שומרת הערים האבודות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
שומרת הערים האבודות
הוספה למועדפים

שומרת הערים האבודות

5 כוכבים (2 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

    תקציר

    רב־מכר של ה"ניו יורק טיימס"
    זוכה מדליית קליפורניה לסדרה לקוראים צעירים
     
    לסופי פוסטר יש סוד: היא קוראת מחשבות.
    הסוד הזה גורם לה להתרחק מכל הסובבים אותה בבית הספר ואפילו במשפחתה.
    אבל אז היא פוגשת את פיץ, נער מסתורי שצץ פתאום משום מקום, וכמוה – גם הוא קורא מחשבות.
    המפגש הזה משנה את חייה.
    סופי בת ה-12 מגלה עולם חדש וקסום, שבו היא יכולה להרגיש סוף־סוף שייכת.
    עולם שיש בו יצורים קסומים, אֶלפים בעלי כוחות מדהימים וערים אבודות.
    עולם שבו אורבת לה סכנה גדולה.
     
    "ספר ראשון בסדרה מבטיחה ומסעירה"
    ״בוּקליסט״

    פרק ראשון

    הקדמה
     
     
    שברי זיכרונות מעורפלים צפו בראשה של סופי, והיא לא הצליחה לחבר אותם זה לזה. היא ניסתה לפקוח את עיניה, אבל לא ראתה דבר פרט לחשיכה. משהו נוקשה לחץ על מפרקי ידיה ועל קרסוליה, ולא אִפשר לה לזוז.
    גל קור חלף בגופה במהירות כשפשטה בה ההבנה המחרידה.
    היא בת ערובה.
    פיסת בד שהוצמדה לפיה החניקה את זעקתה לעזרה, וריח מתקתק של סם הרגעה צרב באפה בשעה ששאפה אוויר, וגרם לראשה להסתחרר.
    האם הם עומדים להרוג אותה?
    האם הברבור השחור באמת עומד להרוס את היצירה שלו? אם כך, מה הייתה המטרה של פרויקט מונלארק? מה היה הטעם בלהבת הנצח?
    הסם המרדים גרם לה לשקוע בתהום נטולת חלומות, אך היא נאבקה בו ונצמדה בכל כוחה לזיכרון האחד שיכול היה להאיר את הערפל הסמיך, האפל, בקרן אור זעירה. זוג עיני טורקיז יפהפיות.
    העיניים של פיץ, החבר הראשון שלה בחייה החדשים. החבר הראשון שלה אי פעם.
    לולא הבחינה בו באותו יום במוזיאון, אולי דבר מכל זה לא היה קורה.
    לא. היא ידעה שגם אז זה היה מאוחר מדי. השריפות הלבנות כבר השתוללו, התפתלו אל עבר העיר שלה ומילאו את השמים בעשן מתוק ודביק.
    הניצוץ שהבעיר את הלהבה.
     
     
     
    פרק 1
     
     
    "מיס פוסטר הצעירה!" מר סוויני תלש את כַּבְלֵי האוזניות מאוזניה, וקולו המאנפף קטע בבת אחת את המוזיקה הרועשת. "החלטת שאת חכמה מדי, ולכן את לא צריכה להקשיב להסברים האלה?" אמר.
    סופי התאמצה לפקוח את עיניה ונאבקה בגל כאב מוחץ. אורות הפְלוּאוֹרֶסנט הבוהקים השתקפו מבעד לקירות הכחולים של המוזיאון והעצימו את כאב הראש שהלם ברקותיה.
    "לא, מר סוויני," מלמלה והתכווצה תחת מבטיהם של חבריה לכיתה. היא פיזרה סביב פניה את שערה הבלונדיני, שהיה באורך הכתפיים, בתקווה שיסתיר אותה. בדיוק מתשומת לב כזאת ניסתה להימנע בכל כוחה. לכן גם לבשה בגדים בצבעים דהויים ונבלעה מאחור, מוסתרת על ידי הילדים האחרים, שהיו גבוהים ממנה ב-30 סנטימטר לפחות. זו הייתה הדרך היחידה לשרוד כתלמידת תיכון בת שתים־עשרה. "אז אולי תוכלי להסביר מדוע את מקשיבה לאייפוד שלך במקום להתקדם עם כולם?" מר סוויני נופף באוזניות שלה כאילו היו ראיות לביצוע פשע. מבחינתו, זה בדיוק מה שהן היו. הוא גרר את הכיתה של סופי למוזיאון לתולדות הטבע בפארק בַּאלְבּוֹאָה, וחשב שהתלמידים שלו יתלהבו מטיול של יום שלם. הוא לא הבין שכל עוד הפסל הענק — העתק מדויק של דינוזאור — לא התעורר לחיים והתחיל לטרוף אנשים, זה לא עניין אף אחד.
    סופי תלשה לעצמה ריס — הרגל עצבני — ובהתה בנעליה. לא הייתה לה שום דרך להסביר למר סוויני מדוע היא זקוקה למוזיקה כדי להפסיק את הרעש. הוא לא שמע אפילו את הרעש.
    מלמולים של עשרות תיירים הדהדו מהקירות, שעליהם היו סדורים מאובנים שורות־שורות, והציפו את החדר המחניק. אבל הקולות הפנימיים שלהם היו הבעיה האמיתית.
    מוֹחה של סופי קיבל תשדורות של קטעי מחשבות פזורים, מנותקים זה מזה, כאילו הייתה בחדר עם מאות מסכי טלוויזיה שהקרינו תוכניות שונות בו־זמנית. הם פילחו את התודעה שלה והותירו בעקבותיהם כאב חד.
    היא הייתה מוזרה.
    זה היה הסוד שלה — עול שהעיק עליה מאז נפלה ונחבלה בראשה כשהייתה בת חמש. היא ניסתה לחסום את הרעש, להתעלם ממנו. דבר לא עזר. והיא לא יכלה לספר על כך לאיש. הם לא יבינו.
    "מכיוון שהחלטת שאת לא זקוקה להרצאה הזאת, אז אולי תרצי לנו בעצמך?" שאל מר סוויני. הוא הצביע על הדינוזאור הכתום העצום, בעל המקור הברווזי, שניצב במרכז החדר. "הסבירי לכיתה במה שונה הלַמְבִּיאוֹזָאוּר משאר הדינוזאורים שלמדנו עליהם."
    סופי החניקה אנחה כשעלה במוחה הֶבזק של כרטיס המידע שהוצמד למוצג בתערוכה. היא הציצה בו כשנכנסו למוזיאון, והזיכרון הצילומי שלה הנציח כל פרט ממנו. בזמן שדקלמה את העובדות התעוותו פניו של המורה בזעף, והיא שמעה את מחשבותיהם של חבריה לכיתה שהלכו ונעשו שליליות, חמוצות. הם לא בדיוק העריצו את המחוננת של הכיתה. הם כינו אותה מְחוֹנְצְבֶּנֶת.
    היא סיימה לענות, ומר סוויני רטן משהו שנשמע כמו "חכמולוגית" תוך שהוא מתקדם משם הלאה, אל האולם הבא. סופי לא הלכה בעקבותיו. הקירות הדקים שהפרידו בין שני החדרים לא הצליחו לחסום את הרעש, אבל עמעמו אותו מעט, והיא נאחזה בתחושת ההקלה המעטה שסיפקו לה.
    גארווין צ'אנג, נער שלבש טי שירט שעליה הכיתוב "תפוס מרחק, אני מפליץ!", פלט בלעג כשחלף על פניה: "כל הכבוד, סופר־פריקית. אולי יכתבו עלייך עוד כתבה. 'ילדת הפלא מלמדת כיתה על דְפוּקוֹזָאוּר'."
    גארווין היה עדיין ממורמר משום שאוניברסיטת ייל העניקה לסופי מלגת לימודים מלאה. מכתב הסירוב שנשלח אליו הגיע כמה שבועות קודם לכן.
    אבל לסופי לא הרשו ללמוד שם.
    ההורים שלה אמרו שזה יגרור יותר מדי תשומת לב, שזה מלחיץ מדי ושהיא צעירה מדי, וסוף פסוק.
    כך שהיא עמדה ללמוד בסיטי קולג' שבסן דייגו, שהיה קרוב וקטן הרבה יותר — עובדה שעיתונאי מעצבן אחד חשב שהיא מצדיקה ידיעה בעיתון המקומי. ואכן, יום קודם לכן התפרסמה כתבה מעוטרת בתצלום שלה מתמונת המחזור - ״ילדת פלא מעדיפה את סיטי קולג' על פני ליגת הקיסוס היוקרתית." ההורים שלה השתגעו כשראו את העיתון. בעצם המילה הזאת לא מצליחה לתאר את מה שהרגישו. יותר ממחצית החוקים שקבעו נועדו לעזור לסופי "להתחמק מתשומת לב מיותרת". ידיעה בעמוד הראשון הייתה פחות או יותר הסיוט הכי גדול שלהם. הם אפילו התקשרו למערכת העיתון כדי להתלונן.
    העורך נשמע לא מרוצה בדיוק כמוהם. הכתבה הזאת התפרסמה בִּמקום כתבה על הפירומן שהטיל אימה על העיר — ובעיתון עדיין ניסו להבין איך התרחשה הטעות הזאת. שריפות מסתוריות, להבות לבנות ועשן בריח שמזכיר סוכר שרוף היו חשובים יותר מכל דבר אחר. בטח יותר מסיפור על ילדה לא חשובה שרוב האנשים התאמצו מאוד להתעלם מקיומה.
    עד עכשיו, לפחות.
    מעברו השני של המוזיאון הבחינה סופי בנער גבוה, כהה שיער, שקרא בעיתון של אתמול. בעמוד הראשון שלו התנוססה התמונה המביכה שלה בשחור־לבן. ואז הוא הרים את עיניו ונעץ בה מבט. היא מעולם לא ראתה עיניים בגָוֶון כזה של כחול — אמיתי, כמו פיסות הזכוכית החלקות שמצאה פעם בחוף הים — והן היו בהירות כל כך עד שהבהיקו. הֶבזק חלף על פניו כשהבחין במבטה. אכזבה?
    לפני שהחליטה איך להגיב, הוא ניתק מדוכן התצוגה שנשען עליו והתקרב אליה.
    היה לו חיוך מהסוג שרואים בסרטים, והוא גרם לפרפור מוזר בליבה של סופי.
    "זו את?" שאל והצביע על התמונה.
    סופי הנהנה בראשה והרגישה כאילו מישהו קשר לה את הלשון. הוא בטח בן חמש־עשרה, והוא הבחור הכי חמוד שראתה אי פעם. אז איך זה שהוא פונה אליה?
    "חשבתי ככה." מבטו נדד אל התמונה ושוב אליה. "לא שמתי לב שהעיניים שלך חומות."
    "אה... כן," הפטירה, כי לא ידעה מה לומר. "למה?"
    הוא משך בכתפיו. "סתם."
    היה בשיחה איתו משהו מעצבן, אבל היא לא ידעה מה בדיוק. היא גם לא הצליחה לזהות את המבטא שלו. סוג של מבטא בריטי, אבל שונה. אולי ברור יותר? זה הטריד אותה, אבל היא לא ידעה מדוע.
    "אתה בכיתה הזאת?" שאלה, והצטערה שלא יכלה לבלוע בחזרה את המילים בָּרגע שבקעו מפיה. ברור שהוא לא בכיתה שלה. היא מעולם לא ראתה אותו קודם. היא לא הייתה רגילה לדבר עם בנים — בפרט חמודים — וזה גרם למוח שלה להיות קצת דייסתי.
    החיוך המושלם שב אל פניו כשאמר לה, "לא." ואז הצביע על הדמות הירוקה הענקית שעמדו מולה. אַלְבֶּרְטוֹזָאוּר, בכל תהילתו הלטאתית העצומה. "תגידי, את באמת חושבת שככה הם נראו? זה קצת מגוחך, לא?"
    "לא ממש," אמרה סופי וניסתה להבחין במה שראה. הדינוזאור נראה כמו טי רקס קטן: פה גדול, שיניים חדות, גפיים קצרות עד גיחוך. נראה לה בסדר. "למה? איך הם נראו, לדעתך?"
    הוא צחק. "לא חשוב. עזבי, חזרי לכיתה שלך. היה נעים להכיר, סופי."
    הוא הסתובב כדי לצאת, ובדיוק אז שתי קבוצות של ילדי גן שעטו פנימה אל אולם תצוגת המאובנים. גל הצרחות היה מהמם כל כך עד שסופי נהדפה לאחור. אבל קולותיהם הפנימיים גרמו לה כאב ברמה אחרת לגמרי.
    מחשבות של ילדים היו מחטים חדות, דוקרות — וכל כך הרבה מחשבות בו־זמנית היו כמו קיפוד זועם שתוקף את מוחה. סופי עצמה את עיניה. ידיה נשלחו במהירות אל ראשה ושפשפו את רקותיה כדי לשכך את הדקירות בראשה. ואז נזכרה שהיא לא לבדה.
    היא העיפה מבט סביב כדי לבדוק אם מישהו שם לב למה שעשתה, ומבטה ננעץ בעיניו של הנער. ידיו היו מונחות על מצחו, ועל פניו הייתה אותה הבעת כאב, שכפי הנראה הייתה גם על פניה רק כמה שניות קודם.
    "אַת... שמעת את זה?" שאל בקול מהוסס.
    היא הרגישה את הדם אוזל מפניה.
    לא יכול להיות שהוא...
    הוא בוודאי מתכוון לצרחות של הילדים. הם עשו המון רעש. צרחות וצווחות וצחקוקים, ועוד פטפוטים של מה שנשמע כמו שִישים קולות שונים.
    קולות.
    היא התנשמה בכבדות, צעדה צעד נוסף לאחור ואז הצליחה לפתור את הבעיה הקודמת שהטרידה אותה.
    היא שמעה את מחשבותיהם של כל הנוכחים בחדר. אבל לא הצליחה לשמוע את קולו הברור של הנער, הקול עם המבטא, אלא כשדיבר.
    מוחו היה שקט לחלוטין.
    היא לא ידעה שזה אפשרי.
    "מי אתה?" לחשה.
    עיניו נפערו. "שמעת את זה, נכון?" הוא התקרב וגחן לעברה כדי ללחוש. "את טלפתית? את קוראת מחשבות?"
    היא נרתעה לאחור. המילה טלפתית גרמה לה להתגרד.
    והתגובה שלה הסגירה אותה.
    "כן, את כן! אני לא מאמין," לחש.
    סופי נסוגה לכיוון היציאה. היא לא התכוונה לגלות את סודה לזר גמור.
    "הכול בסדר," אמר והושיט אליה את ידיו ככל שהתקרב, כאילו הייתה איזו חיית פרא שניסה להרגיע. "את לא צריכה לפחד. גם אני כזה."
    סופי קפאה.
    "קוראים לי פִיץ," הוסיף והמשיך להתקרב.
    פיץ? איזה מין שם זה, פיץ?
    היא בחנה את פניו וחיפשה סימן כלשהו לכך שהוא רק מתבדח.
    "אני לא צוחק," אמר, כאילו ידע בדיוק מה היא חושבת.
    ואולי באמת ידע.
    היא הרגישה שהיא מתנדנדת מצד לצד.
    במשך שבע השנים האחרונות קיוותה למצוא עוד מישהו כמוה — מישהו שיכול לעשות את אותם הדברים, כמוה. עכשיו, כשמצאה אותו, הרגישה כאילו העולם נוטה על צידו.
    הוא תפס בזרועותיה כדי להשיב לה את שיווי המשקל. "זה בסדר, סופי. אני כאן כדי לעזור לך. אנחנו מחפשים אותך כבר שתים־עשרה שנים."
    שתים־עשרה שנים? ולמי הוא מתכוון כשהוא אומר "אנחנו"?
    ואולי מוטב לשאול: מה הוא רוצה ממנה?
    הקירות סגרו עליה והחדר החל להסתובב.
    אוויר.
    היא צריכה אוויר.
    היא נסוגה וזינקה מבעד לדלת, לרגע מעדה ואז רגליה הרועדות מצאו שוב את קצב ההליכה.
    היא נשמה נשימות כבדות כשרצה במורד המדרגות בחזית המוזיאון. עשן השריפות צרב בריאותיה ופיסות אפר לבן התעופפו אל פניה, אך היא התעלמה מהן. היא רצתה להתרחק כמה שרק אפשר מהנער המוזר.
    "סופי, חזרי!" צעק פיץ מאחוריה.
    היא הגבירה את קצב צעדיה כשחצתה במרוצה את החצר שאליה הובילו המדרגות, חלפה על פני המזרקה ותלוליות הדשא והגיעה אל המדרכה. איש לא עמד בדרכה — כולם נשארו בפנים בגלל איכות האוויר הירודה. אך היא עדיין שמעה את קול צעדיו בעקבותיה.
    "חכי," קרא פיץ. "את לא צריכה לפחד."
    היא התעלמה ממנו, השקיעה את כל כוחותיה בריצה המהירה ונאבקה בדחף להביט אל מעבר לכתפה כדי לראות עד כמה הוא רחוק ממנה. כשהגיעה עד לאמצע מעבר חצייה, חריקת צמיגים הזכירה לה שלא הביטה לשני הכיוונים.
    ראשה הסתובב ומבטה נתקל במבטו של נהג מבועת, שהתאמץ לבלום את מכוניתו לפני שתדרוס אותה.
    היא עמדה למות.
     
    שאנון מסנג'ר היא בוגרת בית הספר לאמנויות הקולנוע של USC (אוניברסיטת דרום קליפורניה), שם למדה, בין השאר, שהיא אוהבת לצפות בסרטים הרבה יותר מאשר ליצור אותם. היא גם אוכלת בקביעות קאפקייקס לארוחת בוקר, ישנה עם בובה כחולה בצורת פילה ששמה אלה, ומדי פעם נתפסת כשהיא מדברת עם אנשים דמיוניים — כך שזה אך טבעי עבורה לכתוב סיפורים לילדים ולנוער. שומרת הערים האבודות הוא הספר הראשון שלה. היא מתגוררת בדרום קליפורניה עם בעלה ועם מספר מביך של חתולים. חפשו אותה באינטרנט בכתובת:

    עוד על הספר

    שומרת הערים האבודות שאנון מסנג'ר
    הקדמה
     
     
    שברי זיכרונות מעורפלים צפו בראשה של סופי, והיא לא הצליחה לחבר אותם זה לזה. היא ניסתה לפקוח את עיניה, אבל לא ראתה דבר פרט לחשיכה. משהו נוקשה לחץ על מפרקי ידיה ועל קרסוליה, ולא אִפשר לה לזוז.
    גל קור חלף בגופה במהירות כשפשטה בה ההבנה המחרידה.
    היא בת ערובה.
    פיסת בד שהוצמדה לפיה החניקה את זעקתה לעזרה, וריח מתקתק של סם הרגעה צרב באפה בשעה ששאפה אוויר, וגרם לראשה להסתחרר.
    האם הם עומדים להרוג אותה?
    האם הברבור השחור באמת עומד להרוס את היצירה שלו? אם כך, מה הייתה המטרה של פרויקט מונלארק? מה היה הטעם בלהבת הנצח?
    הסם המרדים גרם לה לשקוע בתהום נטולת חלומות, אך היא נאבקה בו ונצמדה בכל כוחה לזיכרון האחד שיכול היה להאיר את הערפל הסמיך, האפל, בקרן אור זעירה. זוג עיני טורקיז יפהפיות.
    העיניים של פיץ, החבר הראשון שלה בחייה החדשים. החבר הראשון שלה אי פעם.
    לולא הבחינה בו באותו יום במוזיאון, אולי דבר מכל זה לא היה קורה.
    לא. היא ידעה שגם אז זה היה מאוחר מדי. השריפות הלבנות כבר השתוללו, התפתלו אל עבר העיר שלה ומילאו את השמים בעשן מתוק ודביק.
    הניצוץ שהבעיר את הלהבה.
     
     
     
    פרק 1
     
     
    "מיס פוסטר הצעירה!" מר סוויני תלש את כַּבְלֵי האוזניות מאוזניה, וקולו המאנפף קטע בבת אחת את המוזיקה הרועשת. "החלטת שאת חכמה מדי, ולכן את לא צריכה להקשיב להסברים האלה?" אמר.
    סופי התאמצה לפקוח את עיניה ונאבקה בגל כאב מוחץ. אורות הפְלוּאוֹרֶסנט הבוהקים השתקפו מבעד לקירות הכחולים של המוזיאון והעצימו את כאב הראש שהלם ברקותיה.
    "לא, מר סוויני," מלמלה והתכווצה תחת מבטיהם של חבריה לכיתה. היא פיזרה סביב פניה את שערה הבלונדיני, שהיה באורך הכתפיים, בתקווה שיסתיר אותה. בדיוק מתשומת לב כזאת ניסתה להימנע בכל כוחה. לכן גם לבשה בגדים בצבעים דהויים ונבלעה מאחור, מוסתרת על ידי הילדים האחרים, שהיו גבוהים ממנה ב-30 סנטימטר לפחות. זו הייתה הדרך היחידה לשרוד כתלמידת תיכון בת שתים־עשרה. "אז אולי תוכלי להסביר מדוע את מקשיבה לאייפוד שלך במקום להתקדם עם כולם?" מר סוויני נופף באוזניות שלה כאילו היו ראיות לביצוע פשע. מבחינתו, זה בדיוק מה שהן היו. הוא גרר את הכיתה של סופי למוזיאון לתולדות הטבע בפארק בַּאלְבּוֹאָה, וחשב שהתלמידים שלו יתלהבו מטיול של יום שלם. הוא לא הבין שכל עוד הפסל הענק — העתק מדויק של דינוזאור — לא התעורר לחיים והתחיל לטרוף אנשים, זה לא עניין אף אחד.
    סופי תלשה לעצמה ריס — הרגל עצבני — ובהתה בנעליה. לא הייתה לה שום דרך להסביר למר סוויני מדוע היא זקוקה למוזיקה כדי להפסיק את הרעש. הוא לא שמע אפילו את הרעש.
    מלמולים של עשרות תיירים הדהדו מהקירות, שעליהם היו סדורים מאובנים שורות־שורות, והציפו את החדר המחניק. אבל הקולות הפנימיים שלהם היו הבעיה האמיתית.
    מוֹחה של סופי קיבל תשדורות של קטעי מחשבות פזורים, מנותקים זה מזה, כאילו הייתה בחדר עם מאות מסכי טלוויזיה שהקרינו תוכניות שונות בו־זמנית. הם פילחו את התודעה שלה והותירו בעקבותיהם כאב חד.
    היא הייתה מוזרה.
    זה היה הסוד שלה — עול שהעיק עליה מאז נפלה ונחבלה בראשה כשהייתה בת חמש. היא ניסתה לחסום את הרעש, להתעלם ממנו. דבר לא עזר. והיא לא יכלה לספר על כך לאיש. הם לא יבינו.
    "מכיוון שהחלטת שאת לא זקוקה להרצאה הזאת, אז אולי תרצי לנו בעצמך?" שאל מר סוויני. הוא הצביע על הדינוזאור הכתום העצום, בעל המקור הברווזי, שניצב במרכז החדר. "הסבירי לכיתה במה שונה הלַמְבִּיאוֹזָאוּר משאר הדינוזאורים שלמדנו עליהם."
    סופי החניקה אנחה כשעלה במוחה הֶבזק של כרטיס המידע שהוצמד למוצג בתערוכה. היא הציצה בו כשנכנסו למוזיאון, והזיכרון הצילומי שלה הנציח כל פרט ממנו. בזמן שדקלמה את העובדות התעוותו פניו של המורה בזעף, והיא שמעה את מחשבותיהם של חבריה לכיתה שהלכו ונעשו שליליות, חמוצות. הם לא בדיוק העריצו את המחוננת של הכיתה. הם כינו אותה מְחוֹנְצְבֶּנֶת.
    היא סיימה לענות, ומר סוויני רטן משהו שנשמע כמו "חכמולוגית" תוך שהוא מתקדם משם הלאה, אל האולם הבא. סופי לא הלכה בעקבותיו. הקירות הדקים שהפרידו בין שני החדרים לא הצליחו לחסום את הרעש, אבל עמעמו אותו מעט, והיא נאחזה בתחושת ההקלה המעטה שסיפקו לה.
    גארווין צ'אנג, נער שלבש טי שירט שעליה הכיתוב "תפוס מרחק, אני מפליץ!", פלט בלעג כשחלף על פניה: "כל הכבוד, סופר־פריקית. אולי יכתבו עלייך עוד כתבה. 'ילדת הפלא מלמדת כיתה על דְפוּקוֹזָאוּר'."
    גארווין היה עדיין ממורמר משום שאוניברסיטת ייל העניקה לסופי מלגת לימודים מלאה. מכתב הסירוב שנשלח אליו הגיע כמה שבועות קודם לכן.
    אבל לסופי לא הרשו ללמוד שם.
    ההורים שלה אמרו שזה יגרור יותר מדי תשומת לב, שזה מלחיץ מדי ושהיא צעירה מדי, וסוף פסוק.
    כך שהיא עמדה ללמוד בסיטי קולג' שבסן דייגו, שהיה קרוב וקטן הרבה יותר — עובדה שעיתונאי מעצבן אחד חשב שהיא מצדיקה ידיעה בעיתון המקומי. ואכן, יום קודם לכן התפרסמה כתבה מעוטרת בתצלום שלה מתמונת המחזור - ״ילדת פלא מעדיפה את סיטי קולג' על פני ליגת הקיסוס היוקרתית." ההורים שלה השתגעו כשראו את העיתון. בעצם המילה הזאת לא מצליחה לתאר את מה שהרגישו. יותר ממחצית החוקים שקבעו נועדו לעזור לסופי "להתחמק מתשומת לב מיותרת". ידיעה בעמוד הראשון הייתה פחות או יותר הסיוט הכי גדול שלהם. הם אפילו התקשרו למערכת העיתון כדי להתלונן.
    העורך נשמע לא מרוצה בדיוק כמוהם. הכתבה הזאת התפרסמה בִּמקום כתבה על הפירומן שהטיל אימה על העיר — ובעיתון עדיין ניסו להבין איך התרחשה הטעות הזאת. שריפות מסתוריות, להבות לבנות ועשן בריח שמזכיר סוכר שרוף היו חשובים יותר מכל דבר אחר. בטח יותר מסיפור על ילדה לא חשובה שרוב האנשים התאמצו מאוד להתעלם מקיומה.
    עד עכשיו, לפחות.
    מעברו השני של המוזיאון הבחינה סופי בנער גבוה, כהה שיער, שקרא בעיתון של אתמול. בעמוד הראשון שלו התנוססה התמונה המביכה שלה בשחור־לבן. ואז הוא הרים את עיניו ונעץ בה מבט. היא מעולם לא ראתה עיניים בגָוֶון כזה של כחול — אמיתי, כמו פיסות הזכוכית החלקות שמצאה פעם בחוף הים — והן היו בהירות כל כך עד שהבהיקו. הֶבזק חלף על פניו כשהבחין במבטה. אכזבה?
    לפני שהחליטה איך להגיב, הוא ניתק מדוכן התצוגה שנשען עליו והתקרב אליה.
    היה לו חיוך מהסוג שרואים בסרטים, והוא גרם לפרפור מוזר בליבה של סופי.
    "זו את?" שאל והצביע על התמונה.
    סופי הנהנה בראשה והרגישה כאילו מישהו קשר לה את הלשון. הוא בטח בן חמש־עשרה, והוא הבחור הכי חמוד שראתה אי פעם. אז איך זה שהוא פונה אליה?
    "חשבתי ככה." מבטו נדד אל התמונה ושוב אליה. "לא שמתי לב שהעיניים שלך חומות."
    "אה... כן," הפטירה, כי לא ידעה מה לומר. "למה?"
    הוא משך בכתפיו. "סתם."
    היה בשיחה איתו משהו מעצבן, אבל היא לא ידעה מה בדיוק. היא גם לא הצליחה לזהות את המבטא שלו. סוג של מבטא בריטי, אבל שונה. אולי ברור יותר? זה הטריד אותה, אבל היא לא ידעה מדוע.
    "אתה בכיתה הזאת?" שאלה, והצטערה שלא יכלה לבלוע בחזרה את המילים בָּרגע שבקעו מפיה. ברור שהוא לא בכיתה שלה. היא מעולם לא ראתה אותו קודם. היא לא הייתה רגילה לדבר עם בנים — בפרט חמודים — וזה גרם למוח שלה להיות קצת דייסתי.
    החיוך המושלם שב אל פניו כשאמר לה, "לא." ואז הצביע על הדמות הירוקה הענקית שעמדו מולה. אַלְבֶּרְטוֹזָאוּר, בכל תהילתו הלטאתית העצומה. "תגידי, את באמת חושבת שככה הם נראו? זה קצת מגוחך, לא?"
    "לא ממש," אמרה סופי וניסתה להבחין במה שראה. הדינוזאור נראה כמו טי רקס קטן: פה גדול, שיניים חדות, גפיים קצרות עד גיחוך. נראה לה בסדר. "למה? איך הם נראו, לדעתך?"
    הוא צחק. "לא חשוב. עזבי, חזרי לכיתה שלך. היה נעים להכיר, סופי."
    הוא הסתובב כדי לצאת, ובדיוק אז שתי קבוצות של ילדי גן שעטו פנימה אל אולם תצוגת המאובנים. גל הצרחות היה מהמם כל כך עד שסופי נהדפה לאחור. אבל קולותיהם הפנימיים גרמו לה כאב ברמה אחרת לגמרי.
    מחשבות של ילדים היו מחטים חדות, דוקרות — וכל כך הרבה מחשבות בו־זמנית היו כמו קיפוד זועם שתוקף את מוחה. סופי עצמה את עיניה. ידיה נשלחו במהירות אל ראשה ושפשפו את רקותיה כדי לשכך את הדקירות בראשה. ואז נזכרה שהיא לא לבדה.
    היא העיפה מבט סביב כדי לבדוק אם מישהו שם לב למה שעשתה, ומבטה ננעץ בעיניו של הנער. ידיו היו מונחות על מצחו, ועל פניו הייתה אותה הבעת כאב, שכפי הנראה הייתה גם על פניה רק כמה שניות קודם.
    "אַת... שמעת את זה?" שאל בקול מהוסס.
    היא הרגישה את הדם אוזל מפניה.
    לא יכול להיות שהוא...
    הוא בוודאי מתכוון לצרחות של הילדים. הם עשו המון רעש. צרחות וצווחות וצחקוקים, ועוד פטפוטים של מה שנשמע כמו שִישים קולות שונים.
    קולות.
    היא התנשמה בכבדות, צעדה צעד נוסף לאחור ואז הצליחה לפתור את הבעיה הקודמת שהטרידה אותה.
    היא שמעה את מחשבותיהם של כל הנוכחים בחדר. אבל לא הצליחה לשמוע את קולו הברור של הנער, הקול עם המבטא, אלא כשדיבר.
    מוחו היה שקט לחלוטין.
    היא לא ידעה שזה אפשרי.
    "מי אתה?" לחשה.
    עיניו נפערו. "שמעת את זה, נכון?" הוא התקרב וגחן לעברה כדי ללחוש. "את טלפתית? את קוראת מחשבות?"
    היא נרתעה לאחור. המילה טלפתית גרמה לה להתגרד.
    והתגובה שלה הסגירה אותה.
    "כן, את כן! אני לא מאמין," לחש.
    סופי נסוגה לכיוון היציאה. היא לא התכוונה לגלות את סודה לזר גמור.
    "הכול בסדר," אמר והושיט אליה את ידיו ככל שהתקרב, כאילו הייתה איזו חיית פרא שניסה להרגיע. "את לא צריכה לפחד. גם אני כזה."
    סופי קפאה.
    "קוראים לי פִיץ," הוסיף והמשיך להתקרב.
    פיץ? איזה מין שם זה, פיץ?
    היא בחנה את פניו וחיפשה סימן כלשהו לכך שהוא רק מתבדח.
    "אני לא צוחק," אמר, כאילו ידע בדיוק מה היא חושבת.
    ואולי באמת ידע.
    היא הרגישה שהיא מתנדנדת מצד לצד.
    במשך שבע השנים האחרונות קיוותה למצוא עוד מישהו כמוה — מישהו שיכול לעשות את אותם הדברים, כמוה. עכשיו, כשמצאה אותו, הרגישה כאילו העולם נוטה על צידו.
    הוא תפס בזרועותיה כדי להשיב לה את שיווי המשקל. "זה בסדר, סופי. אני כאן כדי לעזור לך. אנחנו מחפשים אותך כבר שתים־עשרה שנים."
    שתים־עשרה שנים? ולמי הוא מתכוון כשהוא אומר "אנחנו"?
    ואולי מוטב לשאול: מה הוא רוצה ממנה?
    הקירות סגרו עליה והחדר החל להסתובב.
    אוויר.
    היא צריכה אוויר.
    היא נסוגה וזינקה מבעד לדלת, לרגע מעדה ואז רגליה הרועדות מצאו שוב את קצב ההליכה.
    היא נשמה נשימות כבדות כשרצה במורד המדרגות בחזית המוזיאון. עשן השריפות צרב בריאותיה ופיסות אפר לבן התעופפו אל פניה, אך היא התעלמה מהן. היא רצתה להתרחק כמה שרק אפשר מהנער המוזר.
    "סופי, חזרי!" צעק פיץ מאחוריה.
    היא הגבירה את קצב צעדיה כשחצתה במרוצה את החצר שאליה הובילו המדרגות, חלפה על פני המזרקה ותלוליות הדשא והגיעה אל המדרכה. איש לא עמד בדרכה — כולם נשארו בפנים בגלל איכות האוויר הירודה. אך היא עדיין שמעה את קול צעדיו בעקבותיה.
    "חכי," קרא פיץ. "את לא צריכה לפחד."
    היא התעלמה ממנו, השקיעה את כל כוחותיה בריצה המהירה ונאבקה בדחף להביט אל מעבר לכתפה כדי לראות עד כמה הוא רחוק ממנה. כשהגיעה עד לאמצע מעבר חצייה, חריקת צמיגים הזכירה לה שלא הביטה לשני הכיוונים.
    ראשה הסתובב ומבטה נתקל במבטו של נהג מבועת, שהתאמץ לבלום את מכוניתו לפני שתדרוס אותה.
    היא עמדה למות.