ברייטון רוק

לא חלפו שלוש שעות מרגע שהגיע לברייטון, והֵייל כבר ידע שבכוונתם לרצוח אותו. באצבעותיו המוכתמות בדיו ובציפורניו הכסוסות, בהתנהגותו הצינית והעצבנית, ראו עליו שהוא לא שייך - לא שייך לשמש של ראשית הקיץ, ולא לרוח הקרירה הנושבת בחג השבועות הנוצרי, ולא לציבור הנופשים. הם הגיעו מתחנת ויקטוריה מדי חמש דקות, היטלטלו בעמידה לאורך רחוב קְווינְס על גבי החשמליות המקומיות הקטנות, ירדו מהן בקבוצות המוניות ומבולבלות לתוך אוויר רענן ומרצד. שכבת הצבע הכסופה החדשה נצצה על המזחים, הביתנים הצבועים בצבעי קרם נמתחו הרחק מערבה כמו אקוורל ויקטוריאני חיוור. מירוץ מכוניות זעירות, תזמורת מנגנת, גינות פרחים מלבלבות תחת הטיילת, אווירון מפרסם משהו שקשור לבריאות באותיות ענן חיוורות המתפוגגות לרוחב השמים.
בעיני הייל היה זה הגיוני למדי שאיש לא יאתר אותו בברייטון. חוץ ממנו עוד חמישים-אלף איש באו לבלות שם באותו יום, והוא בילה חלק ניכר מן היום בהתמסרות למזג האוויר הנעים ולשתיית ג'ין וטוניק בכל מקום שהתיר לו זאת לוח הזמנים. שכּן היה עליו להיצמד ללוח הזמנים באדיקות: מעשר עד אחת-עשרה רחוב קווינס וכיכר קאסל, מאחת-עשרה עד שתים-עשרה המוזיאון התת-ימי ומזח פּאלאס, שתים-עשרה עד אחת הטיילת בין מלון אולְד שיפּ ובין המזח המערבי, חזרה לארוחת צהריים בין אחת לשתיים באיזו מסעדה שיבחר באזור כיכר קאסל, ואז חזרה כל הדרך לאורך השדירה עד המזח המערבי ומשם לתחנה הסמוכה לרחובות הוֹב, העיירה השכנה. אלה היו גבולות הגזרה של הפטרול שלו, המגוחך והמפורסם לעייפה.
וכך פורסם על גבי כל כרזה שנשאה את שם עיתונו, המֶסֶנגֶ'ר*: "קוֹלי קיבֶּר היום בברייטון". בכיסו היתה חפיסת קלפים שאותם הוא אמור להחביא במקומות שונים לאורך מסלולו. כל מי שימצא אותם יקבל עשרה שילינג מהמסנג'ר, אבל הפרס הגדול יינתן רק למי שיפנה להייל בנוסח הנכון וגיליון של המסנג'ר בידו: "אתה מר קולי קיבֶּר. אני דורש את הפרס של הדיילי מסנג'ר".
[* בבריטניה נהוג לפרסם את כותרות העיתונים הראשיות על גבי כרזות בעלות כיתוב בלבד, באותיות גדולות, סמוך לדוכני המכירה. (כל הערות השוליים מאת המתרגם.)]
זה היה תפקידו של הייל, לפטרל לאורך מסלול עד לשחרורו בידי דורש פרס, בכל עיירות החוף בזו אחר זו: אתמול סאוּתאֶנד, היום ברייטון, מחר...
שעון כלשהו צלצל אחת-עשרה והוא נחפז לשתות את הג'ין וטוניק שלו ולצאת מכיכר קאסל. קולי קיבר תמיד שיחק לפי החוקים, תמיד חבש כובע דומה לזה שבתצלום שנדפס במסנג'ר, תמיד הגיע בזמן. אתמול בסאותאנד איש לא ניגש אליו לדרוש את הפרס - העיתון שמח לחסוך את המזומנים מפעם לפעם, אבל לא לעתים קרובות מדי. היום היה זה מחובתו להתגלות - והוא גם רצה בכך. היו סיבות לכך שלא חש ביטחון רב בברייטון, גם בעודו מוקף בהמון חוגג.
הוא נשען על מעקה מזח פאלאס והראה את פניו להמון הנפרם לפניו כמו סליל אינסופי של תיל מפותל, זוגות-זוגות, אפופים כולם אווירת עליצות מפוכחת ונחושה. הם כבר עמדו בקרונות צפופים כל הדרך מתחנת ויקטוריה, לארוחת צהריים יהיה עליהם להמתין בתורים ארוכים, ובחצות הלילה, ישנים למחצה, הם יתנודדו ברכבות שיאחרו בשעה שלמה, בחזרה אל רחובות מוגפים ופאבים סגורים והליכה מייגעת הביתה. בעמל בל ישוער ובסבלנות עצומה הם ייחלצו מן היום הארוך גרגיר של הנאה - השמש הזאת, המוזיקה הזאת, קרקוש המכוניות הזעירות, רכבת השדים הצוללת בין השלדים המחייכים מתחת לטיילת המוזיאון התת-ימי, גלילי סוכריות הברייטון רוק, כובעי המלחים העשויים נייר.
איש לא התייחס להייל. איש לא נשא בידו גיליון של המסנג'ר. הוא הניח את אחד מקלפיו בזהירות על גבי סל קטן והמשיך בדרכו, בציפורניו הכסוסות ובאצבעותיו המוכתמות בדיו, לבדו. הוא חש בבדידותו רק אחרי כוסית הג'ין השלישית שלו - עד לאותו רגע תיעב את ההמון, אבל ממנו ואילך חש קרבה אליו. כמוהו גם הוא צמח באותם רחובות, אבל שכרו הגבוה דן אותו לחיים של רדיפה מזויפת אחר דברים אחרים, וכל אותו הזמן משכו את ליבו המזחים, מופעי החשפנות. הוא רצה לחזור אליהם, אבל הצליח רק להפגין את הבוז שלו לאורך החוף - סמל הבדידות. אי שם נשמעה שירתה של אישה שאותה לא ראה, "כשחזרתי מברייטון ברכבת," קול מועשר בבירת גינס, קול של פאב שכונתי. הייל נכנס לטרקלין הפרטי וצפה משם בקסמיה הבולטים והשופעים, במרחק שני דלפקים ומחיצת זכוכית ממנו.
היא לא היתה זקנה - איפשהו בין שנות השלושים המאוחרות לארבעים המוקדמות - והיתה שיכורה רק קצת, שיכורה ידידותית ובעלת נכונות לעזור. למראָּה עלו בדמיונך תינוקות יונקים, אבל אם אכן היו ילדים, הם לא השפיעו על גזרתה - היא שמרה על עצמה. יכולת לדעת זאת לפי השפתון, לפי הביטחון של גופה הגדול. בגדיה לא היו חושפניים, אבל גילו התחשבות. היא שמרה את חרוזיה לחובבי השירה.
כמו הייל למשל. הוא היה גבר קטן והוא הביט בה בקנאה חמדנית מעל הכוסות הריקות ההפוכות בכיור הבדיל, מעבר לידיות ברזי המזיגה, בין כתפיהם של צמד המוזגים שמאחורי הדלפק. "תני לנו עוד אחד, לילי," אמר אחד מהם והיא פצחה, "לילה אחד - בסמטה - לורד רוטשילד לי אמר." היא אף פעם לא שרה יותר מכמה שורות. היא אהבה כל כך לצחוק, עד שלא נתנה לקול שלה הזדמנות, אבל היה לה זיכרון בלתי נדלה לבלדות. הייל לא שמע מעולם אף לא אחת מהן. כוסו היתה צמודה לשפתיו בשעה שצפה בה בנוסטלגיה. היא עברה לשיר אחר, שמקורו כנראה עוד בתקופת הבהלה לזהב באוסטרליה.
"פְרֶד," אמר קול מאחוריו, "פְרֶד."
הג'ין גלש מכוסו של הייל ונשפך על הדלפק. נער כבן שבע-עשרה הביט בו מהדלת. חליפה מרופטת, בד שחוק עד דק מרוב שימוש, פנים של נמרצוּת מורעבת, מין גאווה מבחילה ולא-טבעית.
"אין פה שום פרד," אמר הייל. "אני לא פרד."
"מה זה משנה," אמר הנער. הוא הסתובב לעבר הדלת, והמשיך להביט בהייל מעבר לכתפו הצרה.
"לאן אתה הולך?"
"צריך לספר לחברים שלך," אמר הנער.
הם היו לבדם בטרקלין הפרטי, מלבד שוער בניין זקן שישן על כוס של בירה קלה מיושנת. "תקשיב," אמר הייל, "תשתה משהו. בוא ושב פה ותשתה משהו."
"חייב לזוז," אמר הנער. "אתה יודע שאני לא שותה, פרד. אתה שוכח הרבה דברים, לא ככה?"
"זה לא ישנה אם תשתה כוס אחת. משקה קל."
"זריז, נשתה משהו," אמר הנער. הוא הביט בהייל כל הזמן, עקב אחריו בדריכות ובפליאה. צייד שמחפש בג'ונגל בעל חיים אגדי-למחצה, מתאים לו שיביט כך באריה המנומר או בפיל הגמדי, לפני שהוא יורה. "מיץ אשכוליות," הוא אמר.
"קדימה, לילי," הפצירו הקולות בפאב. "תני לנו עוד אחד, לילי," והנער הסיר את עיניו לראשונה מהייל והביט מעבר למחיצה בשדיים הגדולים ובקסמים השופעים.
"ויסקי כפול ומיץ אשכוליות," אמר הייל. הוא לקח את המשקאות אל אחד השולחנות, אבל הנער לא בא אחריו. הוא הביט באישה בזעם ובמיאוס. הייל הרגיש כאילו שוחררה לרגע השנאה כמו אזיקים, רק כדי להתהדק על פרקי ידיו של אדם אחר. הוא ניסה להתבדח, "נשמה עליזה."
"נשמה," אמר הנער. "אתה אין לך מה לדבר על נשמות." הוא הפנה את השנאה שלו בחזרה אל הייל, וגמע את מיץ האשכוליות בלגימה אחת.
הייל אמר, "אני כאן רק בענייני עבודה. רק ליום אחד. אני קולי קיבּר."
"אתה פרד," אמר הנער.
"בסדר," אמר הייל, "אני פרד. אבל בכיס שלי יש קלף ששווה לך עשרה שילינגים."
"שמעתי על הקלפים שלך," אמר הנער. עורו היה בהיר וחלק, עטוי פלומה קלושה, ובעיניו האפורות היתה אכזריות כבעיניו של זקן שגוועה בו כל תחושה אנושית. "כולנו קראנו עליך," אמר, "בעיתון הבוקר," ופתאום הוא גיחך כאילו קלט לפתע את הפואנטה בבדיחה גסה.
"אתה יכול לקחת אחד," אמר הייל. "הנה, קח את העיתון הזה. תקרא מה שכתוב פה. אתה יכול לקבל את כל הפרס. עשרה פאונד," אמר. "אתה רק צריך לשלוח את הטופס הזה למסנג'ר."
"הם לא סומכים עליך עם כסף מזומן," אמר הנער, ובדלפק הרחוק החלה לילי לשיר, "נפגשנו - ברחוב הומה - חשבתי שאלי את גבו יפנה." "אלוהים," אמר הנער, "שמישהו יסתום למכשפה הזאת את הפה."
"אני אתן לך חמישייה," אמר הייל. "זה מה שיש עלי. זה וכרטיס הרכבת שלי."
"אתה לא תצטרך את הכרטיס שלך," אמר הנער.
"לבשתי שמלת כלולות, והלבנתי כמותה לפחות."
הנער קם בזעם ממקומו, ובפרץ קטן ומרושע של שנאה - כלפי השיר? כלפי האיש? - שמט את הכוס הריקה לרצפה. "האדון ישלם," אמר למוזג והדף את דלתות הטרקלין הפרטי. ברגע הזה הבין הייל שבכוונתם לרצוח אותו.

"זר פרחי הדר ענדה
כשנפגשנו בשנית.
אך מפניה נשקפה
ארשת רצינית."

השוער המשיך לישון והייל הביט בה מהטרקלין האלגנטי והנטוש. שדיה הגדולים מתחו לפנים את שמלת הקיץ הדקה והפשוטה, והוא חשב, אני חייב להסתלק מפה, אני חייב לברוח. הוא צפה בה בעצב נואש, כאילו צפה בחיים עצמם, שם ליד הדלפק בפאב. אבל הוא לא יכול היה לברוח - היתה לו משימה למלא, במסנג'ר הדגישו זאת במפורש. זה היה עיתון טוב לעבוד בו, ולהבה של גאווה ניצתה בליבו של הייל בחושבו על מסע הצליינות הארוך שעבר: מכירת עיתונים בקרנות רחוב, משרת כתב בשלושים פאונד לשבוע בעיתון מקומי קטן בעל תפוצה של עשרת-אלפים גיליונות, חמש השנים בשפילד. יימח שמי, אמר לעצמו באומץ הרגעי שנסכה בו עוד כוסית ויסקי, אם אתן לכנופייה הזאת להפחיד אותי ולפגוע לי בעבודה. מה כבר הם יכולים לעשות כל עוד יש סביבי אנשים? אין להם את האומץ הדרוש כדי להרוג אותו לאור היום, לעיני עדים. חמישים אלף תיירים שומרים עליו.
"בוא כבר הנה, לב גלמוד." ברגע הראשון לא הבין שהיא מדברת אליו, עד שראה שכל הפרצופים בפאב מחייכים לעברו, ופתאום עלה בדעתו שהכנופייה כן יכולה לפגוע בו בקלות, אם יישאר שם לבדו ורק שוער הבניין הישֵן לצידו. הוא לא היה צריך לצאת החוצה כדי להגיע לפאב האחר, רק לעבור שלוש דלתות במסלול דמוי קשת, מעבר לבר בטרקלין הפרטי, דרך אזור ה"גברות בלבד". "מה תשתי?" פנה לאישה הגדולה בהכרת טובה מורעבת. היא יכולה להציל את חיי, חשב, אם תרשה לי להישאר לצידה.
"אני אשתה פּוֹרט," אמרה.
"פורט אחד," אמר הייל.
"אתה לא שותה?"
"לא," אמר הייל, "שתיתי מספיק. אסור לי להיות מנומנם."
"מה זאת אומרת, אתה לא בחופשה? אני מזמינה אותך לכוס בירה בֵּייס."
"לא אוהב בּייס." הוא הביט בשעונו. השעה היתה אחת. לוח הזמנים שלו ניקר במוחו. היה עליו להשאיר קלפים בכל אחד מהאזורים - כך יכול העיתון לוודא שאכן מילא את המשימה. הם תמיד ידעו אם חיפף בעבודה. "בואי נלך לאכול משהו," הפציר בה.
"תשמעו אותו," קראה אל ידידיה. צחוקה החם, רווי הפורט, מילא את כל חדרי הפאב. "מתחצף, מה? איך אני יכולה לסרב."
"אל תלכי, לילי," אמרו לה. "אל תסמכי עליו."
"על עצמי אני לא סומכת," אמרה שוב וקרצה בעין אחת, רכה וידידותית כשל פרה.
יש שיטה, ידע הייל, לגרום לה לבוא איתו. הוא ידע מה השיטה פעם. אם היו משלמים לו עדיין שלושים פאונד לשבוע, הוא כבר היה אצלה בבית. הוא היה יודע את המשפט הנכון, את הבדיחה הנכונה, שתפריד אותה מידידיה, שתגרום לה לגלות ידידות כלפיו במזנון מהיר. אבל הוא איבד את מגע הקסם שלו. לא היה לו מה להגיד. הוא הצליח רק לחזור ולומר, "בואי נלך לאכול משהו."
"לאן נלך, סר הוראס? למלון אולד שיפּ?"*
[* סר הוראס מאן (1706-1786), דיפלומט, נציג בריטניה בפירנצה ורומא, שנדיבות לבו היתה לשם דבר.]
"כן," אמר הייל. "אם את רוצה. לאולד שיפ."
"שמעתם אותו?" אמרה לכל היושבים בכל הברים, לשתי הנשים הזקנות בשביסים שחורים בחדר הגברות, לשוער הבניין שישן לבדו בטרקלין הפרטי, לחצי-תריסר הידידים שלה. "הג'נטלמן הזה הזמין אותי לאולד שיפ," אמרה בנעימה אצילית מדומה. "מחר אשמח לבוא, אבל היום יש לי התחייבות אחרת בדירטי דוֹג."
הייל פנה בייאוש לעבר הדלת. הנער, חשב, לא הספיק להזעיק את האחרים, עדיין. בארוחת הצהריים הוא יהיה מוגן. אבל השעה שהיה עליו להעביר אחרי ארוחת הצהריים, ממנה חשש יותר מכול. האישה אמרה, "אתה מרגיש לא טוב, או משהו?"
עיניו פנו לעבר השדיים הגדולים. היא היתה עבורו כמו חשיכה, כמו מחסה, ידע, היגיון בריא. ליבו כאב למראם. אבל הגאווה שוב הרימה ראשה בתוך שלד העצמות הקטן שלו, הציני והמוכתם בדיו, והקניטה אותו "חזרה לרחם... תהיה לך כאֵם... לא תעמוד על רגליך בכוחות עצמך."
"לא," אמר, "אני מרגיש בסדר. אני בסדר גמור."
"אתה נראה מוזר," אמרה בדאגה אכפתית.
"אני בסדר," אמר. "רעב. זה הכול."
"למה שלא תחטוף פה משהו?" אמרה האישה. "אתה יכול להכין לו כריך נקניק, נכון, בל?" והברמן אמר שכן, הוא יכול להכין לו כריך נקניק.
"לא," אמר הייל, "אני מוכרח לזוז."
...לזוז. לאורך הטיילת, להתערבב כמה שיותר מהר בזרם ההמון, להציץ ימינה ושמאלה מעבר לכתפיים, פעם זו ופעם זו. הוא לא ראה פרצופים מוכרים בשום מקום, אבל זה לא הקל את המועקה שחש. הוא חשב שיוכל ללכת לאיבוד בבטחה בתוך ההמון, אבל עכשיו כל האנשים שביניהם הלך נראו לו כמו ג'ונגל צפוף שבו יכולים הילידים לארגן מארב של חצים מורעלים. הוא לא הצליח לראות מעבר לגבר בחליפת הפלאנל שהלך לפניו, וכשהסתובב, נחסם שדה ראייתו בחולצת ארגמן מבריקה. שלוש גברות זקנות חלפו על פניו בכרכרה רתומה לסוס - ההמולה המעודנת התפוגגה כמו השלום. יש אנשים שעדיין חיים כך.
הייל חצה את הכביש והתרחק מהטיילת. כאן היו פחות אנשים, הוא יוכל לצעוד מהר יותר ולתפוס מרחק. הם שתו קוקטיילים על המרפסת של מלון גראנד, סרטים ופרחים הסתלסלו באור השמש על גבי חיקוי מעודן של גגון שמש ויקטוריאני, וגבר שמזכיר מדינאי בדימוס, כולו שיער כסוף ועור מפודר ומונוקל כפול בסגנון ישן, הניח לחיים לחלוף בטבעיות, בכבוד, רחוק ממנו, ביושבו על כוסית שרי. במדרגות מלון קוסמופוליטן ירדו שתי נשים יוקרתיות בעלות שיער בוהק בצבע פליז ומעילי פרוות הֶרמין וראשיהן צמודים זה לזה כשני תוכים המשתפים זה את זה בסודות מתכתיים. "'יקירתי,' אמרתי לה בקרירות רבה, 'אם לא למדת את הסלסול התמידי של דֶל רֶיי, כל מה שיש לי להגיד לך זה...'" והן שלפו את ציפורניהן המחודדות והצבועות זו לעומת זו וקרקרו. בפעם הראשונה זה חמש שנים, לא עמד קולי קיבר בלוח הזמנים שלו. למרגלות המדרגות של הקוסמופוליטן, בצל שהטיל הבניין העצום והמוזר, הוא נזכר שהכנופייה קנתה גיליון של העיתון שלו. הם לא היו צריכים לתצפת על הפאב כדי למצוא אותו - הם ידעו היכן לחכות לו.
שוטר רכוב על סוס התקדם לקראתו ברחוב. בעל החיים הערמוני, היפהפה והמטופח, צעד מעדנות על גבי המשטח החם, כמו צעצוע יקר שקונה מיליונר לילדיו - אתה מתפעל מהגימור, מהעור הבוהק העמוק כשולחן מהגוני עתיק, התג הכסוף והמנצנץ. כלל לא עולה בדעתך שהצעצוע גם נועד לשימוש. זה כלל לא עלה בדעתו של הייל, בעת שהביט בשוטר החולף על פניו, הוא לא היה יכול לפנות אליו. אדם עמד על המדרכה ומכר חפצים מעל מגש. הוא איבד צד שלם מגופו: רגל וזרוע וכתף, והסוס היפהפה חלף על פניו והפנה את מבטו ממנו בעדינות של אלמנה אצילה. "שרוכי נעליים," אמר האיש בייאוש להייל, "גפרורים." הייל לא שמע אותו. "סכיני גילוח." הייל חלף על פניו ומילותיו של האיש מאופסנות לבטח במוחו - המחשבה על החתך הדקיק ועל חדות הכאב. כך הרגו את קַיט.
עשרים מטרים משם הוא ראה את קאבִּיט. קאבּיט היה גבר מגודל, בעל שיער אדום בתספורת קיפוד ונמשים. הוא ראה את הייל, אבל לא סימן שום מחווה של זיהוי, ורק נשען באדישות על תיבת דואר אדומה וצפה בו. דוור בא לרוקן את התיבה וקאביט זז. הייל ראה אותו מתבדח עם הדוור, ואת הדוור צוחק וממלא את השק, וכל זה מבלי שקאביט יסב את מבטו ולו לרגע מהמשך הרחוב בהמתנה להייל. הייל ידע בדיוק מה יעשה. הוא הכיר את כל החבורה. קאביט היה איטי והתנהל בידידותיות מסוימת. הוא פשוט ישלב את זרועו בזרועו של הייל וימשוך אותו לאן שירצה.
אבל הגאווה המוכרת והנואשת המשיכה להתעקש, הגאווה של השכל. הוא היה מפוחד עד בחילה, אבל אמר לעצמו, "אני לא הולך למות." הוא התלוצץ עם עצמו בחוסר שכנוע, "אני לא כזה שמופיע בכותרות ראשיות." אלה הדברים שהיו אמיתיים: שתי הנשים שנכנסו למונית, התזמורת שמנגנת על מזח פאלאס, המילה "טבליות" בעשן לבן בשמים הזכים והחיוורים. לא קאביט הג'ינג'י הממתין ליד תיבת הדואר. הייל פנה שוב וחצה את הכביש בהליכה מהירה לכיוון המזח המערבי. הוא לא ברח. היתה לו תוכנית.
כל מה שהוא צריך, אמר לעצמו, זה למצוא בחורה. יש בטח מאות בחורות שמחכות שיתחילו איתן בחופשת החג, שייקנו להן משקה וייקחו אותן לרקוד בשֶׁרי'ז, ומיד אחר כך ייקחו אותן הביתה, שיכורות ומלאות חיבה, בקרון הרכבת. זאת השיטה הטובה ביותר - לקחת איתו עדה לכל מקום. לא יועיל בכלל, גם אם גאוותו היתה מתירה לו זאת, להמשיך לתחנה. אין ספק שהם מתצפתים על התחנה, ותמיד קל להרוג אדם בודד בתחנת הרכבת - כל שצריך זה להצטופף סביב דלת קרון או לגמור אותך בהמולה ליד מחסום הכרטיסים ברציף. הרי תחנת רכבת היתה המקום שבו חיסלה כנופיית קוֹלֶאוֹני את קַיט. לכל אורך הטיילת ישבו הבחורות בכיסאות הנוח ששכרו בשני פֶּני והמתינו שיתחילו איתן, כל אלה שבאו בלי הבחורים שלהן. פקידות, זבניות, ספּריות - את הספריות אפשר לזהות לפי הסלסולים הטריים והנועזים, לפי הציפורניים עם המניקור היפה: כולן נשארו במספרה אחרי שעת הסגירה אמש והכינו זו את זו עד חצות הלילה. עכשיו הן נראו ישנוניות ומלוטשות בשמש.
גברים טיילו מול הכיסאות בזוגות ובשלישיות, לבושים לראשונה במחלצות הקיץ שלהם - מכנסיים אפורים-כסופים בעלי קפל חד כתער וחולצות אלגנטיות. הם כלל לא נראו כאילו אכפת להם אם יתפסו בחורה או לא, והייל הלך ביניהם בחליפה המזוהמת שלו ובעניבה החוטית שלו ובחולצת הפסים וכתמי הדיו שלו, מבוגר מכולם בעשר שנים, והיה נואש למצוא בחורה. הוא הציע להן סיגריות והן בהו בו כמו דוכסיות בעיניים גדולות וקרות ואמרו, "אני לא מעשנת, תודה רבה," ועשרים מטרים מאחוריו, הוא ידע גם מבלי להפנות את ראשו, טייל לו הקאביט הזה.
זה הפך את התנהגותו של הייל למשונה. הוא לא הצליח להסתיר את ייאושו. הוא שמע את הבחורות לועגות לו אחרי שהתרחק, ללבוש שלו, לאופן שבו פנה אליהן. היתה בו, בהייל, שפלות רוח עמוקה. הוא חש גאווה רק במקצועו, וסלד מעצמו מול המראה - הרגליים הגרומות והחזה הצנום שלו, הבגדים המרופטים והזרוקים שאותם לבש כאות - אות לכך שלא ציפה משום אישה להתעניין בו. עכשיו הוא ויתר על היפהפיות, על הפיקחיות, וחיפש בייאוש לאורך שורת הכיסאות אחר מישהי מספיק פשוטה כדי לשמוח בתשומת לב מצידו.
אין ספק, חשב, הבחורה הזו, וחייך בתקווה מורעבת לעבר ברייה שמנה ומלאת פצעונים, בבגדים ורודים וברגליים שרק בקושי הגיעו לקרקע. הוא התיישב בכיסא ריק לצידה ובהה בים המרוחק והנטוש המסתחרר סביב עמודי המזח המערבי.
"סיגריה?" שאל מיד.
"כן, למה לא," אמר הנערה. המילים מתקו לו כהמתקת גזר דין.
"נחמד פה," אמרה הבחורה השמנה.
"באת מהעיר?"
"כן."
"נו," אמר הייל, "הרי לא תשבי פה לבד כל היום, נכון?"
"אה, אני לא יודעת."
"חשבתי ללכת לאכול משהו, ואז אנחנו יכולים..."
"אנחנו," אמרה הבחורה. "אתה חצוף."
"נו, הרי לא תשבי פה לבד כל היום, נכון?"
"מי אמר שאני אשב לבד?" אמרה הבחורה השמנה. "זה לא אומר שאני באה דווקא איתך."
"בואי תשתי משהו בכל מקרה ונדבר על זה."
"לא אכפת לי לבוא," אמרה הבחורה, פתחה ארנקון איפור וכיסתה את הפצעונים בשכבה נוספת.
"אז בואי נזוז," אמר הייל.
"אתה עם מישהו?" אמרה הבחורה.
"אני לבד," אמר הייל.
"אה, אז לא, אני לא יכולה," אמרה הבחורה. "אין סיכוי. לא יכולה להשאיר את החברה שלי לבד," ולראשונה הבחין הייל, בכיסא שמעבר לה, בברייה החיוורת והאנמית הממתינה בלהיטות למוצא פיו.
"אבל היית רוצה לבוא?" הפציר הייל.
"אה, כן, אבל אין סיכוי."
"לחברה שלך לא אכפת. היא תמצא מישהו."
"הו, לא. אני לא משאירה אותה לבד." היא בהתה בים, חיוורת ומסויגת.
"לא אכפת לך, נכון?" רכן הייל לפנים והתחנן בפני הדמות האנמית. היא השיבה לו בצווחת צחוק נבוכה.
"היא לא מכירה אף אחד," אמרה הבחורה השמנה.
"היא תמצא מישהו."
"את מסכימה, דֶליה?" קירבה הבחורה הבצקית את ראשה אל ראש חברתה להתייעצות משותפת. מדי פעם השמיעה דליה צווחה.
"אז הכול בסדר," אמר הייל, "את תבואי?"
"אתה לא יכול למצוא חבר?"
"לא מכיר פה אף אחד," אמר הייל. "בואי, בואי. אני אקח אותך לארוחת צהריים איפה שתרצי. כל מה שאני רוצה זה" - והוא חייך באומללות - "שתישארי קרוב אלי."
"לא," אמרה הבחורה השמנה. "לא יכולה - לא בלי החברה שלי."
"טוב, אז בואו שתיכן איתי," אמר הייל.
"זה לא יהיה כל כך כיף לדליה," אמרה הבחורה השמנה.
קול של נער קטע את שיחתם. "הנה אתה, פרד," והייל הרים את מבטו אל עיניו האפורות והלא-אנושיות של נער בן שבע-עשרה.
"מה זה," צווחה הבחורה השמנה, "הוא אמר שאין לו חבר."
"אסור להאמין למה שפרד אומר," אמר הקול.
"עכשיו החבורה שלנו מסודרת כמו שצריך," אמרה הבחורה השמנה. "זאת חברה שלי, דליה. אני מוֹלי."
"נעים מאוד," אמר הנער. "לאן אנחנו הולכים, פרד?"
"אני רעבה," אמרה הבחורה השמנה. "בטח גם את רעבה, לא, דליה?" ודליה התפתלה וצווחה.
"אני מכיר מקום טוב," אמר הנער.
"יש להם גלידות?"
"הגלידות הכי טובות," הבטיח לה בקול רציני וחסר חיים.
"זה מה שאני רוצה, גלידה עם קצפת. דליה אוהבת בננה ספליט."
"כדאי שנזוז, פרד," אמר הנער.
הייל קם על רגליו. ידיו רעדו. זה מה שהיה אמיתי עכשיו: הנער, החתך בסכין הגילוח, החיים האוזלים בכאב מהחתך. לא כיסאות הנוח והגלים התמידיים, המכוניות הזעירות הנחפזות בסיבוב על מזח פאלאס. האדמה נעה תחת כפות רגליו, ורק המחשבה על המקום שאליו יילקח אם יאבד את הכרתו מנעה ממנו להתעלף. אבל גם באותו רגע נותרה בו הגאווה הפשוטה, והאינסטינקט המצווה עליו שלא להקים מהומה המשיך לשלוט בו. המבוכה היתה בעלת כוח רב יותר מאשר האימה, והיא מנעה ממנו לזעוק את פחדיו בקול רם, היא אפילו דרבנה אותו ללכת משם בשקט. אלמלא דיבר הנער שוב, ייתכן שהיה הולך.
"כדאי שנזוז, פרד," אמר הנער.
"לא," אמר הייל. "אני לא בא. אני לא מכיר אותו. לא קוראים לי פרד. לא ראיתי אותו בחיים. הוא סתם מתחצף," והוא מיהר להתרחק, בראש מורכן, חסר תקווה עכשיו. לא היה זמן, רק צורך נואש להמשיך לנוע, להישאר בחוץ, באור השמש הבהיר, עד אשר מאי שם, בהמשך הטיילת, שמע את קולה היבבני של האישה השרה, שרה על כָּלות ועל זֶרים, על חבצלות ובגדי אבלות, בלדה ויקטוריאנית, והוא נע לעבר הקול כמו אדם שתעה זמן רב במדבר ונע לעבר זוהרה של מדורה.
"הֵיי," אמרה, "הנה לב גלמוד," ולתדהמתו היא ניצבה לגמרי לבדה בתוך ישימון של כיסאות. "הם הלכו לשירותים," אמרה.
"אני יכול לשבת?" אמר הייל. קולו נשבר מרוב הקלה.
"אם יש לך שני פני," אמרה. "לי אין." היא פרצה בצחוק, ושדיה הגדולים דחקו את שמלתה. "מישהו הרים לי את התיק," אמרה. "עד הגרוש האחרון." הוא הביט בה בתדהמה. "אוי," אמרה, "וזה לא מה שמצחיק. אלא המכתבים. יש שם את כל המכתבים של טום, והוא יוכל לקרוא אותם. מתפוצצים מרוב תשוקה. טום ישתגע כשהוא ישמע את זה."
"תצטרכי כסף," אמר הייל.
"אה," אמרה היא, "אני לא דואגת. איזה בחור נחמד ילווה לי עשרה פאונד - כשהם יצאו מהשירותים."
"חברים שלך?" אמר הייל.
"פגשתי אותם בפאב," אמרה.
"נראה לך," אמר הייל, "שהם יחזרו מהשירותים?"
"רגע," היא אמרה, "אתה לא חושב ש...?" היא הביטה במורד השדירה, אחר כך הביטה בהייל ופרצה שוב בצחוק. "צודק," היא אמרה. "הם ממש סידרו אותי. אבל היו שם רק עשרה פאונד - והמכתבים של טום."
"עכשיו תאכלי איתי צהריים?" אמר הייל.
"אכלתי משהו קטן בפאב," היא אמרה. "הם הזמינו, אז לפחות יצא לי משהו מהעשרה פאונד שלי."
"תאכלי עוד משהו."
"לא, לא בא לי עוד משהו," אמרה. היא השתרעה לאחור על כיסא הנוח, בחצאית מופשלת עד הברכיים, חושפת את רגליה היפות. בנימה של התענגות בוטה היא הוסיפה, "איזה יום!" ועיניה שיקפו את נצנוצי הים. "רק מה," אמרה, "הם עוד יצטערו על היום שנולדו. בעניינים של צדק אני תופסת ולא עוזבת."
"קוראים לך לילי?" שאל הייל. הוא לא ראה את הנער, הוא נעלם. קאביט נעלם. הוא לא זיהה איש בכל מקום שאליו הביט.
"ככה הם קוראים לי," אמרה. "בעצם קוראים לי אַיידה." השם היווני העתיק שהידרדר להמוניות השיב לעצמו בזאת מעט מכבודו. היא אמרה, "אתה נראה לא טוב. אתה צריך ללכת לאכול איפשהו."
"לא אם לא תבואי איתי," אמר הייל. "אני רק רוצה להישאר כאן איתך."
"אוי, איזה דיבורים יפים," אמרה. "חבל שטום לא שומע אותך... הוא כותב עם הרבה תשוקה, אבל כשהוא צריך לדבר..."
"הוא רוצה להתחתן איתך?" אמר הייל. היה לה ניחוח של סבון ויין - נחמה ושלווה ועינוג גופני איטי וישנוני, עם נגיעה של חדר ילדים ושל אמא, התגנבו מהפה הגדול והמבוסם, מהשדיים המופלאים ומהרגליים, והגיעו אל מוחו המפוחד והקמל והמריר של הייל.
"כבר היינו נשואים פעם," אמרה איידה. "אבל הוא לא הבין מה יש לו ביד. עכשיו הוא רוצה לחזור. חבל שלא ראית את המכתבים שלו. הייתי מראה לך, אם לא היו גונבים אותם. שיתבייש לו," אמרה, וצחקה בהנאה, "לכתוב דברים כאלה. מי היה מאמין. והוא היה כזה בחור שקט. טוב, אני תמיד אומרת שכיף לחיות."
"ואת תיקחי אותו בחזרה?" אמר הייל, מציץ מתוך גיא הצלמוות שלו בעצב ובקנאה.
"לא נראה לי," אמרה איידה. "אני כבר מכירה אותו. לא יהיה בזה משהו מרגש. אם הייתי מחפשת גבר, כבר הייתי מוצאת לי מישהו יותר טוב." היא לא היתה יהירה, רק קצת שיכורה ועליזה. "יכולתי להתחתן עם בחור עשיר, אם הייתי רוצה."
"ואיך את חיה עכשיו?" אמר הייל.
"מהיד לפה," היא אמרה וקרצה אליו ועשתה תנועה של ריקון כוס. "איך קוראים לך?"
"פרד." הוא אמר זאת באופן אוטומטי. זה היה השם שבו השתמש תמיד במפגשים מקריים. מתוך איזה מניע עלום של סודיות הוא הסתיר את שמו האמיתי, צ'רלס. מילדותו אהב סודיות, מקומות מחבוא, את החשיכה, למרות שבחשיכה הוא פגש את קַיט, את הנער, את קאביט - את כל הכנופייה.
"ואיך אתה חי?" שאלה בעליצות. גברים תמיד אהבו לספר, והיא אהבה לשמוע. היה לה מחסן עצום של חוויות גבריות.
"הימורים," הציב מיד את המחסום שיאפשר לו לחמוק.
"גם אני אוהבת להמר בסכומים קטנים. יש לך משהו לזרוק לי, איזה טיפ, למירוצי ברייטון ביום שבת?"
"בּלאק בּוֹי," אמר הייל, "בשעה ארבע."
"היחס עליו הוא עשרים לאחד."
הייל הביט בה בהערכה. "לא רוצה, לא צריך."
"הו, צריך, צריך," אמרה איידה. "טיפים כאלה אני תמיד צריכה."
"מי נותן לך אותם?"
"יש לי את השיטות שלי. אתה תהיה שם?"
"לא," אמר הייל. "לא יכול להגיע." הוא הניח את ידו על פרק ידה. הוא לא מתכוון לקחת עוד סיכונים. הוא יגיד לעורך החדשות שנפל למשכב. הוא יתפטר. הוא יעשה הכול. החיים היו כאן לצידו, הוא לא התכוון להתחכם עם המוות. "בואי איתי לתחנה," אמר. "תחזרי איתי העירה."
"ביום כזה?" אמרה איידה. "לא תודה. ואתה בילית מספיק בעיר. אתה נראה מפוחלץ. טיול לאורך הטיילת יעשה לך טוב. חוץ מזה, יש המון דברים שאני רוצה לראות. אני רוצה לראות את המוזיאון התת-ימי ואת אזור בלאק רוק ולא הייתי היום במזח פאלאס. תמיד יש משהו חדש במזח פאלאס. באתי ליהנות קצת."
"נעשה את הדברים האלה ואז..."
"אחרי שאני אעשה חיים היום," אמרה איידה, "אני רוצה לעשות חיים כמו שצריך. אמרתי לך - אני תופסת ולא עוזבת."
"לא אכפת לי," אמר הייל, "אם רק תישארי איתי."
"טוב, אתה כבר לא תגנוב את התיק שלי," אמרה איידה. "אבל אני מזהירה אותך - אני אוהבת בזבוזים. לא מספיק לי זריקת טבעות פה וקליעה למטרה שם - אני רוצה את כל הדוכנים."
"זאת הליכה ארוכה," אמר הייל, "למזח פאלאס בשמש הזאת. כדאי שניקח מונית." אבל הוא לא ניסה להתחיל עם איידה מיד כשנכנסו למונית, ורק ישב שם, מכווץ וצפוד ומבטו נעוץ בשדירה - לא היה זכר לנער או לקאביט באורו הבהיר של היום החולף על פניו. הוא פנה לאחור באי חשק, ותוך שהוא חש במגע שדיה הגדולים, הפתוחים והידידותיים, הידק את פיו לפיה והרגיש על לשונו טעם יין פורט, וראה במראה האחורית של הנהג את מכונית המוריס 1925 הישנה שעוקבת אחריהם, עם הגג הפתוח והמתנפנף שלה, הפגוש המכופף והסדוק והשמשה הקדמית שאיבדה משקיפותה. הוא עקב אחרי המכונית כשפיו על פיה, רוטט כנגדה בעוד המונית מתקדמת לאיטה במקביל לשדירה.
"תן לנשום," אמרה לבסוף, והדפה אותו ויישרה את כובעה. "אתה מאמין בעבודה קשה," אמרה. "ככה זה איתכם, הבחורים הקטנים..." היא הרגישה את עצביו קופצים תחת ידה ומיהרה לצעוק לנהג דרך הצינור המקשר, "אל תעצור. תחזור ותעשה סיבוב." הוא היה כמי שעלה לו החום.
"אתה חולה," אמרה. "אסור לך להיות לבד. מה יש לך?"
הוא לא הצליח להכיל זאת עוד. "אני עומד למות. אני פוחד."
"ראית רופא?"
"הם לא שווים כלום. הם לא יעזרו לי."
"אסור לך להסתובב לבד," אמרה איידה. "לא אמרו לך את זה - הרופאים, אני מתכוונת?"
"כן," אמר ושוב הניח את פיו על פיה, כי כשנישק אותה, ראה את המוריס הישנה במראה, רוטטת מאחוריהם לאורך השדירה.
שוב הדפה אותו, אבל המשיכה לחבקו. "הם משוגעים. אתה לא חולה עד כדי כך. אתה יודע שהייתי יודעת אם היית עד כדי כך חולה," אמרה. "לא מוצא חן בעיני לראות מישהו מוותר ככה. החיים טובים, אם אתה לא נחלש."
"הכול בסדר," אמר, "כל עוד את פה."
"זה כבר יותר טוב," אמרה, "תחזור לעצמך," והנמיכה את החלון וזרם של אוויר נכנס פנימה והיא שילבה זרועה בזרועו ואמרה בנימה עדינה ומפוחדת, "סתם צחקת, לא? כשדיברת על הרופאים? זה לא באמת, נכון?"
"לא," אמר בעייפות, "זה לא באמת."
"טוב מאוד," אמרה איידה. "כמעט הבהלת אותי לרגע. ממש נחמד היה לי אם היית מתעלף במונית. וטום יקרא על זה אחר כך בעיתון, למה לא. אבל לגברים יש קטע מוזר איתי, בעניין הזה. תמיד מנסים להוכיח שמשהו אצלם לא בסדר, אם זה כסף או האישה או הלב. אתה לא הראשון שאומר לי שהוא גוסס. רק שאף פעם זה לא משהו מדבק. רוצים לנצל עד הסוף את השעות האחרונות וכולי. זה כי יש לי לב גדול, נראה לי. חושבים שאני אהיה אמא שלהם. לא אומרת שהטריק הזה לא הצליח בפעם הראשונה. 'הרופאים נותנים לי לא יותר מחודש,' הוא אמר לי - וזה היה לפני חמש שנים. אני רואה אותו באופן קבוע בהֶנֶקי'ז. 'שלום לך, רוח רפאים חביב,' אני אומרת לו, והוא מזמין אותי לצדפות וכוס גינס."
"לא, אני לא חולה," אמר הייל. "אין לך מה לדאוג." הוא לא עמד להשפיל את עצמו שוב עד כדי כך, גם לא תמורת החיבוק השלו והטבעי. הם חלפו על פני מלון גראנד, המדינאי הקשיש המנמנם כל היום, חלפו על פני המטרופוליטן. "הגענו," אמר הייל, "את תישארי איתי, נכון? למרות שאני לא חולה."
"כמובן," אמרה איידה, ושיהקה קלות ביוצאה מהמונית. "אתה מוצא חן בעיני, פרד. מצאת חן בעיני מהרגע שראיתי אותך. אתה בחור טוב, פרד. מה זה הבלגן שם?" שאלה בסקרנות עולצת, והצביעה לעבר התקהלות של מכנסיים מיושרים מהודרים, חולצות בהירות וזרועות חשופות ושיער מחומצן ומבושם.
"על כל שעון שאני מוכר," צעק הגבר שבמרכז כל העניין, "אני נותן מתנה חינם ששווה פי עשרים מהשעון. רק שילינג אחד, גבירותי ורבותי, בסך הכול שילינג. על כל שעון שאני מוכר..."
"קנה לי שעון, פרד," אמרה איידה, ודחפה אותו בעדינות, "ותן לי שלושה פני לפני שאתה ניגש אליו. אני רוצה להתרענן." הם עמדו על המדרכה ליד הכניסה למזח פאלאס. המון רב הקיף אותם, יוצא ונכנס בשערים המסתובבים, צופה ברוכל. לא היה זכר בשום מקום למכונית המוריס.
"את לא צריכה להתרענן, איידה," הפציר בה הייל. "את בסדר גמור."
"חייבת להתרחץ," אמרה. "אני מזיעה כולי. פשוט חכה לי כאן. זה ייקח לי שתי דקות."
"לא תוכלי להתרחץ כאן כמו שצריך," אמר הייל. "בואי למלון ותשתי משהו..."
"לא יכולה לחכות, פרד. באמת שלא. תוותר לי."
הייל אמר, "הנה עשרה שילינג. כדאי שתיקחי גם את זה כל עוד אני זוכר."
"יפה מצידך, פרד. זה לא יחסר לך?"
"תזדרזי, איידה," אמר הייל. "אני אהיה פה. ממש פה. ליד השער הזה. לא תתעכבי, נכון? אני פה," חזר ואמר, והניח את ידו על מעקה השער.
"שמע," אמרה איידה, "אנשים עוד יחשבו שאתה מאוהב," והיא נשאה איתה את דמותו, ברוך וברגישות, במורד המדרגות לשירותי הנשים - הגבר הקטן והחבוט למדי עם הציפורניים הכסוסות עמוק (היא לא פספסה שום פרט) וכתמי הדיו והיד שנאחזת במעקה. קצת תמהוני, אבל בחור טוב, אמרה לעצמה, מצא חן בעיני איך שנראה שם בבר, אפילו שצחקתי עליו, והיא פצחה שוב בשיר, "לילה אחד - בסמטה - לורד רוטשילד לי אמר..." זמן רב עבר מאז הזדרזה כל כך למען גבר, ולא חלפו יותר מארבע דקות עד שעלתה בחזרה אל אחר הצהריים הבהיר של החג, קרירה ומפודרת ורגועה, וגילתה שהוא איננו. הוא לא היה ליד השער המסתובב, הוא לא היה בהמון שהתגודד סביב הרוכל. היא נדחקה לתוך הקהל כדי לוודא ומצאה את עצמה פנים אל פנים מול הרוכל הסמוק, הרוגז באופן תמידי. "מה? לא תיתנו שילינג בשביל שעון, ומתנה חינם ששווה בדיוק פי עשרים מהשעון? לא אומר שהשעון שווה הרבה יותר משילינג, למרות שהוא נראה כמו הרבה יותר, אבל באה איתו מתנה ששווה פי עשרים..." היא הושיטה את השטר של העשירייה וקיבלה את הקופסה הקטנה שלה ואת העודף וחשבה, בטח הלך לשירותים. הוא יחזור. והיא תפסה עמדה ליד השער המסתובב ופתחה את פיסת נייר העיתון הקטנה שעטפה את השעון. "בלאק בוי," קראה, "במירוץ של ארבע בברייטון," וחשבה ברוך ובגאווה, "זה היה הטיפ שלו. הבחור יודע על מה הוא מדבר," והתכוננה בסבלנות ובשמחה להמתין לשובו. היא אחת שתופסת, לא עוזבת. אי שם בעיר צלצל שעון אחת וחצי.