מבוא
הרומן שלי עם ניו יורק החל בגיל שמונה, כשהוריי תלשו אותי מכל מה שהכרתי, מחיי השקטים בפרבר ישראלי קטן, והעבירו אותי, ואת כל המשפחה, לפרבר רדום אחר מעבר לנהר של העיר המדהימה ביותר בעולם, ניו יורק סיטי. שם - מעבר לילדות אמריקנית של מדשאות ירוקות, הסעות בית הספר בסקול באס צהוב וזיקוקים ונקניקיות בפורת' אוף ג'וליי - חוויתי את ניו יורק בשנות ה־80: מלאת גרפיטי, לכלוך, אספלט אינסופי ובניינים שצמחו לשמיים. והניצוץ הראשון נדלק.
מאז - אחרי תיכון בלוס אנג'לס, תואר ראשון בהנדסה מברקלי שבקליפורניה, תואר שני במנהל עסקים מאינסיאד בצרפת וטיסות שלא נגמרות מסביב לעולם במסגרת חיי ההיי־טק - הפך החלום העירוני של קארי בראדשו להיות שלי. שטחי, אולי. ילדותי, ייתכן. אבל הקשר לניו יורק החל ורק התחזק עם כל ביקור.
ואז החלום התגשם, מעבר לעיר הגדולה. אבל בניגוד לקרי ולחברותיה מהמסך הקטן, שיכלו לבלות עד השעות הקטנות של הלילה, אני הייתי מלווה במטען חורג של שלושה ילדים. אחת שעדיין תקועה בעגלת תינוקות, שני ש"רק בודק" מה קורה אם מושכים את החוט האדום של מעצור החירום בסאבוויי ושלישית שחושבת שסוהו הוא ארון הבגדים הפרטי שלה. את הפמליה הנוצצת חתמו גם כלב צולע ובעלי שיחיה.
לא בדיוק זוהר כמו בסרטים, אך למרות ובזכות הצוות לעניין שאיתי, כיבוש העיר החל לאט אך ביסודיות, בין הכנת שניצלים לאיסוף מבתי הספר ומהגנים, עם עגלה מקרטעת או מוניות דביקות, בלי הלוק הרלוונטי של מגפי סטילטו או תיק עור מהקולקציה האחרונה של מרק ג'ייקובס, אבל עם אדרנלין של ג'ינג'ית מתולתלת, שלא יודעת מתי יעירו אותה ויגידו לה "סורי, זה הכול היה רק חלום".
התחלתי לתעד הכול אונליין. פתחתי בלוג כדי לשתף משפחה וחברים וקראתי לו "באמא'שלי, חוויות משפחה בעיר הגדולה". התחלתי לכתוב ב־ynet אמריקה. פרסמתי באתר האינטרנט "למטייל" והתארחתי בבלוגים שונים. מתערוכות בצ'לסי באמצע סופת שלגים, לקוקטיילים ברופטופס הכי קוליים בעיר, המלצות מה עושים עם משפחה שכבר מטפסת על הקירות של הדירה בגודל מטר על מטר ולאן יוצאים קצת מהעיר לנשום ירוק ושקט. ומכיוון שהעיר הזאת לא עוצרת אף פעם, לא היה לזה סוף. לבד, איתו, עם הקטנים. ממש לא משנה. העיקר להיות בתנועה בעיר שלא ישנה לעולם.
ליום הולדת עגול כלשהו, לא מציינת בדיוק איזה, חברה לקחה את כל ה"שטויות" שכתבתי עד אותו רגע - המלצות, חוויות, קיטורים - וערכה הכול לספרים, אחד לכל שנת מגורים בניו יורק. כך נזרע בי חלום: להראות את ניו יורק שלי לאנשים נוספים. לא את הדברים המתבקשים והבסיסיים, אולי גם קצת כאלה, כי לגמרי בלי אי־אפשר, אבל לצדם הרבה מאוד דברים מיוחדים, מדליקים, אחרים, סודות. לא רק לתיירים, אלא גם לכאלה שבאים לחיות בעיר, כמונו, בתקווה שגם הם יתאהבו בעיר כמונו וירגישו בה home away from home.
את החלום הזה אתם מחזיקים עכשיו בידיכם. בעמודים האלה ארזתי את כל מה שהכרתי והתאהבתי בו. המסעדות הקטנות, הסיורים הרגליים, החנויות שלא כולם מכירים ושכונות עירוניות מזווית ראייה של מקומית.
הספר הזה לא מתיימר להכיל "הכול". יש שכונות שפחות התחברתי ולא תיעדתי אותן, יש מסעדות שלא הייתי בהן או כאלו שלא אהבתי. הוא לא מקיף את ניו יורק כולה אלא מוקדש בעיקר למנהטן, בעיקר לחלקה הדרומי, כי אני downtown girl, בדיוק ההפך מהשיר של בילי ג'ואל. אני בטוחה ויודעת שיש אנשים שמכירים את העיר לא פחות טוב ממני, כאלה שמכירים אותה הרבה יותר טוב ממני וכאלה שלא יסכימו עם ההמלצות. אבל זה ספר מסע אישי, רגשני ומבודח על ניו יורק סיטי, העיר שכבשה אותי, לא פחות ממה שאני כבשתי אותה. העיר שנכנסה לי ללב, וגם ללבותיהם של בני משפחתי. לא משנה איפה אהיה מסביב לעולם, לעולם ארגיש בה בבית.
וויליאמסבורג, ברוקלין
בוויליאמסבורג שבברוקלין התחילו להתיישב בסוף המאה ה־17. הראשונים היו הולנדים וצרפתים שהגיעו מהעולם הישן וקנו את האזור במחיר מצחיק (משהו כמו שני גרזנים ושרשרת שעועית. לא צוחקת). האזור הכפרי הפך לאט־לאט לעירוני, כמו שאר העיר, וב־1852 קיבלה השכונה אישור להפוך לעיר בפני עצמה, ומהר מאוד התמזגה לתוך ברוקלין, שבאותם ימים הייתה גם היא עיר עצמאית.
באמצע המאה ה־19 החלו לצמוח בה מפעלים, בעיקר על גדת הנהר, רבים מהם מוכרים לנו עד היום: חברת התרופות פייזר, מהגדולות בעולם, חברת הנפט סטנדרד אויל, מפעלי סוכר, בתי דפוס ושורה של מבשלות בירה. בתחילת המאה ה־20 החלה נהירה המונית של מהגרים מאירופה - אירים, איטלקים, רוסים, פולנים. בין 1900 ל־1920 האוכלוסייה הכפילה את עצמה. באותן שנים זו נחשבה לשכונה הצפופה ביותר בניו יורק. לאלה נוספו בשנות ה־30 וה־40 הרבה יהודים אירופאים שנמלטו מאימי הנאציזם, ואז גם נוסדה הקהילה הגדולה של חסידות סאטמר בדרום השכונה. גם היום יש רחובות שלמים ששומעים בהם בעיקר יידיש. אליהם הצטרפו גם מהגרים מאמריקה הלטינית, בעיקר מפורטו ריקו, שהגיעו כדי למצוא עבודה במפעלים. אלא שהמפעלים התחילו להיסגר, ובהדרגה הפך האזור לשכונת עוני מוכת אלימות ופשע, מקום שלא הולכים אליו ביום או בלילה.
אבל למרות הפשיעה, אמנים וצעירים החלו לעבור לוויליאמסבורג בגלל שכר הדירה הנמוך, הקרבה למנהטן, התחבורה הנוחה והחללים התעשייתיים הגדולים שהפכו לסטודיואים ולסדנאות אמנים. טפטוף האמנים, שהחל בשנות ה־70 וה־80, נהפך בשנות ה־90 לזרם של ממש של צעירים ומשפחות שלא יכלו להרשות לעצמם את מחירי השכירות בסוהו ובווילג'. השכונות התעשייתיות הסמוכות לגדות הנהר הפכו לאזורי מגורים. מחסנים ישנים ומבנים תעשייתיים היסטוריים הפכו ללופטים, לחללי גלריות, למסעדות טובות, לבתי קפה אורגניים, לחנויות, לברים ולחללים קהילתיים מעוצבים. כיום זאת שכונה יקרה, מבוקשת, מיוחדת ונעימה. תענוג לשוטט בה ולהביט מסביב על קירות השכונה המכוסים בגרפיטי של אמנות, אמרות שפר ומחאה. הכול מהכול בצבעים, בדוגמאות ובגדלים מרגשים.
מתחילים, כרגיל, בקפה ראשון של בוקר (שימו לב שהשכונה מתעוררת יחסית מאוחר. בדקו את שעות הפעילות של המקומות):
Toby’s Estate
אחד מאותם רגעים שבהם קצת מתִּי ועליתי לגן העדן של הקפה. גדול, לא צפוף, שקט, זמזום מטחנת הקפה ברקע, עיצוב נהדר - הרבה עץ, ספרים ואור. הקפה עשוי פולים אורגניים מיער גשם חבוי בהררי הצ'ימיצ'נגה או מה שזה לא יהיה. מקום של איכות ושירות חסרי פשרות. הללויה!
125-N 6th Street
A&G Merch
חנות כל כך יפה שבא למות. רהיטים, אביזרי בית, אננסים ממתכת זהובה וברווזים במעילי גשם. המקום נפתח במטרה מוצהרת לספק עיצוב עכשווי ואיכותי לשכונה האורבנית שגדלה. הם מדברים על איכות, על אווירה צעירה ועל מקוריות, והם צודקים בכל מילה. ממש גלריה לעיצוב. אפשר לצאת עם ספה, עם נורות או עם פותחן בקבוקים - כולם מקוריים ואחרים. לא חייבים לקנות, אפשר גם רק לשטוף את העיניים.
111-N 6th Street
ממשיכים לסייר, והעיניים מוזמנות להיעצר על הגרפיטי. סתם שתדעו - בשנות ה־70 וה־80 עיריית ניו יורק ממש נלחמה בתופעת הגרפיטי בניו יורק, משום שזו הייתה חלק מתרבות הכנופיות, שסימנו בעזרתה את אזורי השליטה שלהן, ובכלל, גרפיטי נחשב סתם לוונדליזם. רק בהמשך הפכו אנשי הגרפיטי מפושטקים שהורסים את העיר לאמני רחוב, והעבודות הפכו לביטוי של יופי, של יצירתיות, של מחאה ושל מקוריות. בין השאר, תרם לדימוי סרט דוקומנטרי ששיקף את היכולות ואת האמנות שמאחורי הקשקושים. כיום נחשבים ציורי הקיר לחלק מהנוף האורבני, והרשויות ובעלי העסקים לא רק שאינם נלחמים בתופעה, אלא אף מגייסים אמנים "להפריח את השממה" השכונתית. טוב, אפשר להמשיך.
Bakeri
מאפייה טעימה ששווה ביקור. מקום מאוד לא תעשייתי, עם שורשים אירופיים. רגוע, שקט - לרגע אפשר לחשוב שזה בית מאפה שצמוד לאיזו טחנת רוח הולנדית. כריכי טארטין, ביסקיטס, ביצים אורגניות (כמובן) ושירת הפרות ברקע. צילמתי ורציתי לחבק את האופה. בניגוד לטובי'ז זה מקום פצפון, הכי אולד סקול שיש, עם מאפים ממכרים. אם לא לאכול, לפחות להיכנס ולהסניף.
.150-Wythe Ave
עכשיו בבקשה תפשילו שרוולים ותגבירו קצב. השכונה השקטה הזאת היא עכשיו כבר בליגה של היפים והאמיצים, המעוצבים והמתוקתקים. את אלה אי־אפשר להלין על הספה. צריך לתת להם משהו לכתוב עליו הביתה. למענם הוקמו בפאתי השכונה שני בתי מלון, על שאריות בניינים, שנהנים ממה שבעיניי הוא הנוף הכי יפה בעולם - קו האופק של מנהטן. קצת לבנים חומות, קצת דשא, קצת אוכל ושתייה והרבה דאווין של עיצוב בטוב טעם.
The William Vale
בהמשך הרחוב, ממש אי־אפשר לפספס, נמצא המלון הזה. פה זאת כבר מפלצת אחרת. מבנה מטורף וענקי. מעבר לאדריכלות העתידנית, המלון פיתח אזור ירוק מסביב עם מתחם מדשאות לא קטן, פינות חמד צבעוניות לישיבה, אוטובוס כסוף שהוסב למזנון סטייל שנות ה־50 לקפה ולנשנושים, נוף שהוא באמת אחד הטובים וחנות דונאט אחת שדורשת משכון כליה כדי לאכול שם שילובים מעניינים של אשכולית וג'ינג'ר, פיסטוק ולימונדה ודומיהם. פה הכי כיף לשבת בחוץ על המדשאה לאתנחתה קלה.
111-N 12th Street
The Williamsburg Hotel
מלון חדש, ממש מהניילונים. אחד מאותם מקומות שבהם העיצוב הוא שם המשחק בכל פינה, ספסל, גב מיטה וסף חלון. עוד לפני שנכנסים פנימה צריכים כמה דקות להכיל את השילוב של הלבנים החומות האופייניות להיסטוריה המקומית, הגרפיטי מסביב ורחבת הכניסה במפלסים, כאילו שכחו שבניו יורק הכול צפוף ודחוס. שמונה קומות, 150 חדרים, שילוב של פעם ועכשיו. נכנסים ישר לבר עצום ומואר בעל רצפת עץ ממוחזרת, עם שולחנות ברונזה וכריות כחולות עמוקות. כיסאות בר משנות ה־50, ביתני ישיבה עם ספות קטיפה בצבעים עזים, מתקן בר פסיכודלי ומסעדה עם גשם של נורות מכל עבר. שילוב של עץ חשוף, צבעים ובטון. הנוף מסביב כולל קירות גרפיטי, אתר בנייה, מדרכות רחבות ומתחמים של בתי מלאכה. גם זה אופייני לוויליאמסבורג, על רקע מנהטן הכה דומיננטית מעבר לנהר. גם אם לא לנים במלון, אני ממליצה להיכנס ללובי ולמתחם המרכזי כדי להעיף מבט ולצלם כמה תמונות.
.96-Wythe Ave
