ההקדמה והמבוא, יחד
כל-כך חיכיתי לרגע, והנה זה כאן.
לפעמים אומרים – "הצצה נדירה לתוך עולמו של...".
אבל הכתיבה והקריאה הזאת הן לא הצצה.
הקסם בכתיבה הזאת הוא השיתוף. וההשתתפות.
אותך לקחתי בחשבון כל הדרך. ונהניתי מכל רגע.
רותי הפרטית הפכה ציבורית.
וזה לא רק נעים. גם מכביד.
אבל פתאום הוגשם חלום, פתאום הפרטית, המכונסת, הלא מובנת, יצרה שפה.
הדיבור הכמוס, האישי הוא עכשיו גם שלך. לא רק איתך.
אותך. שלך.
וההתרגשות הגדולה באמת היא מהרגעים שבהם תבוקע האלמוניות של כל מי שרק ביקש וקולו לא נשמע.
מי שמגמגם מרוב בושה.
מי שלא נמצאה לו שפה.
כי השער הזה אל עולם אילם, לא מדובר, עולם שאינו – זו שמחתי הגדולה.
זאת התקווה, התשובה – אולי אפילו הניצחון על שממת האבדון.
יש שפה של אהבה גדולה.
ואתם כבר לא לבד. והם כבר לא לבד. ואנחנו לא לבד.
כי אני כבר לא לבד. כי אין יותר לבד.
כי האחר והבלתי-אפשרי, המחליא והמהפנט, המעודד והמעורר,
כולם הפכו לבני בית.
והבית הוא בית אחד, משותף.
השקיפות נטרלה את הבדידות והזרות.
הסיפור הוא אסופה של רגעים ששׁרטו וליטפו אותי הרבה שנים.
והסוף הוא טוב.
אני אוהבת ואהובה.
הספר נכתב לכבודן של האמונה והשמחה שהפכו את החלום לאפשרות.
אבל לא פחות, נכתבו הזמנים שעברו, לכבוד כל מי שעדיין לא מאמין וזקוק נואשות לשוקו וליטוף.
אז זה הליטוף ממני. תקווה אמונה ואמון.
אין לבד, אפילו אם נדמה.
הרבה זמן אני מדמיינת ומתענגת על רשימת התודות המיוחדות.
והתודה הראשונה היא על הזכות לקבל ולהכיל אהבה.
החברות היקרות קרן ומזל ואיילת, שלהן חלק משמעותי בבקיעתו של הספר לעולם, אחי האהוב והאחד, שהיה ונמצא אפילו בלי דעת.
הוא חייך ותמך בלי תנאי והיה לי לאח.
והתודה הגדולה גדולה למטפלות המופלאות שלי עירית וצילה, שהאמינו גם כשנדמה היה שאין במה.
תודה על האהבה הגדולה, על הזכות והמדויקות, על הערבות והשותפות.
תודה לרוית ורמי שחידדו את כנותי ובררו עיקר מטפל.
בזכותם, בדרכם המיוחדת והקשה, הזכירו לי מאין באתי ולאן פני.
ותודה לאמא שהיא היא, תודה לך שאת את.
תודה ובבקשה
רותי. שלו.
