוכל בעמידה״, ולהפקיד את מלאכת הכתיבה בידי אסף גברון. אסף גברון, זה לא השטותניק מהפה־והטלפיים? מה לו ולאוכל? טוב, חשבתי, אני אתן לו צ'אנס. בכל זאת, הוא אחראי על משפטים גדולים כמו ״היא בישלה לי אורז, קניתי שתייה״ (מתוך ״קנדה״ של הפה־והטלפיים).
 
במשך כמעט שנתיים ניסה גברון על עצמו חלק גדול מהמקומות שבהם אפשר לאכול בעמידה בירושלים רבתי. אוכל בעמידה יכול להיות מדהים, זול, מהיר ולא מחייב. אתה עושה אותו תוך כדי שאתה עושה עוד משהו. אבל הוא יכול להיות גם מגעיל ומלווה בתופעות לוואי קשות שיגמרו לך את היום. מהבחינה הזאת, גברון ראה בעצמו שליח עם אחריות, זה שמנסה עבור קוראיו את כל אותם חורים מוזרים בעיר וחוסך להם את כאבי הבטן המיותרים. יופי של שירות.
 
עם הזמן, ולא בטוח שאפשר היה לראות זאת אז, ״אוכל בעמידה״ הלך ונהפך לתיעוד הכי מוצלח של ירושלים שאני מכיר. כי ירושלים היא בדיוק המקומות שגברון אכל בהם. זו מאה־שערים עם הפיצה המגעילה שחוממה במיקרו ב-2.99 ש״ח, זו העיר העתיקה עם החומוס והפלאפל המעולים והזולים ששמים עם הידיים (ככה לפחות טוען הכתב לענייני ערבים), זה מרכז העיר העלוב עם אותן שתיים־שלוש אופציות (בורקס מוסא, פינתי, פיצה עמי זצ״ל), זו הטינופת של תלפיות עם המקומות המתחלפים, ואלו השכונות עם המרכזים המסחריים האנמיים והפלאפלייה המקומית עם היחס האישי שתמיד נסגרת אחרי שנתיים והופכת לבאגטייה, שנסגרת והופכת לפיצרייה, שנסגרת והופכת לטוסטייה, שנסגרת והופכת לחנות בגדים יד שנייה, שנסגרת והופכת למשרד תיווך.
 
קריאה חוזרת במדור היא דבר גדול בשבילי כירושלמי, אבל היא יכולה גם לדכא. ירושלים בבעיה קשה, והאמת היא שרוב האנשים שאני מכיר לא בטוחים שיישארו לגור בה עוד זמן רב, אם הם לא עברו כבר לתל־אביב (כמוני, למשל). אבל זה לא העניין. אני חושב שאסף גברון ואני בחורים אופטימיים. ואם יש רק שתי בחירות בחיים האלה, לצחוק או לבכות, אז אני מעדיף לצחוק. וזה מה שקורה למי שקורא את המדור.
 
 
 
קריאה מהנה.
 
איתמר ויינר
 
 
 
ירושלים, קיץ 2008
 
 
אני זוכר ישיבה במערכת ״כל העיר״ בסביבות קיץ 1995. ״אוכל בעמידה״ היה בן חודשיים־שלושה, ואני הייתי גם עורכו של מדור ביקורות המוזיקה ״רמיקס״, שעליו היתה הישיבה. ישבנו בחדרה של העורכת הראשית, ואני לא זוכר על מה דיברנו, אבל היתה שם בחורה צעירה שכתבה ביקורות מוזיקה ובמהלך הפגישה היא נעצה בי מבט מזלזל ומתנשא, ואמרה: ״לכתוב ביקורת על דיסק זה לא כמו לכתוב ביקורת על פלאפל!״.
 
כמה היא צדקה. כלומר, לא היה לה מושג, כמובן, כי היא כתבה רק על מוזיקה ולכן לא יכלה להשוות, אבל אני יכולתי. וידעתי שכתיבת ביקורת על דיסק, משהו שעשיתי כבר כחמש שנים באותה העת, היתה מלאכה קלה. היו סטנדרטים. היו מקורות השראה − מסורת של כתיבה נהדרת על מוזיקת פופ, במיוחד מאנגליה. היה מוצר סגור, ברור, שנצרך דרך האוזניים, וההתלבטויות הקשות היו רק במציאת שמות תואר שלא יחזרו על עצמם יותר מדי, לא ליפול לקלישאות.
 
ביקורת על פלאפל, לעומת זאת, היתה סיפור אחר לגמרי. הרבה יותר מורכב, הרבה יותר פתוח. כשאני התחלתי את המדור, זה לא היה קיים. לא היה ממי ללמוד או לשאוב השראה. לא היו חוקים. הייתי צריך להמציא את עצמי ואת הז'אנר, ולמצוא − משפט שיחזור על עצמו פעמים רבות בעמודים הבאים − את האיזון הנכון בין המרכיבים השונים.
 
במבט לאחור, ולאחר קריאה נוספת ממרחק של יותר מעשור, זה היה בעיקר כיף גדול. זה היה, ללא תחרות, המדור שהביא לי הכי הרבה תגובות, שבחים, זעם, תביעות ופרגון. זה היה המדור היחיד שלי שבו אנשים ביקשו להצטרף למשימותי העיתונאיות. זה היה המדור היחיד שלי שמוסגר ונתלה על קירות, היחיד שהוביל לשלל חיקויים במקומונים תל־אביביים והיחיד שגרם למישהו לפנות אלי יום אחד, 12 שנים אחרי שהפסיק להתפרסם, ולשאול אם בא לי להוציא אותו בקובץ.
 
אני זוכר איך התחבאתי מתחת לשולחן כשהבעלים של הפלאפל בקריית־משה נכנס למערכת וצרח ״מי זה האסף גברון הזה? אל גור אכל אצלי!״. אני זוכר שהייתי מקבל מסרים נוקבים (אני חושש להשתמש במילים ברורות יותר) מהבעלים של פלאפל דורון בעמק־רפאים דרך אחד מכתבי הספורט, שהכיר אותו. אני זוכר את התביעה מבורגר־ראנץ', שבגללה הייתי צריך לכתוב למו״ל, עמוס שוקן, מכתב מלא הסברים. אני זוכר טלפון מג'קי לוי, שלא אהב את מה שכתבתי על מקדונלדס הכשר. אני זוכר מישהי קצת אובססיבית שהיתה בטוחה שאני כותב עליה, בזמן שבמקרה רק כתבתי על מקום שנשא את שמה. בחיי.
 
קריאה מחודשת במדור מזכירה לי את כל האירועים האלה ורבים אחרים, כאלה שקשורים במדור, בכתיבה שלו ובחוויות שלי סביבו. אבל היא גם מזכירה לי את ירושלים, ואת התקופה, 1995-1997, ואת ירושלים של אותה התקופה: תהליך השלום שנסק וקרס והתאושש לאיטו. הרצח. הפיגועים. הגביע של הפועל. תחילת היעלמותו של מרכז העיר וצמיחתו של הקניון. תחילת התרחקותן והיעלמותן של השכונות הערביות, הערים הערביות וכל מה שמעבר להן. ״אוכל בעמידה״ לא מדבר על כל הדברים האלה. הוא מדבר על אוכל בעמידה. רצח רבין אפילו לא מוזכר במדורים שאחרי ה-4 בנובמבר 1995. ולמרות זאת, אני אוהב את זה. המדור בכל זאת הצליח לתפוס את הזמן גם בלי הפרטים האלה. כי לפעמים אנחנו שוכחים שהמשכנו לחיות, שהמשכנו לאכול פלאפל. התקופה מפעפעת בין השורות והמילים, נוזלת עם הטחינה, מספרת את עצמה מסביב לרוטב של הפיצה. כי יחד, אלה טקסטים שלוחשים ירושלים, אמצע שנות התשעים, ומשהו פה מתחיל לקרוס: ״הלב הפועם של העם היהודי״ (ביבי) מתחיל להחליש דופק. ״הכוּס של עם הספר״ (הפה־והטלפיים) בדרך להתייבשות.
 
הטקסטים גם מצחיקים. ועצובים. ומאוהבים. ומתוסכלים. ושבורי לב. ותמימים. ״הרוטב הדרום אמריקאי המופלא ההוא עם הנענע או מה שזה שיש בו״ − היום אני יודע שקוראים לו צ'ימיצ'ורי, ושהוא מכיל בעיקר כוסברה. הסביח שאני מגלה בתדהמה באחד המדורים האחרונים של 1995 הוא היום קלישאת אוכל מהיר בכל רחוב. ומקדונלדס − אוקיי, קצת הגזמתי בפרגון למקדונלדס. ולקנטאקי. בסדר.
 
האם אני עדיין אוכל בעמידה? ברור. אמנם כמעט אף פעם לא בירושלים, לצערי הרב, אבל כשיש לי הזדמנות אני מאוד משתדל. יום לוהט אחד בקיץ שעבר סחבתי אחרי צוות צילום גרמני בסמטאות זכרון־משה אל פלאפל עוזי. בדרך חשבתי שאני מתברבר כי קולנוע אדיסון נעלם. כשהגענו למקום שבו הוא עמד פעם ראינו בור גדול ולידו שלט שהודיע שכאן ייבנה בניין לחסידי סאטמר. נכנסנו לעוזי והזמנו מנה, וקראתי בביקורת הממוסגרת על הקיר איך ננעלתי בסוזוקי שלי ז״ל לפני 12 שנה, אבל עדיין הייתי מבסוט מהחיים כי אכלתי מנה נהדרת של עוזי ונזכרתי בנוסטלגיה בקולנוע אדיסון. אבל הפעם לא נהניתי מהמנה. ואדיסון, שבו ראיתי לראשונה את ״מלחמת הכוכבים״ ואת ״לעולם אל תאמר לעולם לא״ ועוד עשרות סרטים, הפך לבור שיהפוך לשיכון סאטמר. והכותרת שקיבלה אותה ביקורת, ״עוזי הגבר לנצח״, צחקה לי בפרצוף. איזה לנצח. לא בירושלים, לא בעיר הנצח. דברים טובים נגמרים. אבל מותר להיזכר בהם בנוסטלגיה. למה לא?
 
 
שלב התודות: לאורי שרצקי, העורך שלי ברוב התקופה שבה נכתב המדור וחבר טוב עד היום. אמנם החלום על ביקורת פלאפל שבועית היה שלי, אבל הוא היה מי שהגשים אותו, כיוונן אותי, הרחיב את סל המוצרים מפלאפל לשווארמות, סנדוויצ'ים, בורקסים, פיצות וכן הלאה, שלח אותי למקומות חמים מבחינה אקטואלית או קלנדרית וריכך אותי כשהגזמתי (על סחלב חם, שבביקורת על מפגש־השיח' תקראו שהוא ״נראה כמו אני לא רוצה לומר מה״, כתבתי במקור שהוא מזכיר שפיך של סוס). תודה גם להלל כהן, הכתב לענייני תהליך השלום שקרס/המתאושש לאיטו, שהזריק למדור (ולאכילות השבועיות) כל־כך הרבה הומור וכיף. לשאר שותפי למסעות ולטעימות, הצמחוני אביעד (טינו) אלברט והיפה איילה טל. לצלמים, ובמיוחד לרפי קוץ המקסים. ולאיתמר ויינר, שהחליט פתאום, אי שם בעתיד, להוציא לאור קובץ של כל מדורי ״אוכל בעמידה״, וכמו הרבה דברים שמתחשק לו לעשות גם הצליח.
 
זהו. כתבתי הרבה. הרבה יותר ממדור ממוצע של אוכל בעמידה. נשאר לי רק לאחל לכם קריאה נעימה, שאני די בטוח שתהיה לכם. כי זה טוב. זה באמת טוב. אני אדם צנוע, אבל הפעם אני מרשה לעצמי. זה ממש טוב, אולי הטקסטים הטובים והמקוריים ביותר שכתבתי.
 
 
 
אסף גברון
 
 
 
7.4.1995
 
 
לא שווה את הכסף
 
 
משהו מטורף קורה בעולם המזון של גאולה ומאה־שערים. נפתחו שם גלאט־בורגר, מאפיית ברוקלין חדשה, מזנונים משונים והמון דוכני פלאפל, ממש המון. מהסיבה הזאת בדיוק החלטתי לתת את הכבוד לאזור הזה, וזאת למרות שיש עכשיו המון מקומות בעיר שמגיע להם להתארח בשבוע הפתיחה של המדור הזה.
 
לקום בבוקר של אמצע האביב ולראות שיורד גשם ענקי, השמים אפורים והעיר מלאה בוץ וברד − וואו, זה היה גדול. ישר ידעתי שזה היום הטוב ביותר שיהיה לי זה חודשים. הסימן הרע הראשון הגיע בדמותה של קרן שמש שביצבצה מתוך איזה ענן בירידה למאה־שערים. התעלמתי ממנה והמשכתי לזוננפלד, אוף מאה־שערים וליד אזור התעשייה החרדי של בית־ישראל. שם, מול מאפייה שעל השלט שלה כתוב ״ארבע שנות ותק, כל סוגי המאפה, היחידים בישראל״, חבוי פלאפל מירו, מקום שלא הייתי בו מעולם וגם לא שמעתי עליו כלום. שלט קרטון ממורטט ליד הכניסה מכריז על מבצע של מנה בשלושה וחצי ש״ח. בפנים ישב אברך ליד שולחן פשוט, ניגב חומוס ודלה מהצלחת שלו צ'יפס חומים ורכים משמן. השתכנעתי ללכת על הפלאפל.
 
המנה של מירו יושבת טוב מבחינת חומרים ודוגלת באידיאולוגיה המינימליסטית שאני מברך − פיתה, כדורים, רק עגבניות ומלפפונים בסלט, טחינה, חריף וזהו. ההתחלה היתה טובה. אבל בערך באמצע הפיתה החלה המפולת. מעבר לפינת הרחוב הגיחה תהלוכה של ילדים בתחפושות, והם תופפו ושרו: ״איי, איי, איי״. היו שם תרנגול, אריה, מרוקאי, ערבי ורובוקופ, אבל רוב הילדים התחפשו לדוסים. באותו רגע נפער בפיתה חור, החריף עבר את הגבול הדק שבין צריבה נעימה בחך לבין אזעקת חירום למים, והכדורים התחילו להתפורר ולהסתנן החוצה מהחור, שהלך וגדל. אז גם שמתי לב שהמלפפונים עם קליפה והשלט על המבצע נכנע לרוח ונפל על המדרכה.
 
השליש האחרון של הפיתה דרש זריזות ידיים, כושר אלתור וסיבולת מול הפיסות הנופלות, גושי החריף האכזריים ושרידי הכדורים. השמש כבר יצאה לגמרי. ההתחלה המבטיחה של היום נראתה כמו זיכרון מתוק מפעם.
 
שורה תחתונה: פלאפל זול, אבל לא שווה אפילו את הכסף הזה.
 
פלאפל מירו, זוננפלד 10, מאה־שערים.