אור בירושלים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אור בירושלים
הוספה למועדפים

אור בירושלים

עוד על הספר

סטוארט פרין הוא מורה רוחני אמריקאי המלמד קונדליני יוגה. סטוארט מלמד בצנעה קבוצות קטנות של תלמידים ברחבי העולם, במשך יותר מארבעים שנה. הוא תלמידו הישיר של סוואמי רודרננדה, המכונה בפי תלמידיו רודי. סטוארט למד אצל רודי במשך שש שנים. בשנת 1973 מטוס קל שבו טסו רודי, סטוארט ועוד שני תלמידים התרסק על הר. רודי נהרג במקום, אך סטוארט ושני התלמידים הנוספים ניצלו.
סטוארט פרין נולד בשכונת הברונקס שבניו יורק. הוא בנם הבכור של סילביה ומייקל פרין. את מסעו הרוחני החל בגיל שש עשרה, כשישב ליד מיטתו של אביו הגוסס. נוכחותו של המוות הדהימה אותו וגרמה לו לשאול את עצמו: "מדוע רק ברגעים האחרונים של חייו נמצא אבי במצב של שקט פנימי עמוק? מדוע רק עכשיו הוא התמלא באהבה ובשלווה?"
בשנות העשרים המוקדמות של חייו למד סטוארט משחק בניו יורק וחיבר שירים מיסטיים. בחיפושו אחר מורה רוחני הוא נסע לאירופה ולצפון אפריקה לתקופות ארוכות. אולם רק כשפגש את רודי בשנת 1967 השתנה מסלול חייו לחלוטין. בפעם הראשונה בחייו הוא מצא מורה שלימד טכניקת מדיטציה המאפשרת לפתח את מערכת הצ'קרות. טכניקה שהפכה את הרעיונות האזוטריים לדברים מעשיים. 
סטוארט מעביר שעורי מדיטציית קונדליני בניו יורק; במקביל הוא מקיים בכל חודש סופי שבוע של מדיטציה אינטנסיבית במקומות שונים ברחבי ארה"ב. הוא כתב ופרסם ספרים רבים על מדיטציה ותרגול רוחני וכן רומנים וסיפורים קצרים.  

תקציר

בכל שנה במהלך עשרים השנים האחרונות הוזמנתי לירושלים על מנת להעביר שעורי מדיטציה ולהסביר כיצד ניתן לחיות חיים רוחניים בתוך המסגרת של חיי היומיום. מכל המקומות שבהם ביקרתי, ירושלים הפכה להיות אחד המקומות המועדפים עלי. העיר היא ערש לידתן של שלושת הדתות המערביות; יש בה שילוב של ארכיטקטורה עתיקה ומודרנית המתמזגות יחד בחלקים שונים של העיר, במיוחד במקומות כמו השוק, העיר העתיקה, כיפת הסלע ומאות כנסיות, מסגדים ובתי כנסת; יש בה קהילות שונות, דתיות ואתניות, שלמרות הסכסוכים ביניהן חיות זו לצד זו; בנוסף לכל אלה האור המיוחד של ירושלים תמיד עורר בי עניין; אור שנראה לי כאחד מהכוחות המסתוריים והחזקים שפועלים בעולם.    
בקיץ של שנת 2006 היו לי תכניות לבקר בישראל. באותה עת פרצה מלחמה בין ישראל לחיזבאללה ובכל יומני החדשות הראו פצצות ורקטות שמתפוצצות בחיפה, בגליל, בביירות ובדרום לבנון. המדינה כולה נגררה לתוך המלחמה. חשוב לי מאוד לבקר בירושלים, חשבתי לעצמי. הדברים שבכוונתי ללמד שם מנוגדים לחלוטין למלחמה שמתרחשת בצפון; שמחה, אושר, אהבה, הם מרכיבים חיוניים לתרגול רוחני, ביחד עם כבוד לזולת. תהיתי ביני לבין עצמי כיצד יתקבל המסר הזה במדינה ששרויה במצב של מלחמה. 
"אור בירושלים" הוא ספר שמתאר את החוויות ואת הזיכרונות שלי במהלך ביקוריי הרבים בישראל. סיפור הרקע מתרחש בקיץ של שנת 2006, תקופה שבה התחוללה מלחמה במזרח התיכון; אולם הספר מתמקד בפרדוקסים שאותם חוויתי באותה מדינה, שהיא גם מקום לידתן של שלושת הדתות המערביות הגדולות וגם מוקד לתשומת הלב של העולם המודרני; מדינה שעוררה בי השראה ליצור קשר עם מקורות נרחבים של אנרגיה רוחנית בתוכי ולהכיר בכך שהאמת מתבטאת בדרכים שונות, שכולן מובילות לאותו מקום. גיליתי שהאור המסתורי של ירושלים חודר דרך מחשבות סותרות ופותח דלתות שנחבאות מאחורי חילוקי דעות פוליטיים ודתיים. זהו אור שמאיר את האמת, שנמצאת במקורן של כל האמונות וההשקפות האנושיות.

פרק ראשון

פרק ראשון
 
(קיץ 2006)
 
 
 
אלי מלכי ואני נסענו על כביש מהיר בירושלים, מקום שתמיד עורר את סקרנותי. מימיננו לצד הכביש ראיתי בנייני מגורים חדשים בני שלוש וארבע קומות, שדייריהם היו פלסטינים. הקטע הזה של הכביש המהיר עבר באזור שמכונה בעולם "הגדה המערבית". השם הזה העלה בראשי תמונות של מחבלים מתאבדים, של טרוריסטים ושל חמאס ופתח. אם אלי לא היה אומר לי שהמקום שדרכו אנו עוברים הוא חלק מהגדה המערבית, לא הייתי מקדיש לו מחשבה נוספת. הנוף שנשקף מחלון המכונית לא היה מאיים יותר מנופה הפנורמי של ניו ג'רזי, כפי שהוא נראה ממנהטן. אולם המונח "הגדה המערבית" גרם לי לדמיין צלפים על גגותיהם של הבתים הפלסטיניים. כמובן שלא היו שם שום צלפים. צחקתי ביני לבין עצמי על כך שאני יוצר לעצמי פחדים מיותרים. "לפעמים מה שאתה יודע יכול להרוס לך את היום," אמרתי לאלי. למרות שהוא נולד בחיפה, אלי גר כבר יותר מעשרים שנה בירושלים. הוא ואשתו עליזה היו המארחים שלי.
 
"נראה לי שהאנשים שגרים כאן הם מאוד אמידים," אמרתי לאלי.
 
"כן," הוא ענה. "הם התעשרו לפני האינתיפאדה."
 
"תחת השלטון הישראלי?" שאלתי.
 
"במשך התקופה הארוכה שבה שרר כאן שקט," הוא ענה.
 
בתקשורת המשיכו לדווח על המלחמה עם החיזבאללה בלבנון. רקטות נורו לגליל ולחיפה ומטוסים ישראלים הפציצו את דרום לבנון ואת ביירות. הגליל נמצא רק כמאה וחמישים קילומטרים מכאן, חשבתי לעצמי; קצת פחות מהמרחק בין ניו יורק לאלבני. בקיץ של שנת 2005, אלי, סמדר ואני נסענו לגליל לחופשה בת שלושה ימים. התארחנו במלון ספא כפרי שהיה מקסים. החדרים היו מרוהטים בטוב טעם עם ג'קוזי ליד המיטה. אכלנו במסעדות שהתמחו באוכל צמחוני ובמאכלים לבנונים ופלסטינים ובקרנו באתרי עתיקות ובכינרת. במהלך הטיול עלינו על הר ליד רמת הגולן, שממנו נשקף שטח הררי רחב ידיים. אלי הצביע על הגבול עם ירדן שהיה לימיננו ועל הגבולות עם סוריה ועם לבנון שהיו מולנו. לא יכולתי להימנע מלחשוב על הטירוף שגורם לתושבים כאן להפוך לאויבים. מספיק להעיף מבט אחד על הגליל על מנת שכל המחשבות על מלחמה תיעלמנה. מדוע צריך להרוס מקום כל כך יפה? מדוע יהודים ומוסלמים לא יכולים ללכת ביחד לספא, לאכול ביחד, לצחוק ולבלות ביחד ולהתייחס אחד לשני באופן אנושי? זה לא דבר כל כך קשה לביצוע. ההכנות למלחמה, ההפצצות, הסיורים בגבולות, ההתכתשות הבלתי פוסקת, המתים והפצועים בשני הצדדים, פיגועי ההתאבדות, הריסת בתיהם של משפחות מחבלים, כל הדברים האלה הם יותר מורכבים, יותר קשים ויותר מכאיבים; קל יותר להתרווח בספא בחברתם של אנשים שונים, ללא הבדל של דת או גזע. אולם קול ההיגיון שלי הוא כמו קוֹל הַתּוֹר1 – קול שאותו יכולים לשמוע רק אנשים שאוהבים שלום.
 
אלי, סמדר ואני נסענו לאורכה של דרך כפרית בגליל והגענו לרחבת החניה של מסעדה לבנונית; החנינו את המכונית ונכנסנו פנימה. השעה הייתה שעת צהריים וכולנו היינו רעבים. המסעדה הייתה ריקה, למעט אדם אחד שקיבל את פנינו ליד דלת הכניסה ואישה וילד שישבו בחלקה האחורי של המסעדה. ביקשנו מהאדם שקידם את פנינו בכניסה שיביא לנו מבחר של סלטים. הוא היה הבעלים של המסעדה, פלסטיני בסביבות גיל הארבעים.
 
"אשתי היא טבחית מעולה," הוא אמר לנו. "אתם תאהבו את האוכל שלנו. אני חוזר מיד."
 
הוא חזר מהמטבח עם בקבוק מים, צלחות של זיתים, פיתות, חמוצים, פלאפל, טחינה וקנקן לימונדה.
 
"מהיכן אתה?" הוא שאל אותי עם חיוך גדול.
 
"מאמריקה," עניתי.
 
"זה טוב," הוא אמר. "זה טוב. אתה אורח מחו"ל ואני שמח לארח אותך במסעדה שלי."
 
"תודה," עניתי לו.
 
הוא לחץ את ידי. "אני מחבב אנשים מאמריקה," הוא אמר. "הם לא כמו הפוליטיקאים. הם אנשים טובים ... מאוד נדיבים ... מאוד נחמדים. יש לי דוד ובן דוד שגרים בניו ג'רזי. אתה מכיר את ניו ג'רזי?"
 
"כן," אמרתי. "אני גר בניו יורק. זה מאוד קרוב."
 
"טוב," הוא אמר. "אני שמח לארח אמריקאי במסעדה שלי. אחזור עוד מעט, אשתי קוראת לי."
 
הוא חזר לאחר כעשר דקות עם מבחר גדול של סלטים, שהוגשו על צלחות קטנות ופוזרו לאורך השולחן. אחרי שהגיש לנו את הסלטים, הוא לקח בקבוק של שמן זית מהמגש והגיש לי אותו לי.
 
"אתה האורח שלי מחו"ל," הוא אמר. "לאורח חייבים לתת מתנה. אני מגדל זיתים במטע שלי. מהזיתים האלה אנחנו מפיקים את השמן ואחר כך מוזגים אותו לבקבוקים. זה שמן זית טרי ואתה תאהב אותו. קח אותו אתך לאמריקה."
 
הודיתי לו.
 
"עכשיו תאכלו," הוא אמר. "תיהנו מהאוכל. תגידו לי אם אתם רוצים שאביא לכם עוד משהו."
 
זו הייתה המציאות בגליל בשנה שעברה. כעת, בשנת 2006, ישראלים ולבנונים הורגים אחד את השני שם; אנשי דת קיצוניים ופוליטיקאים שאינם מוכנים להתפשר משתמשים באנשים הפשוטים כחיילים במלחמות שלהם. מדוע הם צריכים את המלחמות האלה? האם ניתן לפתור בעיה כלשהיא באמצעות הפצצה של עיר? לא נראה לי. בקבוק שמן זית שניתן במתנה על ידי בעל מסעדה פלסטיני נעים הליכות, מעיד על הצרכים האמיתיים של תושבי המזרח התיכון; הוא עדיף בהרבה על הפצצות והרקטות שנורות על ידי החיזבאללה ועל ידי מכונת המלחמה הישראלית. בתקשורת לא ידווחו אף פעם על בקבוק שמן זית שיהודי אמריקאי קיבל במתנה מפלסטיני מהגליל. מוות והרס הם המוקד של הדיווחים בטלוויזיה. הצופים מקבלים דיווחים נוראיים על ההרס שגורמת המלחמה בביירות ובחיפה. פצצות מתפוצצות, בניינים מתמוטטים ואמבולנסים מפנים את המתים ואת הפצועים. מה שקורה אחרי המלחמה מקבל מעט מאוד תשומת לב תקשורתית; חייהם של הנכים ובעלי המום, חייהם של ההורים השכולים ושל היתומים שגדלים בבתי מחסה או ברחובות; אלה הם סיפורי המלחמה האמיתיים, שאותם שוכחים הגנרלים בדימוס והפרשנים הפוליטיים כשהם מדברים במהדורות החדשות על מהלכים ועל אסטרטגיה.
 
אני נמצא במדינה במלחמה, חשבתי לעצמי, בזמן שאלי ואני המשכנו בנסיעה לכיוון הכפר אבו גוש – כפר פלסטיני שבו התכוונו לאכול ארוחת צהריים. מסביבנו לא הייתה שום תחושה של מלחמה. אורה של ירושלים לא הוכתם בפטריות עשן של אש נגד מטוסים. לא ראיתי מסביבי טנקים או חיילים; לא היו קולות של מתקפה צבאית או של פגזים ופצצות שמתפוצצים סביבי ולא שמעתי את קולות הירי של המקלעים. רק אלי ואני נוסעים לנו בשלווה ביום ראשון בבוקר, בעוד שהמלחמה רחוקה מאתנו כאילו שהיינו בניו יורק. איפה מתרחשת המלחמה? בגליל, בדרום לבנון, בביירות ובעזה, כמאה וחמישים קילומטרים מכאן; בדיוק אותו מרחק מביתי הקודם בוודסטוק ועד לניו יורק. כל מה שקורה כאן הוא הזוי לחלוטין. ניסיתי לא לחשוב על זה, להפסיק לחפש צלפים על גגות הבתים שמימין לכביש שבו נסענו. אולם הדבר המוזר ביותר הוא שבשעה שמונה בערב אני אמור להעביר שעור מדיטציה בירושלים, לקבוצה של ישראלים שרוצים חיים רוחניים. שום דבר מזה לא נראה לי הגיוני, אולם מצד שני אף פעם לא הנחתי שדברים אמורים להיות הגיוניים.
 
שנים רבות של עבודה פנימית עמוקה לימדו אותי להישאר ממוקד בהווה ולשמור על לב פתוח. העתיד הוא בסך הכל היום שהופך למחר, בעוד שהעבר דומה לצל שעוקב אחרינו לכל מקום שנלך. ההווה - הרגע הנוכחי – יהפוך ללא רלוונטי אם ננסה להתאים אותו לתוך קופסת ההיגיון שלנו; קופסה שאותה יצרנו על פי התדמית העצמית שלנו. הדעות שלנו מעוותות את דרכי הביטוי של ההווה. הן מדללות את המציאות ויוצרות עולם דמיוני שתואם את השקפת העולם הייחודית של כל אדם. שבעה מיליארד בני אדם חיים על פני כדור הארץ. כל אחד מהם משוכנע שהוא יודע מה נכון; כל אחד מהם מנסה לכפות את מה שנכון על פי השקפתו על שאר העולם. זאת הסיבה שתמיד יהיו מלחמות בעולם; זאת הסיבה שאנשים תמיד ייאחזו בהשקפות
 
שמנוגדות זו לזו ויגנו עליהן עד הסוף המר. לעתים נדירות אנשים מוכנים להודות שהם טועים; לעתים נדירות אנשים מוכנים לשמוע אחד את השני וללמוד מניסיונם של אחרים. אנו חושבים שהבנו את החיים, אולם המסקנות שלנו הופכות ללא רלוונטיות ברגע שאנו מנסים לכפות אותן על אנשים אחרים. טבעו האנליטי של השכל שואף לגלות את האמת שמאחורי כל דבר; אולם ניתוח לוגי לעולם לא יביא לנו שלווה פנימית. דיונים שכלתניים מביאים לפילוג בין אנשים. הם גורמים לאנשים המורעבים מבחינה רוחנית להגיע למצבי ייאוש, בעוד שהחברה האנושית כולה נהיית מכורה לתרופות נגד דכאון ולמשככי כאבים. המרכיב שחסר לנו הוא הלב, זהו היסוד שהופך כעס ופחד לאהבה ונותן לאנשים את הכוח לסלוח אחד לשני ולהמשיך הלאה.
סטוארט פרין הוא מורה רוחני אמריקאי המלמד קונדליני יוגה. סטוארט מלמד בצנעה קבוצות קטנות של תלמידים ברחבי העולם, במשך יותר מארבעים שנה. הוא תלמידו הישיר של סוואמי רודרננדה, המכונה בפי תלמידיו רודי. סטוארט למד אצל רודי במשך שש שנים. בשנת 1973 מטוס קל שבו טסו רודי, סטוארט ועוד שני תלמידים התרסק על הר. רודי נהרג במקום, אך סטוארט ושני התלמידים הנוספים ניצלו.
סטוארט פרין נולד בשכונת הברונקס שבניו יורק. הוא בנם הבכור של סילביה ומייקל פרין. את מסעו הרוחני החל בגיל שש עשרה, כשישב ליד מיטתו של אביו הגוסס. נוכחותו של המוות הדהימה אותו וגרמה לו לשאול את עצמו: "מדוע רק ברגעים האחרונים של חייו נמצא אבי במצב של שקט פנימי עמוק? מדוע רק עכשיו הוא התמלא באהבה ובשלווה?"
בשנות העשרים המוקדמות של חייו למד סטוארט משחק בניו יורק וחיבר שירים מיסטיים. בחיפושו אחר מורה רוחני הוא נסע לאירופה ולצפון אפריקה לתקופות ארוכות. אולם רק כשפגש את רודי בשנת 1967 השתנה מסלול חייו לחלוטין. בפעם הראשונה בחייו הוא מצא מורה שלימד טכניקת מדיטציה המאפשרת לפתח את מערכת הצ'קרות. טכניקה שהפכה את הרעיונות האזוטריים לדברים מעשיים. 
סטוארט מעביר שעורי מדיטציית קונדליני בניו יורק; במקביל הוא מקיים בכל חודש סופי שבוע של מדיטציה אינטנסיבית במקומות שונים ברחבי ארה"ב. הוא כתב ופרסם ספרים רבים על מדיטציה ותרגול רוחני וכן רומנים וסיפורים קצרים.  

עוד על הספר

אור בירושלים סטוארט פרין
פרק ראשון
 
(קיץ 2006)
 
 
 
אלי מלכי ואני נסענו על כביש מהיר בירושלים, מקום שתמיד עורר את סקרנותי. מימיננו לצד הכביש ראיתי בנייני מגורים חדשים בני שלוש וארבע קומות, שדייריהם היו פלסטינים. הקטע הזה של הכביש המהיר עבר באזור שמכונה בעולם "הגדה המערבית". השם הזה העלה בראשי תמונות של מחבלים מתאבדים, של טרוריסטים ושל חמאס ופתח. אם אלי לא היה אומר לי שהמקום שדרכו אנו עוברים הוא חלק מהגדה המערבית, לא הייתי מקדיש לו מחשבה נוספת. הנוף שנשקף מחלון המכונית לא היה מאיים יותר מנופה הפנורמי של ניו ג'רזי, כפי שהוא נראה ממנהטן. אולם המונח "הגדה המערבית" גרם לי לדמיין צלפים על גגותיהם של הבתים הפלסטיניים. כמובן שלא היו שם שום צלפים. צחקתי ביני לבין עצמי על כך שאני יוצר לעצמי פחדים מיותרים. "לפעמים מה שאתה יודע יכול להרוס לך את היום," אמרתי לאלי. למרות שהוא נולד בחיפה, אלי גר כבר יותר מעשרים שנה בירושלים. הוא ואשתו עליזה היו המארחים שלי.
 
"נראה לי שהאנשים שגרים כאן הם מאוד אמידים," אמרתי לאלי.
 
"כן," הוא ענה. "הם התעשרו לפני האינתיפאדה."
 
"תחת השלטון הישראלי?" שאלתי.
 
"במשך התקופה הארוכה שבה שרר כאן שקט," הוא ענה.
 
בתקשורת המשיכו לדווח על המלחמה עם החיזבאללה בלבנון. רקטות נורו לגליל ולחיפה ומטוסים ישראלים הפציצו את דרום לבנון ואת ביירות. הגליל נמצא רק כמאה וחמישים קילומטרים מכאן, חשבתי לעצמי; קצת פחות מהמרחק בין ניו יורק לאלבני. בקיץ של שנת 2005, אלי, סמדר ואני נסענו לגליל לחופשה בת שלושה ימים. התארחנו במלון ספא כפרי שהיה מקסים. החדרים היו מרוהטים בטוב טעם עם ג'קוזי ליד המיטה. אכלנו במסעדות שהתמחו באוכל צמחוני ובמאכלים לבנונים ופלסטינים ובקרנו באתרי עתיקות ובכינרת. במהלך הטיול עלינו על הר ליד רמת הגולן, שממנו נשקף שטח הררי רחב ידיים. אלי הצביע על הגבול עם ירדן שהיה לימיננו ועל הגבולות עם סוריה ועם לבנון שהיו מולנו. לא יכולתי להימנע מלחשוב על הטירוף שגורם לתושבים כאן להפוך לאויבים. מספיק להעיף מבט אחד על הגליל על מנת שכל המחשבות על מלחמה תיעלמנה. מדוע צריך להרוס מקום כל כך יפה? מדוע יהודים ומוסלמים לא יכולים ללכת ביחד לספא, לאכול ביחד, לצחוק ולבלות ביחד ולהתייחס אחד לשני באופן אנושי? זה לא דבר כל כך קשה לביצוע. ההכנות למלחמה, ההפצצות, הסיורים בגבולות, ההתכתשות הבלתי פוסקת, המתים והפצועים בשני הצדדים, פיגועי ההתאבדות, הריסת בתיהם של משפחות מחבלים, כל הדברים האלה הם יותר מורכבים, יותר קשים ויותר מכאיבים; קל יותר להתרווח בספא בחברתם של אנשים שונים, ללא הבדל של דת או גזע. אולם קול ההיגיון שלי הוא כמו קוֹל הַתּוֹר1 – קול שאותו יכולים לשמוע רק אנשים שאוהבים שלום.
 
אלי, סמדר ואני נסענו לאורכה של דרך כפרית בגליל והגענו לרחבת החניה של מסעדה לבנונית; החנינו את המכונית ונכנסנו פנימה. השעה הייתה שעת צהריים וכולנו היינו רעבים. המסעדה הייתה ריקה, למעט אדם אחד שקיבל את פנינו ליד דלת הכניסה ואישה וילד שישבו בחלקה האחורי של המסעדה. ביקשנו מהאדם שקידם את פנינו בכניסה שיביא לנו מבחר של סלטים. הוא היה הבעלים של המסעדה, פלסטיני בסביבות גיל הארבעים.
 
"אשתי היא טבחית מעולה," הוא אמר לנו. "אתם תאהבו את האוכל שלנו. אני חוזר מיד."
 
הוא חזר מהמטבח עם בקבוק מים, צלחות של זיתים, פיתות, חמוצים, פלאפל, טחינה וקנקן לימונדה.
 
"מהיכן אתה?" הוא שאל אותי עם חיוך גדול.
 
"מאמריקה," עניתי.
 
"זה טוב," הוא אמר. "זה טוב. אתה אורח מחו"ל ואני שמח לארח אותך במסעדה שלי."
 
"תודה," עניתי לו.
 
הוא לחץ את ידי. "אני מחבב אנשים מאמריקה," הוא אמר. "הם לא כמו הפוליטיקאים. הם אנשים טובים ... מאוד נדיבים ... מאוד נחמדים. יש לי דוד ובן דוד שגרים בניו ג'רזי. אתה מכיר את ניו ג'רזי?"
 
"כן," אמרתי. "אני גר בניו יורק. זה מאוד קרוב."
 
"טוב," הוא אמר. "אני שמח לארח אמריקאי במסעדה שלי. אחזור עוד מעט, אשתי קוראת לי."
 
הוא חזר לאחר כעשר דקות עם מבחר גדול של סלטים, שהוגשו על צלחות קטנות ופוזרו לאורך השולחן. אחרי שהגיש לנו את הסלטים, הוא לקח בקבוק של שמן זית מהמגש והגיש לי אותו לי.
 
"אתה האורח שלי מחו"ל," הוא אמר. "לאורח חייבים לתת מתנה. אני מגדל זיתים במטע שלי. מהזיתים האלה אנחנו מפיקים את השמן ואחר כך מוזגים אותו לבקבוקים. זה שמן זית טרי ואתה תאהב אותו. קח אותו אתך לאמריקה."
 
הודיתי לו.
 
"עכשיו תאכלו," הוא אמר. "תיהנו מהאוכל. תגידו לי אם אתם רוצים שאביא לכם עוד משהו."
 
זו הייתה המציאות בגליל בשנה שעברה. כעת, בשנת 2006, ישראלים ולבנונים הורגים אחד את השני שם; אנשי דת קיצוניים ופוליטיקאים שאינם מוכנים להתפשר משתמשים באנשים הפשוטים כחיילים במלחמות שלהם. מדוע הם צריכים את המלחמות האלה? האם ניתן לפתור בעיה כלשהיא באמצעות הפצצה של עיר? לא נראה לי. בקבוק שמן זית שניתן במתנה על ידי בעל מסעדה פלסטיני נעים הליכות, מעיד על הצרכים האמיתיים של תושבי המזרח התיכון; הוא עדיף בהרבה על הפצצות והרקטות שנורות על ידי החיזבאללה ועל ידי מכונת המלחמה הישראלית. בתקשורת לא ידווחו אף פעם על בקבוק שמן זית שיהודי אמריקאי קיבל במתנה מפלסטיני מהגליל. מוות והרס הם המוקד של הדיווחים בטלוויזיה. הצופים מקבלים דיווחים נוראיים על ההרס שגורמת המלחמה בביירות ובחיפה. פצצות מתפוצצות, בניינים מתמוטטים ואמבולנסים מפנים את המתים ואת הפצועים. מה שקורה אחרי המלחמה מקבל מעט מאוד תשומת לב תקשורתית; חייהם של הנכים ובעלי המום, חייהם של ההורים השכולים ושל היתומים שגדלים בבתי מחסה או ברחובות; אלה הם סיפורי המלחמה האמיתיים, שאותם שוכחים הגנרלים בדימוס והפרשנים הפוליטיים כשהם מדברים במהדורות החדשות על מהלכים ועל אסטרטגיה.
 
אני נמצא במדינה במלחמה, חשבתי לעצמי, בזמן שאלי ואני המשכנו בנסיעה לכיוון הכפר אבו גוש – כפר פלסטיני שבו התכוונו לאכול ארוחת צהריים. מסביבנו לא הייתה שום תחושה של מלחמה. אורה של ירושלים לא הוכתם בפטריות עשן של אש נגד מטוסים. לא ראיתי מסביבי טנקים או חיילים; לא היו קולות של מתקפה צבאית או של פגזים ופצצות שמתפוצצים סביבי ולא שמעתי את קולות הירי של המקלעים. רק אלי ואני נוסעים לנו בשלווה ביום ראשון בבוקר, בעוד שהמלחמה רחוקה מאתנו כאילו שהיינו בניו יורק. איפה מתרחשת המלחמה? בגליל, בדרום לבנון, בביירות ובעזה, כמאה וחמישים קילומטרים מכאן; בדיוק אותו מרחק מביתי הקודם בוודסטוק ועד לניו יורק. כל מה שקורה כאן הוא הזוי לחלוטין. ניסיתי לא לחשוב על זה, להפסיק לחפש צלפים על גגות הבתים שמימין לכביש שבו נסענו. אולם הדבר המוזר ביותר הוא שבשעה שמונה בערב אני אמור להעביר שעור מדיטציה בירושלים, לקבוצה של ישראלים שרוצים חיים רוחניים. שום דבר מזה לא נראה לי הגיוני, אולם מצד שני אף פעם לא הנחתי שדברים אמורים להיות הגיוניים.
 
שנים רבות של עבודה פנימית עמוקה לימדו אותי להישאר ממוקד בהווה ולשמור על לב פתוח. העתיד הוא בסך הכל היום שהופך למחר, בעוד שהעבר דומה לצל שעוקב אחרינו לכל מקום שנלך. ההווה - הרגע הנוכחי – יהפוך ללא רלוונטי אם ננסה להתאים אותו לתוך קופסת ההיגיון שלנו; קופסה שאותה יצרנו על פי התדמית העצמית שלנו. הדעות שלנו מעוותות את דרכי הביטוי של ההווה. הן מדללות את המציאות ויוצרות עולם דמיוני שתואם את השקפת העולם הייחודית של כל אדם. שבעה מיליארד בני אדם חיים על פני כדור הארץ. כל אחד מהם משוכנע שהוא יודע מה נכון; כל אחד מהם מנסה לכפות את מה שנכון על פי השקפתו על שאר העולם. זאת הסיבה שתמיד יהיו מלחמות בעולם; זאת הסיבה שאנשים תמיד ייאחזו בהשקפות
 
שמנוגדות זו לזו ויגנו עליהן עד הסוף המר. לעתים נדירות אנשים מוכנים להודות שהם טועים; לעתים נדירות אנשים מוכנים לשמוע אחד את השני וללמוד מניסיונם של אחרים. אנו חושבים שהבנו את החיים, אולם המסקנות שלנו הופכות ללא רלוונטיות ברגע שאנו מנסים לכפות אותן על אנשים אחרים. טבעו האנליטי של השכל שואף לגלות את האמת שמאחורי כל דבר; אולם ניתוח לוגי לעולם לא יביא לנו שלווה פנימית. דיונים שכלתניים מביאים לפילוג בין אנשים. הם גורמים לאנשים המורעבים מבחינה רוחנית להגיע למצבי ייאוש, בעוד שהחברה האנושית כולה נהיית מכורה לתרופות נגד דכאון ולמשככי כאבים. המרכיב שחסר לנו הוא הלב, זהו היסוד שהופך כעס ופחד לאהבה ונותן לאנשים את הכוח לסלוח אחד לשני ולהמשיך הלאה.