השמיים שבתוכי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
השמיים שבתוכי
מכר
אלפי
עותקים
השמיים שבתוכי
מכר
אלפי
עותקים

השמיים שבתוכי

4.9 כוכבים (22 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • שם במקור: Het Verstoorde Leven
  • תרגום: אירית באומן, שולמית במברגר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, שואה
  • מספר עמודים: 310 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 10 דק'
  • קריינות: ליה אסף
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 5 דק'

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

אתי הילסום נולדה באמסטרדם בשנת 1914, כך שקשה לא להתפלא כשמיומניה צפה ועולה אישה צעירה, עצמאית, מתקדמת וחפה ממניירות, העוסקת בפסיכולוגיה ובספרות ומבקרת בקביעות אצל פסיכולוג, דמות שונה לחלוטין מכל מי שהיינו מצפים לפגוש באירופה של שנות הארבעים.
יומניה של אתי הילסום, הנפרשים על פני השנים 1941 – 1943, אינטימיים וגלויי לב בכל הנוגע לחיי האהבה שלה ולתחושותיה כאישה המחפשת את דרכה בעולם. הם כתובים נפלא ועשירים בפרטים על ידידים ובני משפחה, על המראה שנשקף מחלון חדרה ועל ריח היסמין שבחצר.
השואה חודרת ליומניה בהדרגה: תחילה בחיילים הגרמנים הצועדים ברחוב, ארח כך באיסורים הניתכים על יהודי אמסטרדם, ולבסוף – בטרנספורטים ובשילוח הסופי למחנות ההשמדה. בספטמבר 1943 נשלחה אתי הילסום לאושוויץ, שם נספתה.
"הייתי רוצה להיות רטייה על פצעים רבים" כותבת אתי ברשומה האחרונה ביומנה. היא צועדת לקראת מותה בדעה צלולה ומתוך תחושה של שותפות גורל עם בני עמה, המבוססת על תחושה דתית-מיסטית שגילויה הוא משיאיו של ספר זה.
ארבעים שנה המתינו היומנים כמוסים ומוסתרים מעין. משפורסמו – התבהר במהרה שזה אינו עוד מסמך המתעד את תקופת המלחמה, אלא עדות מעצימה ומופלאה בעוצמתה על התעוררות רגשית, אינטלקטואלית ורוחנית של אישה צעירה יוצאת דופן שאיתרע מזלה לחיות בתקופה הזו.
עם השנים הלך וגדל מספר הקוראים שגילו את כתביה של אתי הילסום בארץ ובחו"ל. יומניה תורגמו ל-23 שפות, ראו אור ב-25 מדינות, והיא קנתה לה קהל רחב ששואב השראה מכתביה. קוראי העברית ישמחו למצוא במהדורה זו 16 מכתבים שתורגמו לראשונה.

***מהדורה ראשונה ראתה אור בשנת 2022***

פרק ראשון

הקדמה

יומנה של אתי הילסום, שנכתב בשנות המלחמה באמסטרדם, לא רחוק ממסתורה של אנה פרנק, הוא ללא ספק אחת התעודות המפעימות שראו אור בשנים האחרונות. הפנקסים האישיים המתפרסמים מאז תום מלחמת העולם השנייה חילצו את השואה מן המספרים המחרידים ומן ההכללה ההיסטורית, והעמידו אותה על נפש היחיד.

יומנה של אתי הילסום מפתיע מהרבה בחינות. זה ביטוי נשי מאוד, גדוש חוויות והתנסויות, עד שלעיתים אתה שוכח כי הדפים נכתבו בעיצומם של חיפושים ואקציות. ובכל זאת, האימה מצויה בהם והיא מעצימה את חיי הנפש ופורשת אותם בפירוט חושף ומדויק. במהלך החישוף מתגבשת ראשית הכרתה של אתי הילסום, שהיא מעין החלטה ללמוד את החיים ולדעת אותם עד תום, כדי שבבוא היום תהיה סופרת.

אך מעבר למשאלה זו זהו סיפור אהבה, עז ומייאש, של אישה צעירה לאיש מבוגר ממנה בהרבה, גבר מקסים וכריזמטי המפיל עליה את קסמיו ומפיח בנפש הצעירה כיסופים דתיים. אין זה סיפור אהבה תמים וסנטימנטלי אלא סיפור בשל וקשה, מלא סטיות ושיגיונות. רק אוויר של אסונות קרבים עשוי היה להביא לפתיחות כזו.

התעודה שהשאירה לנו אתי הילסום היא יותר מווידוי. בסיסה הוא אמנם האני, אני שנתערטל מהרבה לבושים, אך ראשה שואף אל השמיים. זוהי התפתחות איטית וכמוסה, שראשיתה באהבת איש והמשכה אהבת אנשים ולמעלה ממנה — אהבת האל.

השואה נקלטה בתודעה שלנו כהתרוקנות העולם מן האור האלוהי. לא מעט ניצולים העידו כי השואה המיתה בהם את האמונה. העמדה הזו נשתרשה ברבות הימים והייתה למוסכמה שאין לערער עליה. יומנה של אתי הילסום כמו בא לטפוח על פניה של מוסכמה זו.

אין לטעות: אין אלה כיסופים לדת מוסדית. זהו מעין פונדמנטליזם דתי שצמח ובקע מתוך מצוקת נפש והיה לסער של אמונה. לאתי הילסום היו קשרים רבים עם הסביבה הלא־יהודית. יכולה הייתה להינצל אך היא ביקשה את קרבתם וגורלם של האומללים. ומבחינה זו יש בה האש האצורה של המאמינים החילונים, כמו יאנוש קורצ'אק, אשר, על סיפה של התהום, עלו ונתעלו למעלת קדושים.

אהרן אפלפלד

יום ראשון, 9 במרץ. אז זהו זה, קדימה! רגע מכאיב, בלתי אפשרי כמעט: להפקיד את הנפש העצורה בין שורותיו של גיליון נייר תם וחלק. המחשבות שבראשי הן לעיתים כה בהירות וצלולות, הרגשות כה עמוקים; אבל להעלות אותם על הכתב — זה עוד לא עולה בידיי. ובעיקר, כך נדמה לי, בגלל רגש הבושה. עצורה מאוד, לא מעיזה לחשוף דברים, להניח להם לזרום מתוכי. ובכל זאת אהיה חייבת לעשות זאת, אם אני רוצה שחיי יניבו בסופו של דבר תוצאות מניחות את הדעת ומשביעות רצון. זה כמו במגע המיני, כשהצעקה האחרונה, המשחררת, נשארת עצורה תמיד ומבוישת בתוך החזה. בענייני ארוטיקה אני מתוחכמת, אולי אפילו מלוטשת דיי להיחשב מאהבת טובה; האהבה נראית מושלמת. ובכל זאת, אין זה אלא שעשוע שאינו נוגע בעיקר העיקרים, ומשהו נשאר כלוא בתוכי. וכך גם בכל דבר אחר. מבחינה אינטלקטואלית בורכתי ביכולת לרדת לעומקם של דברים, לנתח בבהירות כל נושא; אני עושה רושם של אדם שמיטיב להתמודד עם רבות מבעיות החיים, ועם זאת, בתוך תוכי חבויה מין פקעת צרורה, משהו עוצר בי, ולמרות החשיבה הצלולה אני מתגלית מדי פעם כיצור מסכן ומפוחד.

נתעכב לרגע במה שקרה הבוקר, למרות ששוב זה חמק ממני כמעט. בעזרת חשיבה צלולה הצלחתי להתגבר לרגע קט על ס'1. עיניו הבהירות, הזכות, הפה החושני המלא; הגוף הכבד כגוף שור, והתנועות המשוחררות, הקלילות כנוצה. המאבק בין החומר לרוח, שעדיין מתחולל בכל עוזו בגבר הזה, שהוא בן 54. ונדמה כאילו אני נמחצת מתחת לכובד משקלו של המאבק הזה. אני נקברת מתחת לאישיות הזאת ואיני מסוגלת להיחלץ; הבעיות שלי עצמי, שלהרגשתי הן בעלות אותו הצביון פחות או יותר, מפרפרות להן בצד. מובן שהכול היה לגמרי אחרת, וקשה לומר איך בדיוק, אולי גילוי הלב שלי עדיין אינו בוטה דיו, וחוץ מזה לא קל לחדור לשורשי הדברים בעזרת מילים. רושם ראשון, אחרי כמה דקות: פנים לא חושניים, מאוד לא הולנדיים, משהו מוכר בטיפוס הזה. מזכיר לי את אברשה, לא לגמרי סימפטי בעיניי.

רושם שני: עיניים נבונות, נבונות במידה שלא תיאמן, דהויות, עיני אדם ישיש, הצליחו להסיח את הדעת לזמן ממושך מהפה עב השפתיים, ובכל זאת לא לגמרי. התרשמתי מאוד מעבודתו: הוא מאבחן את הקונפליקטים העמוקים ביותר שלי על ידי קריאת הפרצוף השני שלי — הידיים. ולרגע אחד גם תחושה לא נעימה, כשדימיתי ברגע של היסח הדעת, שהוא מדבר על הוריי, ואחר כך אמר: "נַיין, דַאס אַלֶס זִינְד זִי...2 לא, אני מתכוון אלייך, לכישרונות הפילוסופיים והאינטואיטיביים שלך," ועוד כל מיני דברים נהדרים כאלה. "כל אלה אַת הם." הוא אמר את זה כמו מישהו שתוחב איזו עוגייה בידו של ילד. אינך שמחה? הנה, כל התכונות היפות האלה שלך הן, אינך שמחה? ואחר כך בא רגע קצר של דחייה, תחושה של השפלה, אולי גם פגיעה בחוש האסתטיקה שלי; על כל פנים, באותו הרגע הוא היה בעיניי די מגעיל. אבל אחר כך חזרו שוב העיניים האנושיות הנפלאות, המודדות אותי מתוך המעמקים האפורים ומשהות מבטן בתוכי, עיניים שהייתי רוצה לחבק אותן. עכשיו, כשאני מדברת על זה, אני נזכרת ברגע אחר, באותו בוקר יום שני, כבר עברו כמה שבועות מאז, רגע שבו הרגשתי שהוא דוחה אותי. בעניין התלמידה שלו, העלמה הוֹלְם.3 באה אליו לפני שנה, מכוסה מכף רגל ועד ראש באקזמה. נעשתה פציינטית שלו. בינתיים החלימה. בדרכה שלה היא מעריצה אותו, אם כי עדיין לא ברור לי באיזו דרך. ברגע מסוים השתלטה עליי הגאווה שלי והבהרתי שאת הבעיות שלי אני מעדיפה לפתור בעצמי. העלמה הוֹלְם השיבה תשובה רבת משמעות: אין אדם שהוא לבדו בעולם. זה נשמע נעים ומשכנע. ואחר כך סיפרה על האקזמה שכיסתה את כל גופה, גם את הפנים. וס' פנה אליה ואמר, במחווה שעכשיו איני יכולה לתאר אותה בדיוק, אבל היא השאירה עליי רושם מאוד לא נעים: "ואיך עור הפנים שלך עכשיו, הא?" זה נשמע כאילו הוא מדבר על איזו פרה ביריד. אני לא יודעת, אבל באותו הרגע הוא היה בעיניי איום, חושני, קצת ציני, ועם זאת היה בו גם משהו אחר.

ובסוף הפגישה: "ועכשיו נשאל את עצמנו איך נוכל לעזור לאדם הזה." ואפשר גם שאמר, "האדם הזה זקוק לעזרה." אז כבר הייתי שבויה בידיו, הוא כבש אותי במיומנות שלו, ואני הרגשתי שאני זקוקה לעזרה.

ואחר כך הייתה ההרצאה שלו. הלכתי רק משום שרציתי לראות את האדם הזה ממרחק כלשהו, לבחון אותו מרחוק לפני שאפקיד בידיו את נשמתי וכל כולי. הרושם היה טוב. ההרצאה ברמה גבוהה.

איש מקסים. חיוך מקסים, למרות השיניים התותבות. התרשמתי מתחושת השחרור הפנימי שקרנה ממנו, איזו גמישות ורוגע ואיזה חן אישי מאוד מתלווים לגוף הכבד הזה. הפנים שוב היו אחרים לגמרי, בעצם בכל פעם הם אחרים; עכשיו שאני לבדי בבית, אני לא מצליחה לראות אותם בעיני רוחי. אני מרכיבה את כל הפיסות המוכרות לי, כמו פסיפס, אבל הן לא מצטרפות לשלמות אחת, התמונה מעורפלת ומלאה ניגודים. לפעמים אני רואה פתאום את הפנים לפניי בבהירות ובחדות, אבל מייד הם שבים ומתפרקים להמון פיסות סותרות. מטריד מאוד.

בהרצאה היו הרבה נשים מקסימות ונערות צעירות. נגעה לליבי אהבתן של כמה נערות "אָרִיוֹת". יכולתי לחוש אותה ממש באוויר, את האהבה למהגר היהודי הזה מברלין, שהיה צריך לעשות את כל הדרך מגרמניה לכאן, כדי להביא להן מעט איזון נפשי. במסדרון עמדה איזו נערה צעירה4, פרצופון צר, שברירי, לא לגמרי בריא. ס' עבר על פניה, זה היה בהפסקה, והחליף איתה כמה מילים, והיא השיבה לו בחיוך מתמסר כל כך, מעומק הנשמה ממש, עז כל כך, עד שהכאיב לי כמעט. עלתה בי מין תחושה מעורפלת של אי שביעות רצון, השאלה אם זה בעצם בסדר, מין תחושה של: האיש הזה נוטל בגנבה מן הנערה הזאת את חיוכה, את כל הרגשות שהילדה הזאת חשה כלפיו הוא גוזל ממישהו אחר, מהגבר שעתיד להיות הגבר שלה. בעצם זה מעשה מרושע ולא הוגן; הוא איש מסוכן.

הביקור הבא. "אני יכולה לשלם עשרים גולדן." — "בסדר, תבואי במשך חודשיים, וגם אחר כך לא אעזוב אותך לאנחות."

וכך ישבתי אצלו, אני ו"העצירות הנפשית" שלי. הוא היה אמור להשליט סדר באנדרלמוסיה שבתוכי, להשתלט על הכוחות הפנימיים הסותרים הפועלים בתוכי. הרגשתי כאילו הוא אוחז בידי ואומר: הביטי, כך צריך לחיות. כל חיי ביקשתי: אילו רק בא מישהו, ואחז בידי ודאג לי; אני נראית חזקה ועצמאית, אבל בשמחה רבה הייתי מפקידה את עצמי בידיו של מישהו אחר. וזה בדיוק מה שעשה עכשיו האיש הנוכרי הזה, מר ס' בעל הפנים המורכבים. ולמרות הכול, בתוך שבוע הצליח לחולל בי פלאות. התעמלות, תרגילי נשימה, מילים מבהירות, גואלות, על אודות הדיכאונות שלי, על היחס שלי לאחרים וכו'. ופתאום התחלתי לחיות בצורה אחרת, נעשיתי משוחררת יותר, "זורמת" יותר, תחושת העצירות נעלמה, הכנסתי בתוכי מעט שלווה וסדר, בינתיים עדיין בהשפעת אישיותו המאגית, אבל בבוא העת יבואו גם הביסוס הפסיכולוגי והמוּדעוּת.

אבל כל דבר בעיתו. "הגוף והנשמה אחד הם." זאת ודאי הסיבה לכך שהתחיל לבחון את הכושר הגופני שלי בתחרות היאבקות. התברר שהכוחות האלה שבי חזקים מאוד, וקרה דבר מופלא: אני הצלחתי להשכיב את הברנש המגודל הזה. כל המתיחות שבתוכי, כל הכוחות העצורים בי, השתחררו בבת אחת והוא היה מוטל לפניי, מוּכֶּה פיזית וגם נפשית, כמו שהוא עצמו אמר לי אחר כך. איש לפניי עוד לא עשה לו את זה. הוא לא הבין איך אני הצלחתי. שפתו שתתה דם. הוא הניח לי לשטוף אותה במי קולון. משימה אינטימית ומביכה. אבל הוא היה "משוחרר" כל כך, תמים כל כך, פתוח, כל כך לא מעושה בתנועותיו; גם כשהתגלגלנו שנינו על הרצפה, וגם כששכבתי מתחתיו, כשגופי הנוקשה היה כלוא בזרועותיו, מאולפת סוף־סוף, גם אז הוא נשאר "ענייני", טהור, וזאת על אף שנכנעתי לרגע לתשוקה הגופנית שעורר בי. עד כאן היה הכול בסדר, בשבילי היה בהיאבקות הזאת משהו חדש ולא צפוי ומשחרר במידת מה, למרות שאחר כך התחילה להשפיע השפעה חזקה מדי על הדמיון שלי.

יום ראשון בערב בחדר האמבטיה. עכשיו אני נקייה וזכה בתוכי. הערב, לרגע קצר, הגיע אליי קולו דרך הטלפון וקומם את גופי. קיללתי כמו איזה בן איכרים ואמרתי לעצמי שאני כבר לא איזו נערה היסטרית בגיל ההתבגרות. ופתאום הבנתי את הנזירים, שמצליפים בעצמם כדי להכניע את הבשר החוטא. לרגע נאבקתי בעצמי מאבק עז, רתחתי כולי, ואחר כך באו התבהרות רבה ושקט. ועכשיו אני מרגישה נהדר, נקייה וזכה בתוכי. שוב, בפעם המי־יודע־כמה, התגברתי על ס'. כמה זמן זה יימשך עוד? אני לא מאוהבת בו וגם לא אוהבת אותו, אבל איכשהו אני מרגישה שהאישיות שלו, האישיות שעדיין אינה "מושלמת", שעדיין נאבקת עם עצמה, מעיקה עליי בכל כובדה. כרגע כבר לא. אני מסתכלת בו עכשיו בריחוק: אדם חי ונאבק, אדם שיש בו כוחות פרימיטיביים ועם זאת גם רוחניוּת, שיש לו עיניים בהירות ופה חושני.

היום התחיל טוב כל כך, בראש בהיר וצלול — על זה אני עוד צריכה לכתוב — ואחר כך באה נפילה איומה, לחץ על הגולגולת, שלא הצלחתי להיפטר ממנו, ומחשבות כבדות, הרבה יותר מדי כבדות לי, ומאחוריהן חלל ריק של "למה". אבל גם בזה נילחם.

"העולם מתגלגל ויוצא בניגון מתחת ידי האל." המילים האלה של המשורר פֶרוֶויי5 ליוו אותי כל היום. הלוואי שהייתי אני מתגלגלת ויוצאת בניגון מתחת ידי האל. ועכשיו לילה טוב.

יום שני, 9 בבוקר. קדימה, גברת, עכשיו את הולכת לעבוד, או שאני מרביצה לך מכות רצח. ותפסיקי לחשוב: יש לי איזה כאב ראש פה, וקצת בחילה שם, ולא הולך לי עכשיו. זה עובר את גבול הטעם הטוב. צריך לעבוד וחסל. ובלי פנטזיות, בלי מחשבות "נשגבות" ואינטואיציות נהדרות, הרבה יותר חשוב לתרגם איזה קטע, לחפש מילים במילון. וזה מה שעליי ללמוד, זה הדבר שאצטרך להיאבק למענו עד מוות: לסלק ממוחי בכוח את כל הפנטזיות וההזיות ולטהר את עצמי מבפנים, כדי לפַנות מקום לענייני לימודים, כקטנים כגדולים. בעצם מעולם עוד לא עבדתי כמו שצריך. בנושא הזה קורה לי בדיוק מה שקורה לי במישור המיני. כשמישהו עושה עליי רושם, אני מסוגלת להתהולל ימים ולילות בפנטזיות ארוטיות. אני חושבת שאני פשוט לא מודעת לכמות האנרגיה שזה דורש, ובסופו של דבר, כשאני קושרת קשר של ממש, מצפה לי התפכחות מרה. המציאות אינה תואמת את הדמיון שלי, כיוון שהוא פרוע מדי. כך היה גם בפעם ההיא עם ס'. אני פיתחתי לעצמי מראש תמונה מוגדרת מאוד של הביקור שלי אצלו. כשהלכתי אליו הייתי שרויה במעין קדחת של שמחה, לבשתי בגד התעמלות מתחת לשמלת הצמר שלי. אבל הכול היה אחרת. שוב היה ענייני מאוד ומרוחק, ואני קפאתי מייד. וגם מההתעמלות לא יצא שום דבר. כשעמדתי לפניו בבגד ההתעמלות שלי, היינו שנינו מבוישים, כמו אדם וחווה אחרי שאכלו מהתפוח. הוא סגר את הווילונות ונעל את הדלת ונעלמה החופשיות שבתנועותיו, ואני רציתי לברוח בכל הכוח ולבכות, עד כדי כך זה היה נורא בעיניי. וכשהתגלגלנו על הרצפה נצמדתי אליו, בחושניות ועם זאת ברתיעה מכל מה שקורה, וברגע מסוים גם התנועות שלו לא היו נעימות במיוחד, והכול היה מגעיל כל כך. אילולא באתי מראש עם הפנטזיות שלי, ודאי היה הכול אחרת. פתאום הייתה התנגשות עזה בין עולם הפנטזיות הפרוע שלי ובין המציאות המפוכחת, שהצטמקה בבת אחת והייתה לגבר ביישן ומזיע, שלאחר מעשה תוחב את החולצה המקומטת שלו לתוך המכנסיים.

וכך זה גם בעבודה. קורה שאני עוברת על קטע מסוים ופתאום אני מצליחה לתפוס אותו בבהירות ובחדות, לפתח אותו במחשבה, במחשבות גדולות ומעורפלות, לא נתפסות כמעט, שממלאות אותי פתאום בתחושה עזה של חשיבות. אבל אני יודעת שאם אנסה לכתוב אותן, יצטמק הכול ויהיה ללא כלום, לכן גם אין לי האומץ לכתוב אותן, אני בטוחה שאתאכזב מן החיבור העלוב והתפל שיֵצא מתחת ידיי.

אבל דבר אחד אני רוצה לחקוק על לוח ליבך, קטנטונת. המחשת הרעיונות הגדולים המעורפלים אינה הפתרון. כל חיבור שאת כותבת, ולו גם הקטן והסתמי ביותר, חשוב יותר מזרם הרעיונות הנשגבים שאת מתפלשת בהם. מובן שאת צריכה לשמור על התחושות והאינטואיציה שלך, הן הבאר שאת שואבת ממנה. אבל היזהרי שלא תטבעי בבאר הזאת. הכניסי קצת סדר בעניינים, מעט היגיינה מנטלית לא תזיק. הדמיון שלך, התחושות וכו' הם אוקיינוס גדול, ואת צריכה להיאבק בו ולייבש לך חלקות אדמה קטנות, גם אם יחזרו ויוצפו מדי פעם. האוקיינוס הזה הוא נשגב וראשוני, אבל מה שחשוב הוא חלקות האדמה הקטנות שאת מצליחה לכבוש ממנו. העבודה שאת עומדת לכתוב עכשיו חשובה יותר מהמחשבות הנפלאות על טולסטוי ונפוליאון שעלו במוחך באמצע הלילה. והשיעור שאת נותנת ביום שישי בערב לנערה החרוצה חשוב מכל ההתפלספויות המעורפלות שלך. חקקי את זה עמוק על לוח ליבך. אל תפריזי בערכם של הכוחות העזים שבתוכך, לעיתים הם מעוררים בך תחושה של איזה ייעוד נשגב ושאת עולה על האנשים ה"רגילים" כביכול, שעל חיי הנפש שלהם אינך יודעת למעשה כלום. זה יהיה רכרוכי ומטופש, אם תמשיכי להתענג בכל מעדני הנפש האלה, ועוד ללקק את האצבעות.

התרכזי ביבשה והפסיקי לפרכס באין־אונים באוקיינוס. ועכשיו, למלאכה!

יום רביעי בערב. [...] כאבי הראש המתמשכים שלי: מזוכיזם. שפע הרחמים שלי: מקור הנאה.

רחמים יכולים להיות דבר פורה; הם יכולים גם לשׁחוק אותך. מוטב שתעמוד בשתי הרגליים על הקרקע מאשר תהזה ברגשות נעלים. ההידבקות בהורים, למשל. צריך לראות בהורים בני אדם שיש להם גורל משלהם. השאיפה להאריך את רגעי האקסטזה אינה רצויה. אפשר כמובן להבין אותה: עוברת עליך שעה של חוויות נפשיות או "רוחניות" חזקות מאוד, ואחר כך באה הנפילה, כמובן. אני הייתי נוהגת לכעוס על הנפילות האלה, להרגיש עייפות ולרצות לשוב ולחזור אל רגע ה"התעלות", במקום לפנות לענייני היום. אני קוראת לזה "יוהרה". כל מה שעולה על הנייר חייב להיות מושלם מייד, לא שגרתי. גם לא משוכנעת בכישרון שלי, ההרגשה הזאת עדיין אינה חלק אורגני ממני. ברגעים של כמעט אקסטזה נדמה לי שאני מסוגלת לחולל ניסים, אבל אחר כך אני שוקעת שוב לתהום אינסופית של חוסר ביטחון. זה קורה משום שאני לא מתאמנת יום־יום ובקביעות במה שלפי דעתי הוא הכישרון שלי: הכתיבה.

תיאורטית אני יודעת את זה כבר זמן רב; לפני כמה שנים כתבתי על איזו פיסת נייר: "באותן הפעמים הנדירות שהחסד מופיע, יש להעמיד לרשותו את המיומנות." אבל המשפט הזה היה פרי מחשבה ועדיין לא נהפך לבשר ודם. האומנם התחיל שלב חדש בחיי? לא, סימן השאלה כשלעצמו הוא טעות. שלב חדש התחיל! המערכה כבר בעיצומה. המילה מערכה גם היא לא נכונה ברגע הזה, כרגע הכול בתוכי כל כך טוב והרמוני, אני מרגישה את עצמי בריאה במלוא מובן המילה; אז מוטב לומר: צמיחת המודעות כבר בעיצומה, וכל מה שהיה מוגדר עכשיו בנוסחאות תיאורטיות שכלתניות אכן יגיע אל הלב ויהיה לבשר ודם. ואז אצטרך להיפטר מהשכלתנות המיותרת; כרגע אני עדיין נהנית יותר מדי משלב המעבר, הכול עוד ייהפך למובן מאליו ופשוט יותר, ובסופו של דבר אהיה אולי אי־פעם לאדם בוגר ויהיה בכוחי לעזור לבני תמותה אחרים בקשייהם, ולהגיע לבהירות מה בעזרת עבודתי למען אחרים, כי הרי זה העיקר.

15 במרץ, 10 וחצי בבוקר. [...] אתמול אחר הצהריים קראנו יחד את הרשימות שקיבלתי ממנו קודם לכן. וכשהגענו למילים "די היה באדם אחד הראוי להיקרא 'אדם', שנוכל להאמין באדם ובאנושות," חיבקתי אותו בזרועותיי במחווה ספונטנית. זאת בעיית הדור שלנו. השנאה הגדולה לגרמנים מרעילה את נפשנו שלנו. "שיטבעו כולם; חלאת אדם; להרעיל אותם בגז, זה מה שצריך"; ביטויים כאלה נשמעים בשיחות של יומיום ומעוררים בך לפעמים את ההרגשה שהחיים בזמננו הם בלתי אפשריים. עד שפתאום, לפני כמה שבועות, צצה המחשבה הגואלת, שעלתה וצמחה כעלה דשא צעיר ומהסס בתוך סבך של עשבים שוטים: לו יימצא גרמני הוגן אחד בלבד, הרי הוא שווה שיגנו עליו מפני כנופיות הברברים, ודי בגרמני הוגן אחד שלא נשפוך את שנאתנו על עם שלם.

זה לא אומר שאני מתייחסת בסלחנות לזרמים מסוימים; לא, אני נוקטת עמדה, מתקוממת כשצריך, מנסה לרדת לשורשי הדברים, אבל אין דבר גרוע מהשנאה העיוורת. היא מחלה בנפש השונא. השנאה אינה מטבעי. לו הגיעו הדברים לכך שהייתי מתחילה לשנוא באמת, הייתי יודעת שנפשי פגועה ועליי לנסות למצוא לה תרופה במהירות האפשרית. פעם הייתי נוהגת לפרש את הקונפליקט שבי כפי שאפרט מייד, אבל הפירוש היה שטחי מדי. בכל פעם שהייתה מתחוללת בתוכי ההתנצחות המתישה בין השנאה ובין הרגשות האחרים, הייתי סבורה שמדובר במאבק בין האינסטינקטים הפרימיטיביים שלי כיהודייה, העומדת מול סכנת השמדה, ובין הרעיונות הרציונליים הסוציאליסטיים שהוקנו לי, ולימדו אותי לא להתייחס לשום עם כאל גוש אחד, אלא כאל רוב חיובי שהולך שולל אחר מיעוט שלילי. כלומר, הייתי סבורה שיש כאן התנגשות בין אינסטינקט פרימיטיבי ובין רציונליות נקנית.

אבל למעשה זה עמוק יותר. הסוציאליזם פותח דלת אחורית לשנאה לכל מה שאינו סוציאליסטי. זאת הכללה גסה מדי, אבל אני יודעת למה אני מתכוונת. בזמן האחרון לקחתי עליי לשמור על ההרמוניה בבית הזה, שיש בו יסודות מנוגדים כל כך: גרמנייה נוצרייה6 מבית איכרים, שהיא בשבילי כמו אם שנייה; סטודנטית יהודייה מאמסטרדם; הסוציאל־דמוקרט הזקן, ברנרד הבורגני, מיושב בדעתו, בעל רגשות טהורים ולא מעט שכל, אבל מוגבל בגלל הזעיר־בורגנות שצמח ממנה; והסטודנט הצעיר לכלכלה, בחור ישר, נוצרי טוב, כולו רוך והבנה, אבל יש בו גם רוח הקרב וההגינות שמגלים הנוצרים כיום. זה היה, ועודנו, עולם בפני עצמו, עולם רדוף, שהפוליטיקה מאיימת עליו מבחוץ ומשבשת את סדריו הפנימיים. אבל אני מאמינה שתפקידי לנסות לשמור על קיומה של הקהילה הקטנה הזאת, כדי להפריך את כל התיאוריות המעושות והמאולצות על גזע, עם וכו'. כדי להוכיח שאי אפשר להכניס את החיים לתבניות מוכנות מראש. אבל זה דורש הרבה מאבקים פנימיים וגורם הרבה צער, ולעיתים פירושו של דבר הסבת כאב זה לזה, כעס, חרטה וכו'. לפעמים אני מתמלאת פתאום שנאה, בגלל משהו שקראתי בעיתון או בגלל ידיעה על מה שקורה סביבנו, ואז אני מסוגלת להתפרץ בפרץ של קללות על הגרמנים. ואני יודעת שאני עושה את זה בכוונה, כדי להכאיב לקתה, כדי לפרוק את השנאה הזאת, ולו גם על האדם היחיד שאני יודעת עליו שהוא אוהב את מולדתו, דבר שהוא טבעי ומתקבל על הדעת; אבל באותו הרגע אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהיא אינה שונאת באותה המידה בדיוק כמוני, כאילו אני רוצה שהשנאה הזאת תאחד אותי עם כל הסובבים אותי. וזאת על אף שאני יודעת שהיא בוחלת במנטליות החדשה כמוני בדיוק, ושהיא סובלת כמוני ממעשי ההפקר של בני עמה. מובן שבתוך תוכה היא קשורה לעם הזה, ואני מבינה את זה, אלא שבאותו הרגע אני לא מסוגלת לקבל את זה, אני מתעקשת שיש להשמיד את העם הזה כולו ולעקור אותו מן השורש. ברגעים כאלה אני מסוגלת לומר בזדוניות: "כולם חלאת אדם," ותוך כדי כך אני מתביישת בעצמי ואני אומללה עד עמקי נשמתי ונסערת ויודעת שזה לא בסדר. ולעומת זאת, נוגע ללב ממש איך ברגעים אחרים אנחנו מעודדים את קתה ואומרים לה: "ודאי שיש עוד גרמנים הגונים, הרי לא כל החיילים אחראים למה שקורה, יש ביניהם בחורים נחמדים מאוד." אבל זאת אינה אלא תיאוריה שכוונתה להמיר ולו מקצת הגועל במילים חביבות. לו חשנו כך באמת, לא היה צורך לומר את זה בהדגשה כזאת, כי אז הייתה ההרגשה הזאת משותפת לכולנו, גם לאיכרה הגרמנייה וגם לסטודנטים היהודים, ואז היינו יכולים לדבר על מזג האוויר היפה ועל מרק הירקות שאכלנו, במקום להתייסר בשיחות פוליטיות שכל מטרתן אינה אלא פריקת השנאה שלנו. שכן חשיבה פוליטית של ממש, ניסיון לראות את התמונה הכללית ולתפוס מה שקורה מאחורי הקלעים — כל אלה כבר אינם באים לידי ביטוי כמעט בשיחות האלה, הכול שטחי מאוד. ולכן קשה ליהנות בימים אלה משיחות עם הזולת, ולכן ס' הוא הנווה במדבר, ולכן חיבקתי אותו כך פתאום, יש לי עוד הרבה לומר על הנושא הזה, אבל עכשיו שוב אני חייבת לחזור לעבודה שלי, וקודם אצא לשאוף קצת אוויר צח.

יום ראשון, שעה 11. [...] עליי לציין שסדר העדיפויות בחיי השתנה מעט. "פעם" הייתי מתחילה את היום בדוסטוייבסקי או הֵגֶל וברגעים של חוסר מעש ואי שקט הייתי גם מתקנת לפעמים גרב, כשממש לא הייתה לי ברירה. עכשיו אני מתחילה, פשוטו כמשמעו, בגרב, ועולה דרך שאר המלאכות החיוניות ומטפסת לאט־לאט אל הפסגה, ושם אני שבה ופוגשת את המשוררים ואנשי הרוח. את צורת הביטוי הפתטית שלי עוד אצטרך להדביר בחירוף נפש, אם רצוני להגיע אי־פעם למשהו; אבל למעשה אני פשוט מתעצלת לחפש את המילים המתאימות.

12 וחצי, אחרי הטיול, שנהפך בינתיים למסורת יפה. ביום שלישי בבוקר, כשעיינתי בלֶרמוֹנטוֹב, כתבתי שראשו של ס' שב ומציץ אליי מאחורי לרמונטוב, שאני רוצה לדבר אל הפנים היקרים האלה וללטף אותם, ומשום כך אני לא מצליחה לעבוד. מאז כבר עבר הרבה זמן. הכול השתנה מעט בינתיים. הראש שלו עדיין איתי כשאני עובדת, אבל הוא כבר לא מסיח את דעתי, הוא נהפך לנוף יקר ומוכר שנמצא ברקע, התווים היטשטשו, אני כבר לא רואה לפניי פנים ברורים, הם נמוגו ונהיו לאווירה, לרוח, או לכל דבר אחר שנרצה. וכאן הגעתי למשהו יסודי. פרח שהיה מוצא חן בעיניי, הייתי רוצה לאמץ אותו אל ליבי או לאכול אותו. כשמדובר בנוף שלם זה קשה יותר, אבל ההרגשה הייתה אותה ההרגשה. אני הייתי חושנית מדי, אפשר לומר אפילו "תאוותנית" מדי. כל מה שהיה יפה בעיניי, היה מעורר בי כמיהה פיזית, הייתי רוצה שיהיה שלי. ומכאן גם הכמיהה המכאיבה, שלעולם אי אפשר להשׂביע אותה, הגעגועים למשהו שנראה לי רחוק מהישג יד, ואני קראתי לו דחף היצירה. אני מאמינה שהרגשות העזים האלה הם שגרמו לי לחשוב שייעודי בחיים הוא ליצור יצירות אמנות. כל זה השתנה פתאום, גם אם איני יודעת איזה תהליך נפשי גרם לשינוי. זה הסתבר לי הבוקר, כשנזכרתי בטיול הקצר מסביב למועדון ההחלקה לפני כמה ימים. זה היה לפנות ערב, באזור הדמדומים: גוונים רכים בשמיים, צלליות מסתוריות של בתים, עצים חיים וצמרותיהם השקופות, בקיצור: קסם. ואני יודעת בדיוק איך הייתי מגיבה "פעם". כל היופי הזה היה מכאיב לליבי. הייתי סובלת מרוב יופי ולא יודעת מה לעשות בו. ואז הייתי מרגישה צורך גדול לכתוב, בעיקר שירה, אלא שהמילים היו ממאנות לבוא. ואז הייתי מרגישה את עצמי אומללה. לאמיתו של דבר הייתי מתהוללת בנוף הזה עד לאפיסת כוחות. זה היה עולה לי בכמויות גדולות ועצומות של אנרגיה. היום אני נוטה לראות בזה מין אוננות.

אבל בערב ההוא, לפני כמה ימים, הגבתי אחרת. שמחתי על כך שלמרות הכול עולמו של אלוהים הוא עולם יפה. ההנאה שלי מנוף הדמדומים המסתורי והשקט הייתה לא פחות עזה, אבל היה בה משהו ענייני. לא רציתי שהנוף יהיה שלי. הלכתי הביתה בכוחות מחודשים ושבתי לעבודה. והנוף נשאר איתי, ברקע, עטף את נשמתי, אם לומר את זה במילים יפות, אבל הוא כבר לא הפריע לי, כלומר: כבר לא "אוננתי" בו.

וזה מה שקורה לי עכשיו עם ס', או בעצם עם כולם. באחר הצהריים ההוא, ברגע המשבר, כשישבתי והבטתי בו כקפואה, כאחוזת עווית, ולא יכולתי להוציא מילה מפי, כנראה גם אז הרגשתי אותה ה"תאוותנות". באותו היום הוא סיפר לי כמה דברים על חייו הפרטיים. על גרושתו, שהוא עדיין מתכתב איתה, על החברה שלו בלונדון, שהוא רוצה להתחתן איתה, אבל עכשיו היא בלונדון "בודדה וסובלת", על חברה שלו לשעבר, זמרת יפהפייה, שגם היא מתכתבת איתו, אחר כך שוב נאבקנו ואני הייתי נתונה כולי להשפעת גופו הגדול, המושך.

וכשישבתי שוב מולו ונאלמתי דום, יכול להיות שהרגשתי בדיוק מה שאני מרגישה כשאני מטיילת בנוף מרשים. רציתי אותו. רציתי שיהיה שלי. וזאת למרות שבעצם לא השתוקקתי אליו בתור גבר, הוא לא משך אותי משיכה מינית — גם אם המתח המיני ישנו תמיד ברקע — אבל הוא נגע בעומקי ישותי, וזה חשוב יותר. רציתי אפוא להחזיק בו בדרך זו או אחרת, ושנאתי את כל הנשים שסיפר עליהן, או שקינאתי בהן, ואולי גם אמרתי בליבי, אם כי לא במודע: מה נשאר עכשיו בשבילי? והרגשתי שלמעשה אין לי שליטה עליו. כל אלה הם רגשות אנושיים נדושים, לא נעלים. אבל רק עכשיו אני מתחילה להיות ערה לזה. ברגע ההוא הייתי אומללה מאוד ובודדה — מה שמובן לי מאוד עכשיו — ושוב לא רציתי אלא להסתלק משם וללכת לכתוב. אני חושבת שגם את ה"לכתוב" הזה אני מבינה עכשיו. זה ביטוי של בעלות, כך אני מקרבת את הדברים אליי, במילים ובתמונות, ובכל זאת מצליחה להחזיק בהם. ונדמה לי שזאת הייתה עד עכשיו תמצית דחף הכתיבה שלי: הרצון להסתלק בשקט ולהתרחק מכולם, לשאת עימי את כל האוצרות שאספתי ולהעלות אותם על הכתב, כך שיהיו שלי ושאוכל ליהנות מהם. והתאוותנות הזאת — זאת הדרך הטובה ביותר לבטא את זה — נשרה ממני פתאום. אלף כבלים מעיקים נשברו ואני נושמת לרווחה ומרגישה שאני חזקה ומביטה סביבי בעיניים מאירות. ועכשיו שאינני רוצה את הבעלות הזאת ואני חופשייה, עכשיו הכול שלי, עכשיו אין סוף לעושר הפנימי.

ס' הוא עכשיו כולו שלי, אפילו אם ייסע מחר לסין. אני חשה שהוא אופף אותי ואני חיה בתוך המרחב שלו; אם אראה אותו ביום רביעי, מה טוב, אבל אני לא יושבת וסופרת את הימים בכפייתיות כמו בשבוע שעבר. ואני כבר לא שואלת את הַאן7 מאה פעמים ביום: "אתה עוד אוהב אותי?", "אתה עדיין חושב שאני נורא נחמדה?" ו"נכון שאני הכי נחמדה בעולם?" גם זה אותו הסוג של התרפקות פיזית על דברים שאינם פיזיים. ועכשיו אני חיה ונושמת ב"נשמה שלי", אם יורשה לי להשתמש במילה הפסולה הזאת.

ועכשיו אני מבינה את מה שאמר לי ס' אחרי הביקור הראשון שלי אצלו. "מה שנמצא פה" (והוא הצביע על ראשו), "צריך לעבור לכאן" (והוא הצביע על ליבו). אז לא היה לי ברור איך דבר כזה קורה, אבל זה קרה, ועדיין איני יודעת איך. את כל מה שהיה בי הניח הוא במקום הנכון. כמו פסיפס: כל החלקים היו מעורבבים ומבולבלים והוא צירף אותם לתמונה שלמה ומשמעותית. אני לא יודעת איך הוא עשה זאת, אבל זה עסקו שלו, זה המקצוע שלו, ולא לשווא אומרים עליו שהוא "אישיות מאגית".

יום רביעי. [...] אני מגלה בי את הצורך במוזיקה. מסתבר שאני לא לא־מוזיקלית, כשאני שומעת מוזיקה היא מרתקת אותי, אבל מעולם לא הייתה לי הסבלנות לשבת ולהקשיב, תשומת ליבי הייתה נתונה תמיד לספרות ולתיאטרון, כלומר לתחומים שאני יכולה להסתפק בהם בחשיבה העצמית שלי; עכשיו, בשלב הזה בחיי, המוזיקה מתחילה לדרוש את שלה, כלומר שוב אני מסוגלת לחוות דברים ולשכוח את עצמי. אני נמשכת בעיקר למוזיקה הקלאסית הצלולה והשלווה, לא למוזיקה המודרנית המקוטעת.

9 בערב. אלוהים, עזור לי ותן לי כוח, כי המאבק יהיה קשה. פיו וגופו היו קרובים כל כך אליי היום אחר הצהריים, שאני לא יכולה לשכוח אותם. ואני לא רוצה שיהיו לי יחסים איתו. אלא שכנראה אין מנוס. אבל אני לא רוצה. אשתו לעתיד נמצאת בלונדון, היא בודדה ומחכה לו. וגם הקשרים שלי עצמי יקרים לי מאוד. עכשיו שאני נעשית יותר ויותר מיושבת, מתברר לי שלמעשה אני אדם רציני למדי, שאינו מסוגל להקל ראש באהבה. מה שאני רוצה זה גבר לכל החיים, ושיחד נבנה משהו. האמת היא, שכל ההרפתקאות והיחסים הארעיים עשו אותי לאדם אומלל וקרוע. אלא שמעולם לא היו לי די כוח ומודעות להתקומם נגדם, הסקרנות הייתה גדולה יותר תמיד. אבל עכשיו כשהכוחות בי מתארגנים, הם מתחילים להיאבק גם בתאוַות ההרפתקאות ובסקרנות הארוטית שלי, שאינה מסתפקת במועט. בעצם כל זה אינו אלא משחק, ואין צורך לקיים יחסים עם מישהו כדי להרגיש אינטואיטיבית איך הוא בנוי. אבל אלוהים שבשמיים, הפעם זה קשה כל כך. היום אחר הצהריים הפה שלו היה מוכר כל כך ויקר וקרוב, שלא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת ללטף אותו בשפתיי. וההיאבקות, שהתחילה בצורה עניינית, הסתיימה בהיותנו חבוקים זה בזרועותיו של זה. הוא לא נשק לי, אבל הוא נשך אותי בכוח בלחיי. דבר אחד לא אוכל לשכוח: את הרגע שחזר לעשתונותיו ושאל בביישנות מכאיבה כמעט ובחשש: "והפה שלי? הוא לא דוחה אותך?" זאת, כן, נקודת התורפה שלו. הוא נאבק בחושניות של עצמו, והמאבק ממוקם בפה עב השפתיים והאקספרסיבי להפליא. והוא פוחד שירתיע אחרים בפה הזה. איש נוגע ללב. אבל השלווה שלי התערערה. אחר כך הוסיף ואמר: "אבל הפה צריך להיות קטן יותר," והוא הצביע על החלק הימני של השפה התחתונה שלו, שמשתרבב מזווית הפה באופן מוזר ומתעקל עיקול קהה, מין פיסת שפה עקורה, לא שייכת. "ראית פעם דבר עקשן כזה? אין הרבה כאלה." את המילים המדויקות איני זוכרת. ושוב ליטפתי בשפתיי את פיסת השפה העקשנית שלו. לא נשיקה של ממש. גם עדיין אין בי תשוקה של ממש, אבל הוא יקר לי לאין ערוך. לא הייתי רוצה להעכיר ביחסי מין את הרגשות החמים שאני חשה אליו כאדם.

יום שישי, 21 במרץ, 8 וחצי בבוקר. האמת היא שאני לא רוצה לכתוב עכשיו שום דבר, אני מלאה כל כך אור וקלילות, שכל מילה נראית לעומתם כבדה כעופרת. אבל העליזות הפנימית הזאת באה רק אחרי שהצלחתי להשתלט על לב חסר מנוחה והולם בפראות. לאחר שרחצתי את כל גופי במים קרים כקרח, נשכבתי על הרצפה בחדר האמבטיה עד שנרגעתי לגמרי. נעשיתי מה שקוראים "שוחרת קרב" ובמידה מסוימת אני מפיקה התרגשות והנאה ספורטיבית מה"קרב". [...]

גם על תחושת הבהלה העמומה שבי אני צריכה להתגבר. החיים אמנם קשים, כל רגע הוא מאבק (נו טוב, אל תגזימי, יקירתי!) אבל זה מאבק רצוי. בעבר הייתי נוהגת להתרכז בתוהו ובוהו של העתיד, כי לא רציתי לחיות את ההווה. רציתי לקבל הכול במתנה, כמו ילד מפונק. לפעמים הייתי יודעת בוודאות, גם אם לא מוגדרת, שאני עתידה "להיות מישהי", שאני מסוגלת לעשות דברים "נהדרים", ופעמים אחרות היה חוזר הפחד הפרוע ש"למרות הכול סופי יהיה רע". אני מתחילה להבין את הסיבה. עד עכשיו סירבתי למלא את המשימות העומדות על הפרק, סירבתי לטפס מדרגה אחר מדרגה אל עבר אותו עתיד. ועכשיו, עכשיו שכל רגע מלא עד גדותיו בחיים וחוויות ומאבק וניצחון ונפילה, ולאחריה שוב מאבק ולעיתים מנוחה, עכשיו אני לא חושבת עוד על העתיד ההוא, כלומר: לא אכפת לי אם אגיע לאותו משהו נפלא או לא, כיוון שאני בטוחה שיהיה מה שיהיה, כל זה יוליך לבסוף למשהו. בעבר הייתי חיה תמיד בשלב הכנה, הייתה לי ההרגשה שכל מה שאני עושה בין כך ובין כך אינו הדבר ה"אמיתי", אלא הכנה למשהו אחר, למשהו "נשגב", משהו אמיתי. אבל מכל זה התנערתי לחלוטין. אני חיה עכשיו, היום, ברגע הזה, במלוא מובן המילה, והחיים שווים שיחיו אותם, ולו ידעתי שאני עומדת למות מחר, הייתי אומרת: חבל מאוד, אבל מה שהיה, היה טוב. את הדברים האלה כבר אמרתי בעבר בתיאוריה. אני זוכרת, למשל, ערב קיץ אחד, כשישבתי בו עם פְרַאנס על הרחבה לפני "קפה רֵיינדֶרס". אבל אז אמרתי במין תחושה של לאות, משהו כמו: ובכן, אני לא אתרגש יותר מדי אם הכול ייגמר מחר, הרי הכול צפוי וידוע. אנחנו כבר מכירים את החיים האלה, כבר חווינו הכול, ולו בעיני רוחנו, אנחנו כבר לא נאחזים בחיים בציפורנינו. נדמה לי שזאת הייתה פחות או יותר רוח הדברים. אז היינו זקנים, נבונים ועייפים מאוד. אבל עכשיו זה שונה. ועכשיו, למלאכה.

יום שבת, 8 בערב. [...] אני צריכה לשמור על קשר עם המחברת הזאת, כלומר: עם עצמי, וָלא אתחיל להידרדר. עדיין יש סכנה שאלך לאיבוד, אני מרגישה את זה כרגע, אבל יכול להיות שההרגשה הזאת נובעת מעייפות.

יום ראשון 23 במרץ, שעה 4. שוב השתבש הכול. אני רוצה משהו ולא יודעת מה. שוב אני מרגישה אבודה וחסרת שקט ורדופה. והראש שוב עומד להתפוצץ. אני נזכרת במעין קנאה בשני ימי ראשון האחרונים: הימים היו פרושים לפניי כמישורים רחבי ידיים, ואני יכולתי לעבור אותם בנחת, לקראת עתיד פתוח חסר גבולות. ועכשיו אני שוב תקועה בתוך הסבך.

זה התחיל כבר אתמול בערב; אי השקט התחיל לעלות בי ולמלא אותי, כמו אדים העולים מתוך בִּיצה. רציתי לקרוא קצת פילוסופיה, אבל לא, אולי בכל זאת אקרא את המאמר על "מלחמה ושלום", בעצם לא, אלפרד אדלר מתאים יותר למצב הרוח שלי. אחרי כל זה הגעתי לסיפור האהבה ההינדי. אבל בסופו של דבר הבנתי שאני פשוט נאבקת בעייפות טבעית, וברוב תבונתי נכנעתי לה. והבוקר היה נדמה לי בהתחלה שהכול בסדר. אבל כשרכבתי על האופניים בשדרות אפּוֹלו, שוב הרגשתי נבוכה, לא מרוצה, חשתי את החלל הריק שמאחורי הדברים את הריקנות שבחיים, החיטוט העצמי האינסופי, שאין בו כיוון וטעם. וכרגע אני שרויה בתוך הביצה. וגם המחשבה ש"לא נורא, גם זה יעבור" אינה מרגיעה אותי הפעם.

יום שני, 9 וחצי בבוקר. סתם כך הערת ביניים, תוך כדי עבודה. [...] מוזר, אבל איכשהו הוא עדיין זר לי. לפעמים, כשהוא מחליק בידו הגדולה והחמימה על פניי, או כשהוא נוגע בחטף בקצות אצבעותיו בריסי עיניי, מחווה שאין דומה לה, יש שלאחר מעשה אני מתקוממת: מי אמר שמותר לך לעשות את זה, מי הרשה לך לגעת בגופי? נדמה לי שאני גם יודעת מה הסיבה לכך. ההיאבקות הראשונה הייתה נעימה, ספורטיבית, ולמרות שלא ציפיתי לה, השתלבתי בה מייד וחשבתי לעצמי: זה ודאי חלק מהטיפול. ואמנם, כשסיימנו הוא קבע בקור רוח: "הגוף והנפש אחד הם." מובן שלי הייתה חוויה ארוטית, אבל הוא היה כל כך ענייני, עד שמייד התאוששתי. וכשחזרנו אחר כך וישבנו זה מול זה, אמר: אני מקווה שזה לא מגרה אותך, הרי אני נוגע בך בכל הגוף. ולשם המחשה נגע בחזי, בזרועותיי ובכתפיי. האמת היא שבאותו הרגע חשבתי לעצמי: שמע, חבר, מי כמוך יודע עד כמה קל לגרות אותי, הרי אתה בעצמך אמרת לי את זה. אבל מילא, יפה מצידך שאתה מדבר איתי על זה בגילוי לב, אני אתגבר. הוא גם הזהיר אותי שלא אתאהב בו, ואמר שהוא אומר את זה תמיד בהתחלה. בקיצור, זה נשמע הגיוני מאוד, אלא שלי הייתה הרגשה לא נעימה קצת.

ההתגוששות השנייה כבר הייתה שונה לגמרי. בפעם השנייה נחשף גם אצלו הצד הארוטי. וכששכב עליי ברגע מסוים ונאנק, רק לשנייה, ופרכס פרכוסים מן העתיקים ביותר בעולם, עלו במוחי מחשבות מרושעות, כמו אדים רעילים העולים מתוך ביצה, משהו כמו: אֵילו שיטות טיפול נחמדות יש לך, אתה נהנה מזה וגם מקבל על זה כסף, גם אם לא הרבה.

אבל הדרך שבה שלח אליי ידיים בזמן ההתגששות, ונשך באוזני וחפן את פניי בכף ידו הגדולה, כל זה שיגע אותי לגמרי, ואני הרגשתי שמאחורי כל המחוות האלה עומד מאהב מנוסה ומרתק. עם זאת אמרתי בליבי: כמה מרושע מצידו לנצל לרעה את המצב הזה. אבל הרתיעה הלכה ונמוגה ולאחר מעשה הייתה בינינו תחושה של קִרבה וקשר אישי, שלא נשנו עוד מאז. בזמן ששכבנו שנינו על הרצפה, הוא אמר: "אני לא רוצה לקיים איתך יחסים." ועוד אמר: "אומר לך בכנות, את מאוד מוצאת חן בעיניי." והוסיף ואמר משהו על דמיון במזג. ומעט אחר כך אמר לי: "ועכשיו תני לי נשיקת ידידות קטנה," אבל אני עוד לא הייתי בשלה לכך והסבתי את ראשי בביישנות. ולאחר מעשה, כשלרגע היה שוב הוא עצמו, והניח לעצמו להיות גלוי, אמר, כאילו בינו לבינו: "את יודעת, בעצם הכול הגיוני כל כך. אני הייתי נער חולמני מאוד." ואז סיפר לי מעט על חייו. הוא סיפר ואני הקשבתי, בהתמכרות מלאה, ומדי פעם חפן את פניי ביד רכה להפליא. ואני חזרתי הביתה מלאה כולי רגשות סותרים: התקוממות נגד האיש הזה, שהיה בעיניי מרושע, ומצד שני תחושת רוך והמון חום וידידות, ועם כל זה גם שפע של דמיונות ארוטיים שעוררו בי תנועות ידיו המתוחכמות. ימים שלמים לאחר מכן לא חשבתי אלא עליו; בעצם אי אפשר לקרוא לזה חשיבה, נכון יותר לומר שזאת הייתה חוויה פיזית. גופו הגדול והגמיש איים עליי מכל הכיוונים, הוא היה מעליי, מתחתיי, מסביבי, הוא איים למחוץ אותי, לא יכולתי עוד לעבוד ואמרתי לעצמי בחרדה: אלוהים, לְמה הכנסתי את עצמי? הלכתי אליו לטיפול פסיכולוגי, כדי להבהיר כל מיני דברים בתוכי, ולְמה הגעתי? זה הרי גרוע מכל מה שעבר עליי אי־פעם. חייתי בציפייה לביקור הבא אצלו, ובמוחי דמיונות ארוטיים מסוימים מאוד על מה שיקרה; וזה היה הביקור הידוע לשמצה, כשלבשתי מכנסי התעמלות מתחת לשמלת הצמר וההתנגשות האדירה שהייתה בין הדמיונות הפרועים שלי ובין המציאות הצוננת שלו. לאחר מעשה אני מבינה מה קרה. הוא החליף בינתיים כוח וצינן את רוחו במודע; גם הוא נאלץ להיאבק עם עצמו. ושאל: "חשבת עליי השבוע?" אני אמרתי משהו סתמי והשפלתי את ראשי, והוא אמר בגלוי: "אומר לך בכנות, בימים הראשונים של השבוע חשבתי עלייך הרבה מאוד." ואחר כך שוב התגוששנו, אבל על זה כבר כתבתי הרבה, ההתגוששות הייתה מגעילה ואיתה בא המשבר. עד היום הוא אינו יודע מדוע הייתי נוקשה כל כך ומוזרה, והוא מייחס את זה להשפעתו הארוטית עליי. אבל המאבק הפנימי שלו עצמו יצא אז גם הוא לאור. הוא אמר: "את מהווה אתגר בשבילי," וסיפר שלמרות המזג החם שלו כבר שנתיים הוא נאמן לחברתו. אבל להיות "אתגר" זה משהו ניטרלי כל כך וקר; אני רציתי להיות "אני" בשבילו, הייתי הילדה המפונקת, התעקשתי שיהיה שלי, וגם אם בתוך תוכי נרתעתי ממנו, הרי בדמיונותיי החלטתי שהוא יהיה הגבר שלי, שאני רוצה לראות בו את המאהב שלי, וזהו זה. באותו הזמן עוד לא הגעתי לרמה גבוהה במיוחד, אבל על כך כבר כתבתי.

ועכשיו אני מרגישה שאני שוות כוח לו, שהמאבק שלי שקול כנגד המאבק שלו, שגם בתוכי מתחולל מאבק קשה בין הרגשות הלא טהורים ובין הרגשות הנאצלים יותר.

אבל לאחר שחשף פתאום ובאופן לא צפוי את הגבר שבו, ובלי שהתבקש הסיר מעליו את מסכת ה"פסיכולוג" והיה לבן אדם, לאחר כל זה איבד משהו מסמכותו. הוא העשיר אותי, אבל גם גרם לי הלם קטן, פצע שעדיין לא נרפא לגמרי, ושבגללו עדיין אני רואה בו אדם זר: מי אתה בעצם, ומי אמר שמותר לך להתערב בחיי? לרִילְקֶה יש שיר נפלא שמתאר את הלך הרוח הזה, אני מקווה שאצליח למצוא אותו.

אחרי חיפוש מה הצלחתי למצוא את השיר של רילקה. אברשה קרא לי אותו לפני שנים, בערב קיץ אחד, כשטיילנו מחוץ לעיר, ומסיבה כלשהי סבר אז שהוא מתאים לי; כנראה משום שלמרות הקִרבה בינינו, הוא נשאר תמיד זר לי. האמביוולנטיות הזאת שבי מתחילה להיות ברורה לי, וגם זאת בזכות החיכוך שלי עם ס' והעובדה שאני מתמודדת איתו. מדובר בשתי השורות האחרונות:

"ואז, מוזר, שמעתי זר אומר:

אני איתך."

*המשך העלילה בספר המלא*

סקירות וביקורות

אישה מודרנית שהחליטה מתי הזמן שלה למות דור בביוף Mako 09/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • שם במקור: Het Verstoorde Leven
  • תרגום: אירית באומן, שולמית במברגר
  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: מאי 2022
  • קטגוריה: פרוזה תרגום, שואה
  • מספר עמודים: 310 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 10 דק'
  • קריינות: ליה אסף
  • זמן האזנה: 12 שעות ו 5 דק'

סקירות וביקורות

אישה מודרנית שהחליטה מתי הזמן שלה למות דור בביוף Mako 09/06/2022 לקריאת הסקירה המלאה >
השמיים שבתוכי אתי הילסום

הקדמה

יומנה של אתי הילסום, שנכתב בשנות המלחמה באמסטרדם, לא רחוק ממסתורה של אנה פרנק, הוא ללא ספק אחת התעודות המפעימות שראו אור בשנים האחרונות. הפנקסים האישיים המתפרסמים מאז תום מלחמת העולם השנייה חילצו את השואה מן המספרים המחרידים ומן ההכללה ההיסטורית, והעמידו אותה על נפש היחיד.

יומנה של אתי הילסום מפתיע מהרבה בחינות. זה ביטוי נשי מאוד, גדוש חוויות והתנסויות, עד שלעיתים אתה שוכח כי הדפים נכתבו בעיצומם של חיפושים ואקציות. ובכל זאת, האימה מצויה בהם והיא מעצימה את חיי הנפש ופורשת אותם בפירוט חושף ומדויק. במהלך החישוף מתגבשת ראשית הכרתה של אתי הילסום, שהיא מעין החלטה ללמוד את החיים ולדעת אותם עד תום, כדי שבבוא היום תהיה סופרת.

אך מעבר למשאלה זו זהו סיפור אהבה, עז ומייאש, של אישה צעירה לאיש מבוגר ממנה בהרבה, גבר מקסים וכריזמטי המפיל עליה את קסמיו ומפיח בנפש הצעירה כיסופים דתיים. אין זה סיפור אהבה תמים וסנטימנטלי אלא סיפור בשל וקשה, מלא סטיות ושיגיונות. רק אוויר של אסונות קרבים עשוי היה להביא לפתיחות כזו.

התעודה שהשאירה לנו אתי הילסום היא יותר מווידוי. בסיסה הוא אמנם האני, אני שנתערטל מהרבה לבושים, אך ראשה שואף אל השמיים. זוהי התפתחות איטית וכמוסה, שראשיתה באהבת איש והמשכה אהבת אנשים ולמעלה ממנה — אהבת האל.

השואה נקלטה בתודעה שלנו כהתרוקנות העולם מן האור האלוהי. לא מעט ניצולים העידו כי השואה המיתה בהם את האמונה. העמדה הזו נשתרשה ברבות הימים והייתה למוסכמה שאין לערער עליה. יומנה של אתי הילסום כמו בא לטפוח על פניה של מוסכמה זו.

אין לטעות: אין אלה כיסופים לדת מוסדית. זהו מעין פונדמנטליזם דתי שצמח ובקע מתוך מצוקת נפש והיה לסער של אמונה. לאתי הילסום היו קשרים רבים עם הסביבה הלא־יהודית. יכולה הייתה להינצל אך היא ביקשה את קרבתם וגורלם של האומללים. ומבחינה זו יש בה האש האצורה של המאמינים החילונים, כמו יאנוש קורצ'אק, אשר, על סיפה של התהום, עלו ונתעלו למעלת קדושים.

אהרן אפלפלד

יום ראשון, 9 במרץ. אז זהו זה, קדימה! רגע מכאיב, בלתי אפשרי כמעט: להפקיד את הנפש העצורה בין שורותיו של גיליון נייר תם וחלק. המחשבות שבראשי הן לעיתים כה בהירות וצלולות, הרגשות כה עמוקים; אבל להעלות אותם על הכתב — זה עוד לא עולה בידיי. ובעיקר, כך נדמה לי, בגלל רגש הבושה. עצורה מאוד, לא מעיזה לחשוף דברים, להניח להם לזרום מתוכי. ובכל זאת אהיה חייבת לעשות זאת, אם אני רוצה שחיי יניבו בסופו של דבר תוצאות מניחות את הדעת ומשביעות רצון. זה כמו במגע המיני, כשהצעקה האחרונה, המשחררת, נשארת עצורה תמיד ומבוישת בתוך החזה. בענייני ארוטיקה אני מתוחכמת, אולי אפילו מלוטשת דיי להיחשב מאהבת טובה; האהבה נראית מושלמת. ובכל זאת, אין זה אלא שעשוע שאינו נוגע בעיקר העיקרים, ומשהו נשאר כלוא בתוכי. וכך גם בכל דבר אחר. מבחינה אינטלקטואלית בורכתי ביכולת לרדת לעומקם של דברים, לנתח בבהירות כל נושא; אני עושה רושם של אדם שמיטיב להתמודד עם רבות מבעיות החיים, ועם זאת, בתוך תוכי חבויה מין פקעת צרורה, משהו עוצר בי, ולמרות החשיבה הצלולה אני מתגלית מדי פעם כיצור מסכן ומפוחד.

נתעכב לרגע במה שקרה הבוקר, למרות ששוב זה חמק ממני כמעט. בעזרת חשיבה צלולה הצלחתי להתגבר לרגע קט על ס'1. עיניו הבהירות, הזכות, הפה החושני המלא; הגוף הכבד כגוף שור, והתנועות המשוחררות, הקלילות כנוצה. המאבק בין החומר לרוח, שעדיין מתחולל בכל עוזו בגבר הזה, שהוא בן 54. ונדמה כאילו אני נמחצת מתחת לכובד משקלו של המאבק הזה. אני נקברת מתחת לאישיות הזאת ואיני מסוגלת להיחלץ; הבעיות שלי עצמי, שלהרגשתי הן בעלות אותו הצביון פחות או יותר, מפרפרות להן בצד. מובן שהכול היה לגמרי אחרת, וקשה לומר איך בדיוק, אולי גילוי הלב שלי עדיין אינו בוטה דיו, וחוץ מזה לא קל לחדור לשורשי הדברים בעזרת מילים. רושם ראשון, אחרי כמה דקות: פנים לא חושניים, מאוד לא הולנדיים, משהו מוכר בטיפוס הזה. מזכיר לי את אברשה, לא לגמרי סימפטי בעיניי.

רושם שני: עיניים נבונות, נבונות במידה שלא תיאמן, דהויות, עיני אדם ישיש, הצליחו להסיח את הדעת לזמן ממושך מהפה עב השפתיים, ובכל זאת לא לגמרי. התרשמתי מאוד מעבודתו: הוא מאבחן את הקונפליקטים העמוקים ביותר שלי על ידי קריאת הפרצוף השני שלי — הידיים. ולרגע אחד גם תחושה לא נעימה, כשדימיתי ברגע של היסח הדעת, שהוא מדבר על הוריי, ואחר כך אמר: "נַיין, דַאס אַלֶס זִינְד זִי...2 לא, אני מתכוון אלייך, לכישרונות הפילוסופיים והאינטואיטיביים שלך," ועוד כל מיני דברים נהדרים כאלה. "כל אלה אַת הם." הוא אמר את זה כמו מישהו שתוחב איזו עוגייה בידו של ילד. אינך שמחה? הנה, כל התכונות היפות האלה שלך הן, אינך שמחה? ואחר כך בא רגע קצר של דחייה, תחושה של השפלה, אולי גם פגיעה בחוש האסתטיקה שלי; על כל פנים, באותו הרגע הוא היה בעיניי די מגעיל. אבל אחר כך חזרו שוב העיניים האנושיות הנפלאות, המודדות אותי מתוך המעמקים האפורים ומשהות מבטן בתוכי, עיניים שהייתי רוצה לחבק אותן. עכשיו, כשאני מדברת על זה, אני נזכרת ברגע אחר, באותו בוקר יום שני, כבר עברו כמה שבועות מאז, רגע שבו הרגשתי שהוא דוחה אותי. בעניין התלמידה שלו, העלמה הוֹלְם.3 באה אליו לפני שנה, מכוסה מכף רגל ועד ראש באקזמה. נעשתה פציינטית שלו. בינתיים החלימה. בדרכה שלה היא מעריצה אותו, אם כי עדיין לא ברור לי באיזו דרך. ברגע מסוים השתלטה עליי הגאווה שלי והבהרתי שאת הבעיות שלי אני מעדיפה לפתור בעצמי. העלמה הוֹלְם השיבה תשובה רבת משמעות: אין אדם שהוא לבדו בעולם. זה נשמע נעים ומשכנע. ואחר כך סיפרה על האקזמה שכיסתה את כל גופה, גם את הפנים. וס' פנה אליה ואמר, במחווה שעכשיו איני יכולה לתאר אותה בדיוק, אבל היא השאירה עליי רושם מאוד לא נעים: "ואיך עור הפנים שלך עכשיו, הא?" זה נשמע כאילו הוא מדבר על איזו פרה ביריד. אני לא יודעת, אבל באותו הרגע הוא היה בעיניי איום, חושני, קצת ציני, ועם זאת היה בו גם משהו אחר.

ובסוף הפגישה: "ועכשיו נשאל את עצמנו איך נוכל לעזור לאדם הזה." ואפשר גם שאמר, "האדם הזה זקוק לעזרה." אז כבר הייתי שבויה בידיו, הוא כבש אותי במיומנות שלו, ואני הרגשתי שאני זקוקה לעזרה.

ואחר כך הייתה ההרצאה שלו. הלכתי רק משום שרציתי לראות את האדם הזה ממרחק כלשהו, לבחון אותו מרחוק לפני שאפקיד בידיו את נשמתי וכל כולי. הרושם היה טוב. ההרצאה ברמה גבוהה.

איש מקסים. חיוך מקסים, למרות השיניים התותבות. התרשמתי מתחושת השחרור הפנימי שקרנה ממנו, איזו גמישות ורוגע ואיזה חן אישי מאוד מתלווים לגוף הכבד הזה. הפנים שוב היו אחרים לגמרי, בעצם בכל פעם הם אחרים; עכשיו שאני לבדי בבית, אני לא מצליחה לראות אותם בעיני רוחי. אני מרכיבה את כל הפיסות המוכרות לי, כמו פסיפס, אבל הן לא מצטרפות לשלמות אחת, התמונה מעורפלת ומלאה ניגודים. לפעמים אני רואה פתאום את הפנים לפניי בבהירות ובחדות, אבל מייד הם שבים ומתפרקים להמון פיסות סותרות. מטריד מאוד.

בהרצאה היו הרבה נשים מקסימות ונערות צעירות. נגעה לליבי אהבתן של כמה נערות "אָרִיוֹת". יכולתי לחוש אותה ממש באוויר, את האהבה למהגר היהודי הזה מברלין, שהיה צריך לעשות את כל הדרך מגרמניה לכאן, כדי להביא להן מעט איזון נפשי. במסדרון עמדה איזו נערה צעירה4, פרצופון צר, שברירי, לא לגמרי בריא. ס' עבר על פניה, זה היה בהפסקה, והחליף איתה כמה מילים, והיא השיבה לו בחיוך מתמסר כל כך, מעומק הנשמה ממש, עז כל כך, עד שהכאיב לי כמעט. עלתה בי מין תחושה מעורפלת של אי שביעות רצון, השאלה אם זה בעצם בסדר, מין תחושה של: האיש הזה נוטל בגנבה מן הנערה הזאת את חיוכה, את כל הרגשות שהילדה הזאת חשה כלפיו הוא גוזל ממישהו אחר, מהגבר שעתיד להיות הגבר שלה. בעצם זה מעשה מרושע ולא הוגן; הוא איש מסוכן.

הביקור הבא. "אני יכולה לשלם עשרים גולדן." — "בסדר, תבואי במשך חודשיים, וגם אחר כך לא אעזוב אותך לאנחות."

וכך ישבתי אצלו, אני ו"העצירות הנפשית" שלי. הוא היה אמור להשליט סדר באנדרלמוסיה שבתוכי, להשתלט על הכוחות הפנימיים הסותרים הפועלים בתוכי. הרגשתי כאילו הוא אוחז בידי ואומר: הביטי, כך צריך לחיות. כל חיי ביקשתי: אילו רק בא מישהו, ואחז בידי ודאג לי; אני נראית חזקה ועצמאית, אבל בשמחה רבה הייתי מפקידה את עצמי בידיו של מישהו אחר. וזה בדיוק מה שעשה עכשיו האיש הנוכרי הזה, מר ס' בעל הפנים המורכבים. ולמרות הכול, בתוך שבוע הצליח לחולל בי פלאות. התעמלות, תרגילי נשימה, מילים מבהירות, גואלות, על אודות הדיכאונות שלי, על היחס שלי לאחרים וכו'. ופתאום התחלתי לחיות בצורה אחרת, נעשיתי משוחררת יותר, "זורמת" יותר, תחושת העצירות נעלמה, הכנסתי בתוכי מעט שלווה וסדר, בינתיים עדיין בהשפעת אישיותו המאגית, אבל בבוא העת יבואו גם הביסוס הפסיכולוגי והמוּדעוּת.

אבל כל דבר בעיתו. "הגוף והנשמה אחד הם." זאת ודאי הסיבה לכך שהתחיל לבחון את הכושר הגופני שלי בתחרות היאבקות. התברר שהכוחות האלה שבי חזקים מאוד, וקרה דבר מופלא: אני הצלחתי להשכיב את הברנש המגודל הזה. כל המתיחות שבתוכי, כל הכוחות העצורים בי, השתחררו בבת אחת והוא היה מוטל לפניי, מוּכֶּה פיזית וגם נפשית, כמו שהוא עצמו אמר לי אחר כך. איש לפניי עוד לא עשה לו את זה. הוא לא הבין איך אני הצלחתי. שפתו שתתה דם. הוא הניח לי לשטוף אותה במי קולון. משימה אינטימית ומביכה. אבל הוא היה "משוחרר" כל כך, תמים כל כך, פתוח, כל כך לא מעושה בתנועותיו; גם כשהתגלגלנו שנינו על הרצפה, וגם כששכבתי מתחתיו, כשגופי הנוקשה היה כלוא בזרועותיו, מאולפת סוף־סוף, גם אז הוא נשאר "ענייני", טהור, וזאת על אף שנכנעתי לרגע לתשוקה הגופנית שעורר בי. עד כאן היה הכול בסדר, בשבילי היה בהיאבקות הזאת משהו חדש ולא צפוי ומשחרר במידת מה, למרות שאחר כך התחילה להשפיע השפעה חזקה מדי על הדמיון שלי.

יום ראשון בערב בחדר האמבטיה. עכשיו אני נקייה וזכה בתוכי. הערב, לרגע קצר, הגיע אליי קולו דרך הטלפון וקומם את גופי. קיללתי כמו איזה בן איכרים ואמרתי לעצמי שאני כבר לא איזו נערה היסטרית בגיל ההתבגרות. ופתאום הבנתי את הנזירים, שמצליפים בעצמם כדי להכניע את הבשר החוטא. לרגע נאבקתי בעצמי מאבק עז, רתחתי כולי, ואחר כך באו התבהרות רבה ושקט. ועכשיו אני מרגישה נהדר, נקייה וזכה בתוכי. שוב, בפעם המי־יודע־כמה, התגברתי על ס'. כמה זמן זה יימשך עוד? אני לא מאוהבת בו וגם לא אוהבת אותו, אבל איכשהו אני מרגישה שהאישיות שלו, האישיות שעדיין אינה "מושלמת", שעדיין נאבקת עם עצמה, מעיקה עליי בכל כובדה. כרגע כבר לא. אני מסתכלת בו עכשיו בריחוק: אדם חי ונאבק, אדם שיש בו כוחות פרימיטיביים ועם זאת גם רוחניוּת, שיש לו עיניים בהירות ופה חושני.

היום התחיל טוב כל כך, בראש בהיר וצלול — על זה אני עוד צריכה לכתוב — ואחר כך באה נפילה איומה, לחץ על הגולגולת, שלא הצלחתי להיפטר ממנו, ומחשבות כבדות, הרבה יותר מדי כבדות לי, ומאחוריהן חלל ריק של "למה". אבל גם בזה נילחם.

"העולם מתגלגל ויוצא בניגון מתחת ידי האל." המילים האלה של המשורר פֶרוֶויי5 ליוו אותי כל היום. הלוואי שהייתי אני מתגלגלת ויוצאת בניגון מתחת ידי האל. ועכשיו לילה טוב.

יום שני, 9 בבוקר. קדימה, גברת, עכשיו את הולכת לעבוד, או שאני מרביצה לך מכות רצח. ותפסיקי לחשוב: יש לי איזה כאב ראש פה, וקצת בחילה שם, ולא הולך לי עכשיו. זה עובר את גבול הטעם הטוב. צריך לעבוד וחסל. ובלי פנטזיות, בלי מחשבות "נשגבות" ואינטואיציות נהדרות, הרבה יותר חשוב לתרגם איזה קטע, לחפש מילים במילון. וזה מה שעליי ללמוד, זה הדבר שאצטרך להיאבק למענו עד מוות: לסלק ממוחי בכוח את כל הפנטזיות וההזיות ולטהר את עצמי מבפנים, כדי לפַנות מקום לענייני לימודים, כקטנים כגדולים. בעצם מעולם עוד לא עבדתי כמו שצריך. בנושא הזה קורה לי בדיוק מה שקורה לי במישור המיני. כשמישהו עושה עליי רושם, אני מסוגלת להתהולל ימים ולילות בפנטזיות ארוטיות. אני חושבת שאני פשוט לא מודעת לכמות האנרגיה שזה דורש, ובסופו של דבר, כשאני קושרת קשר של ממש, מצפה לי התפכחות מרה. המציאות אינה תואמת את הדמיון שלי, כיוון שהוא פרוע מדי. כך היה גם בפעם ההיא עם ס'. אני פיתחתי לעצמי מראש תמונה מוגדרת מאוד של הביקור שלי אצלו. כשהלכתי אליו הייתי שרויה במעין קדחת של שמחה, לבשתי בגד התעמלות מתחת לשמלת הצמר שלי. אבל הכול היה אחרת. שוב היה ענייני מאוד ומרוחק, ואני קפאתי מייד. וגם מההתעמלות לא יצא שום דבר. כשעמדתי לפניו בבגד ההתעמלות שלי, היינו שנינו מבוישים, כמו אדם וחווה אחרי שאכלו מהתפוח. הוא סגר את הווילונות ונעל את הדלת ונעלמה החופשיות שבתנועותיו, ואני רציתי לברוח בכל הכוח ולבכות, עד כדי כך זה היה נורא בעיניי. וכשהתגלגלנו על הרצפה נצמדתי אליו, בחושניות ועם זאת ברתיעה מכל מה שקורה, וברגע מסוים גם התנועות שלו לא היו נעימות במיוחד, והכול היה מגעיל כל כך. אילולא באתי מראש עם הפנטזיות שלי, ודאי היה הכול אחרת. פתאום הייתה התנגשות עזה בין עולם הפנטזיות הפרוע שלי ובין המציאות המפוכחת, שהצטמקה בבת אחת והייתה לגבר ביישן ומזיע, שלאחר מעשה תוחב את החולצה המקומטת שלו לתוך המכנסיים.

וכך זה גם בעבודה. קורה שאני עוברת על קטע מסוים ופתאום אני מצליחה לתפוס אותו בבהירות ובחדות, לפתח אותו במחשבה, במחשבות גדולות ומעורפלות, לא נתפסות כמעט, שממלאות אותי פתאום בתחושה עזה של חשיבות. אבל אני יודעת שאם אנסה לכתוב אותן, יצטמק הכול ויהיה ללא כלום, לכן גם אין לי האומץ לכתוב אותן, אני בטוחה שאתאכזב מן החיבור העלוב והתפל שיֵצא מתחת ידיי.

אבל דבר אחד אני רוצה לחקוק על לוח ליבך, קטנטונת. המחשת הרעיונות הגדולים המעורפלים אינה הפתרון. כל חיבור שאת כותבת, ולו גם הקטן והסתמי ביותר, חשוב יותר מזרם הרעיונות הנשגבים שאת מתפלשת בהם. מובן שאת צריכה לשמור על התחושות והאינטואיציה שלך, הן הבאר שאת שואבת ממנה. אבל היזהרי שלא תטבעי בבאר הזאת. הכניסי קצת סדר בעניינים, מעט היגיינה מנטלית לא תזיק. הדמיון שלך, התחושות וכו' הם אוקיינוס גדול, ואת צריכה להיאבק בו ולייבש לך חלקות אדמה קטנות, גם אם יחזרו ויוצפו מדי פעם. האוקיינוס הזה הוא נשגב וראשוני, אבל מה שחשוב הוא חלקות האדמה הקטנות שאת מצליחה לכבוש ממנו. העבודה שאת עומדת לכתוב עכשיו חשובה יותר מהמחשבות הנפלאות על טולסטוי ונפוליאון שעלו במוחך באמצע הלילה. והשיעור שאת נותנת ביום שישי בערב לנערה החרוצה חשוב מכל ההתפלספויות המעורפלות שלך. חקקי את זה עמוק על לוח ליבך. אל תפריזי בערכם של הכוחות העזים שבתוכך, לעיתים הם מעוררים בך תחושה של איזה ייעוד נשגב ושאת עולה על האנשים ה"רגילים" כביכול, שעל חיי הנפש שלהם אינך יודעת למעשה כלום. זה יהיה רכרוכי ומטופש, אם תמשיכי להתענג בכל מעדני הנפש האלה, ועוד ללקק את האצבעות.

התרכזי ביבשה והפסיקי לפרכס באין־אונים באוקיינוס. ועכשיו, למלאכה!

יום רביעי בערב. [...] כאבי הראש המתמשכים שלי: מזוכיזם. שפע הרחמים שלי: מקור הנאה.

רחמים יכולים להיות דבר פורה; הם יכולים גם לשׁחוק אותך. מוטב שתעמוד בשתי הרגליים על הקרקע מאשר תהזה ברגשות נעלים. ההידבקות בהורים, למשל. צריך לראות בהורים בני אדם שיש להם גורל משלהם. השאיפה להאריך את רגעי האקסטזה אינה רצויה. אפשר כמובן להבין אותה: עוברת עליך שעה של חוויות נפשיות או "רוחניות" חזקות מאוד, ואחר כך באה הנפילה, כמובן. אני הייתי נוהגת לכעוס על הנפילות האלה, להרגיש עייפות ולרצות לשוב ולחזור אל רגע ה"התעלות", במקום לפנות לענייני היום. אני קוראת לזה "יוהרה". כל מה שעולה על הנייר חייב להיות מושלם מייד, לא שגרתי. גם לא משוכנעת בכישרון שלי, ההרגשה הזאת עדיין אינה חלק אורגני ממני. ברגעים של כמעט אקסטזה נדמה לי שאני מסוגלת לחולל ניסים, אבל אחר כך אני שוקעת שוב לתהום אינסופית של חוסר ביטחון. זה קורה משום שאני לא מתאמנת יום־יום ובקביעות במה שלפי דעתי הוא הכישרון שלי: הכתיבה.

תיאורטית אני יודעת את זה כבר זמן רב; לפני כמה שנים כתבתי על איזו פיסת נייר: "באותן הפעמים הנדירות שהחסד מופיע, יש להעמיד לרשותו את המיומנות." אבל המשפט הזה היה פרי מחשבה ועדיין לא נהפך לבשר ודם. האומנם התחיל שלב חדש בחיי? לא, סימן השאלה כשלעצמו הוא טעות. שלב חדש התחיל! המערכה כבר בעיצומה. המילה מערכה גם היא לא נכונה ברגע הזה, כרגע הכול בתוכי כל כך טוב והרמוני, אני מרגישה את עצמי בריאה במלוא מובן המילה; אז מוטב לומר: צמיחת המודעות כבר בעיצומה, וכל מה שהיה מוגדר עכשיו בנוסחאות תיאורטיות שכלתניות אכן יגיע אל הלב ויהיה לבשר ודם. ואז אצטרך להיפטר מהשכלתנות המיותרת; כרגע אני עדיין נהנית יותר מדי משלב המעבר, הכול עוד ייהפך למובן מאליו ופשוט יותר, ובסופו של דבר אהיה אולי אי־פעם לאדם בוגר ויהיה בכוחי לעזור לבני תמותה אחרים בקשייהם, ולהגיע לבהירות מה בעזרת עבודתי למען אחרים, כי הרי זה העיקר.

15 במרץ, 10 וחצי בבוקר. [...] אתמול אחר הצהריים קראנו יחד את הרשימות שקיבלתי ממנו קודם לכן. וכשהגענו למילים "די היה באדם אחד הראוי להיקרא 'אדם', שנוכל להאמין באדם ובאנושות," חיבקתי אותו בזרועותיי במחווה ספונטנית. זאת בעיית הדור שלנו. השנאה הגדולה לגרמנים מרעילה את נפשנו שלנו. "שיטבעו כולם; חלאת אדם; להרעיל אותם בגז, זה מה שצריך"; ביטויים כאלה נשמעים בשיחות של יומיום ומעוררים בך לפעמים את ההרגשה שהחיים בזמננו הם בלתי אפשריים. עד שפתאום, לפני כמה שבועות, צצה המחשבה הגואלת, שעלתה וצמחה כעלה דשא צעיר ומהסס בתוך סבך של עשבים שוטים: לו יימצא גרמני הוגן אחד בלבד, הרי הוא שווה שיגנו עליו מפני כנופיות הברברים, ודי בגרמני הוגן אחד שלא נשפוך את שנאתנו על עם שלם.

זה לא אומר שאני מתייחסת בסלחנות לזרמים מסוימים; לא, אני נוקטת עמדה, מתקוממת כשצריך, מנסה לרדת לשורשי הדברים, אבל אין דבר גרוע מהשנאה העיוורת. היא מחלה בנפש השונא. השנאה אינה מטבעי. לו הגיעו הדברים לכך שהייתי מתחילה לשנוא באמת, הייתי יודעת שנפשי פגועה ועליי לנסות למצוא לה תרופה במהירות האפשרית. פעם הייתי נוהגת לפרש את הקונפליקט שבי כפי שאפרט מייד, אבל הפירוש היה שטחי מדי. בכל פעם שהייתה מתחוללת בתוכי ההתנצחות המתישה בין השנאה ובין הרגשות האחרים, הייתי סבורה שמדובר במאבק בין האינסטינקטים הפרימיטיביים שלי כיהודייה, העומדת מול סכנת השמדה, ובין הרעיונות הרציונליים הסוציאליסטיים שהוקנו לי, ולימדו אותי לא להתייחס לשום עם כאל גוש אחד, אלא כאל רוב חיובי שהולך שולל אחר מיעוט שלילי. כלומר, הייתי סבורה שיש כאן התנגשות בין אינסטינקט פרימיטיבי ובין רציונליות נקנית.

אבל למעשה זה עמוק יותר. הסוציאליזם פותח דלת אחורית לשנאה לכל מה שאינו סוציאליסטי. זאת הכללה גסה מדי, אבל אני יודעת למה אני מתכוונת. בזמן האחרון לקחתי עליי לשמור על ההרמוניה בבית הזה, שיש בו יסודות מנוגדים כל כך: גרמנייה נוצרייה6 מבית איכרים, שהיא בשבילי כמו אם שנייה; סטודנטית יהודייה מאמסטרדם; הסוציאל־דמוקרט הזקן, ברנרד הבורגני, מיושב בדעתו, בעל רגשות טהורים ולא מעט שכל, אבל מוגבל בגלל הזעיר־בורגנות שצמח ממנה; והסטודנט הצעיר לכלכלה, בחור ישר, נוצרי טוב, כולו רוך והבנה, אבל יש בו גם רוח הקרב וההגינות שמגלים הנוצרים כיום. זה היה, ועודנו, עולם בפני עצמו, עולם רדוף, שהפוליטיקה מאיימת עליו מבחוץ ומשבשת את סדריו הפנימיים. אבל אני מאמינה שתפקידי לנסות לשמור על קיומה של הקהילה הקטנה הזאת, כדי להפריך את כל התיאוריות המעושות והמאולצות על גזע, עם וכו'. כדי להוכיח שאי אפשר להכניס את החיים לתבניות מוכנות מראש. אבל זה דורש הרבה מאבקים פנימיים וגורם הרבה צער, ולעיתים פירושו של דבר הסבת כאב זה לזה, כעס, חרטה וכו'. לפעמים אני מתמלאת פתאום שנאה, בגלל משהו שקראתי בעיתון או בגלל ידיעה על מה שקורה סביבנו, ואז אני מסוגלת להתפרץ בפרץ של קללות על הגרמנים. ואני יודעת שאני עושה את זה בכוונה, כדי להכאיב לקתה, כדי לפרוק את השנאה הזאת, ולו גם על האדם היחיד שאני יודעת עליו שהוא אוהב את מולדתו, דבר שהוא טבעי ומתקבל על הדעת; אבל באותו הרגע אני לא מסוגלת לשאת את המחשבה שהיא אינה שונאת באותה המידה בדיוק כמוני, כאילו אני רוצה שהשנאה הזאת תאחד אותי עם כל הסובבים אותי. וזאת על אף שאני יודעת שהיא בוחלת במנטליות החדשה כמוני בדיוק, ושהיא סובלת כמוני ממעשי ההפקר של בני עמה. מובן שבתוך תוכה היא קשורה לעם הזה, ואני מבינה את זה, אלא שבאותו הרגע אני לא מסוגלת לקבל את זה, אני מתעקשת שיש להשמיד את העם הזה כולו ולעקור אותו מן השורש. ברגעים כאלה אני מסוגלת לומר בזדוניות: "כולם חלאת אדם," ותוך כדי כך אני מתביישת בעצמי ואני אומללה עד עמקי נשמתי ונסערת ויודעת שזה לא בסדר. ולעומת זאת, נוגע ללב ממש איך ברגעים אחרים אנחנו מעודדים את קתה ואומרים לה: "ודאי שיש עוד גרמנים הגונים, הרי לא כל החיילים אחראים למה שקורה, יש ביניהם בחורים נחמדים מאוד." אבל זאת אינה אלא תיאוריה שכוונתה להמיר ולו מקצת הגועל במילים חביבות. לו חשנו כך באמת, לא היה צורך לומר את זה בהדגשה כזאת, כי אז הייתה ההרגשה הזאת משותפת לכולנו, גם לאיכרה הגרמנייה וגם לסטודנטים היהודים, ואז היינו יכולים לדבר על מזג האוויר היפה ועל מרק הירקות שאכלנו, במקום להתייסר בשיחות פוליטיות שכל מטרתן אינה אלא פריקת השנאה שלנו. שכן חשיבה פוליטית של ממש, ניסיון לראות את התמונה הכללית ולתפוס מה שקורה מאחורי הקלעים — כל אלה כבר אינם באים לידי ביטוי כמעט בשיחות האלה, הכול שטחי מאוד. ולכן קשה ליהנות בימים אלה משיחות עם הזולת, ולכן ס' הוא הנווה במדבר, ולכן חיבקתי אותו כך פתאום, יש לי עוד הרבה לומר על הנושא הזה, אבל עכשיו שוב אני חייבת לחזור לעבודה שלי, וקודם אצא לשאוף קצת אוויר צח.

יום ראשון, שעה 11. [...] עליי לציין שסדר העדיפויות בחיי השתנה מעט. "פעם" הייתי מתחילה את היום בדוסטוייבסקי או הֵגֶל וברגעים של חוסר מעש ואי שקט הייתי גם מתקנת לפעמים גרב, כשממש לא הייתה לי ברירה. עכשיו אני מתחילה, פשוטו כמשמעו, בגרב, ועולה דרך שאר המלאכות החיוניות ומטפסת לאט־לאט אל הפסגה, ושם אני שבה ופוגשת את המשוררים ואנשי הרוח. את צורת הביטוי הפתטית שלי עוד אצטרך להדביר בחירוף נפש, אם רצוני להגיע אי־פעם למשהו; אבל למעשה אני פשוט מתעצלת לחפש את המילים המתאימות.

12 וחצי, אחרי הטיול, שנהפך בינתיים למסורת יפה. ביום שלישי בבוקר, כשעיינתי בלֶרמוֹנטוֹב, כתבתי שראשו של ס' שב ומציץ אליי מאחורי לרמונטוב, שאני רוצה לדבר אל הפנים היקרים האלה וללטף אותם, ומשום כך אני לא מצליחה לעבוד. מאז כבר עבר הרבה זמן. הכול השתנה מעט בינתיים. הראש שלו עדיין איתי כשאני עובדת, אבל הוא כבר לא מסיח את דעתי, הוא נהפך לנוף יקר ומוכר שנמצא ברקע, התווים היטשטשו, אני כבר לא רואה לפניי פנים ברורים, הם נמוגו ונהיו לאווירה, לרוח, או לכל דבר אחר שנרצה. וכאן הגעתי למשהו יסודי. פרח שהיה מוצא חן בעיניי, הייתי רוצה לאמץ אותו אל ליבי או לאכול אותו. כשמדובר בנוף שלם זה קשה יותר, אבל ההרגשה הייתה אותה ההרגשה. אני הייתי חושנית מדי, אפשר לומר אפילו "תאוותנית" מדי. כל מה שהיה יפה בעיניי, היה מעורר בי כמיהה פיזית, הייתי רוצה שיהיה שלי. ומכאן גם הכמיהה המכאיבה, שלעולם אי אפשר להשׂביע אותה, הגעגועים למשהו שנראה לי רחוק מהישג יד, ואני קראתי לו דחף היצירה. אני מאמינה שהרגשות העזים האלה הם שגרמו לי לחשוב שייעודי בחיים הוא ליצור יצירות אמנות. כל זה השתנה פתאום, גם אם איני יודעת איזה תהליך נפשי גרם לשינוי. זה הסתבר לי הבוקר, כשנזכרתי בטיול הקצר מסביב למועדון ההחלקה לפני כמה ימים. זה היה לפנות ערב, באזור הדמדומים: גוונים רכים בשמיים, צלליות מסתוריות של בתים, עצים חיים וצמרותיהם השקופות, בקיצור: קסם. ואני יודעת בדיוק איך הייתי מגיבה "פעם". כל היופי הזה היה מכאיב לליבי. הייתי סובלת מרוב יופי ולא יודעת מה לעשות בו. ואז הייתי מרגישה צורך גדול לכתוב, בעיקר שירה, אלא שהמילים היו ממאנות לבוא. ואז הייתי מרגישה את עצמי אומללה. לאמיתו של דבר הייתי מתהוללת בנוף הזה עד לאפיסת כוחות. זה היה עולה לי בכמויות גדולות ועצומות של אנרגיה. היום אני נוטה לראות בזה מין אוננות.

אבל בערב ההוא, לפני כמה ימים, הגבתי אחרת. שמחתי על כך שלמרות הכול עולמו של אלוהים הוא עולם יפה. ההנאה שלי מנוף הדמדומים המסתורי והשקט הייתה לא פחות עזה, אבל היה בה משהו ענייני. לא רציתי שהנוף יהיה שלי. הלכתי הביתה בכוחות מחודשים ושבתי לעבודה. והנוף נשאר איתי, ברקע, עטף את נשמתי, אם לומר את זה במילים יפות, אבל הוא כבר לא הפריע לי, כלומר: כבר לא "אוננתי" בו.

וזה מה שקורה לי עכשיו עם ס', או בעצם עם כולם. באחר הצהריים ההוא, ברגע המשבר, כשישבתי והבטתי בו כקפואה, כאחוזת עווית, ולא יכולתי להוציא מילה מפי, כנראה גם אז הרגשתי אותה ה"תאוותנות". באותו היום הוא סיפר לי כמה דברים על חייו הפרטיים. על גרושתו, שהוא עדיין מתכתב איתה, על החברה שלו בלונדון, שהוא רוצה להתחתן איתה, אבל עכשיו היא בלונדון "בודדה וסובלת", על חברה שלו לשעבר, זמרת יפהפייה, שגם היא מתכתבת איתו, אחר כך שוב נאבקנו ואני הייתי נתונה כולי להשפעת גופו הגדול, המושך.

וכשישבתי שוב מולו ונאלמתי דום, יכול להיות שהרגשתי בדיוק מה שאני מרגישה כשאני מטיילת בנוף מרשים. רציתי אותו. רציתי שיהיה שלי. וזאת למרות שבעצם לא השתוקקתי אליו בתור גבר, הוא לא משך אותי משיכה מינית — גם אם המתח המיני ישנו תמיד ברקע — אבל הוא נגע בעומקי ישותי, וזה חשוב יותר. רציתי אפוא להחזיק בו בדרך זו או אחרת, ושנאתי את כל הנשים שסיפר עליהן, או שקינאתי בהן, ואולי גם אמרתי בליבי, אם כי לא במודע: מה נשאר עכשיו בשבילי? והרגשתי שלמעשה אין לי שליטה עליו. כל אלה הם רגשות אנושיים נדושים, לא נעלים. אבל רק עכשיו אני מתחילה להיות ערה לזה. ברגע ההוא הייתי אומללה מאוד ובודדה — מה שמובן לי מאוד עכשיו — ושוב לא רציתי אלא להסתלק משם וללכת לכתוב. אני חושבת שגם את ה"לכתוב" הזה אני מבינה עכשיו. זה ביטוי של בעלות, כך אני מקרבת את הדברים אליי, במילים ובתמונות, ובכל זאת מצליחה להחזיק בהם. ונדמה לי שזאת הייתה עד עכשיו תמצית דחף הכתיבה שלי: הרצון להסתלק בשקט ולהתרחק מכולם, לשאת עימי את כל האוצרות שאספתי ולהעלות אותם על הכתב, כך שיהיו שלי ושאוכל ליהנות מהם. והתאוותנות הזאת — זאת הדרך הטובה ביותר לבטא את זה — נשרה ממני פתאום. אלף כבלים מעיקים נשברו ואני נושמת לרווחה ומרגישה שאני חזקה ומביטה סביבי בעיניים מאירות. ועכשיו שאינני רוצה את הבעלות הזאת ואני חופשייה, עכשיו הכול שלי, עכשיו אין סוף לעושר הפנימי.

ס' הוא עכשיו כולו שלי, אפילו אם ייסע מחר לסין. אני חשה שהוא אופף אותי ואני חיה בתוך המרחב שלו; אם אראה אותו ביום רביעי, מה טוב, אבל אני לא יושבת וסופרת את הימים בכפייתיות כמו בשבוע שעבר. ואני כבר לא שואלת את הַאן7 מאה פעמים ביום: "אתה עוד אוהב אותי?", "אתה עדיין חושב שאני נורא נחמדה?" ו"נכון שאני הכי נחמדה בעולם?" גם זה אותו הסוג של התרפקות פיזית על דברים שאינם פיזיים. ועכשיו אני חיה ונושמת ב"נשמה שלי", אם יורשה לי להשתמש במילה הפסולה הזאת.

ועכשיו אני מבינה את מה שאמר לי ס' אחרי הביקור הראשון שלי אצלו. "מה שנמצא פה" (והוא הצביע על ראשו), "צריך לעבור לכאן" (והוא הצביע על ליבו). אז לא היה לי ברור איך דבר כזה קורה, אבל זה קרה, ועדיין איני יודעת איך. את כל מה שהיה בי הניח הוא במקום הנכון. כמו פסיפס: כל החלקים היו מעורבבים ומבולבלים והוא צירף אותם לתמונה שלמה ומשמעותית. אני לא יודעת איך הוא עשה זאת, אבל זה עסקו שלו, זה המקצוע שלו, ולא לשווא אומרים עליו שהוא "אישיות מאגית".

יום רביעי. [...] אני מגלה בי את הצורך במוזיקה. מסתבר שאני לא לא־מוזיקלית, כשאני שומעת מוזיקה היא מרתקת אותי, אבל מעולם לא הייתה לי הסבלנות לשבת ולהקשיב, תשומת ליבי הייתה נתונה תמיד לספרות ולתיאטרון, כלומר לתחומים שאני יכולה להסתפק בהם בחשיבה העצמית שלי; עכשיו, בשלב הזה בחיי, המוזיקה מתחילה לדרוש את שלה, כלומר שוב אני מסוגלת לחוות דברים ולשכוח את עצמי. אני נמשכת בעיקר למוזיקה הקלאסית הצלולה והשלווה, לא למוזיקה המודרנית המקוטעת.

9 בערב. אלוהים, עזור לי ותן לי כוח, כי המאבק יהיה קשה. פיו וגופו היו קרובים כל כך אליי היום אחר הצהריים, שאני לא יכולה לשכוח אותם. ואני לא רוצה שיהיו לי יחסים איתו. אלא שכנראה אין מנוס. אבל אני לא רוצה. אשתו לעתיד נמצאת בלונדון, היא בודדה ומחכה לו. וגם הקשרים שלי עצמי יקרים לי מאוד. עכשיו שאני נעשית יותר ויותר מיושבת, מתברר לי שלמעשה אני אדם רציני למדי, שאינו מסוגל להקל ראש באהבה. מה שאני רוצה זה גבר לכל החיים, ושיחד נבנה משהו. האמת היא, שכל ההרפתקאות והיחסים הארעיים עשו אותי לאדם אומלל וקרוע. אלא שמעולם לא היו לי די כוח ומודעות להתקומם נגדם, הסקרנות הייתה גדולה יותר תמיד. אבל עכשיו כשהכוחות בי מתארגנים, הם מתחילים להיאבק גם בתאוַות ההרפתקאות ובסקרנות הארוטית שלי, שאינה מסתפקת במועט. בעצם כל זה אינו אלא משחק, ואין צורך לקיים יחסים עם מישהו כדי להרגיש אינטואיטיבית איך הוא בנוי. אבל אלוהים שבשמיים, הפעם זה קשה כל כך. היום אחר הצהריים הפה שלו היה מוכר כל כך ויקר וקרוב, שלא יכולתי להתאפק, הייתי חייבת ללטף אותו בשפתיי. וההיאבקות, שהתחילה בצורה עניינית, הסתיימה בהיותנו חבוקים זה בזרועותיו של זה. הוא לא נשק לי, אבל הוא נשך אותי בכוח בלחיי. דבר אחד לא אוכל לשכוח: את הרגע שחזר לעשתונותיו ושאל בביישנות מכאיבה כמעט ובחשש: "והפה שלי? הוא לא דוחה אותך?" זאת, כן, נקודת התורפה שלו. הוא נאבק בחושניות של עצמו, והמאבק ממוקם בפה עב השפתיים והאקספרסיבי להפליא. והוא פוחד שירתיע אחרים בפה הזה. איש נוגע ללב. אבל השלווה שלי התערערה. אחר כך הוסיף ואמר: "אבל הפה צריך להיות קטן יותר," והוא הצביע על החלק הימני של השפה התחתונה שלו, שמשתרבב מזווית הפה באופן מוזר ומתעקל עיקול קהה, מין פיסת שפה עקורה, לא שייכת. "ראית פעם דבר עקשן כזה? אין הרבה כאלה." את המילים המדויקות איני זוכרת. ושוב ליטפתי בשפתיי את פיסת השפה העקשנית שלו. לא נשיקה של ממש. גם עדיין אין בי תשוקה של ממש, אבל הוא יקר לי לאין ערוך. לא הייתי רוצה להעכיר ביחסי מין את הרגשות החמים שאני חשה אליו כאדם.

יום שישי, 21 במרץ, 8 וחצי בבוקר. האמת היא שאני לא רוצה לכתוב עכשיו שום דבר, אני מלאה כל כך אור וקלילות, שכל מילה נראית לעומתם כבדה כעופרת. אבל העליזות הפנימית הזאת באה רק אחרי שהצלחתי להשתלט על לב חסר מנוחה והולם בפראות. לאחר שרחצתי את כל גופי במים קרים כקרח, נשכבתי על הרצפה בחדר האמבטיה עד שנרגעתי לגמרי. נעשיתי מה שקוראים "שוחרת קרב" ובמידה מסוימת אני מפיקה התרגשות והנאה ספורטיבית מה"קרב". [...]

גם על תחושת הבהלה העמומה שבי אני צריכה להתגבר. החיים אמנם קשים, כל רגע הוא מאבק (נו טוב, אל תגזימי, יקירתי!) אבל זה מאבק רצוי. בעבר הייתי נוהגת להתרכז בתוהו ובוהו של העתיד, כי לא רציתי לחיות את ההווה. רציתי לקבל הכול במתנה, כמו ילד מפונק. לפעמים הייתי יודעת בוודאות, גם אם לא מוגדרת, שאני עתידה "להיות מישהי", שאני מסוגלת לעשות דברים "נהדרים", ופעמים אחרות היה חוזר הפחד הפרוע ש"למרות הכול סופי יהיה רע". אני מתחילה להבין את הסיבה. עד עכשיו סירבתי למלא את המשימות העומדות על הפרק, סירבתי לטפס מדרגה אחר מדרגה אל עבר אותו עתיד. ועכשיו, עכשיו שכל רגע מלא עד גדותיו בחיים וחוויות ומאבק וניצחון ונפילה, ולאחריה שוב מאבק ולעיתים מנוחה, עכשיו אני לא חושבת עוד על העתיד ההוא, כלומר: לא אכפת לי אם אגיע לאותו משהו נפלא או לא, כיוון שאני בטוחה שיהיה מה שיהיה, כל זה יוליך לבסוף למשהו. בעבר הייתי חיה תמיד בשלב הכנה, הייתה לי ההרגשה שכל מה שאני עושה בין כך ובין כך אינו הדבר ה"אמיתי", אלא הכנה למשהו אחר, למשהו "נשגב", משהו אמיתי. אבל מכל זה התנערתי לחלוטין. אני חיה עכשיו, היום, ברגע הזה, במלוא מובן המילה, והחיים שווים שיחיו אותם, ולו ידעתי שאני עומדת למות מחר, הייתי אומרת: חבל מאוד, אבל מה שהיה, היה טוב. את הדברים האלה כבר אמרתי בעבר בתיאוריה. אני זוכרת, למשל, ערב קיץ אחד, כשישבתי בו עם פְרַאנס על הרחבה לפני "קפה רֵיינדֶרס". אבל אז אמרתי במין תחושה של לאות, משהו כמו: ובכן, אני לא אתרגש יותר מדי אם הכול ייגמר מחר, הרי הכול צפוי וידוע. אנחנו כבר מכירים את החיים האלה, כבר חווינו הכול, ולו בעיני רוחנו, אנחנו כבר לא נאחזים בחיים בציפורנינו. נדמה לי שזאת הייתה פחות או יותר רוח הדברים. אז היינו זקנים, נבונים ועייפים מאוד. אבל עכשיו זה שונה. ועכשיו, למלאכה.

יום שבת, 8 בערב. [...] אני צריכה לשמור על קשר עם המחברת הזאת, כלומר: עם עצמי, וָלא אתחיל להידרדר. עדיין יש סכנה שאלך לאיבוד, אני מרגישה את זה כרגע, אבל יכול להיות שההרגשה הזאת נובעת מעייפות.

יום ראשון 23 במרץ, שעה 4. שוב השתבש הכול. אני רוצה משהו ולא יודעת מה. שוב אני מרגישה אבודה וחסרת שקט ורדופה. והראש שוב עומד להתפוצץ. אני נזכרת במעין קנאה בשני ימי ראשון האחרונים: הימים היו פרושים לפניי כמישורים רחבי ידיים, ואני יכולתי לעבור אותם בנחת, לקראת עתיד פתוח חסר גבולות. ועכשיו אני שוב תקועה בתוך הסבך.

זה התחיל כבר אתמול בערב; אי השקט התחיל לעלות בי ולמלא אותי, כמו אדים העולים מתוך בִּיצה. רציתי לקרוא קצת פילוסופיה, אבל לא, אולי בכל זאת אקרא את המאמר על "מלחמה ושלום", בעצם לא, אלפרד אדלר מתאים יותר למצב הרוח שלי. אחרי כל זה הגעתי לסיפור האהבה ההינדי. אבל בסופו של דבר הבנתי שאני פשוט נאבקת בעייפות טבעית, וברוב תבונתי נכנעתי לה. והבוקר היה נדמה לי בהתחלה שהכול בסדר. אבל כשרכבתי על האופניים בשדרות אפּוֹלו, שוב הרגשתי נבוכה, לא מרוצה, חשתי את החלל הריק שמאחורי הדברים את הריקנות שבחיים, החיטוט העצמי האינסופי, שאין בו כיוון וטעם. וכרגע אני שרויה בתוך הביצה. וגם המחשבה ש"לא נורא, גם זה יעבור" אינה מרגיעה אותי הפעם.

יום שני, 9 וחצי בבוקר. סתם כך הערת ביניים, תוך כדי עבודה. [...] מוזר, אבל איכשהו הוא עדיין זר לי. לפעמים, כשהוא מחליק בידו הגדולה והחמימה על פניי, או כשהוא נוגע בחטף בקצות אצבעותיו בריסי עיניי, מחווה שאין דומה לה, יש שלאחר מעשה אני מתקוממת: מי אמר שמותר לך לעשות את זה, מי הרשה לך לגעת בגופי? נדמה לי שאני גם יודעת מה הסיבה לכך. ההיאבקות הראשונה הייתה נעימה, ספורטיבית, ולמרות שלא ציפיתי לה, השתלבתי בה מייד וחשבתי לעצמי: זה ודאי חלק מהטיפול. ואמנם, כשסיימנו הוא קבע בקור רוח: "הגוף והנפש אחד הם." מובן שלי הייתה חוויה ארוטית, אבל הוא היה כל כך ענייני, עד שמייד התאוששתי. וכשחזרנו אחר כך וישבנו זה מול זה, אמר: אני מקווה שזה לא מגרה אותך, הרי אני נוגע בך בכל הגוף. ולשם המחשה נגע בחזי, בזרועותיי ובכתפיי. האמת היא שבאותו הרגע חשבתי לעצמי: שמע, חבר, מי כמוך יודע עד כמה קל לגרות אותי, הרי אתה בעצמך אמרת לי את זה. אבל מילא, יפה מצידך שאתה מדבר איתי על זה בגילוי לב, אני אתגבר. הוא גם הזהיר אותי שלא אתאהב בו, ואמר שהוא אומר את זה תמיד בהתחלה. בקיצור, זה נשמע הגיוני מאוד, אלא שלי הייתה הרגשה לא נעימה קצת.

ההתגוששות השנייה כבר הייתה שונה לגמרי. בפעם השנייה נחשף גם אצלו הצד הארוטי. וכששכב עליי ברגע מסוים ונאנק, רק לשנייה, ופרכס פרכוסים מן העתיקים ביותר בעולם, עלו במוחי מחשבות מרושעות, כמו אדים רעילים העולים מתוך ביצה, משהו כמו: אֵילו שיטות טיפול נחמדות יש לך, אתה נהנה מזה וגם מקבל על זה כסף, גם אם לא הרבה.

אבל הדרך שבה שלח אליי ידיים בזמן ההתגששות, ונשך באוזני וחפן את פניי בכף ידו הגדולה, כל זה שיגע אותי לגמרי, ואני הרגשתי שמאחורי כל המחוות האלה עומד מאהב מנוסה ומרתק. עם זאת אמרתי בליבי: כמה מרושע מצידו לנצל לרעה את המצב הזה. אבל הרתיעה הלכה ונמוגה ולאחר מעשה הייתה בינינו תחושה של קִרבה וקשר אישי, שלא נשנו עוד מאז. בזמן ששכבנו שנינו על הרצפה, הוא אמר: "אני לא רוצה לקיים איתך יחסים." ועוד אמר: "אומר לך בכנות, את מאוד מוצאת חן בעיניי." והוסיף ואמר משהו על דמיון במזג. ומעט אחר כך אמר לי: "ועכשיו תני לי נשיקת ידידות קטנה," אבל אני עוד לא הייתי בשלה לכך והסבתי את ראשי בביישנות. ולאחר מעשה, כשלרגע היה שוב הוא עצמו, והניח לעצמו להיות גלוי, אמר, כאילו בינו לבינו: "את יודעת, בעצם הכול הגיוני כל כך. אני הייתי נער חולמני מאוד." ואז סיפר לי מעט על חייו. הוא סיפר ואני הקשבתי, בהתמכרות מלאה, ומדי פעם חפן את פניי ביד רכה להפליא. ואני חזרתי הביתה מלאה כולי רגשות סותרים: התקוממות נגד האיש הזה, שהיה בעיניי מרושע, ומצד שני תחושת רוך והמון חום וידידות, ועם כל זה גם שפע של דמיונות ארוטיים שעוררו בי תנועות ידיו המתוחכמות. ימים שלמים לאחר מכן לא חשבתי אלא עליו; בעצם אי אפשר לקרוא לזה חשיבה, נכון יותר לומר שזאת הייתה חוויה פיזית. גופו הגדול והגמיש איים עליי מכל הכיוונים, הוא היה מעליי, מתחתיי, מסביבי, הוא איים למחוץ אותי, לא יכולתי עוד לעבוד ואמרתי לעצמי בחרדה: אלוהים, לְמה הכנסתי את עצמי? הלכתי אליו לטיפול פסיכולוגי, כדי להבהיר כל מיני דברים בתוכי, ולְמה הגעתי? זה הרי גרוע מכל מה שעבר עליי אי־פעם. חייתי בציפייה לביקור הבא אצלו, ובמוחי דמיונות ארוטיים מסוימים מאוד על מה שיקרה; וזה היה הביקור הידוע לשמצה, כשלבשתי מכנסי התעמלות מתחת לשמלת הצמר וההתנגשות האדירה שהייתה בין הדמיונות הפרועים שלי ובין המציאות הצוננת שלו. לאחר מעשה אני מבינה מה קרה. הוא החליף בינתיים כוח וצינן את רוחו במודע; גם הוא נאלץ להיאבק עם עצמו. ושאל: "חשבת עליי השבוע?" אני אמרתי משהו סתמי והשפלתי את ראשי, והוא אמר בגלוי: "אומר לך בכנות, בימים הראשונים של השבוע חשבתי עלייך הרבה מאוד." ואחר כך שוב התגוששנו, אבל על זה כבר כתבתי הרבה, ההתגוששות הייתה מגעילה ואיתה בא המשבר. עד היום הוא אינו יודע מדוע הייתי נוקשה כל כך ומוזרה, והוא מייחס את זה להשפעתו הארוטית עליי. אבל המאבק הפנימי שלו עצמו יצא אז גם הוא לאור. הוא אמר: "את מהווה אתגר בשבילי," וסיפר שלמרות המזג החם שלו כבר שנתיים הוא נאמן לחברתו. אבל להיות "אתגר" זה משהו ניטרלי כל כך וקר; אני רציתי להיות "אני" בשבילו, הייתי הילדה המפונקת, התעקשתי שיהיה שלי, וגם אם בתוך תוכי נרתעתי ממנו, הרי בדמיונותיי החלטתי שהוא יהיה הגבר שלי, שאני רוצה לראות בו את המאהב שלי, וזהו זה. באותו הזמן עוד לא הגעתי לרמה גבוהה במיוחד, אבל על כך כבר כתבתי.

ועכשיו אני מרגישה שאני שוות כוח לו, שהמאבק שלי שקול כנגד המאבק שלו, שגם בתוכי מתחולל מאבק קשה בין הרגשות הלא טהורים ובין הרגשות הנאצלים יותר.

אבל לאחר שחשף פתאום ובאופן לא צפוי את הגבר שבו, ובלי שהתבקש הסיר מעליו את מסכת ה"פסיכולוג" והיה לבן אדם, לאחר כל זה איבד משהו מסמכותו. הוא העשיר אותי, אבל גם גרם לי הלם קטן, פצע שעדיין לא נרפא לגמרי, ושבגללו עדיין אני רואה בו אדם זר: מי אתה בעצם, ומי אמר שמותר לך להתערב בחיי? לרִילְקֶה יש שיר נפלא שמתאר את הלך הרוח הזה, אני מקווה שאצליח למצוא אותו.

אחרי חיפוש מה הצלחתי למצוא את השיר של רילקה. אברשה קרא לי אותו לפני שנים, בערב קיץ אחד, כשטיילנו מחוץ לעיר, ומסיבה כלשהי סבר אז שהוא מתאים לי; כנראה משום שלמרות הקִרבה בינינו, הוא נשאר תמיד זר לי. האמביוולנטיות הזאת שבי מתחילה להיות ברורה לי, וגם זאת בזכות החיכוך שלי עם ס' והעובדה שאני מתמודדת איתו. מדובר בשתי השורות האחרונות:

"ואז, מוזר, שמעתי זר אומר:

אני איתך."

*המשך העלילה בספר המלא*