נדיבות טובה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
נדיבות טובה
הוספה למועדפים

נדיבות טובה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    נושאים

    תקציר

    • מהי נדיבות טובה? ומה לא?
    • מה יותר קל, לתת או לקבל?
    • מה מסתתר מאחורי הצירוף המפתיע "אסיר תודה": מי פה האסיר, מי הסוהר?
    • מה ההבדל בין גוננות לבין תמיכה בילדים?
    • איך מאזנים בין נדיבות לזולת ונדיבות עצמית?
    • אלטרואיזם – מה מגלים לנו מדעי המוח?
    • מה נוכל ללמוד מחז"ל ומהרמב"ם, מהבודהה ומהשומרוני הטוב, ואפילו מג'וחא?
    • וכמובן, מעל הכול: כיצד נוסיף נדיבות טובה לחיינו, ונרומם את הנפש?
     
    רחל מראני מזמינה אותנו לפענח ביחד איתה את חידת הנדיבות.
    זהו ספרה השני של רחל, מחברת "לשמוט, סיפור אהבה", מייסדת הקרן למצוינות בתרבות, נספחת התרבות לשעבר של ישראל בוושינגטון.
    לפנינו מסע עשיר שנפתח בניסיונה האישי, ומתרחב עם דברי הגות, מחקרים וסיפורים – מתרבויות מערב ומזרח, עתיקים וחדשים.
    ביניהם גם עשרות עדויות מרגשות של חברים שהסכימו לשתף מחייהם ממש, באומץ וברוחב לב.
     
    ...והנה בא הספר שלך והוא נפלא בעיני, והוא נורה מלב ופוגע בלב. והוא יכול להיות בקלות ספר קאלט.
    באהבה, רוני סומק
     
    על הספר "לשמוט, סיפור אהבה": 
     "יצאתי למסע אישי בעזרת ספרה הנדיר של רחל מראני, ולמדתי להרפות. המלה 'מצוינות' מקבלת משמעות עמוקה יותר."
    שלומית כהן־אסיף, מוסף הארץ ספרים.
    רחל מראני מחליטה יום אחד, באמצע החיים, לעזוב הכל. לשמוט את כל העשייה האינטנסיבית ואת עולם ההישגים וההצלחות הבינלאומיות. מדוע? ואיך קרה שסיפור אגדה עתיק - סיפור אהבתם של רבי יוחנן וריש לקיש מן התלמוד הבבלי - פולש לתוך חייה ומצליח לשנות חיים, כאן ועכשיו?
    ספר מקסים.           
    - ליאת רגב, רשת ב׳
     
    "חוויה מהנה, עשירה, מאתגרת חושים ודמיון... אוהב את הכוריאוגרפיה שלו... מדוייקת".
    - אוהד נהרין, להקת בת שבע
     
    "המסע שלה מרחיב דעת, גוף ונפש. הוא סייע לי לצאת ולחזור לדרכי שלי". 
    - מיכאל הנדלזלץ
     
    "ספר נפלא, קשוב ומדויק, שהתובנות הבודהיסטיות שבו נוגעות בכל מי שבחר, או נאלץ לחשב מסלול מחדש."
    - ד"ר אורה סתר

    פרק ראשון

    חידת הנדיבות:
     
    יום אחד, אישה זקנה שגרה בין הים להרים, מצאה אבן יקרה בערוץ הנחל.
    בשובה הביתה פגשה בהלך רעב שעבר בדרך, והציעה לו לחלוק עמה מפת הלחם ומהמים שברשותה. כשפתחה את תרמילה הבחין ההלך באבן היקרה. הוא התפעל ממנה מאוד, וביקש מהאישה שתיתן לו אותה.
    האישה הושיטה לו את האבן ללא היסוס, והוא מיהר ללכת לדרכו, שמח על מזלו הטוב.
    הוא ידע שאם ימכור אותה, לא ידע רעב כל חייו.
    אך כעבור ימים אחדים שב ההלך אל האישה והחזיר לה את האבן.
    "מדוע?" היא שאלה.
    "הירהרתי בדבר," הוא ענה. "האבן שנתת לי יקרה מאוד, אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שאוכל לקבל ממך משהו אחר — רב־ערך עוד יותר...
    האם תוכלי לגלות לי מהו אותו דבר בקרבך שאיפשר לך לתת לי את האבן?"
     
     
    פתח דבר
     
    הסיפור הזה נגע בי מיד.
    בזכות המתנה הנדיבה של האישה, כמובן. אבל גם בשל שאלתו של ההלך. בעצם, יותר מכול הזדהיתי עם התגובה של ההלך.
    החלטתו עוררה בי התרגשות, אופטימיות.
    שמעתי שם תשוקה גדולה ללמוד, לגדול.
    שמעתי שם בחירה נהדרת, החלטה לחיות בלב פתוח.
    ומכיוון שהשאלה הזאת מסקרנת ואף מטרידה אותי כבר זמן רב — החלטתי להצטרף אליו למסע בעקבות "חידת הנדיבות".
    "השתגעת?" אמרו לי כולם, "זו הרי משימה בלתי אפשרית." ואני הסכמתי מיד. נכון, נדיבות היא נושא רחב מני ים, נישא מני הרים, חוצה תרבויות וזמנים. ועם זאת, הגיע רגע בחיי שפענוח החידה הפך לסוג של הכרח. כמעט צורך קיומי.
    הנושא, כאמור, מושך אותי אליו כבר זמן רב. הדבר נשמע אולי מעט מוזר, אבל ככה זה: אני נהנית לקרוא עליו מחקרים, מלקטת על אודותיו סיפורים ועדויות, משתתפת בימי עיון ובסמינרים בארץ ובעולם. כבר שנים שאני מאמינה שהוא עשיר מכפי שמקובל להניח.
    עם זאת, לא הייתי מאלה שפועלים מילדות ל"תיקון עולם". רוב חיי היתה מעורבותי בפועל דומה לזו של רובנו: פתחתי את הדלת למתרימים, אמרתי לרוב "כן" כשביקשו ממני עזרה, והשתדלתי לעשות טוב כמיטב יכולתי, אני מקווה.
    הפילוסוף הרומי סֶנֶקָה הגדיר מזל כ"מוכנות שפוגשת הזדמנות", כך שניתן לומר שיום אחד התערב מזלי הטוב, ואל הסקרנות הוותיקה הצטרפה הזדמנות מיוחדת לחוות את הנושא מקרוב, באופן מעשי וגם מאוד אישי. זו היתה כנראה אחת הסיבות שהחלטתי להצטרף לעולם הפילנתרופי שבו מככבת המילה נדיבות, לרוב בצדק, והקמתי וגם ניהלתי — קרוב לעשר שנים — פרויקט ללא כוונות רווח. הוא נקרא "הקרן למצוינות בתרבות", מיזם לעידוד אמנים ישראלים מצטיינים. המבנה של הקרן חייב אותי להכיר באופן אישי ומקצועי את שני הצדדים המשתתפים בתהליך, המקבל והנותן: פעם כמגייסת ומקבלת כספים מתורמים, ופעם כנותנת סיוע לאמני הקרן. אופיו הבלתי שגרתי של המיזם לימד אותי מקרוב גם על סוגים מגוונים של תמיכה ועזרה: תרומות כספיות לצד תרומות של כישורים, של זמן או של ייעוץ רגשי ועסקי. וכך עם השנים הפך אותי המיזם לבקיאה, למומחית של ממש בהיבטיה המגוונים של הנתינה.
    ככלל, אין ספק, הפעילות במסגרת הקרן היתה מרגשת, מעצימה, פורה. היא כללה מפגש עם רבים מאמניה המצוינים של ישראל ועם תורמים רחבי לב מכל העולם, ואישרה את האמונה ששיתוף פעולה נכון יכול לשמח וגם להשביח את איכות החיים והנפש של כולם. בו־זמנית היא גם הבהירה לי שהנושא באמת מורכב הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. ואולי בעצם, שהנפש האנושית היא לעולם בלתי צפויה... כך, למשל, עם השנים התחוור לי שהמניעים — שלי וגם של אחרים — לתת, וגם לקבל, אינם כה ברורים ופשוטים. נוסף על כך, כפי שחוויתי על בשרי, נוכחתי שיש הבדל גדול בין נדיבות לזולת ובין נדיבות לעצמי. אבל יותר מכול הפתיעה אותי העובדה שנדיבות גורמת למגוון של רגשות. כי בעוד אני ציפיתי לתחושות פשוטות של שמחה וסיפוק, לפעמים חוויתי גם בלבול, ואפילו אכזבה וכאב. עד כדי כך שהתחלתי לפקפק באמירה הבסיסית ביותר הנוגעת לנדיבות: נתינה = אושר. האם זהו רק מיתוס?
    אבל אם להיות כנה, סביר להניח שהסקרנות לבדה לא היתה מצליחה לדרבן אותי לתחקיר כה מקיף. בשלב מסוים בחיי חברו אליה שני דברים נוספים:
    ראשית, פעילותה של הקרן למצוינות בתרבות הסתיימה מסיבות שונות, ואני, בניגוד לציפיותַי ולתקוותי, התקשיתי למצוא אפיק דומה של נתינה במקומה.
    שנית, והדברים בוודאי קשורים, בינתיים נולד בתוכי כמו אי של עצב, איזו נטייה שלא היתה בי קודם — להתכנס פנימה, להתרחק ממיזמים נוספים, להיענות פחות לאחרים. וזה באמת הטריד אותי יותר מכול: החשש שמשהו בלבי הולך ונסגר, חלילה.
    הספר שלפנינו בודק את חידת הנדיבות לאורו של מגדלור ברור: הרלוונטיות לחיים. מן ההתחלה קיוויתי שבסופה של דרך אוכל להבין טוב יותר מה קרה בחיי, ובעיקר, איך ניתן להיטיב את המציאות היום־יומית, כאן ועכשיו.
    מה שלא שיערתי שיקרה הוא התפנית שתקבל מפת הדרכים ששירטטתי לקראת המסע. בראשית חשבתי על בדיקת הנושא בצורה מסודרת: קריאת מחקרים, התעמקות בתיאוריות פילוסופיות, פסיכולוגיות וכיוצא באלה. אפילו חזרתי לשם כך לאוניברסיטה, למסלול ישיר לדוקטורט בנושא "נדיבות". אבל כדברי הפתגם הידוע, "חכם השביל מן ההולך בו", ודי מהר חלה התפתחות מפתיעה משהו: אנשים ששמעו על המחקר התלהבו והבהירו שהנושא רלוונטי גם עבורם, כלומר לחייהם האישיים. הם אף שיתפו אותי בדוגמאות מקשריהם עם חברים, בעבודה, במשפחה. הדברים נשמעו לי כל כך מרתקים, שאחרי שנה נהיה ברור לגמרי שהשביל הנבחר משתנה, ויהיה בו מקום רב גם לדיאלוג קבוע ואותנטי עם שותפים לדרך, מתוך נכונות פשוטה להיפתח לכל מה שיעלה לפנינו, באופן טבעי. ובכלל, כך הרגשתי מיד, הכיוון החדש גם יתאים במיוחד לרוחו של הנושא. ובאמת, העדויות האישיות המשיכו להגיע כמו מתנות נדיבות, מגוון של חוויות אישיות, כנות ואמיצות (את חלקן אביא בהמשך, בשם פרטי או מלא של המספרים, או כ"חבר אומר", כבחירתם). ביחד הקשבנו, הסתקרנו וגם התווכחנו, כמובן, לא מעט. למשל, האם כל נתינה היא תמיד נדיבות? ומתי מדובר רק בפנטזיות או במניפולציות רגשיות? מה יותר קל לנו: לתת או לקבל? ומה ההבדל העקרוני בין החמלה הבודהיסטית לזו המערבית? בין השאר, תהינו גם לגבי הצירוף המוזר "אסירות תודה": מה הקשר בכלל בין אסירות לתודה? מי האסיר, מי הסוהר, מהו בית הכלא?
    התפנית המפתיעה הנוספת במפת הדרכים נגעה לסיפורים: בהתחלה חשבתי שאתעכב פה ושם על כמה מאלה שאספתי לאורך השנים. אבל ככל שהתקדמתי, הגיעו לפתחי עוד ועוד סיפורים מרחבי העולם וממרחבי הזמן. והלב פשוט השתאה מולם: קפסולות של חוכמה אנושית רגישה, עתיקת יומין, המיטיבות לחשוף באומץ וגם בהומור את נפשו המרובדת של האדם — סיפורים מהתלמוד ומעלילות ג'וחא, מהנצרות ומהמזרח הרחוק, מהספרות הקנונית ומסיפורי עם.
    קראתי לנושא "נדיבות טובה", ולא בכדי. זהו צירוף שהזכיר לי ברוחו את דברי יעקב אבינו במצרים, שמבקש מיוסף בנו להיקבר בארץ ישראל, ואומר: "ועשית עמדי חסד ואמת" (בראשית מז, כט). וחז"ל מסתקרנים: "מדוע יעקב הוסיף את המילה 'אמת' למילה 'חסד', וכי יש חסד של שקר?" על משקל דומה ניתן לשאול גם בענייננו: האם יש נדיבות שאינה טובה?
    ובכן, זה בעצם הרעיון הבסיסי מאחורי כל המסע שלי: להתבונן היטב ובאומץ בהיבטים המגוונים של הנדיבות, הטובים וגם אלה שטובים פחות — כדי שנוכל לדייק. כדי שנוכל להתמקד במה שנכון. כדי לאפשר לפעילות החשובה הזאת לרומם את הנפש.
    התקווה היתה לשמוע, בסופה של דרך, את תשובתה החכמה של האישה הנדיבה.
    וכבר בצעדי הראשונים, כאשר רק התחלתי להתלונן שאיני מוצאת מדריך עבורי למסע החדש, איזה טקסט שיכול להנחות וללוות אותי בדרך, שלח לי ידיד ציטוט של כלת פרס נובל לספרות, טוני מוריסון: "אם יש ספר שאת רוצה והוא אינו קיים, חובתך האישית לכתוב אותו."

    עוד על הספר

    נושאים

    נדיבות טובה רחל מראני
    חידת הנדיבות:
     
    יום אחד, אישה זקנה שגרה בין הים להרים, מצאה אבן יקרה בערוץ הנחל.
    בשובה הביתה פגשה בהלך רעב שעבר בדרך, והציעה לו לחלוק עמה מפת הלחם ומהמים שברשותה. כשפתחה את תרמילה הבחין ההלך באבן היקרה. הוא התפעל ממנה מאוד, וביקש מהאישה שתיתן לו אותה.
    האישה הושיטה לו את האבן ללא היסוס, והוא מיהר ללכת לדרכו, שמח על מזלו הטוב.
    הוא ידע שאם ימכור אותה, לא ידע רעב כל חייו.
    אך כעבור ימים אחדים שב ההלך אל האישה והחזיר לה את האבן.
    "מדוע?" היא שאלה.
    "הירהרתי בדבר," הוא ענה. "האבן שנתת לי יקרה מאוד, אבל אני מחזיר לך אותה בתקווה שאוכל לקבל ממך משהו אחר — רב־ערך עוד יותר...
    האם תוכלי לגלות לי מהו אותו דבר בקרבך שאיפשר לך לתת לי את האבן?"
     
     
    פתח דבר
     
    הסיפור הזה נגע בי מיד.
    בזכות המתנה הנדיבה של האישה, כמובן. אבל גם בשל שאלתו של ההלך. בעצם, יותר מכול הזדהיתי עם התגובה של ההלך.
    החלטתו עוררה בי התרגשות, אופטימיות.
    שמעתי שם תשוקה גדולה ללמוד, לגדול.
    שמעתי שם בחירה נהדרת, החלטה לחיות בלב פתוח.
    ומכיוון שהשאלה הזאת מסקרנת ואף מטרידה אותי כבר זמן רב — החלטתי להצטרף אליו למסע בעקבות "חידת הנדיבות".
    "השתגעת?" אמרו לי כולם, "זו הרי משימה בלתי אפשרית." ואני הסכמתי מיד. נכון, נדיבות היא נושא רחב מני ים, נישא מני הרים, חוצה תרבויות וזמנים. ועם זאת, הגיע רגע בחיי שפענוח החידה הפך לסוג של הכרח. כמעט צורך קיומי.
    הנושא, כאמור, מושך אותי אליו כבר זמן רב. הדבר נשמע אולי מעט מוזר, אבל ככה זה: אני נהנית לקרוא עליו מחקרים, מלקטת על אודותיו סיפורים ועדויות, משתתפת בימי עיון ובסמינרים בארץ ובעולם. כבר שנים שאני מאמינה שהוא עשיר מכפי שמקובל להניח.
    עם זאת, לא הייתי מאלה שפועלים מילדות ל"תיקון עולם". רוב חיי היתה מעורבותי בפועל דומה לזו של רובנו: פתחתי את הדלת למתרימים, אמרתי לרוב "כן" כשביקשו ממני עזרה, והשתדלתי לעשות טוב כמיטב יכולתי, אני מקווה.
    הפילוסוף הרומי סֶנֶקָה הגדיר מזל כ"מוכנות שפוגשת הזדמנות", כך שניתן לומר שיום אחד התערב מזלי הטוב, ואל הסקרנות הוותיקה הצטרפה הזדמנות מיוחדת לחוות את הנושא מקרוב, באופן מעשי וגם מאוד אישי. זו היתה כנראה אחת הסיבות שהחלטתי להצטרף לעולם הפילנתרופי שבו מככבת המילה נדיבות, לרוב בצדק, והקמתי וגם ניהלתי — קרוב לעשר שנים — פרויקט ללא כוונות רווח. הוא נקרא "הקרן למצוינות בתרבות", מיזם לעידוד אמנים ישראלים מצטיינים. המבנה של הקרן חייב אותי להכיר באופן אישי ומקצועי את שני הצדדים המשתתפים בתהליך, המקבל והנותן: פעם כמגייסת ומקבלת כספים מתורמים, ופעם כנותנת סיוע לאמני הקרן. אופיו הבלתי שגרתי של המיזם לימד אותי מקרוב גם על סוגים מגוונים של תמיכה ועזרה: תרומות כספיות לצד תרומות של כישורים, של זמן או של ייעוץ רגשי ועסקי. וכך עם השנים הפך אותי המיזם לבקיאה, למומחית של ממש בהיבטיה המגוונים של הנתינה.
    ככלל, אין ספק, הפעילות במסגרת הקרן היתה מרגשת, מעצימה, פורה. היא כללה מפגש עם רבים מאמניה המצוינים של ישראל ועם תורמים רחבי לב מכל העולם, ואישרה את האמונה ששיתוף פעולה נכון יכול לשמח וגם להשביח את איכות החיים והנפש של כולם. בו־זמנית היא גם הבהירה לי שהנושא באמת מורכב הרבה יותר ממה שנהוג לחשוב. ואולי בעצם, שהנפש האנושית היא לעולם בלתי צפויה... כך, למשל, עם השנים התחוור לי שהמניעים — שלי וגם של אחרים — לתת, וגם לקבל, אינם כה ברורים ופשוטים. נוסף על כך, כפי שחוויתי על בשרי, נוכחתי שיש הבדל גדול בין נדיבות לזולת ובין נדיבות לעצמי. אבל יותר מכול הפתיעה אותי העובדה שנדיבות גורמת למגוון של רגשות. כי בעוד אני ציפיתי לתחושות פשוטות של שמחה וסיפוק, לפעמים חוויתי גם בלבול, ואפילו אכזבה וכאב. עד כדי כך שהתחלתי לפקפק באמירה הבסיסית ביותר הנוגעת לנדיבות: נתינה = אושר. האם זהו רק מיתוס?
    אבל אם להיות כנה, סביר להניח שהסקרנות לבדה לא היתה מצליחה לדרבן אותי לתחקיר כה מקיף. בשלב מסוים בחיי חברו אליה שני דברים נוספים:
    ראשית, פעילותה של הקרן למצוינות בתרבות הסתיימה מסיבות שונות, ואני, בניגוד לציפיותַי ולתקוותי, התקשיתי למצוא אפיק דומה של נתינה במקומה.
    שנית, והדברים בוודאי קשורים, בינתיים נולד בתוכי כמו אי של עצב, איזו נטייה שלא היתה בי קודם — להתכנס פנימה, להתרחק ממיזמים נוספים, להיענות פחות לאחרים. וזה באמת הטריד אותי יותר מכול: החשש שמשהו בלבי הולך ונסגר, חלילה.
    הספר שלפנינו בודק את חידת הנדיבות לאורו של מגדלור ברור: הרלוונטיות לחיים. מן ההתחלה קיוויתי שבסופה של דרך אוכל להבין טוב יותר מה קרה בחיי, ובעיקר, איך ניתן להיטיב את המציאות היום־יומית, כאן ועכשיו.
    מה שלא שיערתי שיקרה הוא התפנית שתקבל מפת הדרכים ששירטטתי לקראת המסע. בראשית חשבתי על בדיקת הנושא בצורה מסודרת: קריאת מחקרים, התעמקות בתיאוריות פילוסופיות, פסיכולוגיות וכיוצא באלה. אפילו חזרתי לשם כך לאוניברסיטה, למסלול ישיר לדוקטורט בנושא "נדיבות". אבל כדברי הפתגם הידוע, "חכם השביל מן ההולך בו", ודי מהר חלה התפתחות מפתיעה משהו: אנשים ששמעו על המחקר התלהבו והבהירו שהנושא רלוונטי גם עבורם, כלומר לחייהם האישיים. הם אף שיתפו אותי בדוגמאות מקשריהם עם חברים, בעבודה, במשפחה. הדברים נשמעו לי כל כך מרתקים, שאחרי שנה נהיה ברור לגמרי שהשביל הנבחר משתנה, ויהיה בו מקום רב גם לדיאלוג קבוע ואותנטי עם שותפים לדרך, מתוך נכונות פשוטה להיפתח לכל מה שיעלה לפנינו, באופן טבעי. ובכלל, כך הרגשתי מיד, הכיוון החדש גם יתאים במיוחד לרוחו של הנושא. ובאמת, העדויות האישיות המשיכו להגיע כמו מתנות נדיבות, מגוון של חוויות אישיות, כנות ואמיצות (את חלקן אביא בהמשך, בשם פרטי או מלא של המספרים, או כ"חבר אומר", כבחירתם). ביחד הקשבנו, הסתקרנו וגם התווכחנו, כמובן, לא מעט. למשל, האם כל נתינה היא תמיד נדיבות? ומתי מדובר רק בפנטזיות או במניפולציות רגשיות? מה יותר קל לנו: לתת או לקבל? ומה ההבדל העקרוני בין החמלה הבודהיסטית לזו המערבית? בין השאר, תהינו גם לגבי הצירוף המוזר "אסירות תודה": מה הקשר בכלל בין אסירות לתודה? מי האסיר, מי הסוהר, מהו בית הכלא?
    התפנית המפתיעה הנוספת במפת הדרכים נגעה לסיפורים: בהתחלה חשבתי שאתעכב פה ושם על כמה מאלה שאספתי לאורך השנים. אבל ככל שהתקדמתי, הגיעו לפתחי עוד ועוד סיפורים מרחבי העולם וממרחבי הזמן. והלב פשוט השתאה מולם: קפסולות של חוכמה אנושית רגישה, עתיקת יומין, המיטיבות לחשוף באומץ וגם בהומור את נפשו המרובדת של האדם — סיפורים מהתלמוד ומעלילות ג'וחא, מהנצרות ומהמזרח הרחוק, מהספרות הקנונית ומסיפורי עם.
    קראתי לנושא "נדיבות טובה", ולא בכדי. זהו צירוף שהזכיר לי ברוחו את דברי יעקב אבינו במצרים, שמבקש מיוסף בנו להיקבר בארץ ישראל, ואומר: "ועשית עמדי חסד ואמת" (בראשית מז, כט). וחז"ל מסתקרנים: "מדוע יעקב הוסיף את המילה 'אמת' למילה 'חסד', וכי יש חסד של שקר?" על משקל דומה ניתן לשאול גם בענייננו: האם יש נדיבות שאינה טובה?
    ובכן, זה בעצם הרעיון הבסיסי מאחורי כל המסע שלי: להתבונן היטב ובאומץ בהיבטים המגוונים של הנדיבות, הטובים וגם אלה שטובים פחות — כדי שנוכל לדייק. כדי שנוכל להתמקד במה שנכון. כדי לאפשר לפעילות החשובה הזאת לרומם את הנפש.
    התקווה היתה לשמוע, בסופה של דרך, את תשובתה החכמה של האישה הנדיבה.
    וכבר בצעדי הראשונים, כאשר רק התחלתי להתלונן שאיני מוצאת מדריך עבורי למסע החדש, איזה טקסט שיכול להנחות וללוות אותי בדרך, שלח לי ידיד ציטוט של כלת פרס נובל לספרות, טוני מוריסון: "אם יש ספר שאת רוצה והוא אינו קיים, חובתך האישית לכתוב אותו."