הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • 10 סיפורים
    ספר מוגן
     
  • 10 סיפורים
    ארנסט המינגוויי | תרגום: יאיר לפיד, יואב כ"ץ, עודד פלד, רחל פן, אבירמה גולן, עוזי וייל
    ידיעות ספרים, פן | 2007 | פרוזה תרגום | 94 עמ'

    אין כמו הסיפור הקצר כדי להמחיש את סגנונו הייחודי, התמציתי והמדויק של ארנסט המינגוויי. המינגוויי משתמש במבנה סגנוני שונה ומנוגד לזה שהיה מקובל במסורת הסיפור הקצר לפניו ובכך השפיע על התפתחותו של הז'אנר במאה העשרים.

     

     

    הסיפורים הנכללים בקובץ זה לקוחים מן הקובץ ארבעים ותשעה הראשונים שיצא לאור בשנת 1938. במבוא של המינגוויי לקובץ הנ"ל הוא אומר: "הספר הזה כולל סיפורים מסוגים שונים. אני מקווה שתמצאו כמה שאתם אוהבים. לאחר שקראתי אותם שוב, החביבים עלי ביותר ...הם: חיי האושר הקצרים של פרנסיס מקומבר, בארץ אחרת, גבעות כמו פילים לבנים, אבוד לך, שלגי הקילימנג'רו, מקום נקי, מואר היטב, וסיפור בשם אור העולם, שמעולם לא היה חביב על אף אחד אחר''

     

    רוב הסיפורים רואים אור בעברית לראשונה, וכולם בתרגום חדש ועדכני.

     

    ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • חיי האושר הקצרים של פרנסיס מֶקוֹמבֶּר
    תרגם: יואב כ"ץ


    הגיע הזמן לאכול צהריים וכולם ישבו מתחת ליריעה הירוקה הכפולה של אוהל האוכל והעמידו פנים שלא קרה כלום.
    "תשתו מיץ לַיים או סודה עם לימון?" שאל מֶקוֹמבֶּר.
    "אני אשתה וודקה לימון," אמר לו רוברט ווילסון.
    "גם אני אשתה וודקה לימון. אני צריכה איזה משהו," אמרה אשתו של מֶקוֹמבֶּר.
    "כנראה שזה מה שנכון לשתות," הסכים מקומבר. "תגיד לו להכין שלוש כוסות וודקה לימון."
    המשרת השחור בחדר האוכל התחיל עוד קודם להכין את הקוקטיילים, מוציא את הבקבוקים מנרתיקי הבד הרטובים והנוטפים שקיררה הרוח הנושבת בין העצים המצִלִּים על האוהלים.
    "כמה אני אמור לתת להם?" שאל מקומבר.
    "לירה שטרלינג זה כבר הרבה," אמר לו ווילסון. "לא כדאי להרגיל אותם."
    "המשרת הראשי יחלק ביניהם?"
    "בהחלט."
    חצי שעה קודם לכן נישא פרנסיס מקומבר כמנצח מקצה המחנה ועד אוהלו על כפיהם וכתפיהם של הטבח, המשרתים האישיים, פושט-העורות והסבלים. נושאי-הנשק לא השתתפו בחגיגה. כשהמשרתים האפריקנים הורידו אותו בפתח אוהלו הוא לחץ את ידיהם, קיבל את איחוליהם ואחר כך נכנס לאוהל וישב על המיטה עד שנכנסה אשתו. היא לא אמרה לו מלה כשנכנסה והוא הזדרז לצאת מהאוהל לרחוץ פנים וידיים בכיור הנייד בחוץ ולגשת אל אוהל האוכל, לשבת בכיסא הבד הנוח, בבריזה ובצל.
    "רצית אריה וקיבלת," אמר לו רוברט ווילסון, "ועוד איזה אריה, משובח."
    גברת מקומבר העיפה בווילסון מבט מהיר. היא היתה אשה נאה מאוד ומטופחת והיו לה יופי ומעמד חברתי שהביאו לה, לפני חמש שנים, חמשת אלפים דולר תמורת הובלת מסע פרסום, כולל צילומים, למוצר יופי שבו לא השתמשה מעולם. היא היתה נשואה לפרנסיס מקומבר זה אחת-עשרה שנים.
    "אריה מוצלח, נכון?" אמר מקומבר. אשתו הביטה בו עכשיו. היא הביטה בשני הגברים כאילו לא ראתה אותם לפני כן.
    אותו, את ווילסון, הצייד הלבן, הבינה שלא ממש ראתה קודם. קומתו היתה ממוצעת ושערו בצבע חול, עם שפם קצר ועבה, פנים אדומים מאוד ועיניים כחולות קרות ביותר שבזוויותיהן חריצים לבנים קלושים, שהעמיקו בעליזות כשחייך. הוא חייך אליה עכשיו והיא הפנתה את מבטה מפניו לעֵבר כתפיו המשתפלות ביַרְכִּית הרפויה שלבש, עם ארבעת כדורי הצַיִד הגדולים הנתונים בלולאות במקום שבו אמור היה להיות כיס-החזה השמאלי, אל ידיו הגדולות והשזופות, מכנסיו הישנים, נעליו הגבוהות המלוכלכות מאוד ובחזרה אל פניו האדומים. היא הבחינה היכן נעצר צבעם האדום הצרוּב של פניו בקו לבן שסימן את המעגל שהותיר כובע הספארי שלו, התלוי עכשיו על אחד הווים של עמוד האוהל.
    "ובכן, לחיי האריה," אמר רוברט ווילסון. הוא חייך אליה שוב והיא, בלי חיוך, הביטה בבעלה במבט תוהה.
    פרנסיס מקומבר היה גבוה מאוד, בנוי היטב, אם נתעלם מאורך עצמותיו, שערו השחור קצוץ בתספורת מלחים, שפתיו דקות למדי, והוא נחשב לגבר נאה. הוא היה לבוש בגדי ספארי באותו סגנון שלבש ווילסון, רק שבגדיו היו חדשים. הוא היה בן שלושים וחמש, שמר על כושר, היה טוב במשחקי כדור למיניהם, השיג כמה שיאים בדַיִג במים עמוקים וזה עתה הוכיח, בפומבי ולעיני כול, שהוא פחדן.
    "לחיי האריה," אמר. "אין מלים בפי להודות לך על מה שעשית."
    מרגרט, אשתו, הפנתה את מבטה ממנו בחזרה אל ווילסון.
    "בואו לא נדבר על האריה," אמרה.
    ווילסון הביט בה מבלי לחייך והיא היתה זאת שחייכה אליו עכשיו.
    "יום נורא מוזר היה לנו," אמרה. "אנחנו לא אמורים לחבוש כובע גם כשאנחנו באוהל בשעות הצהריים? אמרת לי את זה בעצמך."
    "אני אחבוש אותו, אולי," אמר ווילסון.
    "אתה יודע שהפנים שלך אדומים מאוד, מר ווילסון," אמרה לו וחייכה שוב.
    "משתייה," אמר ווילסון.
    "אני לא חושבת," אמרה. "פרנסיס שותה המון, אבל הפנים שלו לא אדומים אף פעם."
    "הם אדומים היום," ניסה מקומבר להתבדח.
    "לא," אמרה מרגרט. "הפנים שלי אדומים היום. אבל הפנים של מר ווילסון אדומים תמיד."
    "בטח משהו בגֶנים," אמר ווילסון. "רגע, אכפת לך לרדת מנושא היופי שלי?"
    "אבל רק התחלתי."
    "בואי נרד מזה," אמר ווילסון.
    "יהיה קשה מאוד לנהל שיחה," אמרה מרגרט.
    "מספיק עם השטויות, מרגוט," אמר בעלה.
    "לא יהיה קשה," אמר ווילסון. "יש אריה והוא פשוט נהדר."
    מרגוט הביטה בשניהם והם ראו שהיא עומדת לבכות. ווילסון ראה מזמן שזה הולך לקרות וחשש מזה. מקומבר היה כבר מעֵבר לחששות.
    "הלוואי שזה לא היה קורה. אוי, הלוואי שזה לא היה קורה," אמרה ופנתה ללכת לאוהל שלה. לא נשמע קול בכי אבל שניהם ראו שכתפיה רועדות מתחת לחולצתה הוורודה, האטומה לשמש.
    "מצבי רוח של נשים," אמר ווילסון לגבר הגבוה. "זה כלום. עצבים מתוחים, אין מה לעשות."
    "לא," אמר מקומבר. "נראה לי שאני הולך לשלם על זה עד יומי האחרון."
    "שטויות. תן לקוטל-הענקים שבך לפרוץ החוצה," אמר ווילסון. "תשכח מהעניין. זה שום דבר."
    "אפשר לנסות," אמר מקומבר. "אבל אני לא אשכח מה שעשית בשבילי."
    "שום דבר," אמר ווילסון. "שטויות הכול."
    כך הם ישבו בשטח המוצל שבו הוקם המחנה, מתחת לכמה עצי שיטה רחבי-צמרת, צוק זרוע סלעים מאחוריהם ולפניהם משטח עשב שהגיע עד גדת ערוץ חסום בסלעים שמעבר לו היה יער, והם ישבו ושתו את המשקאות הלא-מספיק-קרים והשתדלו לא להביט זה בעיני זה בעוד המשרתים עורכים שולחן לצהריים. ווילסון קלט שהמשרתים יודעים כבר הכול וכשראה איך המשרת האישי של מקומבר מביט בו במבט מוזר תוך שהוא מניח את כלי השולחן, התפרץ עליו בסוואהילי. המשרת פנה משם בפנים חסרות הבעה.
    "מה אמרת לו?" שאל מקומבר.
    "כלום. אמרתי לו להתחיל להזיז את עצמו או שאדאג שיחטוף ככה שלא שישכח."
    "מה? מלקות?"
    "זה לא הכי חוקי," אמר ווילסון. "אתה אמור לקנוס אותם."
    "אתם עדיין מצליפים בהם?"
    "אה, כן. הם עלולים לעשות לך צרות אם הם מחליטים להתלונן. אבל הם לא מתלוננים. הם יעדיפו שוט ולא קנס."
    "מוזר נורא!" אמר מקומבר.
    "לא כל-כך מוזר," אמר ווילסון. "מה תעדיף? לחטוף כמה מכות הגונות או להפסיד את המשכורת?"
    פתאום הרגיש נבוך מכך ששאל זאת ולפני שהספיק מקומבר לענות, המשיך: "כולנו חוטפים מכות כל יום, אתה יודע, בצורה זו או אחרת."
    זה לא שיפר את המצב. "אלוהים," חשב. "ממש דיפלומט, אני."
    "כן, אנחנו חוטפים מכות," אמר מקומבר, ועדיין לא הביט בו. "אני כל-כך מצטער על כל העסק עם האריה. השמועה לא אמורה להתפשט, נכון? כלומר, מישהו ישמע על זה?"
    "אתה שואל אם אספר על כך במועדון מַתַיגָא בניירובי?" ווילסון הביט בו בקרירות עכשיו. לזה הוא לא ציפה. אז הוא לא רק פחדן עלוב, חשב, הוא גם הומו. די חיבבתי אותו עד היום. אבל עם אמריקאי, איך אפשר לדעת?
    "לא," אמר ווילסון. "אני צייד מקצועי. אנחנו אף פעם לא מדברים על לקוחות. אתה יכול להיות רגוע בקשר לזה. אבל לא נאה לבקש מאיתנו לא לדבר על זה."
    הוא החליט באותו רגע שהכי טוב לחתוך. הוא יאכל לבדו ויצליח לקרוא ספר בארוחות. הם יאכלו לבדם. הוא ידריך אותם בספארי בסגנון רשמי - איך קוראים לזה הצרפתים? מתוך התחשבות מכובדת - וזה יהיה הרבה יותר קל מלהיכנס לתוך כל הזבל הרגשי הזה. הוא יעליב אותו ויחתוך ונגמר הסיפור. ואז יוכל לקרוא ספר בארוחה ועדיין ישתה את הוויסקי שלהם. ככה מכַנים ספארי שהשתבש. אתה פוגש צייד לבן אחר ושואל: "איך הולך?" והוא עונה, "אה, אני עדיין שותה את הוויסקי שלהם," ואתה יודע שזה הולך מדחי אל דחי.
    "מצטער," אמר מקומבר והביט בו עם הפנים האמריקאיים שלו, שימשיכו להיראות כמו פני מתבגר עד שיגיע לגיל העמידה, וכאן ציין ווילסון לעצמו את התספורת הקצוצה שלו, את עיניו היפות שהיה בהן רק שמץ נכלוליות, את אפו המוצלח, שפתיו הדקות ולסתו הנאה. "מצטער שלא הבנתי את זה. המון דברים אני לא מבין."
    מה אני עושה, חשב ווילסון. הוא היה מוכן כבר לחתוך חד וחלק והנה בא הממזר ומתנצל רגע אחרי שהעליב אותו. הוא עשה עוד ניסיון. "אין לך מה לדאוג, אני לא אדבר," אמר. "אני צריך להתפרנס. אתה יודע שפֹּה באפריקה לא תשמע על אשה שמחטיאה את האריה שלה ולא על גבר שבורח."
    "אני ברחתי כמו שפן," אמר מקומבר.
    נו, מה לעזאזל אתה אמור לעשות עם גבר שמדבר ככה, שאל ווילסון את עצמו.
    ווילסון הביט במקומבר בעיניו הכחולות, האדישות, המצומצמות, ומקומבר החזיר לו חיוך. היה לו חיוך נעים אלמלא הבחנת עד כמה מסגירות עיניו את עלבונו.
    "אולי אוכל לתקן את הרושם עם בַּפאלו," אמר מקומבר. "הם הבאים בתור אצלנו, לא?"
    "מחר בבוקר, אם תרצה," אמר לו ווילסון. אולי הוא טועה. כך בדיוק צריך לקחת את הדברים. ברור לגמרי שאי אפשר לדעת כלום אצל האמריקאי הזה. הוא שוב היה בעד מקומבר. אם לשכוח את הבוקר. אבל הרי לשכוח אי אפשר. זה היה הבוקר הכי גרוע שיש.
    "הנה באה המֶמסַהִיבּ,"* הוא אמר. היא באה מהאוהל שלה ונראתה רעננה ועליזה ויפה מאוד. היו לה פנים אֶליפּטיים מושלמים, עד כדי כך מושלמים שציפית שתהיה טיפשה. אבל היא לא היתה טיפשה, חשב ווילסון, לא, טיפשה היא לא.
    [* גברת, כינוי של כבוד בפי הודים ואפריקנים, מורכב מ'מֶם', קיצור של 'מאדאם' באנגלית, ו'סַהיבּ', 'אדון' בהינדוסטנית. (כל ההערות בסיפור הן משל המתרגם).]
    "מה שלום מר ווילסון היפה והאדמומי? אתה מרגיש יותר טוב, פרנסיס היקר-ללִבּי?"
    "הו, הרבה יותר," אמר מקומבר.
    "ירדתי מכל הנושא," אמרה והתיישבה לשולחן. "מה זה חשוב אם פרנסיס לא שווה כלום בלהרוג אריות? זה לא המקצוע שלו. זה המקצוע של מר ווילסון. מר ווילסון באמת עושה רושם כביר כשהוא הורג כל מה שזז. נכון שאתה הורג כל מה שזז?"
    "הו, כל מה שזז," אמר ווילסון. "פשוט הכול." אכן, הוא חשב, הן הכי קשות בעולם. הכי קשות, הכי אכזריות, הכי טורפות והכי מושכות והגברים שלהן נעשו רכרוכיים או התנפצו לרסיסים מרוב עצבים במקביל לתהליך ההתקַשחוּת שלהן. ואולי הן בוחרות לעצמן גברים שקל לתמרֵן? לא הגיוני שהן חושבות על כך מראש בגיל הצעיר שבו הן מתחתנות, חשב. הוא היה אסיר תודה על שעבר את סִדרת-החינוך שלו בנושא נשים אמריקאיות לפני כן, כי זאת היתה מושכת במיוחד.
    "אנחנו נצא לחפש בַּפאלו בבוקר," אמר לה.
    "אני באה," אמרה.
    "לא, את לא באה."
    "הו, כן, אני באה. אתה מרשה לי, פרנסיס?"
    "אולי תישארי במחנה?"
    "בעד שום הון," אמרה. "אני לא אפסיד משהו שדומה להיום בעד שום הון שבעולם."
    כשהיא הלכה, חשב ווילסון, כשהיא התרחקה כדי לבכות, נדמה היה שהיא אשה ממש נהדרת. נדמה היה שהיא מבינה, שהיא קולטת, שהיא כואבת את כאבו ואת כאבהּ ויודעת מה מצב העניינים, בעצם. היא מסתלקת לעשרים דקות ואז חוזרת, והיא פשוט מצופה בציפוי-האכזריות הידוע של הנקבה האמריקאית. הן הכי נוראות. באמת הכי נוראות.
    "נארגן לך הצגה שנייה מחר," אמר פרנסיס מקומבר.
    "את לא באה," אמר ווילסון.
    "אתה ממש טועה," אמרה לו. "ואני כל-כך רוצה לראות שוב את הביצועים שלך. הייתי נהדר הבוקר. כלומר, אם לפוצץ ראשים של כל מיני דברים זה נהדר."
    "הנה ארוחת הצהריים," אמר ווילסון. "את עליזה מאוד, מה?"
    "למה לא? לא באתי עד לפֹה בשביל להשתעמם."
    "טוב, משעמם זה לא היה," אמר ווילסון. הוא ראה את הסלעים בנהר ואת הגדה הגבוהה שמנגד עם העצים שמאחוריה ונזכר באירועי הבוקר.
    "הו לא," היא אמרה. "היה מקסים. ומחר. אין לך מושג כמה אני מחכה למחר."
    "הוא מגיש לך בשר יחמור," אמר ווילסון.
    "הגדולים האלה שנראים כמו פרות וקופצים כמו ארנבים, נכון?"
    "אפשר לתאר אותם ככה," אמר ווילסון.
    "בשר טעים מאוד," אמר מקומבר.
    "אתה ירית בהם, פרנסיס?" היא שאלה.
    "כן."
    "הם לא מסוכנים, נכון?"
    "רק אם הם נופלים עליך," אמר לה ווילסון.
    "אני כל-כך שמחה."
    "אולי תנמיכי טיפה את רמת הבּיצ'יוּת, מרגוט," אמר מקומבר, תוך חיתוך סטייק היחמור והעמסת מחית תפוחי אדמה, רוטב וגזרים על המזלג המופנה כלפי מטה, מנצנץ מבעד לפיסת הבשר.
    "אני מניחה שאני יכולה," אמרה, "כיוון שניסחת את זה כל-כך יפה."
    "הלילה נשתה שמפניה לכבוד האריה," אמר ווילסון. "קצת חם מדי בצהריים."
    "הו, האריה," אמרה מרגוט. "שכחתי מהאריה!"
    נו, חשב רוברט ווילסון לעצמו, היא באמת מטפסת עליו, מה? או אולי זו התנהגות מכובדת בעיניה? איך אמורה להתנהג אשה שמגלה שבעלה פחדן מחורבן? היא אכזרית שזה נורא, אבל כולן אכזריות. הן השליטות, כמובן, ובשביל להיות שליט אתה צריך להיות אכזרי לפעמים. בכל זאת, נמאס לי מהטרור הארור שהן משליטות.
    "קחי עוד קצת יחמור," אמר לה בנימוס.
    בשעות אחר-הצהריים המאוחרות יצאו ווילסון ומקומבר עם הרכב והנהג האפריקאי ושני נושאי-הנשק. גברת מקומבר נשארה במחנה. חם מכדי לצאת, אמרה, והיא תצא איתם השכם בבוקר. כשהתחילו לנסוע ראה אותה ווילסון עומדת מתחת לעץ הגדול, נראית יפה אבל לא יפהפייה בחולצת החאקי הוורדרדה שלה, שערה הכהה משוך לאחור ממצחה ואסוף בקשר על עורפה. פניה רעננים, חשב, כאילו היא באנגליה. היא נופפה אליהם כשיצא הרכב לדרכו בגיא העשב הגבוה, ספוג המים, והתפתל בין העצים לכיוון הגבעות הקטנות של הסוואנה המכוסות שיחים ועצים מועטים.
    בסוואנה התגלה לעיניהם עדר אימפַּלָה, ואחרי שירדו מהרכב ארבו לזכר זקן בעל קרניים ארוכות ומפושקות ומקומבר הרג אותו בירייה ראויה לציון שהפילה את האייל לארץ ממרחק מאתיים מטרים לפחות והקפיצה את העדר לדילוגים פראיים וזינוקים זה מעל גבו של זה, לניתורים ארוכים ברגליים שלוחות ואסופות, בריחופים שלא יֵאָמנו כמו אלה שיש לפעמים בחלומות.
    "זאת היתה ירייה טובה," אמר ווילסון. "הם מטרות קטנות."
    "הראש הזה שווה משהו?" שאל מקומבר.
    "הוא מעולה," אמר לו ווילסון. "תמשיך לירות ככה ולא יהיו לך בעיות."
    "אתה חושב שנמצא בַּפאלו מחר?"
    "יש סיכוי טוב. הם יוצאים לרעות מוקדם בבוקר ועם קצת מזל אולי נתפוס אותם בשטח פתוח."
    "הייתי רוצה למחוק את עניין האריה," אמר מקומבר. "לא נעים שאשתך רואה אותך עושה דבר כזה."
    הייתי אומר שלעשות דבר כזה אפילו פחות נעים, חשב ווילסון, עם אשתך או בלי אשתך, או לדבר על מה שעשית. אבל אמר: "אני במקומך לא הייתי מקדיש לזה עוד מחשבה. כל אחד עלול להתאכזב מהאריה הראשון שלו. די, זה נגמר."
    אבל בלילה, אחרי ארוחת הערב והוויסקי-עם-סודה ליד המדורה לפני השינה, כששכב פרנסיס מקומבר על מיטת השדה שלו עם כילת היתושים מעליה והאזין לקולות הלילה, זה לא נגמר. זה לא נגמר ולא התחיל. זה היה שם בדיוק כמו שזה שקרה, עם כמה חלקים מודגשים שלא יימָחו לעולם והבושה שהתבייש בכך אִמללה אותו. אבל יותר מבושה הוא הרגיש בתוכו פחד קר וחלול. הפחד היה שם עדיין כמו נקב קר ורירי של ריקנות במקום שבו היה פעם בטחונו העצמי וזה גרם לו בחילה. וזה היה עדיין בתוכו עכשיו.
    זה התחיל בלילה הקודם כשהתעורר ושמע את האריה שואג איפשהו במעלה הנהר. הוא שאג בקול עמוק ואחר כך נשמעו מין שיעולים וגניחות שבגללם נדמה היה כאילו האריה נמצא ממש מחוץ לאוהל, וכשהתעורר פרנסיס מקומבר בלילה ושמע אותם, הוא פחד. אשתו ישנה והוא שמע את נשימותיה השלוות. לא היה לו למי לספר שהוא מפחד, ולא היה מי שיפחד יחד איתו, וכששכב שם, בודד, הוא לא הכיר את הפתגם הסוֹמָלי שאומר כי גבר אמיץ מפחד מאריה שלוש פעמים: כשהוא עולה לראשונה על עקבותיו, בשומעו לראשונה את שאגתו, וכשהוא ניצב מולו לראשונה. ואחר כך, כשאכלו ארוחת בוקר לאור העששית באוהל האוכל, לפני שעלתה השמש, שאג האריה שוב ופרנסיס חשב שהוא ממש בקצה המחנה.
    "נשמע כמו זקן השבט," אמר רוברט ווילסון והרים את מבטו מהדגים המעושנים והקפה.
    "הוא קרוב מאוד?"
    "קילומטר וחצי בערך במעלה הזרם."
    "אנחנו נראה אותו?"
    "נצטרך לחפש."
    "שומעים את השאגות שלו ממרחקים כאלה? נשמע כאילו הוא פה במחנה."
    "שומעים אותן ממרחק עצום," אמר רוברט ווילסון. "ממש מוזר מאיזה מרחק אפשר לשמוע אותן. נקווה שזה חתול ענקי שיש סיכוי לירות בו. המשרתים אמרו שמסתובב פה אחד גדול מאוד."
    "אם יש לי הזדמנות, איפה כדאי לפגוע בו," אמר מקומבר, "כדי לעצור אותו?"
    "בכתפיים," אמר ווילסון. "בצוואר אם תצליח. תשתדל לפגוע בעצמות. לשבור אותו."
    "אני מקווה לפגוע בו כמו שצריך," אמר מקומבר.
    "אתה יורה יפה מאוד," אמר לו ווילסון. "קח את הזמן. עד שתהיה בטוח לגביו. הירייה הראשונה היא החשובה."
    "מאיזה טווח זה יהיה?"
    "אי אפשר לדעת. גם האריה הוא צד בעניין. אל תירה עד שאתה קרוב מספיק כדי להיות בטוח."
    "פחות ממאה מטרים?" שאל מקומבר.
    ווילסון שלח לעברו מבט מהיר.
    "מאה מטר זה הגיוני. אולי נצטרך להתקרב קצת. לא הייתי מסתכן ויורה מרחוק יותר. מאה זה טווח יפה. תוכל לפגוע בו איפה שתרצה מטווח כזה. הנה באה המֶמסַהִיבּ."
    "בוקר טוב," היא אמרה. "אנחנו יוצאים בעקבות האריה?"
    "ברגע שתאכלי את ארוחת הבוקר שלך," אמר ווילסון. "איך את מרגישה?"
    "נפלא," אמרה. "אני מתרגשת מאוד."
    "אני אגש לראות שהכול מוכן." ווילסון קם ללכת ותוך שיצא שאג האריה שוב.
    "עושה הרבה רעש, הטיפוס הזה," אמר ווילסון. "אנחנו נשים לזה סוף."
    "מה הבעיה, פרנסיס?" שאלה אותו אשתו.
    "אין שום בעיה," אמר מקומבר.
    "כן, יש בעיה," אמרה. "ממה אתה עצבני?"
    "כלום," אמר.
    "ספר לי," הביטה בו. "אתה לא מרגיש טוב?"
    "השאגות המחורבנות האלה," אמר. "זה היה ככה כל הלילה, את יודעת."
    "למה לא הערת אותי?" אמרה. "הייתי נהנית לשמוע אותן."
    "אני חייב להרוג את הדבר הארור הזה," אמר מקומבר מתוך אומללות.
    "יופי, זה מה שבאנו לעשות פה, לא?"
    "כן. אבל אני עצבני. השאגות של הדבר הזה עולות לי על העצבים."
    "טוב, אז כמו שאמר ווילסון, תהרוג אותו ותשים סוף לשאגות שלו."
    "כן, יקירתי," אמר פרנסיס מקומבר. "זה נשמע קל, לא?"
    "אתה לא מפחד, נכון?"
    "כמובן שלא. אבל אני עצבני מזה שכל הלילה שמעתי אותו שואג."
    "אתה תהרוג אותו נהדר," היא אמרה. "אני בטוחה. אני כבר מתה לראות את זה."
    "תגמרי לאכול ונצא לדרך."
    "עוד אין אור," אמרה. "השעה הזאת מגוחכת."
    בדיוק באותו רגע שאג האריה שוב בנהמה מעומק החזה, שהפכה פתאום לזעזועים רוטטים גרוניים שעולים ומתגברים ונדמה היה שהיא מרעידה את האוויר ונגמרה באנחה ובנחרה מעומק החזה.
    "נשמע כאילו הוא כמעט פה," אמרה אשתו של מקומבר.
    "אלוהים," אמר מקומבר. "אני שונא את הרעש המחורבן הזה."
    "זה מרשים מאוד."
    "מרשים. מפחיד."
    רוברט ווילסון התקרב עכשיו, מחזיק את רובה הגיבְּס שלו, הקצר והמכוער, בעל הקנה המהמם בגודלו בקוטר 0.505, ומחייך מאוזן לאוזן.
    "בואו," אמר. "הספרינגפילד והרובה הגדול שלך אצל נושא-הנשק שלך. הכול נמצא כבר ברכב. יש לך כדורים?"
    "כן."
    "אני מוכנה," אמרה גברת מקומבר.
    "חייבים לגמור עם הרעש שהוא עושה," אמר ווילסון. "שב אתה מלפנים. המֶמסַהיבּ יכולה לשבת איתי פה מאחור."
    הם עלו לרכב ונעו באור השחר האפור לאורך גדת הנהר ובין העצים. מקומבר פתח את מכנס הרובה שלו וראה שיש לו כדורים מצופי מתכת, סגר את הבריח ונצר את הרובה. הוא ראה שידיו רועדות. הוא חיפש בכיסו כדורי ציד נוספים וליטף באצבעותיו את כדורי הציד בלולאות של היַרכּית שלו מלפנים. הוא הסתובב לעבר ווילסון שישב לצד אשתו במושב האחורי של הרכב הקופסתי וחסר הדלתות, שניהם מחייכים בהתרגשות, ואז רכן ווילסון לפנים ולחש: "תראה את הלשלשת של הציפורים. זה אומר שידידנו הזקן עזב את הטרף שלו."
    על הגדה המרוחקת של הערוץ, מעל לצמרות, ראה מקומבר נשרים חגים וצוללים מטה.
    "רוב הסיכויים שהוא יבוא לשתות פה בסביבה," לחש ווילסון. "לפני שהוא הולך לשכב לנוח. תפתח עיניים."
    הם התקדמו לאט לאורך גדת הערוץ הגבוהה שהתחתרה לעומק הקרקעית המסולעת והתפתלו בין העצים הגדולים תוך כדי נסיעה. מקומבר צָפָה על הגדה שמנגד ואז הרגיש כי ווילסון מחזיק בזרועו. הרכב נעצר.
    "הנה הוא," שמע את הלחישה. "לפנים ומימין לנו. צא ותוריד אותו. זה אריה נפלא."
    עכשיו ראה מקומבר את האריה. הוא עמד כשכל צדו כמעט מופנה אליהם, ראשו הענקי מורם ופונה לעברם. בריזת השחר נשבה מכיוונו והרטיטה מעט את רעמתו הכהה והאריה נראה עצום, צלליתו מצטיירת על תלולית הגדה באור הבוקר האפור, כתפיו כבדות, גופו הגלילי חלק ותפוח.
    "מה הטווח אליו?" שאל מקומבר והרים את רובהו.
    "בערך שבעים וחמישה. צא ותוריד אותו."
    "למה לא לירות מאיפה שאני?"
    "לא יורים באריה מרכב," שמע את ווילסון אומר באוזנו. "צא החוצה. הוא לא יישאר שם כל היום."
    מקומבר יצא מבעד לפתח הקעור שלצד המושב הקדמי, אל המדרגה, ואז ירד ארצה. האריה עמד עדיין והביט במלכותיות ובקור רוח לעבר העצם שבעיניו נראה רק כצללית תפוחה של מין קרנף-על. לא הגיע אליו ריח בני אדם והוא צפה לעבר העצם, מניע מעט את ראשו העצום מצד לצד. ואז, תוך כדי התבוננות בעצם, לא מפּחד אלא מתוך היסוס אם לרדת לשתות על שפת הנהר כשדבר כזה עומד מולו, הוא ראה דמות אדם מתנתקת מהעצם, והוא סובב את ראשו הכבד והניף את עצמו לעבר מחסה העצים ותוך כדי כך שמע קול נפץ וריסוק והרגיש בחבטה של קליע 7.62 מ"מ שנשך בצדו וקרע את בטנו בבחילה פתאומית וצורבת. הוא דהר, כבד, כפותיו גדולות, מטלטל בטן פצועה ומלאה, בין העצים לעבר העשב הגבוה והמחסה, והנפץ בא שוב ועבר מאחוריו וקרע את האוויר לגזרים. ואז היה עוד נפץ והוא חש את המכה שפגעה בצלעותיו האחוריות והמשיכה לחדור ולקרוע, ופתאום דם חם מוקצף בפיו, והוא שעט לעבר העשב הגבוה שם יוכל להשתופף ולא להתגלות ולהצליח לגרום לדבר הזה שעושה נפץ להתקרב מספיק כדי שיוכל לזנק על האיש שהחזיק בו.
    כשיצא מהרכב לא חשב מקומבר מה מרגיש האריה. הוא ידע רק שידיו רועדות וכשהתרחק מהרכב הצליח בקושי לגרום לרגליו לזוז. הן היו נוקשות באזור הירכיים, אבל יכול היה להרגיש את הרטט בשרירים. הוא הרים את הרובה, כיוון אל החיבור בין ראשו לכתפיו של האריה ולחץ על ההדק. כלום לא קרה למרות שהוא לחץ עד שחשב שאצבעו תישבר. אז הבין שהנִצרה סגורה וכשהנמיך את הרובה כדי להסיט את הנצרה הוא עשה עוד פסיעה קפואה לפנים, והאריה שראה את צלליתו ניתקת מצללית הרכב הסתובב ופתח בריצה, וכשירה מקומבר, הוא שמע וַואנק שפירושו שהכדור פגע; אבל האריה המשיך לרוץ. מקומבר ירה שנית וכולם ראו איך הכדור מרים נתז של עפר מאחורי האריה הדוהר. הוא ירה שוב, זוכר להנמיך קנה, וכולם שמעו את פגיעת הכדור, והאריה פתח בשעטה ונכנס אל העשב הגבוה לפני שהספיק מקומבר להחזיר את הבריח לפנים.
    מקומבר עמד שם אחוז בחילה, ידיו שהחזיקו בספרינגפילד הטעון עדיין רועדות, ואשתו ורוברט ווילסון ניצבו לצדו. עמדו שם גם שני נושאי-הנשק ופטפטו בשפת וַוקָאמבָּה.
    "פגעתי בו," אמר מקומבר. "פגעתי בו פעמיים."
    "ירית לו בבטן ופגעת גם איפשהו מאחור," אמר ווילסון בחוסר התלהבות. נושאי-הנשק נראו חמוּרי-סבר. הם השתתקו עכשיו.
    "יכול להיות שהרגת אותו," המשיך ווילסון. "ניאלץ להמתין קצת לפני שניכנס לבדוק."
    "מה זאת אומרת?"
    "ניתן לו להיחלש לפני שניכנס בעקבותיו."
    "אה," אמר מקומבר.
    "הוא ממש יופי של אריה," אמר ווילסון בעליזות. "אבל הוא נכנס למקום לא טוב."
    "מה לא טוב בו?"
    "לא תראה אותו עד שתהיה מעליו."
    "אה," אמר מקומבר.
    "קדימה," אמר ווילסון. "המֶמסַהיבּ יכולה להישאר פה ברכב. אנחנו ניגש לבדוק את עקבות הדם."
    "תישארי פה, מרגוט," אמר מקומבר לאשתו. פיו היה יבש מאוד וקשה היה לו לדבר.
    "למה?" היא שאלה.
    "אנחנו הולכים לבדוק," אמר ווילסון. "תישארי כאן. מפֹּה את יכולה לראות אפילו יותר טוב."
    "בסדר."
    ווילסון דיבר אל הנהג בסוואהילי. הוא הנהן ואמר, "כן, בְּוַואנָה."
    אחר כך הם ירדו במדרון הגדה התלול וחצו את הזרם, טיפסו על הסלעים ועקפו אותם ועלו בגדה שמנגד, מושכים את עצמם כלפי מעלה בהיאחזם בשורשים בולטים, והלכו לאורך הגדה עד שמצאו את המקום שבו דהר האריה כשירה בו מקומבר בפעם הראשונה. דם כהה היה על העשב הנמוך שעליו הצביעו נושאי-הנשק כשבידיהם גבעולי עשב, והדם נמשך הלאה אל מאחורי העצים שעל גדת הנהר.
    "מה אנחנו עושים?" שאל מקומבר.
    "אין הרבה ברירה," אמר ווילסון. "אי אפשר להביא את הרכב. הגדה תלולה מדי. ניתן לו להתייבש שם קצת ואז אתה ואני ניכנס ונחפש אותו."
    "אנחנו יכולים להבעיר את העשב?" שאל מקומבר.
    "ירוק מדי."
    "אפשר לשלוח מישהו שיבריח אותו לכיווננו?"
    ווילסון נתן בו מבט ביקורתי. "כמובן שאפשר," אמר. "אבל יש בזה משהו רצחני. תבין, אנחנו יודעים שהאריה פצוע. אפשר לכוון אריה לא פצוע - הוא יברח מהרעש קדימה - אבל אריה פצוע יתקוף. לא תראה אותו עד שתהיה ממש עליו. הוא ישַטַּח את עצמו לגמרי מאחורי מחסה שייראה לך קטן מדי בשביל ארנבת. גם אי אפשר לשלוח את המשרתים למשימה מהסוג הזה. אין ספק שמישהו יחטוף."
    "מה לגבי נושאי-הנשק?"
    "אה, הם ייכנסו איתנו. זה השַאוּרי שלהם. הם חתמו על זה. אבל הם לא נראים מאוד מאושרים, מה?"
    "אני לא רוצה להיכנס לשם," אמר מקומבר. זה נפלט לו לפני שהבחין שאמר את זה.
    "גם אני לא," אמר ווילסון בחדווה רבה. "אבל אין ברירה." ואז, במחשבה שנייה, העיף מבט במקומבר והבחין פתאום איך הוא רועד ובמראה פניו מעורר-הרחמים.
    "אתה לא חייב להיכנס, כמובן," אמר. "לשם כך שוכרים את שירוּתי, אתה יודע. לכן אני יקר כל-כך."
    "אתה רוצה להגיד שתיכנס לשם לבדך? למה שלא נשאיר אותו שם?"
    רוברט ווילסון, שהיה עסוק לגמרי באריה ובבעיה שהציב בפניו ולא חשב על מקומבר חוץ מלציין לעצמו שהוא די נפוח, הרגיש פתאום כאילו פתח את הדלת הלא-נכונה במלון וראה משהו מגונה.
    "לְמה אתה מתכוון?"
    "למה לא פשוט לעזוב אותו?"
    "אתה מתכוון שנמשיך לרדוף אחריו כאילו הוא לא נפצע?"
    "לא. פשוט נרד מהעניין."
    "לא עושים דבר כזה."
    "למה לא?"
    "ראשית כול, אין ספק שהוא סובל. שנית, מישהו אחר עלול להיתקל בו."
    "הבנתי."
    "אבל אתה לא חייב להשתתף בזה."
    "הייתי רוצה להשתתף," אמר מקומבר. "אני פשוט פוחד, אתה יודע."
    "אני אלך ראשון כשניכנס," אמר ווילסון, "קוֹנגוֹני יגשש. אתה תלך מאחורי וקצת בצד. רוב הסיכויים שנשמע אותו נוהם. אם נראה אותו, נירה שנינו. אל תדאג בכלל. אני אחפה עליך. בעצם, אתה יודע, אולי כדאי שלא תבוא. אולי עדיף. למה שלא תצטרף למֶמסַהיבּ ואני פשוט אגמור עם זה?"
    "לא. אני רוצה לבוא."
    "בסדר גמור," אמר ווילסון. "אבל אל תבוא אם אתה לא רוצה. מפֹּה זה השַאוּרי שלי, אתה יודע."
    "אני רוצה לבוא," אמר מקומבר.
    הם ישבו מתחת לעץ ועישנו.
    "רוצה ללכת לדבר עם המֶמסַהיבּ בזמן שאנחנו מחכים?" שאל ווילסון.
    "לא."
    "אני רק אקפוץ לומר לה שתחכה בסבלנות."
    "טוב," אמר מקומבר. הוא ישב לו, מזיע בבתי השחי, פיו יבש, תחושה חלולה בבטנו, רוצה לאזור אומץ לומר לווילסון שייכנס ויגמור את האריה בלעדיו. הוא לא יכול היה לדעת שווילסון זועם משום שלא הבחין מוקדם יותר במצב שבו הוא נתון ולא שלח אותו בחזרה אל אשתו. הוא ישב שם ואז ווילסון חזר.
    "הרובה הגדול שלך אצלי," אמר. "קח אותו. נָתַנּוּ לו מספיק זמן, לדעתי. בוא."
    מקומבר לקח את הרובה הגדול ואז אמר ווילסון:
    "תישאר מאחורי ובערך חמישה מטר מימין לי ותעשה בדיוק מה שאני אומר לך." אחר כך דיבר בסוואהילי עם שני נושאי-הנשק, שנראו כהתגלמות העצב הקודר.
    "קדימה," אמר.
    "אפשר לקבל קצת מים?" שאל מקומבר. ווילסון אמר משהו לנושא-הנשק המבוגר יותר, שנשא מימיה בחגורתו, והאיש שלף אותה, פתח את הפקק והגיש אותה למקומבר, שלקח אותה והבחין עד כמה היא כבדה ועד כמה כיסוי הלבד מותיר תחושה שעירה ומזויפת בידיו. הוא הרים אותה ושתה והביט קדימה אל העשב הגבוה והעצים שטוחי הצמרת שמאחוריו. בריזה נשבה לעברם והעשב נע כגלים ברוח. הוא הביט בנושא-הנשק והבחין שגם נושא-הנשק סובל מרוב פחד.
    במרחק שלושים וחמישה מטרים בתוך העשב שכב האריה הגדול משוטח לכל אורכו, צמוד לקרקע. אוזניו היו משוכות לאחור והתנועה היחידה שעשה היתה עווית קלה, מעלה-מטה, של זנבו הארוך שבקצהו כפתור שיער שחור. הוא נדחק לפינה ברגע שהגיע למחבוא הזה והפצע ייסר את חלל בטנו המלאה והחליש את ריאותיו שהעלו לפיו שכבה דקה של אדום קצפי בכל נשימה. צלעותיו היו רטובות וחמות וזבובים נצמדו לפתחי הכניסה הקטנים שיצרו הקליעים בעורו החום-כתום, ועיניו הצהובות הגדולות, מצומצמות מרוב שנאה, הביטו היישר לפנים, ממצמצות רק כאשר בא הכאב עם הנשימה, וציפורניו חפרו באדמה הרכה, הקלויה. כל כולו, הכאב, הייסורים, השנאה וכל הכוח שנותר בו, התהדקו לכלל ריכוז מוחלט לקראת הסתערות. הוא שמע את האנשים מדברים והוא המתין, מכַנס את כל-כולו לקראת מוּכנוּת לתקיפה ברגע שייכנסו האנשים לתוך העשב הגבוה. ברגע ששמע את קולותיהם התקשח זנבו וחדל לקפצץ מעלה-מטה, וכאשר נכנסו אל שולי העשב השמיע האריה גניחת שיעול והסתער.
    קונגוני, נושא-הנשק המבוגר, היה מוביל ומגשש אחר עקבות הדם, ווילסון סורק את העשב בחיפוש אחר תנועה כלשהי, רובהו הגדול בהיכון, נושא-הנשק השני צופה לפנים ומאזין, מקומבר קרוב אל ווילסון, רובהו דרוך: רק נכנסו אל תוך העשב וכבר שמע מקומבר את גניחת השיעול החנוקה מדם וראה את תנועת הזינוק המאווששת בעשב. ובבלי דעת מצא את עצמו רץ; רץ בטירוף, בבהלה גלויה לעין כול, רץ לעבר הנהר.
    הוא שמע את ה-קא-רא-ווֹנג! מהרובה הגדול של ווילסון, ואחרי זה עוד נפץ קאראווֹנג! וכשהסב את ראשו ראה את האריה, מראהו מחריד, כאילו מחצית ראשו חסרה, זוחל לעבר ווילסון בשיפולי העשב הגבוה בעוד האיש אדום-הפנים מתַפעל את הבריח ברובהו הקצר והמכוער ומכוון היטב ועוד רעם קאראווֹנג! בוקע מהלוע, והגוש הכבד, הצהוב הזוחל שנותר מהאריה התאבּן והראש העצום שהושחת נטה לפנים ומקומבר, שעמד לבדו בקרחת-היער שאליה ברח, מחזיק ברובהו הטעון, ושני הגברים השחורים והגבר הלבן מביטים לעברו בבוז, הבין שהאריה מת. הוא ניגש לעבר ווילסון, כל קומתו הגבוהה כמו נזופה וחשופה, ואז הביט בו ווילסון ואמר:
    "רוצה לצלם תמונות?"
    "לא," אמר.
    זה כל מה שנאמר עד שהגיעו אל הרכב. אז אמר ווילסון:
    "יופי של אריה. המשרתים יפשטו את העור. כדאי שנישאר פה בצל."
    אשתו של מקומבר לא הביטה בו והוא לא הביט בה והוא התיישב לידה במושב האחורי ובמושב הקדמי התיישב ווילסון. לרגע אחד הוא שלח את ידו ואחז בידה של אשתו מבלי להביט בה והיא משכה את ידה מידו. כשהביט מעבר לנהר למקום שבו פשטו נושאי-הנשק את עורו של האריה מעליו הבין שהיא יכלה לראות מפה את כל העסק. בעודם יושבים כך שלחה אשתו את ידה לפנים והניחה אותה על כתפו של ווילסון. הוא הסתובב והיא רכנה לפנים מעל המושב הנמוך יותר ונישקה אותו על פיו.
    "הו, רגע-רגע," אמר ווילסון, ונהפך לאדום עוד יותר מצבעו הטבעי השזוף.
    "מר רוברט ווילסון," היא אמרה. "מר רוברט ווילסון אדום הפנים והיפה."
    ואז התיישבה בחזרה לצד מקומבר והביטה לעברו השני של הנהר שם שכב האריה, רגליו הקדמיות מורמות, שריריהן מלבינים ומנוקדים בגידים, בטנו נפוחה ולבנה, בעוד הגברים השחורים מנתקים בשר מעורו. לבסוף הביאו נושאי-הנשק את העור, רטוב וכבד, ועלו איתו מאחור, מגלגלים אותו בטרם ייכנסו, והרכב יצא לדרך. איש לא אמר כלום עד שחזרו למחנה.
    זה היה הסיפור עם האריה. מקומבר לא ידע איך הרגיש האריה לפני שיצא להסתער, וגם לא איך הרגיש כשפגעה בפיו המכה המדהימה של ה-0.505 במהירות לוע של שתי טונות, ולא ידע מה גרם לו להמשיך לרוץ לאחר מכן, כשקרע אותו לגזרים הרעם השני וריסק את חלקו האחורי והוא זחל לעבר הנֵפץ של הדבר הרועם שחיסל אותו. ווילסון ידע משהו על כך וביטא זאת כשאמר: "יופי של אריה," אבל גם על מה שמרגיש ווילסון לגבי דברים לא ידע מקומבר כלום. הוא לא ידע מה הרגישה אשתו מלבד העובדה שהיא גמרה איתו.
    אשתו כבר גמרה איתו בעבר אבל זה לא החזיק מעמד. הוא היה עשיר מאוד, ועמד להיות עשיר עוד יותר, והוא הבין שהיא לא תעזוב אותו כל עוד זה המצב. זה היה אחד הדברים המעטים שבאמת הבין בהם. הוא הבין בעניין הזה, הוא הבין באופנועים - הדבר הראשון שהבין בו - הבין במכוניות, בציד ברווזים, בדַיִג, דֵיג טרוטות, דֵיג סלמון ודיג במים עמוקים, הבין בתיאורי סקס בספרים, המון ספרים, יותר מדי ספרים, הבין בכל משחקי הכדור, בכלבים, לא הבין הרבה בסוסים, הבין בלשמור על הכסף שלו, הבין במרבית הדברים האחרים שהעסיקו את עולמו, והבין בכך שאשתו לא תעזוב אותו. אשתו היתה יפהפייה אמיתית, ובאפריקה נחשבה עדיין ליפהפייה אמיתית, אבל בבית היא כבר לא היתה יפהפייה מספיק כדי שתוכל לעזוב אותו ולשפר את מצבה והיא היתה מוּדעת לכך והוא היה מוּדע לכך. היא החמיצה את ההזדמנות שלה לעזוב אותו והוא ידע את זה. אילו היה מקומבר מצליח יותר עם נשים, יתכן שאשתו היתה מתחילה לחשוש שאולי ישיג לעצמו אשה חדשה ויפה; אבל היא הכירה אותו מספיק כדי שלא תיאלץ לדאוג בקשר אליו. חוץ מזה היתה בו מידה רבה של סובלנות שנחשבה לתכונתו החביבה ביותר, רק שהיתה זו תכונתו המרושעת ביותר.
    בסך הכול הם נחשבו לזוג שנשוי באושר יחסי, מהזוגות האלה שתמיד יש שמועות על כך שהם נפרדים אבל זה אף פעם לא קורה וכפי שניסח זאת רכילאי אחד בטורו, הם הוסיפו לרומן מעורר-הקנאה והבלתי-נגמר ביניהם יותר מאשר קמצוץ של הרפתקה בכך שיצאו לספארי במה שנודע כ"אפריקה האפלה", עד שבני הזוג ג'ונסון* האירו אותה על המון מסכי כסף בסרטים שבהם רדפו אחרי סימבָּה האריה הזקן, אחרי עדרי בַּפאלו, אחרי טֶמבּוֹ הפיל וגם אספו פרטים שיהיו מוצגים במוזיאון הטבע. אותו בעל טור דיווח בעבר שלוש פעמים לפחות שהם על סף והם אכן היו על סף. אבל הם תמיד השלימו. לאיחוד ביניהם היה בסיס איתן. מרגוט היתה יפה מכדי שמקומבר יתגרש ממנה ולמקומבר היה יותר מדי כסף מכדי שמרגוט תעזוב אותו אי פעם.
    [* מרטין ואוסה ג'ונסון ערכו מסעות ספארי מצולמים בשנות ה-20 וה-30 למאה העשרים.]
    השעה היתה כעת שלוש לפנות בוקר ופרנסיס מקומבר, שישן קצת אחרי שחדל לחשוב על האריה, והתעורר ונרדם שוב, התעורר לפתע, מבועת מחלום שבו אריה עם ראש מלא דם עומד מעליו, וכשהקשיב ללבו הדופק בחוזקה הבחין שאשתו איננה נמצאת במיטת השדה השנייה שבאוהל. עם הידיעה הזאת הוא שכב עֵר במשך שעתיים.

    בתום השעתיים הללו נכנסה אשתו לאוהל, הרימה את כילת היתושים שלה וזחלה בנוחות למיטה.
    "איפה היית?" שאל מקומבר באפלה.
    "שלום," אמרה. "אתה עֵר?"
    "איפה היית?"
    "סתם יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר."
    "לשאוף אוויר, בטח."
    "מה אתה רוצה שאגיד, יקירי?"
    "איפה היית?"
    "יצאתי לשאוף אוויר."
    "אז ככה קוראים לזה עכשיו. את באמת כלבה."
    "יופי, ואתה פחדן."
    "בסדר," אמר. "אז מה?"
    "אז כלום, מבחינתי. אבל בוא לא נדבר בבקשה, יקירי, כי אני באמת רוצה לישון."
    "את חושבת שאני מוכן לאכול כל דבר."
    "אני יודעת שאתה מוכן, מתוק."
    "טוב, אז אני לא מוכן."
    "בבקשה, יקירי, בוא נפסיק לדבר. אני ממש עייפה."
    "לא אמורים היו לקרות דברים כאלה. הבטחת שלא יקרו."
    "נו, אז עכשיו קרו," אמרה במתיקות.
    "אמרת שאם נצא לטיול הזה לא יקרו כאלה דברים. הבטחת."
    "כן, יקירי. רציתי שזה יהיה ככה. אבל הטיול השתבש אתמול. חייבים לדבר על זה?"
    "את לא עוצרת בעצמך כשיש לך הזדמנות, מה?"
    "בוא נפסיק לדבר בבקשה. אני כל-כך עייפה, יקירי."
    "אני מתכוון לדבר."
    "אז אל תשים לב אלי, כי אני הולכת לישון." וכך עשתה.
    בארוחת הבוקר התיישבו שלושתם לשולחן בטרם יעלה אור היום ולפרנסיס מקומבר התברר שמכל הגברים הרבים ששנא, את רוברט ווילסון שנא יותר מכול.
    "ישנת טוב?" שאל ווילסון בקולו הגרוני, ממלא את מקטרתו.
    "ואתה?"
    "מעולה," אמר לו הצייד הלבן.
    בן זונה, חשב מקומבר, בן זונה שחצן.
    סימן שהיא העירה אותו כשחזרה לאוהל, חשב ווילסון, והביט בשניהם בעיניו הצרות, הקרות. טוב, למה שהוא לא ישים את אשתו במקום שלה? מה הוא חושב שאני, פסל של קדוש מחורבן על הקיר? שיחזיק אותה במקום שלה. זאת אשמתו הבלעדית.
    "אתה חושב שנמצא עדר בַּפאלו?" שאלה מרגוט, והרחיקה מעליה צלחת מלאה משמשים.
    "יש סיכוי," אמר ווילסון וחייך אליה. "אולי תישארי במחנה?"
    "בעד שום הון לא," אמרה לו.
    "אולי תצווה עליה להישאר במחנה?" אמר ווילסון למקומבר.
    "תצווה עליה אתה," אמר מקומבר בקרירות.
    "בואו נפסיק עם הצווים. וגם," פנתה אל מקומבר, "עם שאר השטויות, פרנסיס," אמרה מרגוט בנועם רב.
    "אתה מוכן לצאת?" שאל מקומבר.
    "מתי שתגיד," אמר ווילסון. "אתה רוצה שהמֶמסַהיבּ תבוא?"
    "זה משנה בכלל אם אני רוצה או לא?"
    לעזאזל עם זה, חשב רוברט ווילסון. שיילך הכול לאלף עזאזלים. זה מה שהולך להיות. טוב, אז זה מה שהולך להיות, כנראה.
    "לא משנה בכלל," הוא אמר.
    "אולי תרצה אתה להישאר איתה במחנה ותיתן לי לצאת לצוד את הבַּפאלו?" שאל מקומבר.
    "אי אפשר," אמר ווילסון. "אני במקומך לא הייתי מדבר שטויות."
    "אני לא מדבר שטויות. אני נגעל."
    "נגעל זאת מִלה לא יפה."
    "פרנסיס, אתה מוכן בבקשה לנסות לדבר בהגיון," אמרה אשתו.
    "אני מדבר יותר מדי בהגיון לעזאזל," אמר מקומבר. "אכלת פעם אוכל מגעיל כל-כך?"
    "יש בעיות עם האוכל?" שאל ווילסון בשקט.
    "לא יותר מאשר עם כל שאר הדברים."
    "אני במקומך הייתי לוקח את עצמי בידיים, ידידי," אמר ווילסון מאוד בשקט. "יש משרת שמגיש לשולחן שמבין קצת אנגלית."
    "לעזאזל איתו."
    ווילסון קם על רגליו ותוך שהוא פולט עשן ממקטרתו התרחק בנחת ואמר כמה מלים בסוואהילי לאחד מנושאי-הנשק שעמד והמתין לו. מקומבר ואשתו המשיכו לשבת ליד השולחן. הוא בהה בספל הקפה שלו.
    "אם תעשה סצינות אני עוזבת אותך, יקירי," אמרה מרגוט בשקט.
    "לא, את לא תעזבי."
    "אתה יכול לנסות ולראות."
    "את לא תעזבי אותי."
    "לא," היא אמרה. "אני לא אעזוב אותך ואתה תתנהג יפה."
    "להתנהג יפה? את באמת מרשה לעצמך. להתנהג יפה."
    "כן. תתנהג יפה."
    "למה שלא תנסי אַת להתנהג יפה?"
    "הרבה זמן ניסיתי להתנהג יפה. הרבה מאוד זמן."
    "שונא את החזיר אדום-הפנים הזה," אמר מקומבר. "אני מתעב את עצם המראה שלו."
    "הוא דווקא מאוד נחמד."
    "הו, תסתמי," מקומבר צעק כמעט. בדיוק אז התקרב הרכב ועצר לפני אוהל האוכל והנהג ושני נושאי-הנשק ירדו. ווילסון ניגש והביט בבעל ובאשה שישבו ליד השולחן.
    "נצא לצוד?" שאל.
    "כן," אמר מקומבר וקם על רגליו. "כן."
    "כדאי להביא סוודר. יהיה קריר ברכב," אמר ווילסון.
    "אני אקח את מעיל העור שלי," אמרה מרגוט.
    "הוא אצל המשרת," אמר לה ווילסון. הוא עלה למושב הקדמי לצד הנהג ופרנסיס מקומבר ואשתו ישבו, מבלי לדבר דבר, במושב האחורי.
    רק נקווה שלא יעלה בדעתו של האידיוט הזה לפוצץ לי את הראש מאחור, חשב ווילסון. נשים הן באמת מטרד בספארי.
    באור הבוקר האפור התאמץ הרכב לחצות את הנהר במקום רדוד שקרקעיתו מכוסה חצץ ואז טיפס, נטוי במעלה הגדה התלולה, שם הורה ווילסון יום קודם לחפור ולפַנות דרך כדי שיוכלו להגיע אל שטחי הגבעות המיוערות הדומות לפארק.
    זה בוקר טוב, חשב ווילסון. הטל היה כבד ומצטבר וכשעברו הגלגלים בעשב ובין שיחים נמוכים הוא הריח את ניחוח השרכים המעוכים. היה זה ניחוח שהזכיר לוּאִיזה והוא אהב את ריח הבוקר המוקדם של הטל, את השרכים הנמעכים ואת מראה גזעי העצים שנראים שחורים מבעד לערפילי השחר, בעוד הרכב מתקדם במרחבים נטולי השבילים. הוא חדל לחשוב עכשיו על השניים במושב האחורי וחשב על הבּפאלו. עדר הבּפאלו שאותו חיפש שהה בשעות היום בביצה עם צמחייה סבוכה שבה אי אפשר לכוון ולירות בהם, אבל בלילה הם יצאו לרעות בשטחים הפתוחים ואם יצליח להיכנס עם הרכב בינם לבין הביצה שלהם, יש למקומבר סיכוי טוב לפגוע בהם בשטח פתוח. הוא לא רצה לצוד בּפאלו עם מקומבר בסבך הצפוף. הוא לא רצה לצוד עם מקומבר בכלל, לא בּפאלו ולא שום דבר אחר, אבל הוא היה צייד מקצועי וכבר יצא לו בזמנו לצוד עם כמה טיפוסים חריגים. אם יצודו היום בּפאלו יישאר לצוד רק קרנף והבחור המסכן יעבור את החלק המסוכן של הציד והדברים ישתפרו. הוא לא התכוון להתעסק יותר עם האשה ומקומבר יתגבר גם על זה. כפי הנראה התנסה בזה לא מעט בעבר. איזה מסכן. בטח יש לו שיטה להתגבר על העניין. טוב, זאת אשמתו הבלעדית של המסכן.
    הוא, רוברט ווילסון, היה מצויד במיטת-שדה כפולה כשיצא לספארי, על מנת לארח בה פירות הנושרים אל חיקו. הוא עבד כצייד עבור קליינטורה מסוימת: החוג הבינלאומי, המהיר, הספורטיבי, שהנשים שבו הרגישו שלא קיבלו את התמורה המלאה לכספן אלא אם כן חלקו את מיטת-השדה הזאת עם הצייד הלבן. הוא בז לאנשים הללו כשהיה רחוק מהם, אם כי בשעתו הוא די חיבב כמה מהם, אבל הוא התפרנס מהם; וכל עוד שכרו את שירוּתיו, הסטנדרטים שלהם היו הסטנדרטים שלו.
    הוא קיבל את הסטנדרטים האלה על עצמו בכל המובנים, מלבד בציד. היו לו סטנדרטים משלו בעניין הריגת בעלי חיים והם יכלו למלא אחר הסטנדרטים הללו או למצוא מישהו אחר שילווה אותם בציד. והוא ידע שהם כיבדו אותו בשל כך. אבל המקומבר הזה הוא טיפוס מוזר. בחיי שהוא מוזר. ובקשר לאשה. נו, האשה. כן, האשה. הממ, האשה. טוב, הוא יורד מכל זה. הוא פנה והביט בהם. מקומבר ישב קודר וזועם. מרגוט חייכה אליו. היא נראתה צעירה יותר היום, תמימה ורעננה יותר ולא עם היופי המקצועי כל-כך שלה. מה מתחולל בעמקי לִבה רק אלוהים יודע, חשב ווילסון. היא לא דיברה הרבה בלילה. ועם זאת, תענוג לראות אותה.
    הרכב טיפס במעלה קטן והמשיך ועבר בין העצים ואז יצא למרחב שמזכיר ערבות עשב ונצמד למחסה העצים הקרובים לשולי המרחב, בעוד הנהג נוסע לאט ומאפשר לווילסון לצפות היטב לאורך הערבה ולרוחבה. הוא עצר את הרכב וסרק את השטח במשקפת השדה שלו. אחר כך סימן לנהג להמשיך והרכב התקדם לאט, כשהנהג נזהר משוּחות של חזירי-היבלות ועוקף את תִלי הבוץ שבנו הנמלים. ואז, כשהביט על פני המרחב, הסתובב ווילסון פתאום ואמר:
    "אלוהים, הנה הם!"
    וכשהביט לאן שהצביע ווילסון, בעוד ווילסון מדבר עם הנהג בסוואהילי מהירה והרכב מזנק קדימה, ראה מקומבר שלוש חיות שחורות ועצומות אשר כובדן המוארך גרם להן להיראות כמו גלילים כמעט, כמו מכליות גדולות ושחורות, והן מתקדמות בדהרה בקצה הרחוק של הערבה הפתוחה. הן נעו בדהרה קשת-עורף של גוף נוקשה והוא יכול היה לראות את הקרניים השחורות והמשוכות כלפי מעלה שעל ראשיהן בעודן דוהרות בראשים שלוחים לפנים; ראשיהן לא נעו.
    "שלושה זכרים זקנים," אמר ווילסון. "נחתוך אותם לפני שיגיעו לביצה."
    הרכב שעט על פני המרחב במהירות פראית של שבעים קמ"ש ומול עיניו של מקומבר הלכו הבּפאלו וגדלו וגדלו עד שהצליח להבחין במראהו האפור, הקירח, מוכה השחין של אחד הזכרים ובכך שצווארו מחובר לכתפיו ובשחור הבוהק של קרניו בעודו דוהר מעט מאחורי האחרים שכאילו התמכרו לקצב הקבוע של הדהרה המיטלטלת; ואחר כך, בעוד הרכב מתנדנד כאילו קפץ ועלה על כביש, הם הלכו והתקרבו והוא ראה את הגמלוניות המיטלטלת של הפר, ואת האבק על עורו דליל-השיער, את עטרת הקרניים הרחבות ואת חרטומו רחב-הנחיריים המָשוּך לפנים, והוא הרים את רובהו ואז ווילסון צעק: "לא מהרכב, טומטום!" ולא היה בו פחד, רק שנאה לווילסון, וכשהבלמים נלחצו והרכב המשיך והחליק, מתנודד הצדה כמעט עד לעצירה מוחלטת ומצד אחד קפץ ווילסון והוא מהצד השני, ומעד כשפגעו רגליו באדמה שעדיין היתה רצה במהירות, ואז הוא ירה אל הפר שהמשיך להתרחק, ושמע את הוואנק של הכדורים שפוגעים בו, ורוקן את הרובה שלו עליו בעודו ממשיך להתרחק בקצב קבוע, ובסוף נזכר לכוון את הירי קדימה אל הכתפיים, ותוך התעסקות בטעינת כדורים, ראה שהפר נפל. כרע על ברכיו, ראשו מתגלגל, וכשראה ששני האחרים דוהרים עדיין הוא ירה אל המוביל ופגע בו. הוא ירה שוב והחטיא ושמע את רעם הקאראווֹנג! כשווילסון ירה וראה את הפר המוביל מחליק לפנים ונופל על חרטומו.
    "תירה באחרון," אמר ווילסון. "למדת איך לירות!"
    אבל הפר האחרון התקדם בקצב קבוע באותה דהרה והוא החטיא, מרים נתז של עפר, וגם ווילסון החטיא והאבק התרומם בענן ואז צעק ווילסון: "קדימה. הוא רחוק מדי!" ואחז בזרועו והם שוב היו ברכב, ווילסון ומקומבר, נתלים מהצדדים וטסים תוך טלטלות על חתחתי האדמה, סוגרים את המרחק על השעטה הקצבית, הישרה, כבדת-הצוואר והחותרת-לפנים של הפר.
    הם היו מאחוריו ומקומבר טען כדורים ברובהו, מפיל תרמילים לארץ, גורם למעצור, משחרר את המעצור, וכשהשיגו כמעט את הפר צווח ווילסון: "עצור!" והרכב החליק עד שכמעט התהפך ומקומבר עף קדימה ונחת על הרגליים, חבט בבריח וירה כשהוא מכוון קדימה עד כמה שאפשר על פני הגב השחור המעוגל והשועט, כיוון וירה שוב, ואז שוב, ואז שוב, והכדורים, שפגעו כולם, לא היתה להם כל השפעה על הבּפאלו, עד כמה שהבחין. ואז ירה ווילסון, והרעם החריש את אוזניו, והוא ראה שהפר מתנודד. מקומבר ירה שוב, מכוון היטב, ואז נפל הפר, על הברכיים.
    "בסדר גמור," אמר ווילסון. "עבודה טובה. זה מספר שלוש."
    מקומבר הרגיש התרוממות-רוח שיכורה.
    "כמה פעמים ירית?" שאל.
    "רק שלוש," אמר ווילסון. "אתה הרגת את הפר הראשון. הכי גדול. אני עזרתי לך לגמור את שני האחרים. פחדתי שהם ייכנסו למחסה. אתה הרגת אותם. אני רק ניקיתי קצת אחריך. ירית יפה מאוד."
    "בוא נחזור לרכב," אמר מקומבר. "אני רוצה לשתות."
    "צריך קודם לגמור עם הבּפאלו הזה," אמר לו ווילסון. הבּפאלו היה על ברכיו וטלטל את ראשו בכעס וגעה בחמת-זעם רועמת, מצומצם-עיניים, כשהתקרבו לעברו.
    "תבדוק שהוא לא קם," אמר ווילסון. ואחר כך: "תבוא קצת מהצד ותן לו בצוואר, ממש מאחורי האוזן."
    מקומבר כיוון היטב אל מרכז הצוואר העצום, הרוטט מרוב זעם, וירה. עם הירייה נפל הראש לפנים.
    "זה מספיק," אמר ווילסון. "פגעת בעמוד השדרה. חתיכת משהו הם נראים, מה?"
    "בוא נלך לשתות," אמר מקומבר. אף פעם בחייו לא הרגיש טוב כל-כך.
    אשתו של מקומבר ישבה ברכב ופניה חיוורים מאוד. "היית נפלא, יקירי," אמרה למקומבר. "איזו חוויה."
    "היה לך קשה?" שאל ווילסון.
    "זה היה מבהיל. בחיים לא פחדתי כל-כך."
    "בואו נשתה כולנו," אמר מקומבר.
    "בהחלט," אמר ווילסון. "תן למֶמסַהיבּ." היא שתתה את הוויסקי הנקי מתוך הבקבוק השטוח ונרעדה מעט כשבלעה. היא נתנה את הבקבוק למקומבר, שנתן אותו לווילסון.
    "זה היה מרגש נורא," אמרה. "זה עשה לי כאב ראש איום. אבל לא ידעתי שמותר לירות בהם מֵרכבים."
    "אף אחד לא ירה מהרכב," אמר ווילסון בקרירות.
    "התכוונתי, לרדוף אחריהם ברכב."
    "בדרך כלל לא הייתי עושה את זה," אמר ווילסון. "אבל תוך כדי מרדף זה נראה לי די הוגן. בנסיעה במישור שכולו מלא שוחות וכל מיני עניינים לקחנו סיכון יותר מאשר בציד ברגל. הבּפאלו יכול היה להסתער עלינו בכל פעם שירינו אילו רצה. נתנו לו הזדמנות. אבל לא הייתי מדבר על זה עם אף אחד. זה לא חוקי, אם לזה התכוונת."
    "לי זה נראה מאוד לא הוגן," אמרה מרגוט, "לרדוף אחרי היצורים הגדולים וחסרי הישע האלה עם רכב."
    "נראה לך?" אמר ווילסון.
    "מה יקרה אם ישמעו על כך בניירובי?"
    "אאבד את הרשיון שלי, בתור התחלה. יהיו אי-נעימויות כאלה ואחרות," אמר ווילסון ולגם מן הבקבוק. "אשאר בלי פרנסה."
    "באמת?"
    "כן, באמת."
    "יופי," אמר מקומבר, וחייך לראשונה באותו יום. "עכשיו יש לה נשק נגדך."
    "אתה מתנסח כל-כך יפה, פרנסיס," אמרה מרגוט מקומבר. ווילסון הביט בשניהם. אם הומו מתחתן עם כלבה, חשב לעצמו, איזה מין ילדים ייוולדו להם? מה שאמר היה: "חסר לנו נושא-נשק אחד. שמתם לב?"
    "אוי ואבוי, לא," אמר מקומבר.
    "הנה הוא בא," אמר ווילסון. "הוא בסדר. כנראה נפל כשהתרחקנו מהפר הראשון."
    נושא-הנשק המבוגר קרב אליהם צולע, בכובעו המקומט, יַרכּית חאקי, מכנסיים קצרים וסנדלי גומי, בפרצוף מדוכא, אחוז בחילה. כשהתקרב אליהם צעק אל ווילסון בסוואהילי וכולם הבחינו בשינוי שהתחולל בפניו של הצייד הלבן.
    "מה הוא אומר?" שאלה מרגוט.
    "הוא אומר שהפר הראשון קם ונכנס אל תוך הסבך," אמר ווילסון וקולו נטול הבעה.
    "הו," אמר מקומבר בפנים ללא הבעה.
    "אז זה יהיה בדיוק כמו עם האריה," אמרה מרגוט, כולה ציפייה.
    "זה לא יהיה כמו עם האריה, אפילו לא טיפה, לעזאזל," אמר לה ווילסון. "תרצה עוד לגימה, מקומבר?"
    "תודה, כן," אמר מקומבר. הוא ציפה שתחזור אליו ההרגשה שהיתה לו לגבי האריה, אבל היא לא חזרה. לראשונה בחייו הרגיש שהוא לא מפחד בכלל. במקום פחד היתה בו תחושת הִתעלוּת גמורה.
    "ניגש להעיף מבט בפר השני," אמר ווילסון. "אני אגיד לנהג להכניס את הרכב לצל."
    "מה אתם הולכים לעשות?" שאלה מרגרט מקומבר.
    "לראות את הבּפאלו," אמר ווילסון.
    "אני באה."
    "בואי."
    שלושתם ניגשו למקום שבו השחיר הגוש של הבּפאלו השני בשטח הפתוח, ראשו רכון לפנים על העשב, הקרניים המַסיביות מפושקות לרווחה.
    "ראש יפה מאוד," אמר ווילסון. "יש פה קרוב למטר וחצי מצד לצד."
    מקומבר הביט בו בהנאה.
    "הוא נראה נורא," אמרה מרגוט. "אולי ניכנס לצל?"
    "ודאי," אמר ווילסון. "תסתכל," אמר למקומבר והצביע. "רואה את חלקת השיחים שם?"
    "כן."
    "לשם נכנס הפר הראשון. נושא-הנשק אמר שכאשר הוא נפל מהרכב הפר עוד שכב. הוא ראה אותנו רודפים כמו משוגעים אחרי שני הפרים השועטים. כשהרים עיניים, פתאום הפר עמד על הרגליים, מביט בו. נושא-הנשק רץ כמו מטורף והפר התרחק לאִטו לתוך השיחים."
    "אנחנו יכולים לרדוף אחריו עכשיו?" שאל מקומבר, להוט.
    ווילסון הביט בו, בוחן אותו. בחיי שהוא עוף מוזר, חשב. אתמול הוא עשה במכנסיים מרוב פחד והיום כולו אש להבה, שש אלי קרב.
    "לא, ניתן לו קצת זמן."
    "בואו בבקשה ניכנס לצל," אמרה מרגוט. פניה היו חיוורים והיא נראתה אחוזת בחילה.
    הם עשו את דרכם אל הרכב שעמד מתחת לעץ היחיד, רחב הצמרת, וכולם עלו.
    "רוב הסיכויים שהוא מת שם," העיר ווילסון. "עוד מעט נעיף מבט."
    מקומבר הרגיש אושר בלתי מובן, כזה שלא חש אף פעם.
    "אלוהים, איזה מרדף זה היה," אמר. "בחיים שלי לא הרגשתי ככה. נכון שהיה נפלא, מרגוט?"
    "אני סבלתי."
    "למה?"
    "סבלתי," אמרה במרירות. "תיעבתי את זה."
    "אתה יודע, אני חושב שלעולם לא אפחד יותר מכלום," אמר מקומבר לווילסון. "משהו התרחש בתוכי ברגע שראינו את הבּפאלו הראשון ויצאנו לרדוף אחריו. כאילו נפרץ איזה סכר. זאת היתה התרגשות טהורה."
    "זה מנקה את הכבד," אמר ווילסון. "דברים נורא מוזרים קורים לאנשים."
    פניו של מקומבר קרנו. "אתה יודע, באמת קרה לי משהו," אמר. "אני מרגיש שונה לגמרי."
    אשתו לא אמרה כלום והביטה בו במבט מוזר. היא ישבה דחוקה בירכתי המושב ומקומבר ישב רכון לפנים על קצה המושב ודיבר עם ווילסון שהסתובב הצִדה ודיבר מעל משענת המושב הקדמי.
    "אתה יודע, הייתי רוצה לנסות עוד אריה," אמר מקומבר. "באמת שאני כבר לא מפחד מהם עכשיו. מה הם כבר יכולים לעשות לך, אחרי הכול?"
    "בדיוק," אמר ווילסון. "הכי נורא: יהרגו אותך. איך זה הולך? שייקספיר. הוא מעוּלה. בואו נראה אם אני זוכר. הו, מעולה. פעם הייתי מצטט ממנו לעצמי. בוא נראה: 'חי ראשי, אחת היא לי. אין אדם מת אלא פעם אחת. הכול חייבים מיתה אחת לאלוהים ויקרה אשר יקרה. מי שמת השנה פטור מלמות בשנה הבאה.' נכון שזה יפה?"*
    [* מתוך הנרי הרביעי, חלק ב', בתרגום רפאל אליעז, הוצאת הקיבוץ המאוחד וספריית פועלים 1971.]
    הוא היה נבוך מכך שחשף את הדבר שלאורו חי, אבל כבר יצא לו לראות גברים מגיעים לפרקם וזה תמיד עורר בו התרגשות. וזה לא היה רק בגלל שהגיעו ליום הולדתם העשרים ואחד.
    נחוצה היתה תקרית ציד מוזרה, כניסה פתאומית לפעולה בלי שתהיה הזדמנות לדאוג קודם לכן, כדי שזה יתחולל אצל מקומבר, אבל בלי קשר לאיך זה קרה, אין ספק שזה קרה. תראו אותו עכשיו, את הטמבל, חשב ווילסון. הרי חלק מהם נשארים ילדים קטנים במשך זמן רב כל-כך, חשב ווילסון. לפעמים כל החיים. כשהם בני חמישים עוד יש להם מבנה גוף נערי. הנער-גבר האמריקאי המופלא. אנשים מוזרים נורא. אבל הוא אהב את מקומבר הזה עכשיו. בחור מוזר נורא. מן הסתם זה אומר שגם הבגידות נגמרו. נו, זה כבר ממש נהדר. יופי של דבר. הטמבל כנראה פחד כל החיים. לך תדע ממה זה התחיל. אבל עכשיו זה נגמר. לא היה לו זמן לפחד עם הבּפאלו. גם זה וגם הכעס שלו. והרֶכֶב גם. הרכב עשה את הכול מוכּר. אש להבה הוא יהיה עכשיו. הוא ראה איך במלחמה זה קורה אותו דבר. שינוי גדול יותר מאיבוד בתולים אפילו. הפחד נעלם כמו בניתוח. משהו אחד גדל במקומו. הכוח המרכזי של הגבר. הופך אותו לגבר. וגם נשים הבינו את זה. נעלם הפחד המחורבן.
    מפינת המושב הרחוקה הביטה מרגרט מקומבר בשניהם. בווילסון לא חל כל שינוי. היא ראתה את ווילסון כפי שראתה אותו אתמול כשהבינה פתאום מהו כשרונו האמיתי. אבל עכשיו היא ראתה את השינוי שחל בפרנסיס מקומבר.
    "אתה מרגיש תחושת אושר כזאת לגבי מה שהולך לקרות?" שאל מקומבר, עסוק עדיין בבדיקת הרכש החדש שלו.
    "לא אמורים לדבר על זה," אמר ווילסון, והביט בפניו של מקומבר. "נהוג יותר לומר שאתה מפחד. וקח בחשבון: אתה עוד תפחד, לא מעט פעמים."
    "אבל יש לך תחושה של אושר לקראת הפעולה שמתקרבת?"
    "כן, אמר ווילסון. "זה קיים. לא טוב לדבר על הדברים האלה יותר מדי. הדיבור מדלל את כל העסק. כל ההנאה הולכת אם מדברים על משהו יותר מדי."
    "שניכם מקשקשים," אמרה מרגוט. "אתם מדברים כמו גיבורים רק בגלל שרדפתם עם רכב אחרי כמה חיות חסרות ישע."
    "מצטער," אמר ווילסון. "פטפטתי יותר מדי." היא כבר מודאגת מכל זה, חשב.
    "אם אין לך מושג על מה אנחנו מדברים, אולי לא תתערבי?" שאל מקומבר את אשתו.
    "נהייתָ נורא אמיץ פתאום," אמרה אשתו בבוז, אבל הבוז שלה לא היה בוטח. משהו הפחיד אותה מאוד.
    מקומבר צחק, צחוק טבעי, מהלב. "זה נכון, את יודעת," הוא אמר. "באמת נהייתי אמיץ."
    "זה לא קצת מאוחר?" אמרה מרגוט במרירות. כי במשך שנים רבות היא עשתה כמיטב יכולתה והיחסים ביניהם עכשיו לא היו אשמתו הבלעדית של איש מהם.
    "לא בשבילי," אמר מקומבר.
    מרגוט לא אמרה כלום ורק נשענה לאחור בפינת המושב.
    "אתה חושב שנתַנו לו מספיק זמן?" שאל מקומבר את ווילסון בעליזות.
    "אפשר לגשת לראות," אמר ווילסון. "נשארו לך כדורים?"
    "לנושא-הנשק יש קצת."
    ווילסון קרא בסוואהילי ונושא-הנשק המבוגר יותר, שפשט את העור מאחד הראשים, קם על רגליו, שלף קופסת כדורים מכיסו והביא אותם למקומבר, שמילא את מחסניתו והכניס את הכדורים הנותרים לכיסו.
    "כדאי שתירה עם הספרינגפילד," אמר ווילסון. "אתה רגיל אליו. נשאיר את המַאנליכֶר ברכב עם המֶמסַהיבּ. נושא-הנשק יכול לקחת את הרובה הכבד שלך. לי יש את התותח המחורבן הזה. עכשיו תן לי לספר לך עליהם." הוא חיכה עם זה לרגע האחרון כי לא רצה להדאיג את מקומבר. "כשבּפאלו מתקיף, הוא בא עם ראש שלוח לפנים ומסתער חזיתית. הכתר של הקרניים מגן עליו מכל סוג של ירייה במוח. אתה יורה אך ורק לתוך האף. אם לא, אתה יורה רק לחזה או, אם אתה נמצא מהצד, בצוואר או בכתפיים. אחרי שהם חוטפים פעם אחת קשה נורא להרוג אותם. אל תנסה להתחכם. תירה הכי פשוט שאפשר. גמרו לפשוט את העור מההוא. שנצא לדרך?"
    הוא קרא לנושאי-הנשק, שבאו תוך כדי ניגוב ידיהם, והמבוגר שבהם עלה מאחור.
    "אני לוקח רק את קונגוני," אמר ווילסון. "השני ישגיח ויבריח את הציפורים."
    בשעה שהרכב נע באִטיות וחצה את השטח הפתוח לעבר אי של שיחים גבוהים שיצר לשון של עלווה לאורך ערוץ יבש שחתך את הגיא, חש מקומבר שלבו דופק בחוזקה ופיו שוב יבש, אבל מהתרגשות, לא מפחד.
    "מכאן הוא נכנס," אמר ווילסון. ואז אמר לנושא-הנשק בסוואהילי: "סע לאורך עקבות הדם."
    הרכב עצר במקביל לחלקת השיחים. מקומבר, ווילסון ונושא-הנשק ירדו ממנו. מקומבר הביט לאחור וראה את אשתו, עם הרובה לצדה, מביטה בו. הוא נופף לה והיא לא נופפה בחזרה.
    השיחים שלפניהם היו צפופים מאוד והאדמה היתה יבשה. נושא-הנשק המבוגר הזיע מאוד ואילו ווילסון משך את כובעו על עיניו וצווארו האדום התגלה ממש מול עיניו של מקומבר. פתאום אמר נושא-הנשק משהו בסוואהילי לווילסון ורץ קדימה.
    "הוא שם בפנים, מת," אמר ווילסון. "עבודה טובה," והוא פנה והושיט ידו למקומבר ובעודם לוחצים ידיים, מחייכים זה אל זה, השמיע נושא-הנשק צעקה פראית והם ראו אותו מגיח מבין השיחים הצדה, מהיר כמו סרטן, והפר מתקרב, אפו מתוח, פיו קפוץ, נוטף דם, ראשו המַסיבי שלוח לפנים, מסתער לעברם, עיני-החזיר הקטנות שלו שטופות דם והוא מביט בהם. ווילסון, שהיה קרוב אליו יותר, כרע ברך וירה ומקומבר, כאשר ירה ולא שמע את הירייה מרובהו שנבלעה ברעם רובהו של ווילסון, ראה רסיסים דמויי צפחה עפים מכתר הקרניים הגדול, והראש רתע. הוא ירה שוב לעבר הנחיריים הרחבים וראה את הקרניים רותעות שוב ורסיסים עפים, והוא לא ראה את ווילסון עכשיו, ואז, כשהוא מכוון היטב, ירה שוב והגוש העצום של הבּפאלו כבר כמעט עליו והרובה כמעט בקו אחד עם הראש המסתער, האף נטוי והוא יכול לראות את העיניים הקטנות והמרושעות והראש התחיל לצנוח והוא הרגיש הבזק פתאומי, לבן-רותח ומסמא מתפוצץ בתוך ראשו וזה כל מה שהספיק להרגיש.
    ווילסון צלל לצד אחד כדי לירות לעבר הכתף. מקומבר ניצב איתן וירה לעבר האף, ובכל פעם ירה מעט גבוה יותר ופגע בקרניים הכבדות, מפצל מהן שבבים ושובר חתיכות כאילו ירה לעבר גג צפחה, וגברת מקומבר, מהרכב, ירתה לעבר הבּפאלו עם רובה המאנליכֶר בקוטר 6.5 מ"מ כשנראה היה שהפר ינגח את מקומבר ופגעה כחמישה סנטימטרים מעל וקצת הצדה מבסיס הגולגולת של בעלה.
    פרנסיס מקומבר שכב, פניו כלפי מטה, פחות משני מטרים מהמקום בו שכב הבּפאלו על צדו ואשתו רכנה מעליו כשווילסון לצדה.
    "לא כדאי להפוך אותו," אמר ווילסון.
    האשה בכתה בהיסטֶריה.
    "יותר טוב שנחזור לרכב," אמר ווילסון. "איפה הרובה?"
    היא טלטלה את ראשה, פניה מתעוותים. נושא-הנשק הרים את הרובה.
    "תשאיר אותו ככה," אמר ווילסון. ואחר כך: "לך תקרא לעבדוּללה שיהיה עֵד לפרטי התאונה."
    הוא כרע ברך, הוציא ממחטה מכיסו ופרש אותה על ראשו קצוץ השיער של פרנסיס מקומבר במקום שבו הוא נח. הדם חלחל לתוך האדמה היבשה, התחוחה.
    ווילסון קם על רגליו וראה את הבּפאלו על צדו, רגליו פשוטות לפנים, בטנו דלילת השיער רוחשת קרציות. "יופי של פר," ציין מוחו אוטומטית. "מטר וחצי לפחות, או יותר. יותר." הוא קרא לנהג ואמר לו לפרוש שמיכה על הגופה ולהישאר לצִדהּ. אחר כך ניגש אל הרכב, שם ישבה האשה ובכתה בפינה.
    "יופי של דבר עשית," אמר בקול חסר הבעה. "אין ספק שהוא היה עוזב אותך."
    "תפסיק," היא אמרה.
    "כמובן שזאת תאונה," הוא אמר. "זה ברור לי."
    "תפסיק," היא אמרה.
    "אל תדאגי," הוא אמר. "יהיו כמה אי-נעימויות אבל אני אצלם כמה תמונות שיועילו מאוד בחקירה. ויש גם עדויות של נושאי-הנשק והנהג. את מסודרת לגמרי."
    "תפסיק," היא אמרה.

    המון מה לעשות," הוא אמר. "ואני אצטרך לשלוח משאית לאגם שיזמינו באלחוט מטוס לקחת את שלושתנו לניירובי. למה לא הרעלת אותו? זה מה שהן עושות באנגליה."
    "תפסיק. תפסיק. תפסיק," קראה האשה.
    ווילסון הביט בה בעיניו הכחולות, המצומצמות.
    "אני גמרתי," אמר. "כעסתי קצת. התחלתי לחבב את בעלך."
    "הו, תפסיק בבקשה," היא אמרה. "בבקשה תפסיק."
    "ככה יותר טוב," אמר ווילסון. כשאומרים בבקשה זה טוב. עכשיו אני אפסיק."

    • ארנסט המינגוויי
    • ארנסט המינגוויי

      ארנסט מילר הֶמינגוויי (באנגלית: Ernest Miller Hemingway; ‏21 ביולי 1899 - 2 ביולי 1961) היה סופר ועיתונאי אמריקאי. סגנונו הספרותי הייחודי, המאופיין בשפה תמציתית ובמשפטים דקלרטיביים קצרים, השפיע רבות על הפרוזה במאה ה-20, וכמה מספריו נחשבים כיום ליצירות מופת. המינגוויי זכה בפרס פוליצר בשנת 1953 על ספרו "הזקן והים", ובפרס נובל לספרות בשנת 1954.

      סגנונו הספרותי של המינגוויי מתאפיין במשפטים קצרים ודקלרטיביים, תיאורים קונקרטיים והשמטה מכוונת של פרטים במטרה לאפשר לקורא להשלים את הפערים במידע בעצמו, ובאופן כזה "לערב" אותו בסיפור. בספרו מוות אחר הצהריים כתב המינגוויי: "הוד התנועה של הקרחון נובעת מכך שרק שמינית ממנו נמצאת מעל המים". בספרו חגיגה נודדת מתאר המינגוויי כיצד כאשר שהה בפריז הבין כי "ניתן להשמיט כמעט כל פרט בסיפור, כל עוד אתה עושה זאת במודע".
     
  • המלצות נוספות