אבולוציות חמישה־עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אבולוציות חמישה־עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו
מכר
מאות
עותקים
אבולוציות חמישה־עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

אבולוציות חמישה־עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו

4.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    אורן הרמן, הוא מחברם של הספרים "האיש שהמציא את הכרומוזום" (הרוורד, 2004), "מרדנים בביולוגיה" (ייל, 2008), "ביולוגיה מחוץ לקופסה" (שיקגו, 2013) ו"חולמים, אנשי חזון ומהפכנים במדעי החיים" (שיקגו, 2018). רב־המכר שלו "מחיר האלטרואיזם" (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2013) זכה בפרס לוס אנג'לס טיימס והיה מועמד לפרס פּוּליצר. ספריו תורגמו לשפות רבות. אורן הוא ראש התוכנית למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן ועמית בכיר במכון ון ליר.

    תקציר

    אבולוציות של אורן הרמן הוא ספר מיוחד במינו, המשלב קטעי מיתוסים פיוטיים עם תיאור מדעי מעודכן של התפתחות היקום והחיים בו – למן המפץ הגדול ועד אלינו, בני-האדם. זהו ספר שהקריאה בו היא מענגת ומרחיבת־דעת כאחד, שילוב נדיר של ספרות ומדע – ספר שיעורר בכם את החשק להיפתח אל מרחבי ידע חדשים ולא-מוכרים, וגם לרדת אל שורשי הידע האנושי במיתולוגיות עתיקות. כאן נראה את כדור הארץ והירח מציגים מבט קוסמולוגי על אימהוּת, נכיר את המיטוֹכוֹנדריוֹן שהביא לָעולם את המין ואת המוות, ונגלה איך הולדת השפה במהלך האבולוציה מזמינה את האנושות להתמודדות עם האמת. נדיר לפתוח ספר מדע שכבר מן העמוד הראשון בו מבטיח לך שיהיה זה תענוג אמיתי לקרוא אותו... 

     

    אבולוציות הוא ספר על עובדות מדעיות ותיאוריות מדעיות, אבל הוא גם יצירת אמנות. התגליות המוצגות בו הן מהממות כשלעצמן, אבל כישרונו המיוחד של אורן הרמן למזג את המדע בן-ימינו עם אמנות-סיפור מסורתית הופך את הספר הזה למבריק באמת.

    - ניו יורק ג'ורנל אוף בוקס

     

    "אבולוציות הוא מסע עוצר-נשימה לאורך הטווח העצום של זמן ומרחב שהם-הם היקום שלנו. ספר מבריק." וול סטריט ג'ורנל 

     

    עיצוב הספר מלווה באיורים יפהפיים מעשי ידי האמנית עפרה קובלינר.

     

    נדיר לפתוח ספר מדע שכבר מן העמוד הראשון בו מבטיח לך שיהיה זה תענוג אמיתי לקרוא אותו... אבולוציות הוא ספר על עובדות מדעיות ותיאוריות מדעיות, אבל הוא גם יצירת אמנות. התגליות המוצגות בו הן מהממות כשלעצמן, אבל כישרונו המיוחד של אורן הרמן למזג את המדע בן-ימינו עם אמנות-סיפור מסורתית הופך את הספר הזה למבריק באמת.

    - ניו יורק ג'ורנל אוף בוקס

    פרק ראשון

    מבוא

    הבורא הגדול וירַקוֹצָ'ה עלה מאגם טיטיקאקה בעידן האפלה, להביא את האור. ראשית יצר את השמש, הירח והכוכבים. אז הפיח רוח באבנים, ויצר את בני־האדם. אבל בני־האדם היו ענקים חסרי־מוח, ועד מהרה מאס בהם. הוא החריב במבול את העולם שברא ויצר את בני־האדם בשנית, הפעם מאבנים קטנות יותר. לבסוף, בהליכה על פני המים, נעלם מעבר לאוקיינוס השקט. בני האינְקָה האמינו שהוא משוטט לעיתים על פני האדמה, מחוּפּשׂ לקבצן, מלמד את האנשים את סודות התרבות ומקונן על מצוקת האנוֹשוּת.
    מה פירוש הסיפור הזה? תלוי את מי שואלים. בעיני הפילוסוף, מיתוסים הם אַלֶגוֹריות לאמיתוֹת פילוסופיות; בעיני ההיסטוריון, הם סילוף מעוּות של אמיתוֹת היסטוריות; בעיני הפסיכולוג, מיתוסים משקפים את העמוקים שבפחדינו; למורה־המוסר הם נותנים מצפן, ולמשורר — השראה. מיתוסים הם סיפורים על עבר רחוק או עתיד מדומיין, והם מטילים את צילם על קיומנו כמו בני־לוויה קרובים ומסתוריים. הם מכַוונים אותנו ביקום ומעניקים משענת ונחמה. אבל המיתוסים גם מזַמנים אמיתוֹת שמעֵבר לתחום השׂגתנו: על טבע החומר, הזמן והכוחות; על השאלה איך נוצרנו, ולאן מועדות פנינו. כמה שלא ננסה לתפוס את משמעותם, נוכל רק לאחוז בהם להרף־עין, כמו ילדים שרודפים אחר פרפרים.
    מבקר הספרות נוֹרתְרוֹפּ פְרַיי התקרב אולי יותר מכל לתפיסת מהותם כשאמר כי המיתוסים אינם מה שקרה אלא מה שקורה. פְרַיי כנראה שאל את הרעיון מן ההוגה הרומי הפּגאני סַלוּסְטְיוּס, בן המאה הרביעית לספירה, מחבר הספר על האלים ועל היקום, שכתב על מיתוסים כך: ״הדברים האלה מעולם לא היו, ותמיד ישנם״. סַלוּסטיוּס עצמו קרא מן הסתם את הדיאלוג פַיידרוֹס של אפלטון, שם מכנה הפילוסוף היווני את המיתוסים ״סיפורי גוזמאות״, אבל מודה כי בּדיוֹת ייחוּדיות עשויות להביע אמיתוֹת כלליות.
    יש המאמינים כי ראשיתם של המיתוסים בגרעין עובדתי אודות הקוסמוס והיחסים שבתוכו — בין שהם מועברים באופן אֶזוֹטֶרי, ובין באופן סימבּוֹלי. אבל האם עובדות קיימות אי־פעם מעֵבר לאופן שבו אנו יוצרים אותן? האם בכלל יש דבר כזה ״מציאות״, דבר שמוצג לתודעה האנושית באופן שאינו משתמע לשתי פנים ואז מתואר ישירות באמצעות השפה? אולי המושגים שלנו הם שמארגנים את עולמנו, לפני שאנו מבחינים בוודאויות־לכאורה שלו. ואולי המושגים הללו קשורים קשר הדוק למי שאנחנו.
    וכך, בין שאתם פילוסופים, מורי־מוסר, היסטוריונים, פסיכולוגים, משוררים, או סתם אנשים שאוהבים לקרוא מיתוסים, הנה לכם דרך שימושית לחשוב על הדברים: המיתוסים הם ביטויים של חידות קיומיות, יצירים של רוחנו הבודדה והחקרנית. ומאחר שמאז ומתמיד רוחנו גם מדמיינת את האינסוף וגם חיה באי־נחת עם הוודאוּת והעצב של המוות, התֵמוֹת של המיתוסים נשארו קבועות להדהים לאורך הדורות. המיתוסים הם סיפורים שאנחנו מרגישים כי הם קבועים בתשתית האנושיות שלנו, עמוק בבטן, אבל בשׂכלנו אנחנו יודעים שלעולם לא נוכל לרדת לחקרם עד תום. אימהוּת, חירוּת, מוות ואלמוות; זיכרון וקנאה ובדידות; לידה ולידה־מחדש, אמת, אהבה, היבּריס, גורל — אלה הם מחוזותיהן של המיתולוגיות.
    הנושאים שבהם עוסקות המיתולוגיות הם אולי אוניברסליים, אבל לא תמיד היתה להם אותה משמעות עבור תרבויות שונות. בעיני המצרים הקדמונים, ואחריהם הנוצרים, משמעה של תחִייה היה גאולה; ייתכן שמקור הדבר בטקסי הפריון הקדומים של מחזור הצמיחה השנתי. אולם במחשבה המודרנית שהגתה דמויות של רשעים — מדְרָקוּלָה ועד הג'וֹקר של בּאטמן — יש לפחד מהחוזר מן המתים, המבקש לא פעם נקמה וחורבן. אורחות המחשבה משתנים, אבל התחושה הלא־מבוטאת שלְעולם לא נוכל לחדור את המיתוסים עד תום — התחושה הזאת משותפת ליווני העתיק, למוֹגוּלי הימי־ביניימי, לבּוּשְמֶן, לאינדיאני, ללַפּי, לך ולי: למה אנחנו כאן? איך הגענו הנה? מה משמעות הכוחות הנסתרים שמעצבים את מותנו הוודאי ואת חיינו הלא־צפויים?
    למיטב ידיעתנו, סלעים, עצים וקרפדים לא הוגים בשאלות שכאלה, ולכן, יהיו אמונותינו אשר יהיו, אנחנו מתייחסים אל המיתוסים כאל אחד הדברים המייחדים את המין האנושי. אין ספק כי שורשיהם מסוֹרגים בשורשינו־אנו: סביר להניח כי מיתוסים לא היו זרים לידיים שציירו לפני עשרות אלפי שנים תמונות מרהיבות של חיות במערות הרריות, כמו למשל מערת שוֹבֶה (Chauvet) בדרום צרפת. בכל דרך שננתח ונסביר אותם, המיתוסים אינם שקרים, גם לא המצאות גרידא, אלא אוֹדיסיאה שמעוגנת עמוק בניסיון האנושי הקולקטיבי שלנו. כמו החיים, שאותם יצאו להאיר מלכתחילה, הם גם מוחשיים וגם מופשטים, גם מציאותיים וגם מדומיינים. אבל בסופו של חשבון, הם לא מספקים תשובות מוחלטות, כי לַשאלות שהם מעלים אין תשובות מוחלטות. המיתוסים, המעמיקים לחפור יותר מכל צורת מחשבה אחרת, מייצגים את מסעה המפואר והנידון־לכישלון של האנושות אל ההבנה הקיומית.
    החומר שממנו עשוי המיתוס הוא על־כן עמוק יותר מן החומרים של המוסר, שבהשוואה אליו נדמה קַרְתָני, בן התקופה שבה נולד, ושבוי בה לגמרי. המיתוס הוא גם מרכיב יסודי יותר מן האריג הפונקציונלי של הדת (המילה religion מקורה בפועל הלטיני ligare, שמשמעותו ״לקשור״). ואשר לממלכת העובדות האוֹבּייקטיביות, יפה אמרו על המיתולוגיה שהיא האמת הלפנֵי־אחרונה; ״לפנֵי״ — משום שאת האחרונה לא ניתן להביע במילים. נראה אם כן שצדק פּלוּטַרְכוֹס, ההיסטוריון היווני בן המאה הראשונה לספירה, כשאמר כי היחס בין האמת למיתוס כמוהו כיחס בין השמש לקשת בענן, המפצלת את האור למיגוון זוהר וססגוני. במשך עידן ועידנים דיברו המיתוסים בלשונות שונות, אבל מה שנמצא ביסודם נשאר אוניברסלי.
    כמו כל העמים, גם היוונים הקדמונים עיצבו את המיתוסים שלהם בדרכי הביטוי העומדות לרשותם. אפילו הגדולים שבמורדים שלהם ידעו לדבר רק בשפת זמנם. קחו למשל את אֶמְפֶּדוֹקְלֵס.
    אֶמְפֶּדוֹקְלֵס נולד באַקְרָגַס שבסיציליה, וחי בין השנים 493 ל-423 לפני הספירה. הוא היה קוסם, זמר־נודד, מדינאי, רופא, פילוסוף, כותב טרגדיות, שרלטן, נביא — ואולי כל אלה גם יחד. סיפרו על אֶמְפֶּדוֹקְלֵס שחָברו בו יחד דחף רצחני של איש צעיר וכישרון לנגינה ענוגה בלִירָה; שהוא כתב ארבעים ושלוש טרגדיות; שהוא עצר רוח נושאת מחלה והציל את נשות העיר מעקרוּת על־ידי כך שסָתם פּירצה בהרים. הוא גם מנע מענן סערה לכלות את זעמו בתושבי אַקְרָגַס, כך אמרו, והחזיר לחיים אישה שבמשך שלושים יום היתה ללא סימני נשימה ודופק. החכם הזה של העולם היווני כל־כך הפליא לבלבל, עד שאין שניים שמסכימים איך מת: דֵמֶטְריוֹס איש טְרוֹיזֶן טען שהוא תלה את עצמו; פָבוֹרינוֹס כתב על נפילה ממרכבה וירך שבורה שלא התאחתה; טֶלַאוּגוֹס סיפר שאֶמְפֶּדוֹקְלֵס הזקן איבד את שיווי־המשקל על סיפון אונייה וטבע; הֵרַקְלידֵס פּוֹנטיקוּס, ובעקבותיו הוֹראציוּס, אוֹבידיוּס ולוּקאנוּס — מגדולי המשוררים של העולם העתיק — סיפקו את גירסת המוות הדרמטית מכל: לדבריהם, אֶמְפֶּדוֹקְלֵס צלל בקפיצת ראש היישר אל לועו הגועש של הר אֶטְנָה שבסיציליה, כדי לאשש את הדיווח שהפך לאל.
    אל או בן תמותה, רופא או נוכל — דבר אחד בטוח: אֶמְפֶּדוֹקְלֵס הוא מי שאנחנו חבים לו את ארבעת היסודות הנצחיים, שעתידים למשול בתפיסת הטבע של אנשי המערב באלפיים השנים שאחרי מותו המסתורי. ״שִמעו, ראשית, את ארבעת שורשי כל הדברים״, הכריז בחיבורו פיזיקה: ״זֵאוּס הזוהר, הֵרָה מעניקת החיים, אַידוֹנֵאוּס, ונֶסְטיס, אשר בדמעותיה יוצרת מים למעיינות בני תמותה״. מי היו זֵאוּס, נֶסְטיס, אַידוֹנֵאוּס, הֵרָה? הם האש, המים, האדמה, ומרומי האוויר שאין להם גבול. וכל מה שהעין יכולה לראות מורכב מהם.
    מדוע הסווה אֶמְפֶּדוֹקְלֵס את היסודות כאֵלים, את ה״לוֹגוֹי״ — טענות הניתנות להוכחה — כ״מיתוֹי״, או שקרים? זו היתה קריאת תיגר שכּוּונה אל לב־ליבה של האמונה הישנה: דמויות מיתיות הן רק שמות קוד לכוחות הנעלמים של הטבע. זֵאוּס, הֵרָה, אַידוֹנֵאוּס ונֶסְטיס אינם באופן מפורש האש, האוויר, האדמה והמים הגלויים לעין. הם הכוחות המופשטים שמסמנים את טבעם הנצחי של היסודות המרכיבים את מה שאנו קוראים לו המציאות. ״האלים שלכם הם יצירי כפיכם!״, צעק אֶמְפֶּדוֹקְלֵס לפני שתלה את עצמו, או נפל מהמרכבה, או טבע בים, או קפץ בהתקף של שיכרון היבּריס אל לועו הרושף של הר הגעש אֶטְנָה, ונעלם לנצח מן העולם.
    זו היתה מורשתו. ואז הגיעו המודרנים.
     
    אם האלים היו המצאות מיתולוגיות שאיפשרו ליוונים לצלול לעומקים של הבנה, המודרנים חשבו שהם מסוגלים ליותר. ספקנים קדמונים נזקקו לאלילים שלהם, אבל ספקנים מודרנים יכולים להסתדר בלי שום אלוהים. בעולם החדש של מנוע הקיטור, הרכבת, הטלגרף ונורת החשמל, המיתוס נזנח ככלי שאין בו חפץ. המדע, ההתגלמות הפּרוֹמֶתֵיאית של המודרניוּת, הזדרז לקרוע מן הרקיע את סודותיו.
    ההישגים הכבירים נחרתו בהיסטוריה. ניוטון, רב־מג אנגלי, צר במו ידיו יקום חדש המורכב מכוח משיכה, תאוצה, חומר. אחריו בא הכימאי הרוסי מֶנְדֶלֵייב וסידר את היסודות: בְּרוֹם, סידן, מימן, אבץ. מֶנְדֶל, נזיר ממוֹרַביה עם שיגעון לאפונים, גילה את חוקי התורשה המקשרים בין הדורות. פַּסְטֶר וקוֹךְ מישְטְרוּ את המחלות. דרווין מיקם את כל צורות החיים על ענפיו המסתעפים של עץ משותף. וראתֶרפוֹרד, ניו־זילנדי שבדל־חיוך תלוי דרך קבע על פניו, ביקע את האטום הבלתי־ניתן־לחלוקה — מעלל שדֵמוֹקריטוֹס וידידיו היו חושבים לבלתי־אפשרי בעליל. המדע הלך ורוקן את העולם המיתי מן הפלא שבו. אֶמְפֶּדוֹקְלֵס היה זקוק אולי לאלים שלו כדי להיפטר מהם, אבל האדם המודרני היה פטור מן העול הזה. סוף־סוף היתה לו אפשרות לקרוא את ספר הטבע בלי שנצרפו בו סיגים זרים.
    משחר המאה של ראתֶרְפוֹרד ומֶנְדֶל, המדע הוכיח את עצמו כשיטה רבת־עוצמה, ונעשה לשפה המדוברת שבה אנחנו משתמשים לתאר את העולם ואת עצמנו. מעֵבר לפיזיקה ולכימיה, הביולוגיה מיקמה את עצמה כשפת־העל של זמננו, וקירבה אותנו יותר מאי־פעם להבנת טבעם של בני־האדם שציירו על קירות המערות ויצרו את המיתולוגיות הראשונות. האמנים של מערת שוֹבֶה תיארו בּיזוֹנים דוהרים ונמרים מאיימים, והיוונים העתיקים דימיינו הֵרָה רוגזת וזֵאוּס תחבּלן, אבל היום אנחנו נעזרים בגֶנים ובברירה טבעית כדי להסביר פחד ותשוקה, קנאה, ואפילו אמונה באל. במקום להתייפח יחד עם דידוֹ של וירגיליוּס, מלכת קַרְתָגוֹ הננטשת, הצופה בספינתו של אהובה אֵינֵיאַס מפליגה לדרכה, נדמה לנו שאנחנו תופסים משהו חשוב כשאנחנו מדברים על רגש במילים כמו ״אַצֶטילכוֹלין״ ו״סֶרוֹטוֹנין״, ״דוֹפּאמין״ ו״אוֹקסיטוֹצין״, ואנחנו צורכים סמים ותרופות כדי לשלוט בהתנהגותנו. שמות הספרים שלנו מספרים את הסיפור: ״הביולוגיה של האמוּנה״, ״האבולוציה של המוסר״, ״האנטומיה של האלימות״, ״המדע של חיים בעלי משמעות״. ההיגיון של הברירה הטבעית ונפתולי הגנטיקה היו לַשׂפה שבה אנו דנים כיום באימהוּת ובזיכרון, במקורות המוסר ובמשמעות המוות.
    אכן, עשינו דרך ארוכה מאז ימיו של פרנסיס בֵּייקוֹן. מהפכה טכנולוגית־כלכלית שינתה כליל את עולמנו מאז המאה ה-16 ועד היום — את האופן שבו אנחנו אוכלים, מתניידים, עושים מלחמה ועושים אהבה. תרופות פלא מצילות את חיינו, סוללות חשמליות מתחילות להניע את מכוניותינו, והטלסקוֹפּים שלנו מביטים עמוק אל תוך ההיסטוריה של היקום. נדמה שגם הגדולות שבתעלומות עומדות לפני פיצוח. מדענים רבים חוֹוים התרגשות גדולה היום לנוכח הקשרים המתגלים בין אזורים מסוימים במוח לבין מצבי תודעה. בין אלה החוקרים את השפעתן של פגיעות כמו מחסור בחמצן על הקוֹגניציה, או חושפים את המוֹלקוּלוֹת המעורבות בדיכאון, רק מעטים מפקפקים בכך שהתודעה נובעת ממנגנונים ספּציפיים הנטועים במיקומי מוח ייחודיים, בהתאם לעקרונות הביולוגיה. התודעה היא בעיה קשה, אבל היום אנחנו כבר לא רואים בה גַן נעול. בעזרת המדע, כך אנחנו מאמינים, הנפש תפוענח ביום מן הימים.
    אלא שטוב נעשה אם נבחן ביושר את אמונותינו. גם אילו יכולנו לרקוח אלכימיה מודרנית של אַצֶטילכוֹלין וסֶרוֹטוֹנין, דוֹפּאמין ואוֹקסיטוֹצין, בַּיחס הדרוש להביא אושר לכל בני האדם בכל תנאי שהוא — כשלעצמה תקווה מופרכת — הזיהוי של הגירוי הכימי לאושר יאמר לנו מעט מאוד על משמעות האושר, בשונה ממרכיביו ומחולליו. עם הזמן נחשוף יותר מיתאמים עצבּיים לרגשות שלנו, אבל נשאר באפלה באשר לפשרם ברמת החוויה. המוח יוצר את תחושת העצמי, על כך אין ויכוח. אבל מהי המהות של אותו ״אני״? איש אינו יודע, ועם כלים מדעיים בלבד — גם לא יֵדַע לומר.
    המדע מתיימר להיות תחליף למיתולוגיה, אבל לאמיתו של דבר הוא מוּנע מכוחו של אותו רעב־להבנה שנתן לנו את האלים ואת החיים־אחרי־המוות, וגם אותו מעַצְבים סיפורי מעשיות. אחרי הכל, מאמרים מדעיים אינם מציעים עובדות יבשות, כך בפשטות, ללא היפּוֹתֵזָה. ומהי היפּוֹתֵזָה אם לא סיפור, המעניק לעובדות פשר? אומנם אלה לא סיפורים סתם, כזבים או צ'יזבּטים: הסיפורים של המדע הם תחרותיים, והם מתבססים על שיטה קפדנית: תצפית, תיאור, והסקת מסקנות לוגית — שעליהן קוראים ללא הרף תיגר. השיטה המדעית עברה שיכלול, ולאורך הדורות נוצר סביבה קונסנסוס. בזכותה, כך אנחנו חושבים, ניתן לשאוף אל האמת.
    אבל שימו לב: אפילו סיפורים מצוינים הם עדיין סיפורים, גם אלה שמאפשרים לנו להנחית אדם על הירח ולגבור על מחלות. המדע לעולם לא מתאר את המציאות באופן ישיר, אלא תמיד בונה מודל שלה. הוא גם תמיד מתַווך דרך שפה אנושית, ועושה שימוש במֶטאפוֹרוֹת. המודלים והמֶטאפוֹרוֹת המשמשים את המדע, הם עצמם רגישים לזמן ולמקום שבו נולדו. ראו למשל איזה גלגולים עברו הסיפורים שלנו על המוח: במאה ה-16 חשבנו על המוח כמערכת הידרַאוּלית, במאה ה-17 כעל שעון מכני, במאה ה-19 הוא נעשה למרכזיית טלגרף, במאה ה-20 לרשת נוֹירוֹנים, ויש המדמיינים אותו היום כמחשב קְוַונטי מתוחכם. כל אחד מן ה״מוחות״ השונים הללו הוא ישות אחרת, שניתן לשאול עליה שאלות שונות, ועל־כן גם לקבל תשובות שונות. אנחנו אורגים את הסיפורים הכי טובים שאנחנו יכולים לעלות בדעתנו, והסיפורים שלנו, ממש כמו התרבויות והשפות שלנו, משתנים עם הזמן.
    התיאוריות שלנו הן ביטויים לעולם סביבנו, אבל גם לדרכים השונות שבהן אנחנו רוצים לראות את עצמנו בעולם. שני הדברים אינם יכולים להתקיים זה בלי זה, הם שזורים לבלי הַפרֵד. המדע הוא מורה־דרך ובָּבוּאה בעת ובעונה אחת, ממש כפי שהיו ציורי הפחם לאנשי המערות, ועבור היוונים — אלי האוֹלימפוס. אנחנו אולי לא חושבים על עצמנו כעל חלק מרצף, אבל כל תקופה, ללא יוצא מן הכלל, ממַסגרת את החידות הקיומיות העמוקות שלה במונחים של הישגיה הגדולים ביותר. אנחנו צאצאיו של הגיבור־נוכל אֶמְפֶּדוֹקְלֵס, אחרי ככלות הכל.
     
    המדע הוא הנתיב הכי בטוח שלנו לידע, וכשהוא מזוּוג לטכנולוגיה נדמה שהשמים הם הגבול. גלשתם אי־פעם באינטרנט בטיסה טרנס־אטלנטית? לקחתם ריטָלין לפני ריאיון חשוב? הצצתם בתינוק שטרם נולד במכשיר אוּלטרסאוּנד? אכלתם עגבנייה מהונדסת גנטית? דַמיינוּ את הסבים של הסבים שלכם: גם במחשבות הכי פרועות שלהם הם לא האמינו שעבור צאצאיהם אפשרויות כאלה יהפכו לדבר שבשיגרה.
    ועדיין, גם אם אין עוררין על כך שהמדע יודע לספק תשובות לשאלות מן הסוג הניתן לפתרון, ושבעניין הזה אין לו אח ורע, בואו נהיה אמיצים מספיק לשאול את עצמנו: האם אנחנו קרובים יותר מן היוונים לפיצוח החידות הקיומיות? האם הידיעה על היקום המתרחב קֵירבה אותנו להבנת הגורל? האם ההנחה שרגשות הִקנו למי שהחזיק בהם יתרון אבולוציוני האירה את צללי הקנאה והאהבה המקננים בתוכנו? למדע יש הצלחות כבירות, לשמחתנו, אבל הבלבול בין ידע לבין תבונה הוא נפוץ מדי, הן בקרב מדענים והן בקרב כולנו. עדיין אנחנו חושבים שידע מיתרגם איכשהו לאושר, ומאדירים כגיבורים את מי שמספרים לנו כי התעלומות היחידות שראויות להתגלוֹת ייכנעו בבוא היום לחקירות שלנו.
    מדוע? האם אין בנמצא תעלומות ראויות רבות שאינן בדרך לפתרון, אפילו לא קרוב לזה? המדע מספק לנו אינפורמציה, אבל אינפורמציה אינה חוכמה. אם לא נדע להגדיר מה הוא מסוגל לקיים, ומה נמצא מעֵבר לתחום השגתו, מורה־הדרך והבבואה שלנו עלול להפוך להבטחה ריקה מתוכן.
    בואו נודה בדבר: איננו יכולים אלא להסוות בשפת זמננו את החיפוש שלנו אחר משמעות, ממש כפי שעשה אֶמְפֶּדוֹקְלֵס לפנינו. ממש כמו אנשי המערות, היוונים העתיקים, המוֹגוּלים, הבּוּשמֶנים, האינדיאנים והלַפּים, אנחנו ממשיכים את האוֹדיסֵיאה שלנו בעולם של דמיון בלתי־מוגבל וכלָיָה מובטחת. כל התרבויות ידעו תמיד שישנם מקומות כל־כך עמוקים עד שאפילו הידיעה אינה יכולה לחדור אליהם. ״מדעי הטבע לעולם לא יגלו לנו את פְּנים הדברים ... את מה שאינו מראית־עין״, קבע עמנואל קאנט במאה של המדענים ג'וזף פְּריסְטְלי, ויליאם הֶרְשֶל ואדמוּנד האלי. כעבור מאה וחמישים שנה הכריז לודוויג ויטגנשטיין בחיבורו טְרַקְטָטוּס לוגי־פילוסופי כי ״גם אם כל השאלות המדעיות האפשריות ייענו, הבעיות של חיינו יישארו עדיין כולן בעינן. מובן שלא תישאר אז שום שאלה, וזוהי, בדיוק, התשובה״. שניהם ידעו את מה שחשו כותבי המיתוסים הגדולים מאז ומתמיד: שלא כמו במדע, בתחום חסר־הרחמים של המיתוס, הידיעה איננה מַטבּע עובר לסוחר.
    יָדעו הקדמונים: האמיתוֹת של המיתוסים הן מעֵבר לסמכותנו. הן גם מעֵבר למה שאנחנו עשויים לדעת. ואילו המדע והטכנולוגיה מתיימרים להשיג אדנוּת דרך ידע, להמיר כניעה להשגחה העליונה בשליטה בתחבולות. הם מבטיחים הבנה מלאה, ומפי אנשים רבים מדי — גם גאולה מוחלטת. ביולוגיה סינתֵטית, פיתוח תרופות, הנדסה סביבתית, בינה מלאכותית — כל אלה ייחלצו להושיע את האנושוּת. וכשייסָגרו כל החורים בידע שלנו, כשתימצא תשובה לכל השאלות, בהכרח יבוא גם הטוב.
    ההבטחה אומנם מפתה, אבל רבים מאיתנו עדיין מרגישים אובדי עצות. מיגור הרעב בעולם והארכת תוחלת החיים הן מטרות נעלות, אבל כמו ״תינוקות מושלמים גנטית״, אין לבלבל בינן לבין האושר. מסע בין־גַלַקְטי נמצא אולי מעֵבר לפינה, אבל הוא לא יגלה לנו את משמעות הגורל, וגם תרופה לסרטן, נפלאה ככל שתהיה, לא תעניק לנו גאולה קיומית. לא בכדי תוהים אנשים כשהם מביטים סביב על עולם האייפוֹנים והאנטיבּיוֹטיקות: האם זה באמת כל מה שיש?
    ואולי זו הסיבה לכך שלמרות המודרניוּת, רבים מאיתנו ממשיכים להלביש את חידותינו הקיומיות בתחפושות שונות ממש כפי שעשה אֶמְפֶּדוֹקְלֵס. למרות תוחלת החיים העולה, והשיפור בדיור, בביטחון האישי, בנגישות לידע ובאפשרויות התנועה — למרות כל אלה רובנו מכירים במגבלות הטכנולוגיה והמדע. אומנם לא תמיד אנחנו מגלים מחדש אלים כמו תוֹר או אפּוֹלוֹ, אבל אנחנו יודעים בחוש כי האוֹקסיטוֹצין והסֶרוֹטוֹנין לא יוכלו להיכנס לסנדליהם. ברור לנו אינטואיטיבית כי ישנן שאלות שהמדע לא נוגע בהן, וכי השאלות האלה חשובות לנו, אולי יותר מכולן. וכך אנחנו רוקחים לנו גירסאות משופרות ומעודכנות של הגיבורים הישנים: ספּיידרמן ובּאטמן, ווֹנדרווּמן וסוּפּרמן. אנחנו ממציאים מקומות דמיוניים, כמו שבע הממלכות של וֶסְטרוֹז, המַטְריקס ונַרְנִיָה, וחוזרים שוב ושוב אל הארי פּוֹטר ואל מלחמת הכוכבים. בחיפושים שלנו אחרי משמעות חומקנית אנחנו מוצאים את דרכנו אל השירה והאמנות; אל המוזיקה, האמנות והגוף; אל הטבע, אל אלוהים, ואל הפילוסופיה — רק לא אל המדע. כי המדע מבטיח להשליך החוצה את המיתולוגיה.
    אבל האם הוא באמת חייב לעשות זאת?
    המיתוסים שיובאו כאן עוסקים בתֵמוֹת האוניברסליות של מיתולוגיות העולם מן העבר, אבל הם יסופרו מחדש בשפה של ימינו, זו של האסטרונומיה והפיזיקה, הגיאולוגיה והביולוגיה. תורת האבולוציה, במיוחד, משתמשת בידע העדכני ביותר מתחומים כמו גנטיקה, מדעי המוח, חקר מאובנים, סטטיסטיקה ובלשנוּת, כדי לפצח את חידת החיים. היא מקווה לחשוף ולגלות איך התחילו החיים, מתי נולד התא הראשון, ומדוע חָברוּ תאים יחדיו ליצורים מורכבים בשלל גדלים וצורות. היא מציעה תיאוריות על התמורות הגדולות של החיים על פני כדור הארץ: המצאת הפוֹטוֹסינתזה, המין, הראִייה, התעופה, השפה והתודעה.
    זה נכון: במשך מאות שנים, האסטרונומים התַלְמַיים הניחו את קיומם של אֶפּיצִיקלים בשמים, והניאו־אפלטונים סגדו ל״שרשרת הקיום הגדולה״. אריסטו היה בטוח שלנשים יש דם קר יותר מאשר לגברים ופחות שיניים, ודֶקארט — שאצלו הנפש והגוף מופרדים — ש״אני חושב, לכן אני קיים״. אנחנו כבר לא מאמינים בסיפורים האלה, וגם לא במושגים כמו פְלוֹגיסטוֹן, או אֶתֶר. היינו רוצים לצעוק לאריסטו ממרחק 2500 שנה: ״למה לא ספרת את השיניים של אישתך?״ — איך היה אריסטו הגדול מסוגל כך לטעות?
    אלא שיהיה זה פשטני מצידנו לפתור את כל אלה כמצעד של ״טעויות״. לראות אותם כך זו תהיה טעות בפני עצמה, כי ידע מדעי תמיד נוצר על־ידי אנשים הנטועים חזק בתוך תרבות. אריסטו לא טעה במספר השיניים של הנשים משום שלא ידע לספור — הוא ידע לספור מצוין. אריסטו חשב שלנשים ולגברים יש מספר שיניים שונה מפני שלמושגים ״אישה״ ו״גבר״ ביוון העתיקה היו משמעויות מסוימות, שונות מאוד מאלה שלנו, והמשמעויות הללו כיוונו בצורה ממשית את מה שהוא היה מסוגל לחשוב ואף לראות. גם האֶפּיציקלים, בזמנם, היו קשורים קשר הדוק לתפיסות נוצריות לגבי הרמוניה, ממסגרים את תפיסת עולמם של גדולי האסטרונומים. כזוהי כוחה של תרבות.
    למרות שהאינטואיציה אומרת אחרת, ישויות כמו חורים שחורים, קְוַוארְקים, בַּקטֶריות וגֶנים אינן ממתינות בנימוס לבואו של מדען או מדענית בני־מזל שיגלו אותם. עובדות וישויות מדעיות הם פירות של התהליך המדעי, והן מושגות במאמץ על ידי שימוש בכלים, שיטות, מוסדות ורטוריקה. הן קמות ונופלות לא בזכות כוחה של איזושהי ״אמת״ שם בחוץ, אינהֶרֶנטית, אלא ביחס לכוחם של אותם כלים, שיטות, מוסדות ורטוריקה — אותן ״רשתות״ — להנכיח אותן לקהילה המדעית. כשהרשתות הללו מתמוטטות, הישויות מתמוטטות, ואיתן, פעם אחר פעם, גם העובדות.
    אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, אם כן, כי מה שאנו קוראים לו ״אמת״ היום יהיה קרוב לוודאי ״טעות״ מחר; כי גורלם של טובי המוחות שלנו, ושל המובחרות שבתיאוריות שלהם, לא יהיה שונה מזה של התיאוריות המופרכות של אריסטו ודֶקארט. המדע אינו צועד לעֵבר האמת במובן מוחלט כלשהו, אלא משמש דרך למחוק את ״אמיתוֹת״ האתמול בעודנו מעצבים מחדש את הידע בן־זמננו. ישנן כמובן עוּבדות יותר ופחות ״מוצקות״, אבל ה״התמצקות״ שלהן היא תהליך שבהתהווּת, וזו הנקודה. המדע אומנם מצטבר באופן שונה מתוצרי תרבות אחרים, כמו למשל אמנות, שמֶטאפוֹרה מתאימה יותר עבורה היא מֶטאפוֹרת האֶנְטרוֹפּיה. אבל חשוב לזכור שזמן מחצית החיים של ״עובדה״ חדשה בעולמנו התזזיתי היום, על־פי הערכות מסוימות, הוא חמש שנים בלבד. תיאוריות באסטרונומיה ובאבולוציה, במיוחד, עוסקות בעבר העלום, ועלינו להודות שרבות מהן הן בגדר ספּקוּלציה. האסטרונום אדווין האבְּל (Hubble) הזכיר לבני תקופתו במאה ה-20 כי ״המדען מסביר את העולם באמצעות רצף של הערכות״, והוא צדק. צדק עוד יותר הסופר וחוקר האבולוציה סמואל בּאטלר (Butler), בן המאה ה-19, כשקבע כי ״המדע אינו אלא ביטוי לחוסר הידיעה שלנו אודות חוסר הידיעה שלנו״.
    ועדיין, כל כמה שהתיאוריות שלנו על מקור החומר, הגלקסיות, הרגש האנושי והתודעה לוקות בהשערות מרחיקות־לכת וידע חסר; כל כמה שהן פירותיה של התרבות שבה אנחנו חיים ונושמים, ולרוב עיוורים להשפעותיה — הן עדיין הניחוש הכי טוב שלנו לאופן שבו התרחשו הדברים בעולם. תיאוריות מדעיות מייצגות את הניסיון הכֵּן ביותר של תקופתנו להסביר את הגדולות שבתעלומות. במובן זה הן אינן שונות מאלי האוֹלימפּוֹס. אֶמְפֶּדוֹקְלֵס היה אולי ספקן, אבל יוונים רבים האמינו במיתוסים שלהם ממש כשם שרבים מאיתנו מאמינים במדע שלנו. בדיוק כפי שהאלים האוֹלימפּיים היו עבור היוונים, כך הכוחות, היסודות, המוֹלקוּלוֹת והאוֹרגניזמים יכולים לשמש פְּריזמוֹת לסינון החידות הקיומיות.
    הטענה כי המדע היא המקבילה המודרנית למיתולוגיה מנוצלת לפעמים כדי לקרוא תיגר על כוחו: אם הוא כמו מיתולוגיה, הרי שה״אובייקטיביות״ שלו אינה אלא גניבת־דעת. אלא שזו לא הדרך שבה צועד הספר הזה. המדע חשוב לנו בגלל הפתרונות שהוא מספק, זה בטוח. אבל הוא חשוב לא פחות משום שחקירותיו מונעות על־ידי שאלות שאין בידו לפרוע. אבולוציות הוא שיר אהבה למדע, אבל כזה המזמין אותנו להביט עליה מעט אחרת. כאן, מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ישמש כדי להדגיש את גבולות ההבנה שלנו — והידע העדכני ביותר יאורגן, כנגד הזרם, להאדרת המסתורין הנצחי המקנן בִּפנים. המדע זנח את המיתולוגיה והתיימר להפוך אותה למיותרת. אבל זה שולל מן השפה המודרנית שלנו חובה חשובה, חובה שאותה מילאו בנאמנות כל השפות בכל הזמנים. כי במקביל למענה על שאלות שיש להן תשובות, המדע גם יכול, למרבה ההפתעה, לעזור לנו לחיות בשלום עם חוסר הוודאות שבפּליאה. הוא מזכיר לנו שמחוץ לתחום הידיעה, כל מה שאנחנו יכולים לשאוף לו הוא אמיתוֹת חסרות, אמיתוֹת ״לפנֵי־אחרונות״. זוהי אפוא המשימה שלוקח על עצמו הספר אבולוציות: לשוב ולתבוע, באמצעות סיפורים, תפקיד עתיק־יומין לשפתנו המודרנית.
    כאן נפגוש את המפץ הגדול ואת תיאוריית היקומים המקבילים, ונתבונן דרכם על הגורל. נצפה בירח המתרחק אט־אט מכדור הארץ, ונהרהר במשמעות האימהוּת. עירבוב הגֶנים המופקר בין הקדמונים שבאבותינו יאתגר את תפיסותינו המודרניות על אהבה. האקט הראשון של סימבּיוֹזה יחשוף את פניו הכפולות של החופש. הולדת העין אצל טְרילוֹבּיט לפני 500 מיליון שנה תפתח פתח לעולם הקנאה. זיכרונו של תמנון יחדד את פּרדוֹקס התודעה, והאבולוציה של השפה תספר את סיפור מאבקנו עם האמת. לאורך הספר, התפתחות מכרעת בתולדות היקום תקושר לתֵמָה קיומית, ותזמין את הקוראים לבחון את התֵמָה הזאת באור חדש. בפרק האחרון, כמו לסגור מעגל, נשוב אל השאלה מי אנחנו ומדוע אנו צריכים את המיתוסים שלנו מלכתחילה.
     
    כמה מילים על נָרָטיב: למרות מאמציהם להימנע מכך, מדענים שבים ומטעינים את נושאי המחקר שלהם ביכולת פעולה, או פַּעֲלָנוּת (agency), בין שמדובר במוֹלקוּלוֹת, באוֹרגניזמים, או אפילו בכוחות פיזיקליים. יחד עם השימוש שלהם — הנפוץ באותה מידה — במֶטאפוֹרוֹת ובאַלֶגוֹריוֹת, הדבר מבטא מגבלת שפה, פרדוקס פילוסופי, ומקור ליצירתיות. מדענים מדברים על אנרגיה, סימוּלטניוּת, היקשרוּת ואַלְטרוּאיזם. הם מתארים אלקטרונים ״קופצים״, כוכבים ״נופלים״, פרחים ״נפתחים״, יונים ״הומות״ וקופים ״מתאהבים״. לכל המושגים האלה יש משמעות בחיינו־אנו. קשה, ואולי בלתי־אפשרי, לנַפּוֹת מן ההגדרות המדעיות את הדקויות האנוֹשיות המוכלות בהן. המדע הוא שפה מיתית יותר מכפי שנוח לנו להודות.
    רבים מן המיתוסים באבולוציות יסופרו בקולו של מסַפֵּר כל־יודע, שישמש בא־כוחו של המדע, וינסה — לעיתים בחוסר הצלחה — לדבר ב״מדענית״ צחה, חפה מתכליתיות ומאינטרסים. אחרים יסופרו בקולו של ספקן, הנרתע מהבטחות המדע ומערער על אמיתותן. ולפעמים יספרו את הסיפור הדמויות הקוסמולוגיות והאבולוציוניות עצמן: הארץ תציג זווית ראייה קוסמולוגית של האימהוּת; אַמֶבָּה תציע מבט לא שיגרתי על הגאווה; טְרילוֹבּיט יתלונן לטְרילוֹבּיטית על הקנאה; מפריס פרסה שהפך ללווייתן ירחיב על משמעות ההקרבה; ובדידותה של התודעה תזוקק מתוך זיכרונותיו של תמנון. גם האהבה תקבל את חלקה ממיקרוֹאוֹרגניזמים בני אלפיים: אנחנו חושבים עליה כעל רגש, אבל ישנן דרכים אחרות להגדיר אותה, בהדרכת האבולוציה.
    בסוף כל פרק, כמו בסוף המבוא הזה, מופיעות ״הארות״ המזמינות את הקוראים להתמודד ישירות עם הראָיוֹת על־ידי צלילה עמוקה יותר לספרות המדעית. כאן תמצאו המלצות למקורות פּוֹפּוּלריים וקלאסיים כאחד; ספרים, מאמרים, אתרי אינטרנט וסרטים, וגם התייחסויות ספרותיות והיסטוריות. ההארות נועדו לבאר את הרעיונות המדעיים מהם בנויים המיתוסים, לחשוף את מקורות ההשראה ולספק להם הקשר. אחרי שתקראו אותם, אולי תרצו לשוב ולקרוא את המיתוסים בשנית. ברוב המקרים מוזכרים בהארות שמות המחברים (ולעיתים גם שמות החיבורים); בעזרת השמות הלועזיים הניתנים בסוגריים קל לאתר את ההפניות המדעיות המלאות ברשימת המקורות שבסוף הספר, המסודרת על־פי פרקי הספר. קוראים המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם יכולים להשתמש במקורות האלה כקרש קפיצה כדי לצלול למים עמוקים יותר. זִכרוּ: כמו כל השפות ששימשו בעבר לכתיבת מיתולוגיות, רבות מן התיאוריות המדעיות העכשוויות הן זמניות, וחלקן שנויות במחלוקת. אמרו על ניוטון שמת כשם שנולד: בתול. ייתכן. מה שבטוח הוא שכל תיאוריה מדעית נולדת מוּעדת־להפרכה.
    אם בסוף כל פרק תמצאו ״הארות״, הנה בתחילת כל פרק מופיע איור, פרי דמיונה של האמנית המופלאה עפרה קובלינר. האיורים הם מעין צלע שלישית לשתי האחרות — המיתולוגיות עצמן, וההארות שלהן. בין שהם איור ל״אהבה״ או ל״מוות״, ל״גורל״ או ל״תקווה״, הם מאירים אספקט אחר של נושא המיתוס, לא כתוב ולא מוסבר. הביטו בהם, הביטו בהם שוב, ותנו למחשבות שלכם לנדוד.
     
    הסופר האמריקאי סוֹל בֶּלוֹ אמר פעם שהמדע עשה ניקיון־בית לאמונה. בין שהוא צדק ובין שלא, המדע אינו צריך לעשות ניקיון־בית למיתולוגיה. אחרי הכל, ישנם דברים שתמיד יהיו עמוקים מכל מה שאנחנו יכולים לדעת. הסיפורים הללו הם שיר הלל למדע, אבל גם תיקון לחוסר הענווה שלו. כך כתב המשורר ויליאם בְּלֵייק: ״שאגת האריות, יללת הזאבים, זעמו של הים הסוער והחרב המהָרֶסֶת, הם פיסות נצח גדולות מדי לעינו של האדם״. אנחנו זוכרים זאת כשאנו מתבוננים בציורי המערות של שוֹבֶה, או קוראים על זֵאוּס ואפּוֹלוֹ — ואפילו כשאנחנו שוקעים במושבי הקולנוע הנוחים שלנו כדי לצפות במלחמת הכוכבים או בהארי פּוֹטר. אבל אנחנו שוכחים זאת כשאנו בוטחים באופן עיוור במדע, או לחלופין דוחים אותו כליל.
    פה אני צועד בדרך האמצע, בהדרכתם של גיבורים מסוגים חדשים: כוח המשיכה ותֵנַע זוויתי, השמש, כדור הארץ והירח, החמצן והמיטוֹכוֹנדריה, חיידקים וריבּוֹזימים, ריריוֹת, טְרילוֹבּיטים, לווייתנים קדומים, פְּטֶרוֹזָאוּרים, תמנונים והוֹמוֹ אֶרֶקְטוּס, עד אל בני־האדם.
    במישור האחד הסיפורים מובילים דרך ההיסטוריה של היקום והחיים על כדור הארץ, ובמישור האחר — דרך הנושאים הנצחיים של המיתולוגיה האנושית. פילוסופים עשויים לזהות כאן אַלֶגוֹריוֹת לאמיתוֹת פילוסופיות; פסיכולוגים — את פחדינו ותשוקותינו; מורי מוסר — את המצפן שלנו; והיסטוריונים עתידיים — מי יודע? — יזהו אולי גירסאות מפוקפקות של איך ראינו את עצמנו פעם בעולם. אני מקווה שבכל מקרה הקוראים יגלו כאן מסע עתיק־יומין, חיפוש־דרך קדום ועתיר משמעות.
    ״הדברים האלה מעולם לא היו, ותמיד ישנם״.

    אורן הרמן, הוא מחברם של הספרים "האיש שהמציא את הכרומוזום" (הרוורד, 2004), "מרדנים בביולוגיה" (ייל, 2008), "ביולוגיה מחוץ לקופסה" (שיקגו, 2013) ו"חולמים, אנשי חזון ומהפכנים במדעי החיים" (שיקגו, 2018). רב־המכר שלו "מחיר האלטרואיזם" (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים, 2013) זכה בפרס לוס אנג'לס טיימס והיה מועמד לפרס פּוּליצר. ספריו תורגמו לשפות רבות. אורן הוא ראש התוכנית למדע טכנולוגיה וחברה באוניברסיטת בר אילן ועמית בכיר במכון ון ליר.

    עוד על הספר

    אבולוציות חמישה־עשר מיתוסים שמסבירים את עולמנו אורן הרמן

    מבוא

    הבורא הגדול וירַקוֹצָ'ה עלה מאגם טיטיקאקה בעידן האפלה, להביא את האור. ראשית יצר את השמש, הירח והכוכבים. אז הפיח רוח באבנים, ויצר את בני־האדם. אבל בני־האדם היו ענקים חסרי־מוח, ועד מהרה מאס בהם. הוא החריב במבול את העולם שברא ויצר את בני־האדם בשנית, הפעם מאבנים קטנות יותר. לבסוף, בהליכה על פני המים, נעלם מעבר לאוקיינוס השקט. בני האינְקָה האמינו שהוא משוטט לעיתים על פני האדמה, מחוּפּשׂ לקבצן, מלמד את האנשים את סודות התרבות ומקונן על מצוקת האנוֹשוּת.
    מה פירוש הסיפור הזה? תלוי את מי שואלים. בעיני הפילוסוף, מיתוסים הם אַלֶגוֹריות לאמיתוֹת פילוסופיות; בעיני ההיסטוריון, הם סילוף מעוּות של אמיתוֹת היסטוריות; בעיני הפסיכולוג, מיתוסים משקפים את העמוקים שבפחדינו; למורה־המוסר הם נותנים מצפן, ולמשורר — השראה. מיתוסים הם סיפורים על עבר רחוק או עתיד מדומיין, והם מטילים את צילם על קיומנו כמו בני־לוויה קרובים ומסתוריים. הם מכַוונים אותנו ביקום ומעניקים משענת ונחמה. אבל המיתוסים גם מזַמנים אמיתוֹת שמעֵבר לתחום השׂגתנו: על טבע החומר, הזמן והכוחות; על השאלה איך נוצרנו, ולאן מועדות פנינו. כמה שלא ננסה לתפוס את משמעותם, נוכל רק לאחוז בהם להרף־עין, כמו ילדים שרודפים אחר פרפרים.
    מבקר הספרות נוֹרתְרוֹפּ פְרַיי התקרב אולי יותר מכל לתפיסת מהותם כשאמר כי המיתוסים אינם מה שקרה אלא מה שקורה. פְרַיי כנראה שאל את הרעיון מן ההוגה הרומי הפּגאני סַלוּסְטְיוּס, בן המאה הרביעית לספירה, מחבר הספר על האלים ועל היקום, שכתב על מיתוסים כך: ״הדברים האלה מעולם לא היו, ותמיד ישנם״. סַלוּסטיוּס עצמו קרא מן הסתם את הדיאלוג פַיידרוֹס של אפלטון, שם מכנה הפילוסוף היווני את המיתוסים ״סיפורי גוזמאות״, אבל מודה כי בּדיוֹת ייחוּדיות עשויות להביע אמיתוֹת כלליות.
    יש המאמינים כי ראשיתם של המיתוסים בגרעין עובדתי אודות הקוסמוס והיחסים שבתוכו — בין שהם מועברים באופן אֶזוֹטֶרי, ובין באופן סימבּוֹלי. אבל האם עובדות קיימות אי־פעם מעֵבר לאופן שבו אנו יוצרים אותן? האם בכלל יש דבר כזה ״מציאות״, דבר שמוצג לתודעה האנושית באופן שאינו משתמע לשתי פנים ואז מתואר ישירות באמצעות השפה? אולי המושגים שלנו הם שמארגנים את עולמנו, לפני שאנו מבחינים בוודאויות־לכאורה שלו. ואולי המושגים הללו קשורים קשר הדוק למי שאנחנו.
    וכך, בין שאתם פילוסופים, מורי־מוסר, היסטוריונים, פסיכולוגים, משוררים, או סתם אנשים שאוהבים לקרוא מיתוסים, הנה לכם דרך שימושית לחשוב על הדברים: המיתוסים הם ביטויים של חידות קיומיות, יצירים של רוחנו הבודדה והחקרנית. ומאחר שמאז ומתמיד רוחנו גם מדמיינת את האינסוף וגם חיה באי־נחת עם הוודאוּת והעצב של המוות, התֵמוֹת של המיתוסים נשארו קבועות להדהים לאורך הדורות. המיתוסים הם סיפורים שאנחנו מרגישים כי הם קבועים בתשתית האנושיות שלנו, עמוק בבטן, אבל בשׂכלנו אנחנו יודעים שלעולם לא נוכל לרדת לחקרם עד תום. אימהוּת, חירוּת, מוות ואלמוות; זיכרון וקנאה ובדידות; לידה ולידה־מחדש, אמת, אהבה, היבּריס, גורל — אלה הם מחוזותיהן של המיתולוגיות.
    הנושאים שבהם עוסקות המיתולוגיות הם אולי אוניברסליים, אבל לא תמיד היתה להם אותה משמעות עבור תרבויות שונות. בעיני המצרים הקדמונים, ואחריהם הנוצרים, משמעה של תחִייה היה גאולה; ייתכן שמקור הדבר בטקסי הפריון הקדומים של מחזור הצמיחה השנתי. אולם במחשבה המודרנית שהגתה דמויות של רשעים — מדְרָקוּלָה ועד הג'וֹקר של בּאטמן — יש לפחד מהחוזר מן המתים, המבקש לא פעם נקמה וחורבן. אורחות המחשבה משתנים, אבל התחושה הלא־מבוטאת שלְעולם לא נוכל לחדור את המיתוסים עד תום — התחושה הזאת משותפת ליווני העתיק, למוֹגוּלי הימי־ביניימי, לבּוּשְמֶן, לאינדיאני, ללַפּי, לך ולי: למה אנחנו כאן? איך הגענו הנה? מה משמעות הכוחות הנסתרים שמעצבים את מותנו הוודאי ואת חיינו הלא־צפויים?
    למיטב ידיעתנו, סלעים, עצים וקרפדים לא הוגים בשאלות שכאלה, ולכן, יהיו אמונותינו אשר יהיו, אנחנו מתייחסים אל המיתוסים כאל אחד הדברים המייחדים את המין האנושי. אין ספק כי שורשיהם מסוֹרגים בשורשינו־אנו: סביר להניח כי מיתוסים לא היו זרים לידיים שציירו לפני עשרות אלפי שנים תמונות מרהיבות של חיות במערות הרריות, כמו למשל מערת שוֹבֶה (Chauvet) בדרום צרפת. בכל דרך שננתח ונסביר אותם, המיתוסים אינם שקרים, גם לא המצאות גרידא, אלא אוֹדיסיאה שמעוגנת עמוק בניסיון האנושי הקולקטיבי שלנו. כמו החיים, שאותם יצאו להאיר מלכתחילה, הם גם מוחשיים וגם מופשטים, גם מציאותיים וגם מדומיינים. אבל בסופו של חשבון, הם לא מספקים תשובות מוחלטות, כי לַשאלות שהם מעלים אין תשובות מוחלטות. המיתוסים, המעמיקים לחפור יותר מכל צורת מחשבה אחרת, מייצגים את מסעה המפואר והנידון־לכישלון של האנושות אל ההבנה הקיומית.
    החומר שממנו עשוי המיתוס הוא על־כן עמוק יותר מן החומרים של המוסר, שבהשוואה אליו נדמה קַרְתָני, בן התקופה שבה נולד, ושבוי בה לגמרי. המיתוס הוא גם מרכיב יסודי יותר מן האריג הפונקציונלי של הדת (המילה religion מקורה בפועל הלטיני ligare, שמשמעותו ״לקשור״). ואשר לממלכת העובדות האוֹבּייקטיביות, יפה אמרו על המיתולוגיה שהיא האמת הלפנֵי־אחרונה; ״לפנֵי״ — משום שאת האחרונה לא ניתן להביע במילים. נראה אם כן שצדק פּלוּטַרְכוֹס, ההיסטוריון היווני בן המאה הראשונה לספירה, כשאמר כי היחס בין האמת למיתוס כמוהו כיחס בין השמש לקשת בענן, המפצלת את האור למיגוון זוהר וססגוני. במשך עידן ועידנים דיברו המיתוסים בלשונות שונות, אבל מה שנמצא ביסודם נשאר אוניברסלי.
    כמו כל העמים, גם היוונים הקדמונים עיצבו את המיתוסים שלהם בדרכי הביטוי העומדות לרשותם. אפילו הגדולים שבמורדים שלהם ידעו לדבר רק בשפת זמנם. קחו למשל את אֶמְפֶּדוֹקְלֵס.
    אֶמְפֶּדוֹקְלֵס נולד באַקְרָגַס שבסיציליה, וחי בין השנים 493 ל-423 לפני הספירה. הוא היה קוסם, זמר־נודד, מדינאי, רופא, פילוסוף, כותב טרגדיות, שרלטן, נביא — ואולי כל אלה גם יחד. סיפרו על אֶמְפֶּדוֹקְלֵס שחָברו בו יחד דחף רצחני של איש צעיר וכישרון לנגינה ענוגה בלִירָה; שהוא כתב ארבעים ושלוש טרגדיות; שהוא עצר רוח נושאת מחלה והציל את נשות העיר מעקרוּת על־ידי כך שסָתם פּירצה בהרים. הוא גם מנע מענן סערה לכלות את זעמו בתושבי אַקְרָגַס, כך אמרו, והחזיר לחיים אישה שבמשך שלושים יום היתה ללא סימני נשימה ודופק. החכם הזה של העולם היווני כל־כך הפליא לבלבל, עד שאין שניים שמסכימים איך מת: דֵמֶטְריוֹס איש טְרוֹיזֶן טען שהוא תלה את עצמו; פָבוֹרינוֹס כתב על נפילה ממרכבה וירך שבורה שלא התאחתה; טֶלַאוּגוֹס סיפר שאֶמְפֶּדוֹקְלֵס הזקן איבד את שיווי־המשקל על סיפון אונייה וטבע; הֵרַקְלידֵס פּוֹנטיקוּס, ובעקבותיו הוֹראציוּס, אוֹבידיוּס ולוּקאנוּס — מגדולי המשוררים של העולם העתיק — סיפקו את גירסת המוות הדרמטית מכל: לדבריהם, אֶמְפֶּדוֹקְלֵס צלל בקפיצת ראש היישר אל לועו הגועש של הר אֶטְנָה שבסיציליה, כדי לאשש את הדיווח שהפך לאל.
    אל או בן תמותה, רופא או נוכל — דבר אחד בטוח: אֶמְפֶּדוֹקְלֵס הוא מי שאנחנו חבים לו את ארבעת היסודות הנצחיים, שעתידים למשול בתפיסת הטבע של אנשי המערב באלפיים השנים שאחרי מותו המסתורי. ״שִמעו, ראשית, את ארבעת שורשי כל הדברים״, הכריז בחיבורו פיזיקה: ״זֵאוּס הזוהר, הֵרָה מעניקת החיים, אַידוֹנֵאוּס, ונֶסְטיס, אשר בדמעותיה יוצרת מים למעיינות בני תמותה״. מי היו זֵאוּס, נֶסְטיס, אַידוֹנֵאוּס, הֵרָה? הם האש, המים, האדמה, ומרומי האוויר שאין להם גבול. וכל מה שהעין יכולה לראות מורכב מהם.
    מדוע הסווה אֶמְפֶּדוֹקְלֵס את היסודות כאֵלים, את ה״לוֹגוֹי״ — טענות הניתנות להוכחה — כ״מיתוֹי״, או שקרים? זו היתה קריאת תיגר שכּוּונה אל לב־ליבה של האמונה הישנה: דמויות מיתיות הן רק שמות קוד לכוחות הנעלמים של הטבע. זֵאוּס, הֵרָה, אַידוֹנֵאוּס ונֶסְטיס אינם באופן מפורש האש, האוויר, האדמה והמים הגלויים לעין. הם הכוחות המופשטים שמסמנים את טבעם הנצחי של היסודות המרכיבים את מה שאנו קוראים לו המציאות. ״האלים שלכם הם יצירי כפיכם!״, צעק אֶמְפֶּדוֹקְלֵס לפני שתלה את עצמו, או נפל מהמרכבה, או טבע בים, או קפץ בהתקף של שיכרון היבּריס אל לועו הרושף של הר הגעש אֶטְנָה, ונעלם לנצח מן העולם.
    זו היתה מורשתו. ואז הגיעו המודרנים.
     
    אם האלים היו המצאות מיתולוגיות שאיפשרו ליוונים לצלול לעומקים של הבנה, המודרנים חשבו שהם מסוגלים ליותר. ספקנים קדמונים נזקקו לאלילים שלהם, אבל ספקנים מודרנים יכולים להסתדר בלי שום אלוהים. בעולם החדש של מנוע הקיטור, הרכבת, הטלגרף ונורת החשמל, המיתוס נזנח ככלי שאין בו חפץ. המדע, ההתגלמות הפּרוֹמֶתֵיאית של המודרניוּת, הזדרז לקרוע מן הרקיע את סודותיו.
    ההישגים הכבירים נחרתו בהיסטוריה. ניוטון, רב־מג אנגלי, צר במו ידיו יקום חדש המורכב מכוח משיכה, תאוצה, חומר. אחריו בא הכימאי הרוסי מֶנְדֶלֵייב וסידר את היסודות: בְּרוֹם, סידן, מימן, אבץ. מֶנְדֶל, נזיר ממוֹרַביה עם שיגעון לאפונים, גילה את חוקי התורשה המקשרים בין הדורות. פַּסְטֶר וקוֹךְ מישְטְרוּ את המחלות. דרווין מיקם את כל צורות החיים על ענפיו המסתעפים של עץ משותף. וראתֶרפוֹרד, ניו־זילנדי שבדל־חיוך תלוי דרך קבע על פניו, ביקע את האטום הבלתי־ניתן־לחלוקה — מעלל שדֵמוֹקריטוֹס וידידיו היו חושבים לבלתי־אפשרי בעליל. המדע הלך ורוקן את העולם המיתי מן הפלא שבו. אֶמְפֶּדוֹקְלֵס היה זקוק אולי לאלים שלו כדי להיפטר מהם, אבל האדם המודרני היה פטור מן העול הזה. סוף־סוף היתה לו אפשרות לקרוא את ספר הטבע בלי שנצרפו בו סיגים זרים.
    משחר המאה של ראתֶרְפוֹרד ומֶנְדֶל, המדע הוכיח את עצמו כשיטה רבת־עוצמה, ונעשה לשפה המדוברת שבה אנחנו משתמשים לתאר את העולם ואת עצמנו. מעֵבר לפיזיקה ולכימיה, הביולוגיה מיקמה את עצמה כשפת־העל של זמננו, וקירבה אותנו יותר מאי־פעם להבנת טבעם של בני־האדם שציירו על קירות המערות ויצרו את המיתולוגיות הראשונות. האמנים של מערת שוֹבֶה תיארו בּיזוֹנים דוהרים ונמרים מאיימים, והיוונים העתיקים דימיינו הֵרָה רוגזת וזֵאוּס תחבּלן, אבל היום אנחנו נעזרים בגֶנים ובברירה טבעית כדי להסביר פחד ותשוקה, קנאה, ואפילו אמונה באל. במקום להתייפח יחד עם דידוֹ של וירגיליוּס, מלכת קַרְתָגוֹ הננטשת, הצופה בספינתו של אהובה אֵינֵיאַס מפליגה לדרכה, נדמה לנו שאנחנו תופסים משהו חשוב כשאנחנו מדברים על רגש במילים כמו ״אַצֶטילכוֹלין״ ו״סֶרוֹטוֹנין״, ״דוֹפּאמין״ ו״אוֹקסיטוֹצין״, ואנחנו צורכים סמים ותרופות כדי לשלוט בהתנהגותנו. שמות הספרים שלנו מספרים את הסיפור: ״הביולוגיה של האמוּנה״, ״האבולוציה של המוסר״, ״האנטומיה של האלימות״, ״המדע של חיים בעלי משמעות״. ההיגיון של הברירה הטבעית ונפתולי הגנטיקה היו לַשׂפה שבה אנו דנים כיום באימהוּת ובזיכרון, במקורות המוסר ובמשמעות המוות.
    אכן, עשינו דרך ארוכה מאז ימיו של פרנסיס בֵּייקוֹן. מהפכה טכנולוגית־כלכלית שינתה כליל את עולמנו מאז המאה ה-16 ועד היום — את האופן שבו אנחנו אוכלים, מתניידים, עושים מלחמה ועושים אהבה. תרופות פלא מצילות את חיינו, סוללות חשמליות מתחילות להניע את מכוניותינו, והטלסקוֹפּים שלנו מביטים עמוק אל תוך ההיסטוריה של היקום. נדמה שגם הגדולות שבתעלומות עומדות לפני פיצוח. מדענים רבים חוֹוים התרגשות גדולה היום לנוכח הקשרים המתגלים בין אזורים מסוימים במוח לבין מצבי תודעה. בין אלה החוקרים את השפעתן של פגיעות כמו מחסור בחמצן על הקוֹגניציה, או חושפים את המוֹלקוּלוֹת המעורבות בדיכאון, רק מעטים מפקפקים בכך שהתודעה נובעת ממנגנונים ספּציפיים הנטועים במיקומי מוח ייחודיים, בהתאם לעקרונות הביולוגיה. התודעה היא בעיה קשה, אבל היום אנחנו כבר לא רואים בה גַן נעול. בעזרת המדע, כך אנחנו מאמינים, הנפש תפוענח ביום מן הימים.
    אלא שטוב נעשה אם נבחן ביושר את אמונותינו. גם אילו יכולנו לרקוח אלכימיה מודרנית של אַצֶטילכוֹלין וסֶרוֹטוֹנין, דוֹפּאמין ואוֹקסיטוֹצין, בַּיחס הדרוש להביא אושר לכל בני האדם בכל תנאי שהוא — כשלעצמה תקווה מופרכת — הזיהוי של הגירוי הכימי לאושר יאמר לנו מעט מאוד על משמעות האושר, בשונה ממרכיביו ומחולליו. עם הזמן נחשוף יותר מיתאמים עצבּיים לרגשות שלנו, אבל נשאר באפלה באשר לפשרם ברמת החוויה. המוח יוצר את תחושת העצמי, על כך אין ויכוח. אבל מהי המהות של אותו ״אני״? איש אינו יודע, ועם כלים מדעיים בלבד — גם לא יֵדַע לומר.
    המדע מתיימר להיות תחליף למיתולוגיה, אבל לאמיתו של דבר הוא מוּנע מכוחו של אותו רעב־להבנה שנתן לנו את האלים ואת החיים־אחרי־המוות, וגם אותו מעַצְבים סיפורי מעשיות. אחרי הכל, מאמרים מדעיים אינם מציעים עובדות יבשות, כך בפשטות, ללא היפּוֹתֵזָה. ומהי היפּוֹתֵזָה אם לא סיפור, המעניק לעובדות פשר? אומנם אלה לא סיפורים סתם, כזבים או צ'יזבּטים: הסיפורים של המדע הם תחרותיים, והם מתבססים על שיטה קפדנית: תצפית, תיאור, והסקת מסקנות לוגית — שעליהן קוראים ללא הרף תיגר. השיטה המדעית עברה שיכלול, ולאורך הדורות נוצר סביבה קונסנסוס. בזכותה, כך אנחנו חושבים, ניתן לשאוף אל האמת.
    אבל שימו לב: אפילו סיפורים מצוינים הם עדיין סיפורים, גם אלה שמאפשרים לנו להנחית אדם על הירח ולגבור על מחלות. המדע לעולם לא מתאר את המציאות באופן ישיר, אלא תמיד בונה מודל שלה. הוא גם תמיד מתַווך דרך שפה אנושית, ועושה שימוש במֶטאפוֹרוֹת. המודלים והמֶטאפוֹרוֹת המשמשים את המדע, הם עצמם רגישים לזמן ולמקום שבו נולדו. ראו למשל איזה גלגולים עברו הסיפורים שלנו על המוח: במאה ה-16 חשבנו על המוח כמערכת הידרַאוּלית, במאה ה-17 כעל שעון מכני, במאה ה-19 הוא נעשה למרכזיית טלגרף, במאה ה-20 לרשת נוֹירוֹנים, ויש המדמיינים אותו היום כמחשב קְוַונטי מתוחכם. כל אחד מן ה״מוחות״ השונים הללו הוא ישות אחרת, שניתן לשאול עליה שאלות שונות, ועל־כן גם לקבל תשובות שונות. אנחנו אורגים את הסיפורים הכי טובים שאנחנו יכולים לעלות בדעתנו, והסיפורים שלנו, ממש כמו התרבויות והשפות שלנו, משתנים עם הזמן.
    התיאוריות שלנו הן ביטויים לעולם סביבנו, אבל גם לדרכים השונות שבהן אנחנו רוצים לראות את עצמנו בעולם. שני הדברים אינם יכולים להתקיים זה בלי זה, הם שזורים לבלי הַפרֵד. המדע הוא מורה־דרך ובָּבוּאה בעת ובעונה אחת, ממש כפי שהיו ציורי הפחם לאנשי המערות, ועבור היוונים — אלי האוֹלימפוס. אנחנו אולי לא חושבים על עצמנו כעל חלק מרצף, אבל כל תקופה, ללא יוצא מן הכלל, ממַסגרת את החידות הקיומיות העמוקות שלה במונחים של הישגיה הגדולים ביותר. אנחנו צאצאיו של הגיבור־נוכל אֶמְפֶּדוֹקְלֵס, אחרי ככלות הכל.
     
    המדע הוא הנתיב הכי בטוח שלנו לידע, וכשהוא מזוּוג לטכנולוגיה נדמה שהשמים הם הגבול. גלשתם אי־פעם באינטרנט בטיסה טרנס־אטלנטית? לקחתם ריטָלין לפני ריאיון חשוב? הצצתם בתינוק שטרם נולד במכשיר אוּלטרסאוּנד? אכלתם עגבנייה מהונדסת גנטית? דַמיינוּ את הסבים של הסבים שלכם: גם במחשבות הכי פרועות שלהם הם לא האמינו שעבור צאצאיהם אפשרויות כאלה יהפכו לדבר שבשיגרה.
    ועדיין, גם אם אין עוררין על כך שהמדע יודע לספק תשובות לשאלות מן הסוג הניתן לפתרון, ושבעניין הזה אין לו אח ורע, בואו נהיה אמיצים מספיק לשאול את עצמנו: האם אנחנו קרובים יותר מן היוונים לפיצוח החידות הקיומיות? האם הידיעה על היקום המתרחב קֵירבה אותנו להבנת הגורל? האם ההנחה שרגשות הִקנו למי שהחזיק בהם יתרון אבולוציוני האירה את צללי הקנאה והאהבה המקננים בתוכנו? למדע יש הצלחות כבירות, לשמחתנו, אבל הבלבול בין ידע לבין תבונה הוא נפוץ מדי, הן בקרב מדענים והן בקרב כולנו. עדיין אנחנו חושבים שידע מיתרגם איכשהו לאושר, ומאדירים כגיבורים את מי שמספרים לנו כי התעלומות היחידות שראויות להתגלוֹת ייכנעו בבוא היום לחקירות שלנו.
    מדוע? האם אין בנמצא תעלומות ראויות רבות שאינן בדרך לפתרון, אפילו לא קרוב לזה? המדע מספק לנו אינפורמציה, אבל אינפורמציה אינה חוכמה. אם לא נדע להגדיר מה הוא מסוגל לקיים, ומה נמצא מעֵבר לתחום השגתו, מורה־הדרך והבבואה שלנו עלול להפוך להבטחה ריקה מתוכן.
    בואו נודה בדבר: איננו יכולים אלא להסוות בשפת זמננו את החיפוש שלנו אחר משמעות, ממש כפי שעשה אֶמְפֶּדוֹקְלֵס לפנינו. ממש כמו אנשי המערות, היוונים העתיקים, המוֹגוּלים, הבּוּשמֶנים, האינדיאנים והלַפּים, אנחנו ממשיכים את האוֹדיסֵיאה שלנו בעולם של דמיון בלתי־מוגבל וכלָיָה מובטחת. כל התרבויות ידעו תמיד שישנם מקומות כל־כך עמוקים עד שאפילו הידיעה אינה יכולה לחדור אליהם. ״מדעי הטבע לעולם לא יגלו לנו את פְּנים הדברים ... את מה שאינו מראית־עין״, קבע עמנואל קאנט במאה של המדענים ג'וזף פְּריסְטְלי, ויליאם הֶרְשֶל ואדמוּנד האלי. כעבור מאה וחמישים שנה הכריז לודוויג ויטגנשטיין בחיבורו טְרַקְטָטוּס לוגי־פילוסופי כי ״גם אם כל השאלות המדעיות האפשריות ייענו, הבעיות של חיינו יישארו עדיין כולן בעינן. מובן שלא תישאר אז שום שאלה, וזוהי, בדיוק, התשובה״. שניהם ידעו את מה שחשו כותבי המיתוסים הגדולים מאז ומתמיד: שלא כמו במדע, בתחום חסר־הרחמים של המיתוס, הידיעה איננה מַטבּע עובר לסוחר.
    יָדעו הקדמונים: האמיתוֹת של המיתוסים הן מעֵבר לסמכותנו. הן גם מעֵבר למה שאנחנו עשויים לדעת. ואילו המדע והטכנולוגיה מתיימרים להשיג אדנוּת דרך ידע, להמיר כניעה להשגחה העליונה בשליטה בתחבולות. הם מבטיחים הבנה מלאה, ומפי אנשים רבים מדי — גם גאולה מוחלטת. ביולוגיה סינתֵטית, פיתוח תרופות, הנדסה סביבתית, בינה מלאכותית — כל אלה ייחלצו להושיע את האנושוּת. וכשייסָגרו כל החורים בידע שלנו, כשתימצא תשובה לכל השאלות, בהכרח יבוא גם הטוב.
    ההבטחה אומנם מפתה, אבל רבים מאיתנו עדיין מרגישים אובדי עצות. מיגור הרעב בעולם והארכת תוחלת החיים הן מטרות נעלות, אבל כמו ״תינוקות מושלמים גנטית״, אין לבלבל בינן לבין האושר. מסע בין־גַלַקְטי נמצא אולי מעֵבר לפינה, אבל הוא לא יגלה לנו את משמעות הגורל, וגם תרופה לסרטן, נפלאה ככל שתהיה, לא תעניק לנו גאולה קיומית. לא בכדי תוהים אנשים כשהם מביטים סביב על עולם האייפוֹנים והאנטיבּיוֹטיקות: האם זה באמת כל מה שיש?
    ואולי זו הסיבה לכך שלמרות המודרניוּת, רבים מאיתנו ממשיכים להלביש את חידותינו הקיומיות בתחפושות שונות ממש כפי שעשה אֶמְפֶּדוֹקְלֵס. למרות תוחלת החיים העולה, והשיפור בדיור, בביטחון האישי, בנגישות לידע ובאפשרויות התנועה — למרות כל אלה רובנו מכירים במגבלות הטכנולוגיה והמדע. אומנם לא תמיד אנחנו מגלים מחדש אלים כמו תוֹר או אפּוֹלוֹ, אבל אנחנו יודעים בחוש כי האוֹקסיטוֹצין והסֶרוֹטוֹנין לא יוכלו להיכנס לסנדליהם. ברור לנו אינטואיטיבית כי ישנן שאלות שהמדע לא נוגע בהן, וכי השאלות האלה חשובות לנו, אולי יותר מכולן. וכך אנחנו רוקחים לנו גירסאות משופרות ומעודכנות של הגיבורים הישנים: ספּיידרמן ובּאטמן, ווֹנדרווּמן וסוּפּרמן. אנחנו ממציאים מקומות דמיוניים, כמו שבע הממלכות של וֶסְטרוֹז, המַטְריקס ונַרְנִיָה, וחוזרים שוב ושוב אל הארי פּוֹטר ואל מלחמת הכוכבים. בחיפושים שלנו אחרי משמעות חומקנית אנחנו מוצאים את דרכנו אל השירה והאמנות; אל המוזיקה, האמנות והגוף; אל הטבע, אל אלוהים, ואל הפילוסופיה — רק לא אל המדע. כי המדע מבטיח להשליך החוצה את המיתולוגיה.
    אבל האם הוא באמת חייב לעשות זאת?
    המיתוסים שיובאו כאן עוסקים בתֵמוֹת האוניברסליות של מיתולוגיות העולם מן העבר, אבל הם יסופרו מחדש בשפה של ימינו, זו של האסטרונומיה והפיזיקה, הגיאולוגיה והביולוגיה. תורת האבולוציה, במיוחד, משתמשת בידע העדכני ביותר מתחומים כמו גנטיקה, מדעי המוח, חקר מאובנים, סטטיסטיקה ובלשנוּת, כדי לפצח את חידת החיים. היא מקווה לחשוף ולגלות איך התחילו החיים, מתי נולד התא הראשון, ומדוע חָברוּ תאים יחדיו ליצורים מורכבים בשלל גדלים וצורות. היא מציעה תיאוריות על התמורות הגדולות של החיים על פני כדור הארץ: המצאת הפוֹטוֹסינתזה, המין, הראִייה, התעופה, השפה והתודעה.
    זה נכון: במשך מאות שנים, האסטרונומים התַלְמַיים הניחו את קיומם של אֶפּיצִיקלים בשמים, והניאו־אפלטונים סגדו ל״שרשרת הקיום הגדולה״. אריסטו היה בטוח שלנשים יש דם קר יותר מאשר לגברים ופחות שיניים, ודֶקארט — שאצלו הנפש והגוף מופרדים — ש״אני חושב, לכן אני קיים״. אנחנו כבר לא מאמינים בסיפורים האלה, וגם לא במושגים כמו פְלוֹגיסטוֹן, או אֶתֶר. היינו רוצים לצעוק לאריסטו ממרחק 2500 שנה: ״למה לא ספרת את השיניים של אישתך?״ — איך היה אריסטו הגדול מסוגל כך לטעות?
    אלא שיהיה זה פשטני מצידנו לפתור את כל אלה כמצעד של ״טעויות״. לראות אותם כך זו תהיה טעות בפני עצמה, כי ידע מדעי תמיד נוצר על־ידי אנשים הנטועים חזק בתוך תרבות. אריסטו לא טעה במספר השיניים של הנשים משום שלא ידע לספור — הוא ידע לספור מצוין. אריסטו חשב שלנשים ולגברים יש מספר שיניים שונה מפני שלמושגים ״אישה״ ו״גבר״ ביוון העתיקה היו משמעויות מסוימות, שונות מאוד מאלה שלנו, והמשמעויות הללו כיוונו בצורה ממשית את מה שהוא היה מסוגל לחשוב ואף לראות. גם האֶפּיציקלים, בזמנם, היו קשורים קשר הדוק לתפיסות נוצריות לגבי הרמוניה, ממסגרים את תפיסת עולמם של גדולי האסטרונומים. כזוהי כוחה של תרבות.
    למרות שהאינטואיציה אומרת אחרת, ישויות כמו חורים שחורים, קְוַוארְקים, בַּקטֶריות וגֶנים אינן ממתינות בנימוס לבואו של מדען או מדענית בני־מזל שיגלו אותם. עובדות וישויות מדעיות הם פירות של התהליך המדעי, והן מושגות במאמץ על ידי שימוש בכלים, שיטות, מוסדות ורטוריקה. הן קמות ונופלות לא בזכות כוחה של איזושהי ״אמת״ שם בחוץ, אינהֶרֶנטית, אלא ביחס לכוחם של אותם כלים, שיטות, מוסדות ורטוריקה — אותן ״רשתות״ — להנכיח אותן לקהילה המדעית. כשהרשתות הללו מתמוטטות, הישויות מתמוטטות, ואיתן, פעם אחר פעם, גם העובדות.
    אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו, אם כן, כי מה שאנו קוראים לו ״אמת״ היום יהיה קרוב לוודאי ״טעות״ מחר; כי גורלם של טובי המוחות שלנו, ושל המובחרות שבתיאוריות שלהם, לא יהיה שונה מזה של התיאוריות המופרכות של אריסטו ודֶקארט. המדע אינו צועד לעֵבר האמת במובן מוחלט כלשהו, אלא משמש דרך למחוק את ״אמיתוֹת״ האתמול בעודנו מעצבים מחדש את הידע בן־זמננו. ישנן כמובן עוּבדות יותר ופחות ״מוצקות״, אבל ה״התמצקות״ שלהן היא תהליך שבהתהווּת, וזו הנקודה. המדע אומנם מצטבר באופן שונה מתוצרי תרבות אחרים, כמו למשל אמנות, שמֶטאפוֹרה מתאימה יותר עבורה היא מֶטאפוֹרת האֶנְטרוֹפּיה. אבל חשוב לזכור שזמן מחצית החיים של ״עובדה״ חדשה בעולמנו התזזיתי היום, על־פי הערכות מסוימות, הוא חמש שנים בלבד. תיאוריות באסטרונומיה ובאבולוציה, במיוחד, עוסקות בעבר העלום, ועלינו להודות שרבות מהן הן בגדר ספּקוּלציה. האסטרונום אדווין האבְּל (Hubble) הזכיר לבני תקופתו במאה ה-20 כי ״המדען מסביר את העולם באמצעות רצף של הערכות״, והוא צדק. צדק עוד יותר הסופר וחוקר האבולוציה סמואל בּאטלר (Butler), בן המאה ה-19, כשקבע כי ״המדע אינו אלא ביטוי לחוסר הידיעה שלנו אודות חוסר הידיעה שלנו״.
    ועדיין, כל כמה שהתיאוריות שלנו על מקור החומר, הגלקסיות, הרגש האנושי והתודעה לוקות בהשערות מרחיקות־לכת וידע חסר; כל כמה שהן פירותיה של התרבות שבה אנחנו חיים ונושמים, ולרוב עיוורים להשפעותיה — הן עדיין הניחוש הכי טוב שלנו לאופן שבו התרחשו הדברים בעולם. תיאוריות מדעיות מייצגות את הניסיון הכֵּן ביותר של תקופתנו להסביר את הגדולות שבתעלומות. במובן זה הן אינן שונות מאלי האוֹלימפּוֹס. אֶמְפֶּדוֹקְלֵס היה אולי ספקן, אבל יוונים רבים האמינו במיתוסים שלהם ממש כשם שרבים מאיתנו מאמינים במדע שלנו. בדיוק כפי שהאלים האוֹלימפּיים היו עבור היוונים, כך הכוחות, היסודות, המוֹלקוּלוֹת והאוֹרגניזמים יכולים לשמש פְּריזמוֹת לסינון החידות הקיומיות.
    הטענה כי המדע היא המקבילה המודרנית למיתולוגיה מנוצלת לפעמים כדי לקרוא תיגר על כוחו: אם הוא כמו מיתולוגיה, הרי שה״אובייקטיביות״ שלו אינה אלא גניבת־דעת. אלא שזו לא הדרך שבה צועד הספר הזה. המדע חשוב לנו בגלל הפתרונות שהוא מספק, זה בטוח. אבל הוא חשוב לא פחות משום שחקירותיו מונעות על־ידי שאלות שאין בידו לפרוע. אבולוציות הוא שיר אהבה למדע, אבל כזה המזמין אותנו להביט עליה מעט אחרת. כאן, מה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים ישמש כדי להדגיש את גבולות ההבנה שלנו — והידע העדכני ביותר יאורגן, כנגד הזרם, להאדרת המסתורין הנצחי המקנן בִּפנים. המדע זנח את המיתולוגיה והתיימר להפוך אותה למיותרת. אבל זה שולל מן השפה המודרנית שלנו חובה חשובה, חובה שאותה מילאו בנאמנות כל השפות בכל הזמנים. כי במקביל למענה על שאלות שיש להן תשובות, המדע גם יכול, למרבה ההפתעה, לעזור לנו לחיות בשלום עם חוסר הוודאות שבפּליאה. הוא מזכיר לנו שמחוץ לתחום הידיעה, כל מה שאנחנו יכולים לשאוף לו הוא אמיתוֹת חסרות, אמיתוֹת ״לפנֵי־אחרונות״. זוהי אפוא המשימה שלוקח על עצמו הספר אבולוציות: לשוב ולתבוע, באמצעות סיפורים, תפקיד עתיק־יומין לשפתנו המודרנית.
    כאן נפגוש את המפץ הגדול ואת תיאוריית היקומים המקבילים, ונתבונן דרכם על הגורל. נצפה בירח המתרחק אט־אט מכדור הארץ, ונהרהר במשמעות האימהוּת. עירבוב הגֶנים המופקר בין הקדמונים שבאבותינו יאתגר את תפיסותינו המודרניות על אהבה. האקט הראשון של סימבּיוֹזה יחשוף את פניו הכפולות של החופש. הולדת העין אצל טְרילוֹבּיט לפני 500 מיליון שנה תפתח פתח לעולם הקנאה. זיכרונו של תמנון יחדד את פּרדוֹקס התודעה, והאבולוציה של השפה תספר את סיפור מאבקנו עם האמת. לאורך הספר, התפתחות מכרעת בתולדות היקום תקושר לתֵמָה קיומית, ותזמין את הקוראים לבחון את התֵמָה הזאת באור חדש. בפרק האחרון, כמו לסגור מעגל, נשוב אל השאלה מי אנחנו ומדוע אנו צריכים את המיתוסים שלנו מלכתחילה.
     
    כמה מילים על נָרָטיב: למרות מאמציהם להימנע מכך, מדענים שבים ומטעינים את נושאי המחקר שלהם ביכולת פעולה, או פַּעֲלָנוּת (agency), בין שמדובר במוֹלקוּלוֹת, באוֹרגניזמים, או אפילו בכוחות פיזיקליים. יחד עם השימוש שלהם — הנפוץ באותה מידה — במֶטאפוֹרוֹת ובאַלֶגוֹריוֹת, הדבר מבטא מגבלת שפה, פרדוקס פילוסופי, ומקור ליצירתיות. מדענים מדברים על אנרגיה, סימוּלטניוּת, היקשרוּת ואַלְטרוּאיזם. הם מתארים אלקטרונים ״קופצים״, כוכבים ״נופלים״, פרחים ״נפתחים״, יונים ״הומות״ וקופים ״מתאהבים״. לכל המושגים האלה יש משמעות בחיינו־אנו. קשה, ואולי בלתי־אפשרי, לנַפּוֹת מן ההגדרות המדעיות את הדקויות האנוֹשיות המוכלות בהן. המדע הוא שפה מיתית יותר מכפי שנוח לנו להודות.
    רבים מן המיתוסים באבולוציות יסופרו בקולו של מסַפֵּר כל־יודע, שישמש בא־כוחו של המדע, וינסה — לעיתים בחוסר הצלחה — לדבר ב״מדענית״ צחה, חפה מתכליתיות ומאינטרסים. אחרים יסופרו בקולו של ספקן, הנרתע מהבטחות המדע ומערער על אמיתותן. ולפעמים יספרו את הסיפור הדמויות הקוסמולוגיות והאבולוציוניות עצמן: הארץ תציג זווית ראייה קוסמולוגית של האימהוּת; אַמֶבָּה תציע מבט לא שיגרתי על הגאווה; טְרילוֹבּיט יתלונן לטְרילוֹבּיטית על הקנאה; מפריס פרסה שהפך ללווייתן ירחיב על משמעות ההקרבה; ובדידותה של התודעה תזוקק מתוך זיכרונותיו של תמנון. גם האהבה תקבל את חלקה ממיקרוֹאוֹרגניזמים בני אלפיים: אנחנו חושבים עליה כעל רגש, אבל ישנן דרכים אחרות להגדיר אותה, בהדרכת האבולוציה.
    בסוף כל פרק, כמו בסוף המבוא הזה, מופיעות ״הארות״ המזמינות את הקוראים להתמודד ישירות עם הראָיוֹת על־ידי צלילה עמוקה יותר לספרות המדעית. כאן תמצאו המלצות למקורות פּוֹפּוּלריים וקלאסיים כאחד; ספרים, מאמרים, אתרי אינטרנט וסרטים, וגם התייחסויות ספרותיות והיסטוריות. ההארות נועדו לבאר את הרעיונות המדעיים מהם בנויים המיתוסים, לחשוף את מקורות ההשראה ולספק להם הקשר. אחרי שתקראו אותם, אולי תרצו לשוב ולקרוא את המיתוסים בשנית. ברוב המקרים מוזכרים בהארות שמות המחברים (ולעיתים גם שמות החיבורים); בעזרת השמות הלועזיים הניתנים בסוגריים קל לאתר את ההפניות המדעיות המלאות ברשימת המקורות שבסוף הספר, המסודרת על־פי פרקי הספר. קוראים המעוניינים להרחיב את ידיעותיהם יכולים להשתמש במקורות האלה כקרש קפיצה כדי לצלול למים עמוקים יותר. זִכרוּ: כמו כל השפות ששימשו בעבר לכתיבת מיתולוגיות, רבות מן התיאוריות המדעיות העכשוויות הן זמניות, וחלקן שנויות במחלוקת. אמרו על ניוטון שמת כשם שנולד: בתול. ייתכן. מה שבטוח הוא שכל תיאוריה מדעית נולדת מוּעדת־להפרכה.
    אם בסוף כל פרק תמצאו ״הארות״, הנה בתחילת כל פרק מופיע איור, פרי דמיונה של האמנית המופלאה עפרה קובלינר. האיורים הם מעין צלע שלישית לשתי האחרות — המיתולוגיות עצמן, וההארות שלהן. בין שהם איור ל״אהבה״ או ל״מוות״, ל״גורל״ או ל״תקווה״, הם מאירים אספקט אחר של נושא המיתוס, לא כתוב ולא מוסבר. הביטו בהם, הביטו בהם שוב, ותנו למחשבות שלכם לנדוד.
     
    הסופר האמריקאי סוֹל בֶּלוֹ אמר פעם שהמדע עשה ניקיון־בית לאמונה. בין שהוא צדק ובין שלא, המדע אינו צריך לעשות ניקיון־בית למיתולוגיה. אחרי הכל, ישנם דברים שתמיד יהיו עמוקים מכל מה שאנחנו יכולים לדעת. הסיפורים הללו הם שיר הלל למדע, אבל גם תיקון לחוסר הענווה שלו. כך כתב המשורר ויליאם בְּלֵייק: ״שאגת האריות, יללת הזאבים, זעמו של הים הסוער והחרב המהָרֶסֶת, הם פיסות נצח גדולות מדי לעינו של האדם״. אנחנו זוכרים זאת כשאנו מתבוננים בציורי המערות של שוֹבֶה, או קוראים על זֵאוּס ואפּוֹלוֹ — ואפילו כשאנחנו שוקעים במושבי הקולנוע הנוחים שלנו כדי לצפות במלחמת הכוכבים או בהארי פּוֹטר. אבל אנחנו שוכחים זאת כשאנו בוטחים באופן עיוור במדע, או לחלופין דוחים אותו כליל.
    פה אני צועד בדרך האמצע, בהדרכתם של גיבורים מסוגים חדשים: כוח המשיכה ותֵנַע זוויתי, השמש, כדור הארץ והירח, החמצן והמיטוֹכוֹנדריה, חיידקים וריבּוֹזימים, ריריוֹת, טְרילוֹבּיטים, לווייתנים קדומים, פְּטֶרוֹזָאוּרים, תמנונים והוֹמוֹ אֶרֶקְטוּס, עד אל בני־האדם.
    במישור האחד הסיפורים מובילים דרך ההיסטוריה של היקום והחיים על כדור הארץ, ובמישור האחר — דרך הנושאים הנצחיים של המיתולוגיה האנושית. פילוסופים עשויים לזהות כאן אַלֶגוֹריוֹת לאמיתוֹת פילוסופיות; פסיכולוגים — את פחדינו ותשוקותינו; מורי מוסר — את המצפן שלנו; והיסטוריונים עתידיים — מי יודע? — יזהו אולי גירסאות מפוקפקות של איך ראינו את עצמנו פעם בעולם. אני מקווה שבכל מקרה הקוראים יגלו כאן מסע עתיק־יומין, חיפוש־דרך קדום ועתיר משמעות.
    ״הדברים האלה מעולם לא היו, ותמיד ישנם״.