פרומות ומחוברות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרומות ומחוברות
הוספה למועדפים

פרומות ומחוברות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נילי פירסט צ’צ’יק היא יועצת אישית, זוגית וסקסולוגית. ספרה הראשון “חותם המלך הוסר” בעריכת ד”ר דורית זילברמן ראה אור ב-2002. ספרה השני "פרומות ומחוברות" יצא בהוצאת אוריון.

    תקציר

    “במפגש אינטימי-נפשי ועטוף באהבה, היא חולקת עם בתה את הסיפור הפנימי שלה וכך מתאפשר ריפוי. זו כתיבה שנולדה מתוך הצורך לספר את הסיפור, מתוך שהרגישה שהיא חייבת לזהות את המסלול שהביא אותה אל עצמה כפי שהיא פוגשת אותה היום, ולמצוא את הדרך לחיבור בינה לבין בתה, כל אחת עם המטען שלה. כבר לא חיבור סימביוטי כמו בימי הראשית שלהן, לאחר הלידה, שאני קוראת לו ‘גן העדן’, אלא חיבור של אהבה ששתיים נמצאות בו, שתי בנות אנוש, אינדיבידואליות. אין לי ספק שקולה של נילי מייצג את כולנו. כתיבתה זו משרתת עבורה ועבורנו את הריפוי ואת התיקון. כל אחת מאיתנו ופצעיה שלה. באופן מרתק ונוגע ללב, עושה נילי בעבודת יד מסובכת ורגישה תיקון לקרע שנוצר ברקמת השושלת הבין-דורית של האימהות”.

     
    (מתוך “כל אם מכילה בתוכה את הבת, וכל בת מכילה בתוכה את האם”, מאת נאוה תלפז, אנליטיקאית יונגיאנית)
     
    “כעורכת הספר, אני מכירה תודה לנילי שהזמינה אותי להיות הדּוּלָה שלה, לצעוד לצידה בעת שטוותה את הסיפור שלה בחוטים היוצאים מהלב ונכנסים ללב, באומץ, בנחישות, לעיתים תוך כאב עצום, וכל הזמן בשמחה ובחַיּוּת ללא פשרות. אני בטוחה שמי שיצטרפו למסע של נילי ימצאו את עצמם לפחות באחת התחנות, וישאבו כוח מהסיפור, שמחזיק חיים שלמים של אהבה, מאבק וניצחון הרוח. ברוכות וברוכים הבאים”.
     
    שושי שמיר
     
    נילי פירסט צ’צ’יק היא יועצת אישית, זוגית וסקסולוגית. ספרה הראשון “חותם המלך הוסר” בעריכת ד”ר דורית זילברמן ראה אור ב-2002. זהו ספרה השני.

    פרק ראשון

    בתי היקרה,
     
    ב-12.6.2018 באה בתך לעולם. בעודי מחבקת אותה יש בי כמיהה, אולי ידיעה של סבתא, שהיא תאחה, תגשר, תפשר בינינו. הלוואי שנוכל לחבר חוטי אהבה שנפרמו, שנוכל להחזיר וליצור מחדש רקמה אנושית בינינו.
    הרגשתי שאני רוצה לכתוב לך את סיפור חיי, חיינו.
    בעבר כבר כתבתי אלייך.
    אולי הזמן לא התאים אז.
    עכשיו כתבתי מחדש.
    שתינו התבגרנו.
    אני בעשור השביעי לחיי
    את סוגרת בעוד רגע ארבעים.
    ומתוך המקום הזה, אני מזמינה אותך לקרוא,
    להתחבר גם למחוזותיי בחיים שהיו,
    שמתקיימים עכשיו.
    אני מייחלת לכך
    שנוכל במידת מה לחבר חוטים פרומים לקשר, לתקשורת, מעיזה לומר — חופשייה יותר.
    אני מזמינה אותך לחוויית הקריאה.
     
    שלך תמיד,
    אימא שלך

     

     חוט אהבה נפרם

    בצוהרי יום אחד נסעתי ברחוב החשמונאים. בעודי נוהגת לכדו עיניי דמות של אישה צעירה, אך לא מדי, שערה קלוע בצמה צבעונית, ורוד כחלחל. היא לבושה שחור, נועלת כפכפי אצבע, תיק בד בידה, כה יפה. היא מסתובבת ואני רואה את בטנה מתנוססת אחר כבוד. נראה שהיא מחכה למונית. אני ממקדת מבט מעבר לכביש ומזהה אותך, את בתי, שנולדת מתוכי לפני כמעט ארבעים שנה. התמלאתי אהבה אלייך אבל לא יכולתי להסתובב ולקחת אותך הביתה. אין לי עדיין כניסה אלייך. במהלך השנים תפסנו מרחק. את הלכת לדרכך. גם אני.

    המשכתי לנסוע. בבטני חשתי את הצער על הניתוק בינינו. תמיד אני מרגישה בבטן את הכאב. מעניין איפה את מרגישה כאב. אני לא יודעת. אולי יש אימהות שיודעות משהו על תחושות אצל בנותיהן. אני לא. בילדותך אולי ידעתי, כשבאת לבקש נשיקה, חיבוק, ניחום. ימים עברו, עולמות השתנו ונגמר. הכול נגמר, כי כנראה רק כך יכולנו — מרוחקות. כמו הצלחנו להמשיך בחיים, לבנות את חיינו ממקום של הרס וריחוק. האם אי פעם יתאפשר לי, לך, לנו, לקבל את החיים שהיו, על התרסקותם, על שבירותם, כדי שאהבתנו שהייתה כה חזקה, אהבת אם ובתה, תוכל לשוב ולהתקיים?

    היום ראיתי אותך עם שלושת ילדייך, נכדיי. באת לבקר את סבתך, אימי, אחרי כמה חודשים. אולי התגעגעת אליה. היא התגעגעה אלייך מאוד. היא לא רוצה להכאיב לי, שואלת תמיד בעדינות אם ראיתי אותך, אם הייתי אצלך, מה עם הילדים, מה שלומך ושלום בן זוגך. טלפנת אליי לספר שתהיו שם. התלבטתי אם לבוא. לפעמים אני מרגישה שקשה לך מאוד לראות אותי, לשהות במחיצתי. גם לי קשה כשאת מביטה דרכי, כמו שולחת חץ, כמו לא רואה. גם לי קשה לשהות במחיצתך, כי החיבור בינינו פרום. חוט אהבה נפרם. בחיינו הבוגרים אף פעם לא התהווה בינינו דיבור. לא אמרת לי דבר וגם אני לא אמרתי לך.

    בתך הבכורה סיפרה לי ששאלה אותך למה אנחנו לא בקשר, שזה עצוב לה. וגם הוסיפה שהיא לא מבינה למה את לא בקשר עם אחיך. אמרה שענית לה שכאשר תגדל תספרי לה. היא כל כך מבינה, עמוקה. ממקום של אהבה רציתי לספר לה מה קרה בחיים שלנו, על החיים שהיו לך עקב מחלתו של אחיך, לי כאימו, כאימך, ולכל המשפחה. שיתפתי אותה בצער שיש ביחסים בינינו. לא יכולתי לסרב לבקשתה. כפי שאת יודעת, לבתך ולי קשר של אהבה גדולה. היא הוסיפה שאמרת לה שהקשר שלך ושלי לא צריך להשפיע על הקשר שלה ושלי. יפה אמרת לה. אבל ברור שאינה יכולה שלא לתהות על מהות האי־קשר שלנו. אני בטוחה שהיא מספרת לך ומשתפת אותך, כאם המופלאה שאת, אבל היא משאירה הרבה בתוכה, גם בנוגע אלינו. לא שיתפתי אותה במחשבות אלא בעובדות החיים שלנו, בכאב הגדול. אני שואלת את עצמי מתי נוכל להיפגש ולדבר על הכאב הזה. הוא אינו נחלתי הבלעדית. אני בטוחה שהכאב נמצא גם אצלך.

    שנים רבות לא יכולתי לפתוח את עצמי לרגשות ולתחושות שלי, ולא יכולתי לדבר על כך איתך. ועכשיו מצאתי מילים בכתיבה. אני כמהה עבורי, עבורך, עבור ילדייך, שתסכימי ושתוכלי לקרוא את המילים שכתבתי בשבילך, מתוך אהבה גדולה וכאב גדול. מחשבות, תחושות, רגשות, בוערים בתוכי, כמו שרפה מתרחשת בי. אני רוצה להראות את אהבתי אלייך אבל הראש אומר לי "היזהרי", "היא לא שם", "היא לא יכולה", "היא פגועה". ושוב אני מתרחקת ממך. תחושת הכאב כבדה לי. איני יכולה להכילה. לעיתים היא שוברת אותי, לעיתים מפחידה, מבעיתה. את היית שם, גם אני. ועדיין שם. אולי המילים "שדה קרב", "תופת", עשויות לתאר את המצב שבו היינו.

    הכתיבה עוררה בי זיכרונות ומחשבות של חיים שלמים. אחד הדברים המופלאים שהתגלו לי בכתיבה הוא איך כישרונות ואהבות יצירה עוברים מדור לדור בין הנשים במשפחתנו. זהו הסיפור שלי — שיש בו צער גדול אבל גם מתיקות גדולה. גם אם חלק ממנו ראית בעינייך, לא ראית אותו מנקודת המבט שלי, ואותה אני מביאה כאן.

    נילי פירסט צ’צ’יק היא יועצת אישית, זוגית וסקסולוגית. ספרה הראשון “חותם המלך הוסר” בעריכת ד”ר דורית זילברמן ראה אור ב-2002. ספרה השני "פרומות ומחוברות" יצא בהוצאת אוריון.

    עוד על הספר

    פרומות ומחוברות נילי פירסט צ'צ'יק
    בתי היקרה,
     
    ב-12.6.2018 באה בתך לעולם. בעודי מחבקת אותה יש בי כמיהה, אולי ידיעה של סבתא, שהיא תאחה, תגשר, תפשר בינינו. הלוואי שנוכל לחבר חוטי אהבה שנפרמו, שנוכל להחזיר וליצור מחדש רקמה אנושית בינינו.
    הרגשתי שאני רוצה לכתוב לך את סיפור חיי, חיינו.
    בעבר כבר כתבתי אלייך.
    אולי הזמן לא התאים אז.
    עכשיו כתבתי מחדש.
    שתינו התבגרנו.
    אני בעשור השביעי לחיי
    את סוגרת בעוד רגע ארבעים.
    ומתוך המקום הזה, אני מזמינה אותך לקרוא,
    להתחבר גם למחוזותיי בחיים שהיו,
    שמתקיימים עכשיו.
    אני מייחלת לכך
    שנוכל במידת מה לחבר חוטים פרומים לקשר, לתקשורת, מעיזה לומר — חופשייה יותר.
    אני מזמינה אותך לחוויית הקריאה.
     
    שלך תמיד,
    אימא שלך

     

     חוט אהבה נפרם

    בצוהרי יום אחד נסעתי ברחוב החשמונאים. בעודי נוהגת לכדו עיניי דמות של אישה צעירה, אך לא מדי, שערה קלוע בצמה צבעונית, ורוד כחלחל. היא לבושה שחור, נועלת כפכפי אצבע, תיק בד בידה, כה יפה. היא מסתובבת ואני רואה את בטנה מתנוססת אחר כבוד. נראה שהיא מחכה למונית. אני ממקדת מבט מעבר לכביש ומזהה אותך, את בתי, שנולדת מתוכי לפני כמעט ארבעים שנה. התמלאתי אהבה אלייך אבל לא יכולתי להסתובב ולקחת אותך הביתה. אין לי עדיין כניסה אלייך. במהלך השנים תפסנו מרחק. את הלכת לדרכך. גם אני.

    המשכתי לנסוע. בבטני חשתי את הצער על הניתוק בינינו. תמיד אני מרגישה בבטן את הכאב. מעניין איפה את מרגישה כאב. אני לא יודעת. אולי יש אימהות שיודעות משהו על תחושות אצל בנותיהן. אני לא. בילדותך אולי ידעתי, כשבאת לבקש נשיקה, חיבוק, ניחום. ימים עברו, עולמות השתנו ונגמר. הכול נגמר, כי כנראה רק כך יכולנו — מרוחקות. כמו הצלחנו להמשיך בחיים, לבנות את חיינו ממקום של הרס וריחוק. האם אי פעם יתאפשר לי, לך, לנו, לקבל את החיים שהיו, על התרסקותם, על שבירותם, כדי שאהבתנו שהייתה כה חזקה, אהבת אם ובתה, תוכל לשוב ולהתקיים?

    היום ראיתי אותך עם שלושת ילדייך, נכדיי. באת לבקר את סבתך, אימי, אחרי כמה חודשים. אולי התגעגעת אליה. היא התגעגעה אלייך מאוד. היא לא רוצה להכאיב לי, שואלת תמיד בעדינות אם ראיתי אותך, אם הייתי אצלך, מה עם הילדים, מה שלומך ושלום בן זוגך. טלפנת אליי לספר שתהיו שם. התלבטתי אם לבוא. לפעמים אני מרגישה שקשה לך מאוד לראות אותי, לשהות במחיצתי. גם לי קשה כשאת מביטה דרכי, כמו שולחת חץ, כמו לא רואה. גם לי קשה לשהות במחיצתך, כי החיבור בינינו פרום. חוט אהבה נפרם. בחיינו הבוגרים אף פעם לא התהווה בינינו דיבור. לא אמרת לי דבר וגם אני לא אמרתי לך.

    בתך הבכורה סיפרה לי ששאלה אותך למה אנחנו לא בקשר, שזה עצוב לה. וגם הוסיפה שהיא לא מבינה למה את לא בקשר עם אחיך. אמרה שענית לה שכאשר תגדל תספרי לה. היא כל כך מבינה, עמוקה. ממקום של אהבה רציתי לספר לה מה קרה בחיים שלנו, על החיים שהיו לך עקב מחלתו של אחיך, לי כאימו, כאימך, ולכל המשפחה. שיתפתי אותה בצער שיש ביחסים בינינו. לא יכולתי לסרב לבקשתה. כפי שאת יודעת, לבתך ולי קשר של אהבה גדולה. היא הוסיפה שאמרת לה שהקשר שלך ושלי לא צריך להשפיע על הקשר שלה ושלי. יפה אמרת לה. אבל ברור שאינה יכולה שלא לתהות על מהות האי־קשר שלנו. אני בטוחה שהיא מספרת לך ומשתפת אותך, כאם המופלאה שאת, אבל היא משאירה הרבה בתוכה, גם בנוגע אלינו. לא שיתפתי אותה במחשבות אלא בעובדות החיים שלנו, בכאב הגדול. אני שואלת את עצמי מתי נוכל להיפגש ולדבר על הכאב הזה. הוא אינו נחלתי הבלעדית. אני בטוחה שהכאב נמצא גם אצלך.

    שנים רבות לא יכולתי לפתוח את עצמי לרגשות ולתחושות שלי, ולא יכולתי לדבר על כך איתך. ועכשיו מצאתי מילים בכתיבה. אני כמהה עבורי, עבורך, עבור ילדייך, שתסכימי ושתוכלי לקרוא את המילים שכתבתי בשבילך, מתוך אהבה גדולה וכאב גדול. מחשבות, תחושות, רגשות, בוערים בתוכי, כמו שרפה מתרחשת בי. אני רוצה להראות את אהבתי אלייך אבל הראש אומר לי "היזהרי", "היא לא שם", "היא לא יכולה", "היא פגועה". ושוב אני מתרחקת ממך. תחושת הכאב כבדה לי. איני יכולה להכילה. לעיתים היא שוברת אותי, לעיתים מפחידה, מבעיתה. את היית שם, גם אני. ועדיין שם. אולי המילים "שדה קרב", "תופת", עשויות לתאר את המצב שבו היינו.

    הכתיבה עוררה בי זיכרונות ומחשבות של חיים שלמים. אחד הדברים המופלאים שהתגלו לי בכתיבה הוא איך כישרונות ואהבות יצירה עוברים מדור לדור בין הנשים במשפחתנו. זהו הסיפור שלי — שיש בו צער גדול אבל גם מתיקות גדולה. גם אם חלק ממנו ראית בעינייך, לא ראית אותו מנקודת המבט שלי, ואותה אני מביאה כאן.