סודו של תליון אבן הירקן
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
סודו של תליון אבן הירקן
מכר
מאות
עותקים
סודו של תליון אבן הירקן
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

סודו של תליון אבן הירקן

4.6 כוכבים (30 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    קירסטי מאנינג גדלה בצפון ניו־סאות־ויילס שבאוסטרליה. יש לה תואר אקדמי בספרות ובתקשורת, והיא עבדה כעורכת ומנהלת בית הוצאה לאור במשך יותר מעשור. הרומן הראשון שלה The Midsummer Garden ראה אור בשנת 2017.
     
    מסעותיה של מאנינג, נערת כפר עם יצר נדודים, לקחו אותה אל רוב ארצות אירופה, אל החוף המזרחי והמערבי של ארצות הברית ולמקומות שונים באסיה. הרשימות והצילומים של קירסטי בעיתונות עוסקים בעיקר בסגנון חיים ובטיולים ומתפרסמים בקביעות בשבועונים, בעיתונים יומיים ובאינטרנט.
     
    בשנת 2007 בנו קירסטי ובעלה, עם שני זאטוטים וילד בדרך, בית במטע אגוזים עתיק באזור מאסֶדון ריינגֶ'ס המיוער. הם נטעו פרדס ושתלו גן ירק, כבשו שבילים בין ערוגות שופעות מרווה ורוזמרין, ארגו גבולות מענפי עץ ערמון ובנו במו ידיהם גדרות אבן רבות.
     
    יחד עם בעלה אלכס וילוקס, קירסטי היא שותפה בבר יין במלבורן, שזכה בפרס, וב"פרינס אוף ויילס סטור" בסידני ובמלבורן.

    תקציר

    "קירסטי מאנינג אורגת חוטים לא מוכרים של מלחמת העולם השנייה, סודות משפחתיים, עבר והווה, לספר יפהפה שלא ניתן להניחו מהיד". הת'ר מוריס, "המקעקע מאושוויץ"
     
    רומן היסטורי עוצר־נשימה על סיפורם של הפליטים היהודים שנמלטו משנגחאי בזמן מלחמת העולם השנייה.
    1939: בשנגחאי, הידועה גם כ"פריז של המזרח הרחוק", פוגשת לי בת המקום את רומי הפליטה הווינאית, ובין השתיים מתפתחת חברוּת אמיצה. אלא שענני המלחמה המתחשרים מעיבים ממעל בשעה שהן חומקות בין הרחובות הזוהרים של האזור הנמצא בשליטה צרפתית לבין הרחובות מוכי הייאוש של הגטו. לבסוף המציאות הקשה מכריעה אותן והחברות נאלצות להיפרד.
     
    2016: אלכסנדרה שבורת הלב עוזבת את לונדון בסערה וחוזרת לאוסטרליה כדי לבלות בחברתם של סבתא רומי וסבא וילהלם ששוכב על ערש דווי. נותרו להם רק שבועות ספורים יחד, והסבים מתחילים לחשוף בפני נכדתם פיסות מסתורין משפחתיות שנשמרו בסוד במשך יותר מחצי מאה.
     
    אלכסנדרה טסה לשנגחאי, נחושה להתחקות אחר עברם של סבה וסבתה. בעודה מקלפת את השכבות של חייהם הסודיים, היא מתחילה לפקפק בכל מה שהיא יודעת על משפחתה – ועל עצמה.
     
    "סודו של תליון אבן הירקן" הוא סיפור יפהפה, שופע קסם וחושניות, על חברוּת נשית, על מחיר האהבה ועל כוחם של מצוקה ואומץ לב לעצב אותנו ואת עתידנו.

    פרק ראשון

    ראשית דבר
     
    שנגחאי, 14 באוקטובר 1944
     
     
    זו היתה הפעם הראשונה שהיא הפרה את הכללים של פאפה. גרונה של רומי התכווץ שעה שאחזה באישור המעבר של פליט, שהיה בכיס מעילהּ, והתקרבה אל נקודת הביקורת של הגטו. אישור המעבר הונפק לה לצורך לימודים באוניברסיטה באזור הצרפתי, אלא שהשעה כבר היתה שעת ערב מאוחרת. התירוץ שהכינה היה שיעור במחלות מידבקות בקורס ערב, ורצועת הילקוט התחפרה בכתפה בגלל ספר הלימוד הכבד שנשאה בו.
     
    רומי עצרה את נשימתה ונעמדה לפני חייל יפני נטול הבעה. היא התחילה להוציא את הספר מהילקוט, אבל החייל הצעיר נאנח, ותוך שחבט ביתוש רמז לה בהנהון לעבור - הוא נראה מיוזע, עייף וכחוש בדיוק כמוה.
     
    "תחזרי לפני העוצר," נבח. "אחרת..." הוא העביר אצבע לרוחב צווארו.
     
    רומי הנהנה, מחשש שלא תצליח לדבר.
     
    מרוב פחד להביט לאחור, ובלי פרוטה שתאפשר לה לעצור את אחת הריקשות הרתומות לאופניים או לאדם, פילסה את דרכה בין החשמליות ורצה לעבר גשר הגן. הילקוט וספר הלימוד שבתוכו נחבטו בירכה. היא מחתה את הזיעה ממצחה בשרוול המעיל של אמהּ וניסתה לגרש את המחשבות על הוריה. הם היו אוסרים עליה לצאת מהגטו. הסיכון שתיתפס היה גדול מדי, ואחרי כל מה שקרה...
     
    כשעלתה על מבנה הברזל של הגשר, הגיעו אל אפה ריחות הסירות שהצטופפו בנחל הסוּצ'וֹאוּ ונישאו מעלה. האוויר החם היה סמיך מריח של ביוב ודגים מיטגנים מעורב בניחוחות של הֶל, קינמון וכוכבי אניס. משפחות בסירות זעירות צעקו וצחקו. כבסים על חבלים שנמתחו שורות־שורות לרוחב קורות התנפנפו ברוח הערב הקלה, ונקישות של כפות נוחתות על ווֹקים ועל סירים הדהדו עמוק אל תוך הערב.
     
    כשהגיעה אל הקצה המרוחק של הגשר, שיגר אליה רוכל שהכין אטריות מבצק חיוך נטול שיניים ושאל, "את קונה, ילדה?"
     
    היא נענעה בראשה לשלילה. הבטן כאבה לה - חוץ מקערית של דייסת קונג'י דלילה לא אכלה דבר מהבוקר.
     
    כדי להימנע מכל מחשבה על אוכל היא העבירה את עשר דקות ההליכה בניסיון לתכנן איך תחמוק פנימה למלון המפואר ביותר בשנגחאי. עד מהרה פנתה בקרן רחוב, ואורות הטיילת - הבּוּנד - הבליחו לאורך נהר הוואנגפּוּ.1 בנקים בסגנון רומנסקי ובנייני משרדים מעוצבים בהשראה רנסנסית, עטורים בגגותיהם בדגלי השמש העולה, פלרטטו עם המדרכה. היא צעדה לעבר מלון האר־דקו המואר, שעל גגו התנוססה פירמידה בצבע ירוק־תפוח - ה"קתאי". מחוץ לדלתות המסתובבות צחקו חיילים יפנים והציתו סיגריות לזונות רוסיות גבוהות, רזות ושקופות עור, עם שפתיים אדומות ושמלות משי.
     
    רומי עברה על פניהם בזהירות בראש מושפל והקפידה לא ליצור קשר עין. היא שמחה שלבשה את החליפה החומה הסתמית של אמה. היא היתה קרובה עכשיו...
     
    היא נכנסה בזהירות לרחבת הכניסה הגבוהה של המלון ווידאה שנקישות עקביה על אריחי הפסיפס לא יישמעו. המבואה היתה מלאה עובדים במדי פשתן לבנים מגוהצים שנשאו בקבוקי שמפניה וּויסקי על מגשי כסף. חיילים יפנים התרועעו עם זוגות של גרמנים, צרפתים וסינים, הגברים במקטורני ערב לבנים, והנשים עם צעיפי נוצות בצבעים פסטליים תלויים על זרועותיהן וענקי יהלומים לצוואריהן. הם שוחחו עם גברות סיניות הדורות בשמלות סיניות מכופתרות או בשמלות ערב חשופות גב מבד לאמֶה. הנשים החליקו את שמלותיהן שעה שרומי שמעה מלצר אומר באנגלית, "גבירותי ורבותי, בואו אחרי בבקשה, ההצגה עומדת להתחיל. אלווה אתכם לשולחנות שלכם."
     
    עיניה של רומי דמעו מעט מעננת עשן צורב ומניחוחות של בשמים מתקתקים שעה שהביטה בחלל שהיה כולו ניוון אלגנטי. היא נתקפה סחרחורת ופחד, אבל היתה עכשיו קרובה מכדי לסגת. האיש שהשתוקקה נואשות למצוא - שסיכנה את חייה למענו - היה בבר הזה.
     
    רומי היתה במרחק של צעדים ספורים בלבד. תזמורת התחילה לנגן את האקורדים הראשונים של "סאמרטיים" של גרשווין. היא נשמה עמוק כדי להרגיע את לבה ההולם ונכנסה בעקבות ריח העשן והוויסקי בפתח דלת העץ אל בר הג'אז.
     
    אסור שהדבר יתגלה אי־פעם למישהו. את שניהם יהרגו.
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
    וינה, 10 בנובמבר 1938
     
     
    אחד הכללים החדשים של פאפה היה שאסור להביט למעלה, אבל כשרומי הביטה לאורך ויפּלינגֶרשטראסה היא ראתה רסיסי זכוכית תלויים כמו שיניים שבורות על מסגרות עץ כבדות. חלונות הראווה של חנויות יפות הפכו בן לילה למפלצות לטאה מפחידות. הרחוב הרחב והמפואר היה לים של מעילים כהים - שחורים, חומים, כחולים ואפורים - שהתפתלו נואשות בין בנייני האבן המעוטרים.
     
    איש מהמבוגרים לא ידע לאן ללכת.
     
    היו שניסו לטאטא שברי זכוכית. אנשים התקהלו, הסתובבו ודיברו, בכו וצעקו. מכוניות שחורות צפרו ברחוב השוקק, והיו ביניהן שבמקום לחכות שהכביש יפונה מהפסולת, נכנסו בין האנשים בלי להאט ואילצו אותם לפנות במהירות את הדרך.
     
    אביה לפת את שורש כף ידה האחת ואמה את זה של האחרת, וכך נגררה רומי בכאוס כמו ילדה קטנה, אף שהיתה בת שתים־עשרה. למרות זאת היא לא השמיעה קול, נשמע רק קולם של שברי הזכוכית שנמחצו למדרך נעליה. היא ניסתה לציית לכללים של פאפה, נמנעה מקשר עין עם כל הראשים שמעל המעילים. במקום זאת התרכזה בכפות רגליהם של אחיה הבוגרים בֶּנימין ודניאל, שהלכו במרחק־מה לפניהם.
     
    רומי הביטה הצדה מתחת לבּרט הכחול שחבשה. פיסות נייר שננעצו בדלתות המנותצות והחבוטות התנפנפו ברוח הקלה.
     
     
     
    Whert euch! Kauft nicht bei Juden!
     
    היזהרו! אל תקנו אצל יהודים!
     
    Keine Juden!
     
    בלי יהודים!
     
     
     
    השלטים באותו יום היו רבים, פי שניים מאלה שהיו יום קודם לכן. "למה הם ממשיכים לתלות את השלטים האלה?"
     
    פאפה הביט בה בעיניים דומעות ונד בראשו, אך לא האט את קצב הליכתו. "הֵר היטלר שונא יהודים. ואני חושש שכל זמן שהנאצים ישלטו באוסטריה, שום דבר לא יהיה כמו שהיה."
     
    "אבל אני לא מבינה, למה הפיהרר שונא אותנו? למה..."
     
    "זה לא המקום לדבר," אמר פאפה וקטע את דבריה. "הרחובות לא בטוחים... תזדרזי. ותזכרי את הכללים, רומי." לפאפה היתה בדרך כלל תשובה לכל דבר, אבל היום הוא נראה אובד עצות כמו שרומי הרגישה.
     
    היא מעדה על כיסא הפוך כשמוּטי משכה אותה בזרועה. משפחת בֶּרנפֶלד היתה צריכה רק להגיע הביתה.
     
    שלושה גושי בניינים מאחוריהם, כל מה שנותר כעת מבית הכנסת שלהם היה לבנים מפוחמות, אריחים אפורים וקורות עץ שקרסו מתחת לשברים ועדיין בערו. ספריית בית הכנסת, שהיו בה ספרים וכתבי יד נדירים, היתה כעת ערימה של אודים עשֵׁנים על שביל הכניסה.
     
    הם פילסו את דרכם בין ערימות פסולת. רומי השתעלה, גרונה נחרך ועיניה צרבו. ריח עז של עשן ודלק עמד באוויר והכאיב לה בכל נשימה. היא היתה שמחה אילו הוריה האטו מעט את קצב ההליכה. שלפוחית גדולה שנוצרה בעקב כף רגלה מנעלי הלַכָּה החדשות הציקה לה, והמעיל העבה עם כפתורי הזהב הכפולים המבריקים - איזה פינוק זה היה בשבוע שעבר - גירד לה בידיים ושפשף את עורפה.
     
    מזווית עינה ראתה את פאפה ממשש את הכיס הפנימי של מעילו, שהיה תפוח מהדרכונים שלהם. הם עשו קילומטרים ברגל כדי להגיע לקונסוליה הבריטית ולהתחנן לאשרות.
     
    "למדתי באוקספורד לדוקטורט, לימדתי רפואה בבית החולים שם במשך שנה, כולנו מדברים אנגלית - ולכל זה אין שום משמעות?" דרש פאפה לדעת.
     
    הפקיד בקונסוליה, שהיו לו שיער בצבע עכבר ושעון כיס מזהב, השיב בנימה של התנצלות. "לצערי יש לנו הוראות, ד"ר ברנפלד. לבריטניה יש מדיניות הגירה ברורה. יש לנו רשימת המתנה לאשרות. שום יוצאים מן הכלל. אפילו לא בעלי מקצוע מומחים." הוא בלע רוק והביט בנעליו, ואוזניו הוורידו. "גם באמריקה יש אותם חוקים. ושמעתי שאפילו בפלשתינה מסרבים עכשיו לקבל עוד אוניות עמוסות פליטים. אני נורא מצטער..." הוא משך בכתפיו והרים את כפות ידיו בחוסר אונים.
     
    פאפה הנהן, החזיר את הדרכונים לכיס המעיל ונפנה לקחת את מגבעת הלֶבֶד החומה שנחה על המכתבה.
     
    הפקיד השתעל. "אתה יודע," הוא אמר, "יש מקום שאפשר להגיע אליו בלי אשרה." הוא רכן לעבר המשפחה ולחש, "שנגחאי. אתם..." הוא היסס.
     
    מוטי החווירה ונענעה בראשה לשלילה.
     
    "אולי שווה ל..." קולו גווע.
     
    פאפה נענע בראשו לשלילה והפטיר, "דַנקֶה."
     
    רומי חשבה שמוטי תמחץ את ידה כשמשכה אותה אל מחוץ למשרד בנקישות רמות של עקבים על רצפת הפרקט.
     
    מוטי כמעט לא האטה מרגע שיצאו מהקונסוליה, אבל כשהתקרבו אל בית הקפה החביב על רומי, היא קיוותה שהם ייכנסו לשם לתה מנחה. רומי פתחה את פיה כדי לבקש זאת, אבל אז נזכרה בהוראות של פאפה. בלי דיבורים.
     
    כשעברו ליד בית הקפה, הציצה רומי אל הבר החשוך שבפנים וראתה אדונים בחליפות כהות לוגמים קפה וקוראים עיתון, ומתעלמים מהאנדרלמוסיה שבחוץ. היא ראתה בעיני רוחה אותה ואת מוטי יושבות ליד אחד משולחנות השיש הקטנים, ספל עדין של קפה לפני מוטי, ולפניה שוקו כהה וחם מעוטר בערימה גבוהה של קצפת. זה היה הטקס הקבוע שלהן אחרי שיעורי הפסנתר שלה בשבתות אחר הצהריים. רומי תהתה אם הֵר בלוך הסכים להקדיש לה חצי שעה בכל שבוע רק מתוך נאמנות לאחֶיה. דניאל ניגן בתזמורת ג'אז באוניברסיטה, ובנימין הגיש את מועמדותו ללימודים בווינר שטאטאוֹפֶּר - האופרה הלאומית היוקרתית של וינה, לפני שהממשלה החדשה אסרה זאת עליו. שבוע קודם לכן היא מתחה את אצבעותיה הקצרות בסדרה שלמה של ארפג'ים ברה מז'ור, בלי לעצור, ואחר כך ניגנה ברמה סבירה תיבות פתיחה של מאהלר. הֵר בלוך מחא כפיים ואמר, "בראבו!"
     
    כשהתקדמו אל חנות הפסנתרים של הֵר בלוך בערפל המר ורווי העשן, מתחה רומי את ראשה כדי לראות את פסנתר הכנף שבחלון הראווה. במקום זאת ראתה רגלי מהגוני מעוקמות של פסנתר מיטלטלות דרך שמשה שבורה.
     
    "תראו!" היא קראה והצביעה בבהלה. הֵר בלוך נגרר החוצה בשערותיו והושלך אל קומץ גברים בגיל העמידה שכרעו על הידיים ועל הברכיים, אספו את שברי הזכוכית וקרצפו את הרחוב. שני חיילים בלונדינים הפילו אותו ארצה, וכשהתרומם, ניגש הנמוך שבהם ובעט בחוזקה בבטנו. הר בלוך נותר שוכב פרקדן על המדרכה.
     
    "Halt! Bitte höern Sie auf! " תפסיקו. בבקשה תפסיקו!
     
    ראשה של רומי הסתחרר כשבנימין ירד מהמדרכה ועזר להר בלוך להתיישב. פאפה פלט קללה כשדניאל ניגש לשם אחרי אחיו. רומי עצרה את נשימתה כשמוטי אחזה בידה בחוזקה - היא ידעה שהבנים יהיו בצרה צרורה כשיגיעו הביתה.
     
    אחד החיילים ניגש אל בנימין, ורומי התאבנה, ואחר כך נרגעה כשזיהתה אותו. זה היה פרנץ, בריטון מהמקהלה של בנימין, והיא היתה בטוחה שהמורה לנגינה נקלע לאי־הבנה ושבנימין יוכל להסדיר את העניין עם חברו. אבל כשפרנץ הביט בבנימין הוא לא חייך. הוא גם לא לחץ את ידו. במקום זאת הוא הפך את הרובה הארוך שבידו וחבט בראשו של בנימין בקת.
     
    מקץ שנים - לעת זקנתה - רומי עדיין ניסתה לשכוח את מה שקרה אחר כך, אבל הזיכרון היה חקוק בלבה.
     
    בנימין והֵר בלוך הופלו על אבני הריצוף העגולות. דם ניגר מאוזניהם וזלג על סנטרם. מוטי פלטה צעקה רמה, ובקהל שהתקבץ סביבם הושלך הס. הנשימות של רומי היו רדודות, מלאות ריח של זיעה, עשן, שתן ופחד, כשהחייל הרים את הרובה אל כתפו.
     
    ירייה.
     
    "בנימין!" עורה של רומי קפא והתלחלח שעה שחלק ממצחו של בנימין ואוזנו התפצחו, ודם חם ניתז על פניה. היא נאנקה.
     
    עוד ירייה.
     
    הר בלוך נפל על אבני הריצוף.
     
    מוטי, שעמדה לידה, התמוטטה ונפלה ארצה. דניאל זינק קדימה ורץ אל בנימין, אבל פרנץ תפס אותו בצוואר.
     
    רומי עמדה קפואה. אחיה... הוא...?
     
    בנימין היה מוטל מת.
     
    פאפה יילל כמו זאב כשניסה לפלס את דרכו בין המתקהלים כדי להגיע אל בניו, אבל חומת חיילים חסמה את דרכו. קול נפץ נשמע באוויר, עוד רובים ירו, והפעם צנחו כולם על המדרכה. רומי הרגישה ששבר זכוכית נתקע בברכה ופלטה צעקה.
     
    יד שחררה אותה במשיכה מכובדו של מישהו שהיה מוטל בחלקו עליה, והיא זחלה אל גדר אבן קפואה שהפרידה בין חזיתות של חנויות ונשענה עליה.
     
    פאפה ישב על אחוריו וחפן את ראשו בידיו. מוטי ניסתה להתיישב אבל התקשתה לנשום. רומי נשארה במקומה. מרוקנת והמומה.
     
    היא עצרה את נשימתה שעה שהחיילים העמידו את כל הצעירים באמצע הרחוב.
     
    רומי פרצה בבכי. הם ודאי לא יירו גם בדניאל, נכון?
     
    המנהיג נופף בידו, ושלוש משאיות שארגזיהן מכוסים התקדמו. כל הצעירים - לרבות דניאל - הצטוו לעלות עליהן. דניאל טיפס על המשאית והביט מעבר לכתפו במוטי ובפאפה ופחד בעיניו.
     
    "דניאל!" צעקה מוטי.
     
    פאפה הושיט את ידו אל דניאל, אבל באותו רגע הגיח לעברם השכן שלהם, הר גרוּבֶּר, מבין המתקהלים. פניו היו נפולות וחיוורות כשהניח את שתי ידיו על כתפיו של פאפה.
     
    "אתם חייבים לעזוב, אוסקר. עכשיו! למען רומי ומרטה. הם יהרגו גם אתכם. תעזבו את וינה. אוסטריה יצאה מדעתה."
     
    פאפה נענע בראשו. "אני... בנימין, דניאל. הבנים שלי..." קולו נסדק ונשבר. "אני לא אעזוב אותם," הוא הצליח למלט מפיו. "אני... אני לא יכול." הוא הרכין את ראשו ופרץ בבכי שעה שסביבם התחילו אנשים לעזור זה לזה לקום. היו שנמנעו מלהביט בפאפה, כאילו יידבקו באסונו, ואילו אחרים הביטו בו בעיניים שטופות דמעות ומלאות חמלה.
     
    מוטי זחלה אל פאפה, והם התחבקו ובכו והתנדנדו קדימה ואחורה.
     
    הר גרובר התכופף. "תנו לי לעזור לכם," הוא לחש. "אתם חייבים לחצות את הגבול. עלינו לעזוב מיד."
     
    עורה של רומי היה דביק, ולבה האיץ את פעימותיו. ברכיה הלמו במקום שנחתכו. היא נתקפה חולשה. ואחר כך חושך...
     
     
    ***
     
     
    כשהתעוררה היו פניה של רומי טמונות בצווארו של פאפה, שנשא אותה לאורך ויפלינגֶרשטראסה. אמהּ - פניה אפורות כאפר - הלכה לידם, וידה המגוננת נחה על כתפה של רומי. ראשה הלם עם כל צעד של פאפה. קול של זכוכית נמחצת. שוב ושוב ושוב. הם הולכים הביתה או עוזבים?
     
    רומי הציצה אל מעבר לכתפו של אביה. הערב ירד, ופרסת סוס צהובה הבליחה לאורו של אחד מפנסי הרחוב המעטים שנשארו שלמים. תמונה דהויה של מנקה ארובות היתה תלויה על הגגון. ומתחתיה, באותיות ירוקות ואדומות עליזות, נכתב: Geh nicht am glück vorbei.
     
    אל תניח למזל לחלוף על פניך.
     
     
     
     
    קירסטי מאנינג גדלה בצפון ניו־סאות־ויילס שבאוסטרליה. יש לה תואר אקדמי בספרות ובתקשורת, והיא עבדה כעורכת ומנהלת בית הוצאה לאור במשך יותר מעשור. הרומן הראשון שלה The Midsummer Garden ראה אור בשנת 2017.
     
    מסעותיה של מאנינג, נערת כפר עם יצר נדודים, לקחו אותה אל רוב ארצות אירופה, אל החוף המזרחי והמערבי של ארצות הברית ולמקומות שונים באסיה. הרשימות והצילומים של קירסטי בעיתונות עוסקים בעיקר בסגנון חיים ובטיולים ומתפרסמים בקביעות בשבועונים, בעיתונים יומיים ובאינטרנט.
     
    בשנת 2007 בנו קירסטי ובעלה, עם שני זאטוטים וילד בדרך, בית במטע אגוזים עתיק באזור מאסֶדון ריינגֶ'ס המיוער. הם נטעו פרדס ושתלו גן ירק, כבשו שבילים בין ערוגות שופעות מרווה ורוזמרין, ארגו גבולות מענפי עץ ערמון ובנו במו ידיהם גדרות אבן רבות.
     
    יחד עם בעלה אלכס וילוקס, קירסטי היא שותפה בבר יין במלבורן, שזכה בפרס, וב"פרינס אוף ויילס סטור" בסידני ובמלבורן.

    עוד על הספר

    סודו של תליון אבן הירקן קירסטי מאנינג
    ראשית דבר
     
    שנגחאי, 14 באוקטובר 1944
     
     
    זו היתה הפעם הראשונה שהיא הפרה את הכללים של פאפה. גרונה של רומי התכווץ שעה שאחזה באישור המעבר של פליט, שהיה בכיס מעילהּ, והתקרבה אל נקודת הביקורת של הגטו. אישור המעבר הונפק לה לצורך לימודים באוניברסיטה באזור הצרפתי, אלא שהשעה כבר היתה שעת ערב מאוחרת. התירוץ שהכינה היה שיעור במחלות מידבקות בקורס ערב, ורצועת הילקוט התחפרה בכתפה בגלל ספר הלימוד הכבד שנשאה בו.
     
    רומי עצרה את נשימתה ונעמדה לפני חייל יפני נטול הבעה. היא התחילה להוציא את הספר מהילקוט, אבל החייל הצעיר נאנח, ותוך שחבט ביתוש רמז לה בהנהון לעבור - הוא נראה מיוזע, עייף וכחוש בדיוק כמוה.
     
    "תחזרי לפני העוצר," נבח. "אחרת..." הוא העביר אצבע לרוחב צווארו.
     
    רומי הנהנה, מחשש שלא תצליח לדבר.
     
    מרוב פחד להביט לאחור, ובלי פרוטה שתאפשר לה לעצור את אחת הריקשות הרתומות לאופניים או לאדם, פילסה את דרכה בין החשמליות ורצה לעבר גשר הגן. הילקוט וספר הלימוד שבתוכו נחבטו בירכה. היא מחתה את הזיעה ממצחה בשרוול המעיל של אמהּ וניסתה לגרש את המחשבות על הוריה. הם היו אוסרים עליה לצאת מהגטו. הסיכון שתיתפס היה גדול מדי, ואחרי כל מה שקרה...
     
    כשעלתה על מבנה הברזל של הגשר, הגיעו אל אפה ריחות הסירות שהצטופפו בנחל הסוּצ'וֹאוּ ונישאו מעלה. האוויר החם היה סמיך מריח של ביוב ודגים מיטגנים מעורב בניחוחות של הֶל, קינמון וכוכבי אניס. משפחות בסירות זעירות צעקו וצחקו. כבסים על חבלים שנמתחו שורות־שורות לרוחב קורות התנפנפו ברוח הערב הקלה, ונקישות של כפות נוחתות על ווֹקים ועל סירים הדהדו עמוק אל תוך הערב.
     
    כשהגיעה אל הקצה המרוחק של הגשר, שיגר אליה רוכל שהכין אטריות מבצק חיוך נטול שיניים ושאל, "את קונה, ילדה?"
     
    היא נענעה בראשה לשלילה. הבטן כאבה לה - חוץ מקערית של דייסת קונג'י דלילה לא אכלה דבר מהבוקר.
     
    כדי להימנע מכל מחשבה על אוכל היא העבירה את עשר דקות ההליכה בניסיון לתכנן איך תחמוק פנימה למלון המפואר ביותר בשנגחאי. עד מהרה פנתה בקרן רחוב, ואורות הטיילת - הבּוּנד - הבליחו לאורך נהר הוואנגפּוּ.1 בנקים בסגנון רומנסקי ובנייני משרדים מעוצבים בהשראה רנסנסית, עטורים בגגותיהם בדגלי השמש העולה, פלרטטו עם המדרכה. היא צעדה לעבר מלון האר־דקו המואר, שעל גגו התנוססה פירמידה בצבע ירוק־תפוח - ה"קתאי". מחוץ לדלתות המסתובבות צחקו חיילים יפנים והציתו סיגריות לזונות רוסיות גבוהות, רזות ושקופות עור, עם שפתיים אדומות ושמלות משי.
     
    רומי עברה על פניהם בזהירות בראש מושפל והקפידה לא ליצור קשר עין. היא שמחה שלבשה את החליפה החומה הסתמית של אמה. היא היתה קרובה עכשיו...
     
    היא נכנסה בזהירות לרחבת הכניסה הגבוהה של המלון ווידאה שנקישות עקביה על אריחי הפסיפס לא יישמעו. המבואה היתה מלאה עובדים במדי פשתן לבנים מגוהצים שנשאו בקבוקי שמפניה וּויסקי על מגשי כסף. חיילים יפנים התרועעו עם זוגות של גרמנים, צרפתים וסינים, הגברים במקטורני ערב לבנים, והנשים עם צעיפי נוצות בצבעים פסטליים תלויים על זרועותיהן וענקי יהלומים לצוואריהן. הם שוחחו עם גברות סיניות הדורות בשמלות סיניות מכופתרות או בשמלות ערב חשופות גב מבד לאמֶה. הנשים החליקו את שמלותיהן שעה שרומי שמעה מלצר אומר באנגלית, "גבירותי ורבותי, בואו אחרי בבקשה, ההצגה עומדת להתחיל. אלווה אתכם לשולחנות שלכם."
     
    עיניה של רומי דמעו מעט מעננת עשן צורב ומניחוחות של בשמים מתקתקים שעה שהביטה בחלל שהיה כולו ניוון אלגנטי. היא נתקפה סחרחורת ופחד, אבל היתה עכשיו קרובה מכדי לסגת. האיש שהשתוקקה נואשות למצוא - שסיכנה את חייה למענו - היה בבר הזה.
     
    רומי היתה במרחק של צעדים ספורים בלבד. תזמורת התחילה לנגן את האקורדים הראשונים של "סאמרטיים" של גרשווין. היא נשמה עמוק כדי להרגיע את לבה ההולם ונכנסה בעקבות ריח העשן והוויסקי בפתח דלת העץ אל בר הג'אז.
     
    אסור שהדבר יתגלה אי־פעם למישהו. את שניהם יהרגו.
     
     
     
     
     
    פרק 1
     
    וינה, 10 בנובמבר 1938
     
     
    אחד הכללים החדשים של פאפה היה שאסור להביט למעלה, אבל כשרומי הביטה לאורך ויפּלינגֶרשטראסה היא ראתה רסיסי זכוכית תלויים כמו שיניים שבורות על מסגרות עץ כבדות. חלונות הראווה של חנויות יפות הפכו בן לילה למפלצות לטאה מפחידות. הרחוב הרחב והמפואר היה לים של מעילים כהים - שחורים, חומים, כחולים ואפורים - שהתפתלו נואשות בין בנייני האבן המעוטרים.
     
    איש מהמבוגרים לא ידע לאן ללכת.
     
    היו שניסו לטאטא שברי זכוכית. אנשים התקהלו, הסתובבו ודיברו, בכו וצעקו. מכוניות שחורות צפרו ברחוב השוקק, והיו ביניהן שבמקום לחכות שהכביש יפונה מהפסולת, נכנסו בין האנשים בלי להאט ואילצו אותם לפנות במהירות את הדרך.
     
    אביה לפת את שורש כף ידה האחת ואמה את זה של האחרת, וכך נגררה רומי בכאוס כמו ילדה קטנה, אף שהיתה בת שתים־עשרה. למרות זאת היא לא השמיעה קול, נשמע רק קולם של שברי הזכוכית שנמחצו למדרך נעליה. היא ניסתה לציית לכללים של פאפה, נמנעה מקשר עין עם כל הראשים שמעל המעילים. במקום זאת התרכזה בכפות רגליהם של אחיה הבוגרים בֶּנימין ודניאל, שהלכו במרחק־מה לפניהם.
     
    רומי הביטה הצדה מתחת לבּרט הכחול שחבשה. פיסות נייר שננעצו בדלתות המנותצות והחבוטות התנפנפו ברוח הקלה.
     
     
     
    Whert euch! Kauft nicht bei Juden!
     
    היזהרו! אל תקנו אצל יהודים!
     
    Keine Juden!
     
    בלי יהודים!
     
     
     
    השלטים באותו יום היו רבים, פי שניים מאלה שהיו יום קודם לכן. "למה הם ממשיכים לתלות את השלטים האלה?"
     
    פאפה הביט בה בעיניים דומעות ונד בראשו, אך לא האט את קצב הליכתו. "הֵר היטלר שונא יהודים. ואני חושש שכל זמן שהנאצים ישלטו באוסטריה, שום דבר לא יהיה כמו שהיה."
     
    "אבל אני לא מבינה, למה הפיהרר שונא אותנו? למה..."
     
    "זה לא המקום לדבר," אמר פאפה וקטע את דבריה. "הרחובות לא בטוחים... תזדרזי. ותזכרי את הכללים, רומי." לפאפה היתה בדרך כלל תשובה לכל דבר, אבל היום הוא נראה אובד עצות כמו שרומי הרגישה.
     
    היא מעדה על כיסא הפוך כשמוּטי משכה אותה בזרועה. משפחת בֶּרנפֶלד היתה צריכה רק להגיע הביתה.
     
    שלושה גושי בניינים מאחוריהם, כל מה שנותר כעת מבית הכנסת שלהם היה לבנים מפוחמות, אריחים אפורים וקורות עץ שקרסו מתחת לשברים ועדיין בערו. ספריית בית הכנסת, שהיו בה ספרים וכתבי יד נדירים, היתה כעת ערימה של אודים עשֵׁנים על שביל הכניסה.
     
    הם פילסו את דרכם בין ערימות פסולת. רומי השתעלה, גרונה נחרך ועיניה צרבו. ריח עז של עשן ודלק עמד באוויר והכאיב לה בכל נשימה. היא היתה שמחה אילו הוריה האטו מעט את קצב ההליכה. שלפוחית גדולה שנוצרה בעקב כף רגלה מנעלי הלַכָּה החדשות הציקה לה, והמעיל העבה עם כפתורי הזהב הכפולים המבריקים - איזה פינוק זה היה בשבוע שעבר - גירד לה בידיים ושפשף את עורפה.
     
    מזווית עינה ראתה את פאפה ממשש את הכיס הפנימי של מעילו, שהיה תפוח מהדרכונים שלהם. הם עשו קילומטרים ברגל כדי להגיע לקונסוליה הבריטית ולהתחנן לאשרות.
     
    "למדתי באוקספורד לדוקטורט, לימדתי רפואה בבית החולים שם במשך שנה, כולנו מדברים אנגלית - ולכל זה אין שום משמעות?" דרש פאפה לדעת.
     
    הפקיד בקונסוליה, שהיו לו שיער בצבע עכבר ושעון כיס מזהב, השיב בנימה של התנצלות. "לצערי יש לנו הוראות, ד"ר ברנפלד. לבריטניה יש מדיניות הגירה ברורה. יש לנו רשימת המתנה לאשרות. שום יוצאים מן הכלל. אפילו לא בעלי מקצוע מומחים." הוא בלע רוק והביט בנעליו, ואוזניו הוורידו. "גם באמריקה יש אותם חוקים. ושמעתי שאפילו בפלשתינה מסרבים עכשיו לקבל עוד אוניות עמוסות פליטים. אני נורא מצטער..." הוא משך בכתפיו והרים את כפות ידיו בחוסר אונים.
     
    פאפה הנהן, החזיר את הדרכונים לכיס המעיל ונפנה לקחת את מגבעת הלֶבֶד החומה שנחה על המכתבה.
     
    הפקיד השתעל. "אתה יודע," הוא אמר, "יש מקום שאפשר להגיע אליו בלי אשרה." הוא רכן לעבר המשפחה ולחש, "שנגחאי. אתם..." הוא היסס.
     
    מוטי החווירה ונענעה בראשה לשלילה.
     
    "אולי שווה ל..." קולו גווע.
     
    פאפה נענע בראשו לשלילה והפטיר, "דַנקֶה."
     
    רומי חשבה שמוטי תמחץ את ידה כשמשכה אותה אל מחוץ למשרד בנקישות רמות של עקבים על רצפת הפרקט.
     
    מוטי כמעט לא האטה מרגע שיצאו מהקונסוליה, אבל כשהתקרבו אל בית הקפה החביב על רומי, היא קיוותה שהם ייכנסו לשם לתה מנחה. רומי פתחה את פיה כדי לבקש זאת, אבל אז נזכרה בהוראות של פאפה. בלי דיבורים.
     
    כשעברו ליד בית הקפה, הציצה רומי אל הבר החשוך שבפנים וראתה אדונים בחליפות כהות לוגמים קפה וקוראים עיתון, ומתעלמים מהאנדרלמוסיה שבחוץ. היא ראתה בעיני רוחה אותה ואת מוטי יושבות ליד אחד משולחנות השיש הקטנים, ספל עדין של קפה לפני מוטי, ולפניה שוקו כהה וחם מעוטר בערימה גבוהה של קצפת. זה היה הטקס הקבוע שלהן אחרי שיעורי הפסנתר שלה בשבתות אחר הצהריים. רומי תהתה אם הֵר בלוך הסכים להקדיש לה חצי שעה בכל שבוע רק מתוך נאמנות לאחֶיה. דניאל ניגן בתזמורת ג'אז באוניברסיטה, ובנימין הגיש את מועמדותו ללימודים בווינר שטאטאוֹפֶּר - האופרה הלאומית היוקרתית של וינה, לפני שהממשלה החדשה אסרה זאת עליו. שבוע קודם לכן היא מתחה את אצבעותיה הקצרות בסדרה שלמה של ארפג'ים ברה מז'ור, בלי לעצור, ואחר כך ניגנה ברמה סבירה תיבות פתיחה של מאהלר. הֵר בלוך מחא כפיים ואמר, "בראבו!"
     
    כשהתקדמו אל חנות הפסנתרים של הֵר בלוך בערפל המר ורווי העשן, מתחה רומי את ראשה כדי לראות את פסנתר הכנף שבחלון הראווה. במקום זאת ראתה רגלי מהגוני מעוקמות של פסנתר מיטלטלות דרך שמשה שבורה.
     
    "תראו!" היא קראה והצביעה בבהלה. הֵר בלוך נגרר החוצה בשערותיו והושלך אל קומץ גברים בגיל העמידה שכרעו על הידיים ועל הברכיים, אספו את שברי הזכוכית וקרצפו את הרחוב. שני חיילים בלונדינים הפילו אותו ארצה, וכשהתרומם, ניגש הנמוך שבהם ובעט בחוזקה בבטנו. הר בלוך נותר שוכב פרקדן על המדרכה.
     
    "Halt! Bitte höern Sie auf! " תפסיקו. בבקשה תפסיקו!
     
    ראשה של רומי הסתחרר כשבנימין ירד מהמדרכה ועזר להר בלוך להתיישב. פאפה פלט קללה כשדניאל ניגש לשם אחרי אחיו. רומי עצרה את נשימתה כשמוטי אחזה בידה בחוזקה - היא ידעה שהבנים יהיו בצרה צרורה כשיגיעו הביתה.
     
    אחד החיילים ניגש אל בנימין, ורומי התאבנה, ואחר כך נרגעה כשזיהתה אותו. זה היה פרנץ, בריטון מהמקהלה של בנימין, והיא היתה בטוחה שהמורה לנגינה נקלע לאי־הבנה ושבנימין יוכל להסדיר את העניין עם חברו. אבל כשפרנץ הביט בבנימין הוא לא חייך. הוא גם לא לחץ את ידו. במקום זאת הוא הפך את הרובה הארוך שבידו וחבט בראשו של בנימין בקת.
     
    מקץ שנים - לעת זקנתה - רומי עדיין ניסתה לשכוח את מה שקרה אחר כך, אבל הזיכרון היה חקוק בלבה.
     
    בנימין והֵר בלוך הופלו על אבני הריצוף העגולות. דם ניגר מאוזניהם וזלג על סנטרם. מוטי פלטה צעקה רמה, ובקהל שהתקבץ סביבם הושלך הס. הנשימות של רומי היו רדודות, מלאות ריח של זיעה, עשן, שתן ופחד, כשהחייל הרים את הרובה אל כתפו.
     
    ירייה.
     
    "בנימין!" עורה של רומי קפא והתלחלח שעה שחלק ממצחו של בנימין ואוזנו התפצחו, ודם חם ניתז על פניה. היא נאנקה.
     
    עוד ירייה.
     
    הר בלוך נפל על אבני הריצוף.
     
    מוטי, שעמדה לידה, התמוטטה ונפלה ארצה. דניאל זינק קדימה ורץ אל בנימין, אבל פרנץ תפס אותו בצוואר.
     
    רומי עמדה קפואה. אחיה... הוא...?
     
    בנימין היה מוטל מת.
     
    פאפה יילל כמו זאב כשניסה לפלס את דרכו בין המתקהלים כדי להגיע אל בניו, אבל חומת חיילים חסמה את דרכו. קול נפץ נשמע באוויר, עוד רובים ירו, והפעם צנחו כולם על המדרכה. רומי הרגישה ששבר זכוכית נתקע בברכה ופלטה צעקה.
     
    יד שחררה אותה במשיכה מכובדו של מישהו שהיה מוטל בחלקו עליה, והיא זחלה אל גדר אבן קפואה שהפרידה בין חזיתות של חנויות ונשענה עליה.
     
    פאפה ישב על אחוריו וחפן את ראשו בידיו. מוטי ניסתה להתיישב אבל התקשתה לנשום. רומי נשארה במקומה. מרוקנת והמומה.
     
    היא עצרה את נשימתה שעה שהחיילים העמידו את כל הצעירים באמצע הרחוב.
     
    רומי פרצה בבכי. הם ודאי לא יירו גם בדניאל, נכון?
     
    המנהיג נופף בידו, ושלוש משאיות שארגזיהן מכוסים התקדמו. כל הצעירים - לרבות דניאל - הצטוו לעלות עליהן. דניאל טיפס על המשאית והביט מעבר לכתפו במוטי ובפאפה ופחד בעיניו.
     
    "דניאל!" צעקה מוטי.
     
    פאפה הושיט את ידו אל דניאל, אבל באותו רגע הגיח לעברם השכן שלהם, הר גרוּבֶּר, מבין המתקהלים. פניו היו נפולות וחיוורות כשהניח את שתי ידיו על כתפיו של פאפה.
     
    "אתם חייבים לעזוב, אוסקר. עכשיו! למען רומי ומרטה. הם יהרגו גם אתכם. תעזבו את וינה. אוסטריה יצאה מדעתה."
     
    פאפה נענע בראשו. "אני... בנימין, דניאל. הבנים שלי..." קולו נסדק ונשבר. "אני לא אעזוב אותם," הוא הצליח למלט מפיו. "אני... אני לא יכול." הוא הרכין את ראשו ופרץ בבכי שעה שסביבם התחילו אנשים לעזור זה לזה לקום. היו שנמנעו מלהביט בפאפה, כאילו יידבקו באסונו, ואילו אחרים הביטו בו בעיניים שטופות דמעות ומלאות חמלה.
     
    מוטי זחלה אל פאפה, והם התחבקו ובכו והתנדנדו קדימה ואחורה.
     
    הר גרובר התכופף. "תנו לי לעזור לכם," הוא לחש. "אתם חייבים לחצות את הגבול. עלינו לעזוב מיד."
     
    עורה של רומי היה דביק, ולבה האיץ את פעימותיו. ברכיה הלמו במקום שנחתכו. היא נתקפה חולשה. ואחר כך חושך...
     
     
    ***
     
     
    כשהתעוררה היו פניה של רומי טמונות בצווארו של פאפה, שנשא אותה לאורך ויפלינגֶרשטראסה. אמהּ - פניה אפורות כאפר - הלכה לידם, וידה המגוננת נחה על כתפה של רומי. ראשה הלם עם כל צעד של פאפה. קול של זכוכית נמחצת. שוב ושוב ושוב. הם הולכים הביתה או עוזבים?
     
    רומי הציצה אל מעבר לכתפו של אביה. הערב ירד, ופרסת סוס צהובה הבליחה לאורו של אחד מפנסי הרחוב המעטים שנשארו שלמים. תמונה דהויה של מנקה ארובות היתה תלויה על הגגון. ומתחתיה, באותיות ירוקות ואדומות עליזות, נכתב: Geh nicht am glück vorbei.
     
    אל תניח למזל לחלוף על פניך.