בשורות טובות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בשורות טובות
מכר
מאות
עותקים
בשורות טובות
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בשורות טובות

4.5 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    סר טרנס (טרי) דייוויד ג'ון פּרָאצֶ'ט (באנגלית: Terence David John Pratchett; ‏28 באפריל 1948 - 12 במרץ 2015) היה סופר בריטי, שכתב ספרי פנטזיה מלאי הומור וביקורת חברתית.

    פראצ'ט ידוע בעיקר כמחבר סדרת ספרי "עולם הדיסק" (1983–2013), המונה 40 ספרים, והספר "בשורות טובות" (1990), שחיבר עם הסופר ניל גיימן. בשנת 2007 הודיע פראצ'ט שהוא סובל ממחלת אלצהיימר, ויצר תוכנית בשיתוף ה-BBC שעקבה אחר השנה הראשונה של התפתחות המחלה בחייו. במרץ 2015 נפטר מהמחלה‏.

    ניל ריצ'רד גיימן (נולד ב-10 בנובמבר 1960) הוא סופר, משורר ותסריטאי יהודי אנגלי מסוגת הפנטזיה והמדע הבדיוני, שהתפרסם לראשונה בעקבות כתיבת הקומיקס "סאנדמן".

    ניל גיימן נהג לקרוא בילדותו ספרים רבים של טולקין, ק.ס. לואיס, מייקל מורקוק, רוג'ר זילאזני וג'ין וולף. בצעירותו עבד כמבקר ספרים וכעיתונאי עבור מגזינים בריטיים. ב-1984 כתב ביוגרפיה על הלהקה "דוראן דוראן", ומספר ספרים נוספים. בשנות ה-80 כתב מספר קומיקס, וב-1989 החל לכתוב את הקומיקס סאנדמן שפורסם בוורטיגו, ובעקבותיו זכה להכרה ופרסום. המשיך לכתוב את הקומיקס עד 1996.

    תקציר

    "צאצא ישיר של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה." - ניו יורק טיימס
     
    על פי הספר "נבואותיה הנחמדות והמדויקות של אגנס נאטר, מכשפה" העולם יחדל מלהתקיים בשבת. בשבת הקרובה, ליתר דיוק, ממש לפני ארוחת הערב. אז צבאות הטוב וצבאות הרע יתאספו, היבשת האבודה אטלנטיס תתרומם ממעמקי הים, וגשם של צפרדעים יתחיל לרדת. 
     
    יום הדין קרב ואף אחד כבר לא יוכל לעצור אותו. רק שהמלאך אזירפאל והשד קראולי – שחיו עידנים בין בני האדם ולמדו להעריך את הנאות החיים הקטנות – מסרבים לקבל את הדין. בצר להם הם משלבים כוחות ויוצאים למסע שתכליתו לדחות את קץ הימים.  
    כך קורה שגורל העולם כולו תלוי בתושייתם של שני טיפוסים משונים במיוחד, שהחליטו לחבל בתוכנית האלוהית ולעשות כל שביכולתם כדי שהעולם ימשיך להתקיים. חבל רק שמישהו שכח איפה הניח את האנטיכריסטוס.  
     
    בשורות טובות – שיתוף פעולה ספרותי יוצא דופן בין טרי פראצ'ט וניל גיימן - ראה אור לראשונה בשנת 1990, והפך מאז לספר קאלט שנחשב על ידי מיליוני מעריציו כאחד הספרים הטובים והמשעשעים ביותר מאז ומעולם.
     
    לכבוד שלושים שנה לצאת הספר, הוצאת הכורסא שמחה להגיש לכם את היצירה הנפלאה הזו בתרגום עברי חדש, מעודכן, ומצחיק בטירוף. 

    פרק ראשון

    הקדמה
     
    שואלים אותנו: איך היה לכתוב את "בשורות טובות"?
     
    ואנחנו עונים: היינו סתם שני בחורים רגילים, טוב? גם היום. זאת הייתה עבודה לקיץ. נהנינו בטירוף, התחלקנו בכסף חצי־חצי ונשבענו לעולם לא לעשות את זה שוב. זה לא נראה לנו חשוב.
     
    ובמובן מסוים, זה עדיין לא חשוב. את "בשורות טובות" כתבו שני אנשים שבזמנו לא היו מוכרים כל כך, אלא אם כן הכרתם אותם ממילא. הם אפילו לא היו בטוחים שהספר יימכר. ולא היה להם שום מושג שהם הולכים לכתוב את הספר המתוקן ביותר בעולם. (ברצינות: חתמנו בעונג רב על מספר אדיר של ספרים בכריכה רכה שנפלו לאמבטיה, הצהיבו לגוון חולני או תוקנו בסלוטייפ וחוט תפירה, ואפילו נתקלנו באחד שהגיע כערימה של דפים נפרדים בשקית ניילון. מצד שני, היה גם בחור שבנה קופסה מיוחדת מעץ אגוז עם עיטורי כסף, שבתוכה נח הספר על מצע של קטיפה שחורה. על המכסה היו רוּנוֹת מכסף. לא שאלנו.) טיפ בענייני נימוס: זה בסדר, פחות או יותר, לבקש מסופר לחתום לכם על הזרוע, אבל לא מנומס במיוחד לקפוץ מיד אחר כך לסטודיו הקעקועים הסמוך ולחזור אחרי חצי שעה להראות לו את התוצאה האדומה והנפוחה.
     
    לא ידענו שנצא לכמה סבבים של מפגשי חתימה על ספרים, שיהיו מוזרים אפילו באמות המידה המופרכות שלנו: שנשוחח על הומור בהפסקות של חמש־עשרה שניות בין מבזקי חדשות על מצב בני הערובה בסניף ברגר קינג המקומי, שנתראיין אצל שדרן רדיו בניו יורק שלא התכונן לקראתנו בכלל ולא עודכן ש"בשורות טובות" הוא יצירה "בדיונית", כמו שאומרים אצלנו בתחום, או שלפני ריאיון בתחנת רדיו ציבורית ייגש אלינו הממונה על התקנות ויזהיר אותנו בעוד מועד לא לקלל "כי אתם האנגלים מקללים כל הזמן."
     
    האמת היא שאף אחד משנינו לא מקלל הרבה, בייחוד לא ברדיו, אבל במשך השעה הבאה מצאנו את עצמנו מדברים בעל כורחנו במשפטים קצרים ומדודים מאוד ולא העזנו להסתכל זה לזה בעיניים.
     
    ואסור לשכוח את הקוראים שלנו, שיהיו בריאים. בטח חתמנו בשבילם על מאות אלפי עותקים עד היום. רוב הספרים שהוגשו לנו היו משומשים להפליא, עד כדי התפוררות; אם אנחנו נתקלים בעותק חדש ונוצץ, זה בדרך כלל אומר שחמשת העותקים הקודמים של הבעלים נגנבו על ידי חברים, הוכו בברק או נאכלו על ידי טרמיטים עצומים בסומטרה. ראו הוזהרתם. אה, והבנו שיש עותק של הספר גם בספריית הוותיקן. זאת מחשבה נחמדה, בכל אופן.
     
    היה כיף, והכיף עוד נמשך.
     
     
     
     
     
    בראשית 
     
     
    זה היה יום יפה.
     
    כל הימים היו יפים. היו כבר הרבה יותר משבעה, והגשם עדיין לא הומצא. אך העננים המתאספים ממזרח לגן עדן בישרו את בואה של סופת הרעמים הראשונה, והיא עמדה להיות גדולה.
     
    המלאך המופקד על השער המזרחי פרש את כנפיו מעל ראשו כדי לסוכך על עצמו מפני הטיפות הראשונות.
     
    "סליחה," הוא אמר בנימוס. "מה התחלת לומר?"
     
    "אמרתי שהוא לא הגיב לזה טוב כל כך," אמר הנחש.
     
    "אה. כן," אמר המלאך, ששמו היה אַזירְפָאֵל.
     
    "אם אתה שואל אותי, זו הייתה תגובת קצת מוגזמת," אמר הנחש. "זאת אומרת, עבירה ראשונה בסך הכול. ואני בכלל לא מבין למה זה גרוע כל כך לדעת מה ההבדל בין טוב לרע."
     
    "זה ללא ספק גרוע," קבע אזירפאל, אך נימתו הייתה מהוססת מעט, כאילו גם הוא לא מבין מה בדיוק הבעיה, וזה מדאיג אותו, "אחרת אתה לא היית מעורב."
     
    "הם בסך הכול אמרו לי, תעלה לשם לעשות קצת בלגן," אמר הנחש, ששמו היה קְרוֹלי,1 אפילו שהוא שקל לשנות אותו. הוא החליט שקרולי זה פשוט לא הוא.
     
    "כן, אבל אתה שד. אני לא בטוח שאתה מסוגל בכלל לעשות טוב," אמר אזירפאל. "זה פשוט, פשוט חלק מהטבע שלך. שום דבר אישי, כן?"
     
    "אבל אתה חייב להודות שזה קצת מוגזם, לא?" אמר קרולי. "לסמן עץ ולכתוב לא לגעת באותיות גדולות. לא בדיוק מרומז. למה לא לנטוע אותו על פסגה של הר גבוה או באיזה מקום רחוק? אתה רואה דבר כזה ושואל את עצמך מה הוא מתכנן."
     
    "עדיף לא לשער השערות," אמר אזירפאל. "עדיף לא לפקפק בנשגב, ככה אני תמיד אומר. יש טוב ויש רע, ואם אתה עושה רע כשאומרים לך לעשות רק טוב, אז מגיע לך בלי ספק, נראה לי, להיענש."
     
    הם ישבו בשתיקה מביכה וצפו בטיפות הגשם מכות בפרחים הראשונים.
     
    בסופו של דבר אמר קרולי, "לא הייתה לך חרב בוערת?"
     
    "אהמ..." אמר המלאך. ארשת של אשמה חלפה על פניו, ואז עשתה פרסה וחנתה בהן.
     
    "כן, אני בטוח שהייתה לך חרב בוערת," אמר קרולי. "היא בערה כמו אני לא יודע מה."
     
    "אהמ..."
     
    "בעיניי היא הייתה מרשימה מאוד."
     
    "כן, אבל, אה —"
     
    "איבדת אותה, מה?"
     
    "לא! לא, לא בדיוק איבדתי, אלא —"
     
    "נו?"
     
    אזירפאל נראה אומלל. "אם אתה חייב לדעת," הוא אמר בחמיצות מה, "נתתי אותה."
     
    קרולי נעץ בו את מבטו.
     
    "אבל לא הייתה לי ברירה," אמר המלאך והחל לחכך את כפות ידיו זו בזו בהיסח הדעת. "הם נראו כאילו הם קופאים מקור, מסכנים כאלה, והיא כבר מצפה לילד, תאמין או לא, וחוץ מזה כל כך הרבה חיות אכזריות אורבות בחוץ, והסערה מתקרבת, אז אמרתי לעצמי, למה לא בעצם, ולהם אמרתי, תקשיבו, אם תנסו לחזור הולכת להיות כאן מהומת אלוהים, אבל אולי תזדקקו לחרב הזאת, אז הנה היא, אין צורך להודות לי, פשוט תעשו לכולם טובה גדולה ואל תהיו פה כשהשמש שוקעת."
     
    הוא חייך אל קרולי חיוך מודאג.
     
    "זה הדבר הכי טוב שהיה אפשר לעשות, לא?"
     
    "אני לא בטוח שאתה מסוגל בכלל לעשות רע," אמר קרולי בעוקצנות. אזירפאל לא הבחין בנימה שבה נאמרו הדברים.
     
    "כן, טוב, אני מקווה מאוד שאתה צודק," אמר. "מקווה מאוד. זה הציק לי כל אחר הצהריים."
     
    הם צפו במשך זמן מה בגשם.
     
    "אתה יודע מה מוזר?" אמר קרולי. "גם אני שואל את עצמי אם מה שעשיתי היה הדבר הנכון. התרגיל עם התפוח. שד יכול להסתבך בצרות צרורות אם הוא עושה את הדבר הנכון." הוא גיחך פתאום. "זה יהיה מצחיק אם בעצם שנינו טעינו, לא? נכון שזה יהיה מצחיק אם אני עשיתי משהו טוב ואתה עשית משהו רע?"
     
    "לא ממש," אמר אזירפאל.
     
    קרולי התבונן בגשם.
     
    "לא," הוא אמר והרצין. "כנראה לא."
     
    מסכים שחורים־אפורים ירדו על גן עדן. רעם נהם בין הגבעות. החיות, שאך לא מזמן זכו לשמות, התכווצו בפני הסערה.
     
    במרחק, ביער הנוטף, ריצד בין העצים משהו בוהק ויוקד.
     
    לילה קודר וסוער עמד לרדת.

    סר טרנס (טרי) דייוויד ג'ון פּרָאצֶ'ט (באנגלית: Terence David John Pratchett; ‏28 באפריל 1948 - 12 במרץ 2015) היה סופר בריטי, שכתב ספרי פנטזיה מלאי הומור וביקורת חברתית.

    פראצ'ט ידוע בעיקר כמחבר סדרת ספרי "עולם הדיסק" (1983–2013), המונה 40 ספרים, והספר "בשורות טובות" (1990), שחיבר עם הסופר ניל גיימן. בשנת 2007 הודיע פראצ'ט שהוא סובל ממחלת אלצהיימר, ויצר תוכנית בשיתוף ה-BBC שעקבה אחר השנה הראשונה של התפתחות המחלה בחייו. במרץ 2015 נפטר מהמחלה‏.

    ניל ריצ'רד גיימן (נולד ב-10 בנובמבר 1960) הוא סופר, משורר ותסריטאי יהודי אנגלי מסוגת הפנטזיה והמדע הבדיוני, שהתפרסם לראשונה בעקבות כתיבת הקומיקס "סאנדמן".

    ניל גיימן נהג לקרוא בילדותו ספרים רבים של טולקין, ק.ס. לואיס, מייקל מורקוק, רוג'ר זילאזני וג'ין וולף. בצעירותו עבד כמבקר ספרים וכעיתונאי עבור מגזינים בריטיים. ב-1984 כתב ביוגרפיה על הלהקה "דוראן דוראן", ומספר ספרים נוספים. בשנות ה-80 כתב מספר קומיקס, וב-1989 החל לכתוב את הקומיקס סאנדמן שפורסם בוורטיגו, ובעקבותיו זכה להכרה ופרסום. המשיך לכתוב את הקומיקס עד 1996.

    עוד על הספר

    בשורות טובות טרי פראצ'ט, ניל גיימן
    הקדמה
     
    שואלים אותנו: איך היה לכתוב את "בשורות טובות"?
     
    ואנחנו עונים: היינו סתם שני בחורים רגילים, טוב? גם היום. זאת הייתה עבודה לקיץ. נהנינו בטירוף, התחלקנו בכסף חצי־חצי ונשבענו לעולם לא לעשות את זה שוב. זה לא נראה לנו חשוב.
     
    ובמובן מסוים, זה עדיין לא חשוב. את "בשורות טובות" כתבו שני אנשים שבזמנו לא היו מוכרים כל כך, אלא אם כן הכרתם אותם ממילא. הם אפילו לא היו בטוחים שהספר יימכר. ולא היה להם שום מושג שהם הולכים לכתוב את הספר המתוקן ביותר בעולם. (ברצינות: חתמנו בעונג רב על מספר אדיר של ספרים בכריכה רכה שנפלו לאמבטיה, הצהיבו לגוון חולני או תוקנו בסלוטייפ וחוט תפירה, ואפילו נתקלנו באחד שהגיע כערימה של דפים נפרדים בשקית ניילון. מצד שני, היה גם בחור שבנה קופסה מיוחדת מעץ אגוז עם עיטורי כסף, שבתוכה נח הספר על מצע של קטיפה שחורה. על המכסה היו רוּנוֹת מכסף. לא שאלנו.) טיפ בענייני נימוס: זה בסדר, פחות או יותר, לבקש מסופר לחתום לכם על הזרוע, אבל לא מנומס במיוחד לקפוץ מיד אחר כך לסטודיו הקעקועים הסמוך ולחזור אחרי חצי שעה להראות לו את התוצאה האדומה והנפוחה.
     
    לא ידענו שנצא לכמה סבבים של מפגשי חתימה על ספרים, שיהיו מוזרים אפילו באמות המידה המופרכות שלנו: שנשוחח על הומור בהפסקות של חמש־עשרה שניות בין מבזקי חדשות על מצב בני הערובה בסניף ברגר קינג המקומי, שנתראיין אצל שדרן רדיו בניו יורק שלא התכונן לקראתנו בכלל ולא עודכן ש"בשורות טובות" הוא יצירה "בדיונית", כמו שאומרים אצלנו בתחום, או שלפני ריאיון בתחנת רדיו ציבורית ייגש אלינו הממונה על התקנות ויזהיר אותנו בעוד מועד לא לקלל "כי אתם האנגלים מקללים כל הזמן."
     
    האמת היא שאף אחד משנינו לא מקלל הרבה, בייחוד לא ברדיו, אבל במשך השעה הבאה מצאנו את עצמנו מדברים בעל כורחנו במשפטים קצרים ומדודים מאוד ולא העזנו להסתכל זה לזה בעיניים.
     
    ואסור לשכוח את הקוראים שלנו, שיהיו בריאים. בטח חתמנו בשבילם על מאות אלפי עותקים עד היום. רוב הספרים שהוגשו לנו היו משומשים להפליא, עד כדי התפוררות; אם אנחנו נתקלים בעותק חדש ונוצץ, זה בדרך כלל אומר שחמשת העותקים הקודמים של הבעלים נגנבו על ידי חברים, הוכו בברק או נאכלו על ידי טרמיטים עצומים בסומטרה. ראו הוזהרתם. אה, והבנו שיש עותק של הספר גם בספריית הוותיקן. זאת מחשבה נחמדה, בכל אופן.
     
    היה כיף, והכיף עוד נמשך.
     
     
     
     
     
    בראשית 
     
     
    זה היה יום יפה.
     
    כל הימים היו יפים. היו כבר הרבה יותר משבעה, והגשם עדיין לא הומצא. אך העננים המתאספים ממזרח לגן עדן בישרו את בואה של סופת הרעמים הראשונה, והיא עמדה להיות גדולה.
     
    המלאך המופקד על השער המזרחי פרש את כנפיו מעל ראשו כדי לסוכך על עצמו מפני הטיפות הראשונות.
     
    "סליחה," הוא אמר בנימוס. "מה התחלת לומר?"
     
    "אמרתי שהוא לא הגיב לזה טוב כל כך," אמר הנחש.
     
    "אה. כן," אמר המלאך, ששמו היה אַזירְפָאֵל.
     
    "אם אתה שואל אותי, זו הייתה תגובת קצת מוגזמת," אמר הנחש. "זאת אומרת, עבירה ראשונה בסך הכול. ואני בכלל לא מבין למה זה גרוע כל כך לדעת מה ההבדל בין טוב לרע."
     
    "זה ללא ספק גרוע," קבע אזירפאל, אך נימתו הייתה מהוססת מעט, כאילו גם הוא לא מבין מה בדיוק הבעיה, וזה מדאיג אותו, "אחרת אתה לא היית מעורב."
     
    "הם בסך הכול אמרו לי, תעלה לשם לעשות קצת בלגן," אמר הנחש, ששמו היה קְרוֹלי,1 אפילו שהוא שקל לשנות אותו. הוא החליט שקרולי זה פשוט לא הוא.
     
    "כן, אבל אתה שד. אני לא בטוח שאתה מסוגל בכלל לעשות טוב," אמר אזירפאל. "זה פשוט, פשוט חלק מהטבע שלך. שום דבר אישי, כן?"
     
    "אבל אתה חייב להודות שזה קצת מוגזם, לא?" אמר קרולי. "לסמן עץ ולכתוב לא לגעת באותיות גדולות. לא בדיוק מרומז. למה לא לנטוע אותו על פסגה של הר גבוה או באיזה מקום רחוק? אתה רואה דבר כזה ושואל את עצמך מה הוא מתכנן."
     
    "עדיף לא לשער השערות," אמר אזירפאל. "עדיף לא לפקפק בנשגב, ככה אני תמיד אומר. יש טוב ויש רע, ואם אתה עושה רע כשאומרים לך לעשות רק טוב, אז מגיע לך בלי ספק, נראה לי, להיענש."
     
    הם ישבו בשתיקה מביכה וצפו בטיפות הגשם מכות בפרחים הראשונים.
     
    בסופו של דבר אמר קרולי, "לא הייתה לך חרב בוערת?"
     
    "אהמ..." אמר המלאך. ארשת של אשמה חלפה על פניו, ואז עשתה פרסה וחנתה בהן.
     
    "כן, אני בטוח שהייתה לך חרב בוערת," אמר קרולי. "היא בערה כמו אני לא יודע מה."
     
    "אהמ..."
     
    "בעיניי היא הייתה מרשימה מאוד."
     
    "כן, אבל, אה —"
     
    "איבדת אותה, מה?"
     
    "לא! לא, לא בדיוק איבדתי, אלא —"
     
    "נו?"
     
    אזירפאל נראה אומלל. "אם אתה חייב לדעת," הוא אמר בחמיצות מה, "נתתי אותה."
     
    קרולי נעץ בו את מבטו.
     
    "אבל לא הייתה לי ברירה," אמר המלאך והחל לחכך את כפות ידיו זו בזו בהיסח הדעת. "הם נראו כאילו הם קופאים מקור, מסכנים כאלה, והיא כבר מצפה לילד, תאמין או לא, וחוץ מזה כל כך הרבה חיות אכזריות אורבות בחוץ, והסערה מתקרבת, אז אמרתי לעצמי, למה לא בעצם, ולהם אמרתי, תקשיבו, אם תנסו לחזור הולכת להיות כאן מהומת אלוהים, אבל אולי תזדקקו לחרב הזאת, אז הנה היא, אין צורך להודות לי, פשוט תעשו לכולם טובה גדולה ואל תהיו פה כשהשמש שוקעת."
     
    הוא חייך אל קרולי חיוך מודאג.
     
    "זה הדבר הכי טוב שהיה אפשר לעשות, לא?"
     
    "אני לא בטוח שאתה מסוגל בכלל לעשות רע," אמר קרולי בעוקצנות. אזירפאל לא הבחין בנימה שבה נאמרו הדברים.
     
    "כן, טוב, אני מקווה מאוד שאתה צודק," אמר. "מקווה מאוד. זה הציק לי כל אחר הצהריים."
     
    הם צפו במשך זמן מה בגשם.
     
    "אתה יודע מה מוזר?" אמר קרולי. "גם אני שואל את עצמי אם מה שעשיתי היה הדבר הנכון. התרגיל עם התפוח. שד יכול להסתבך בצרות צרורות אם הוא עושה את הדבר הנכון." הוא גיחך פתאום. "זה יהיה מצחיק אם בעצם שנינו טעינו, לא? נכון שזה יהיה מצחיק אם אני עשיתי משהו טוב ואתה עשית משהו רע?"
     
    "לא ממש," אמר אזירפאל.
     
    קרולי התבונן בגשם.
     
    "לא," הוא אמר והרצין. "כנראה לא."
     
    מסכים שחורים־אפורים ירדו על גן עדן. רעם נהם בין הגבעות. החיות, שאך לא מזמן זכו לשמות, התכווצו בפני הסערה.
     
    במרחק, ביער הנוטף, ריצד בין העצים משהו בוהק ויוקד.
     
    לילה קודר וסוער עמד לרדת.