תשע נגיעות בטלוויזיה

חושך

 

אביב ואני הכרנו כשטחנו שמירות בחברון.

איזה קור היה שם, יא אלוהים. זאת הייתה שמירה של ארבע שעות. בעמידה. אסור היה לשבת.

שמרנו 4-4. ארבע שעות מנוחה וארבע שעות שמירה. ככה במשך כל הסופ"ש. לפחות שמרנו בצמדים. זה היה היתרון היחיד.

למען האמת, כשגיליתי שאני איתו – התבאסתי. הוא אחלה, אבל כל הזמן חייך. אופטימיסט נצחי. וברגעי שביזות, אין דבר יותר מעצבן ממישהו שמפזר חיוכים לכל כיוון. למי יש כוח לאחד כזה כשהאף עוד שנייה נושר?

אחרי חצי שעה של סמולטוק, הפנים שלו התעוותו והחיוך התמידי שלו ירד לאט לאט. "כוסעמק הצבא הזה!" הוא אמר ובעט באוויר, "פתאום צריך תגבור, אה?! אנחנו אשכרה סוגרים שלוש שבתות! נגמרו לי התחתונים. פעמיים! ראבק! יאללה גם כן המ"פ הבנזונה הזה, עקץ יציאה הביתה בגלל היום הולדת של החברה המכוערת שלו!"

"כן, אה," גיחכתי, מופתע. מי היה מאמין שהחייכן הזה מסוגל לדבר ככה. "הבנזונה הזה בטח עכשיו באיזו מסעדה."

"וואלה אחי, מאחל לו שכל היציאה היא במחזור!" הוא אמר, ושנינו התפוצצנו מצחוק.

לקראת השעה השלישית, כשכבר היינו עמוק בתוך שיחה, אביב סיפר לי שהוא הומו וביקש שזה יישאר בינינו. נשבעתי.

התחברנו מאוד בעקבות אותה שמירה. הייתי הראשון שידע שהוא גיי. עכשיו זה כבר לא סוד, המשפחה שלו יודעת וגם רוב החברים.

כשהוא יצא מהארון מול ההורים שלו הייתי איתו, וגם בכל שאר הפעמים שהוא דיבר על זה. היה לו חשוב שאהיה לידו.

לפני חודש בערך היה לו יום הולדת. הבאתי לו חולצה עם הכיתוב "I'm gay and it's ok". זה הצחיק אותו.

אהבתי לנסוע למושב שלו באמצע הלילה, בשביל כוס קפה ושיחת נפש. מין נוהל כזה שהתחיל בצבא, בכל הזדמנות שהייתה לנו שתינו קפה ודיברנו. ההרגל המשיך גם אחרי השחרור. שנינו עבדנו בשעות מוזרות וזה לא שיבש לנו את החיים.

אביב פתח לי את הדלת. שתי כוסות קפה כבר חיכו על השולחן. התיישבנו והתחלנו לקשקש, סיפרתי לו על הבחורה החדשה שהכרתי.

"אז?" הוא שאל, "סך הכול היא אחלה?"

"וואלה, בינתיים אין תלונות. ומה איתך? מתי נזכה כבר לראות אותך בזוגיות?"

"לאט לאט," הוא אמר וחייך.

"היי!" אימא שלו צעקה מחדר השינה. "כמו זוג זקנות רכלניות אתם. כבר אמצע הלילה! תנמיכו קצת את הטון."

התנצלנו, חייכנו זה לזה, הרמנו את הכוסות ושאבנו לגימה ארוכה.

כמעט נחנקתי. "וואי, אחי, הקפה חזק בטירוף."

"כן," הוא צחק. "הגזמתי, מצטער."

"טוב, הקפה הזה עשה אותי היפר לגמרי," אמרתי לו אחרי שרוקנתי את הכוס שלי. "אתה לא עייף, נכון?"

"ממש לא."

"אז בוא, בוא איתי למעיין. תהיה אח."

"עכשיו?" הוא גיחך.

"יאללה, נו!" טפחתי על שכמו.

אספתי את המפתחות של הרכב מהשולחן וקמנו.

רגע לפני שיצאנו מהבית הוא אמר, "חכה שנייה. אני הולך להחליף חולצה."

"למה?"

"כי..." הוא חיפש את המילים. "לא יודע אחי... לא מתאים כל כך."

"גבר, הכול בסדר עם החולצה שלך. בוא כבר, די לזיין במוח!"

המעיין היה במרחק קצר מהבית של אביב. כשחנינו ראיתי שיש שם חמישה בחורים. הם שחו במעיין ושוחחו.

"מה הולך, חבר'ה?" קראתי לעברם.

הם סובבו אלינו את ראשיהם. "בסדר גמור, גבר. מה? מצטרפים אלינו לאיזו שחייה?"

"וואלה, כן," עניתי. אביב ואני התמקמנו וחלצנו נעליים.

שניים מהם התלחששו והנמוך שבהם קרא לעבר אביב, "מה זאת החולצה הזאת, אחי? אתה הומו או משהו?"

"כן," עניתי במקומו.

הנמוך עיווה את פניו. לאחר מכן הוא הסתכל על החברים שלו. הם סימנו זה לזה בתנועת ראש.

"הכול בסדר?" שאלתי.

"שמע, אחי," הוא התעלם ממני ופנה לאביב, "לא אכפת לי שאתה גיי, באמת. בזמן החופשי שלך תעשה מה שאתה רוצה. אבל, בבקשה, אל תיכנס למעיין. כל החבר'ה פה עירומים, וזה לא נעים לאף אחד. אוקיי?"

אביב נאנח ופנה אליי, "זה בסדר, אחי, כנס, אני אחכה פה."

"מה יש לך?" תפסתי בידו. "אתה נכנס איתי פנימה!"

"שומע, גבר?" קרא אליו בחור אחר, עם קעקוע שרוול ענקי, "אל תסתכל עלינו, בבקשה. זה לא אישי נגדך. אתה מבין, נכון? באמת, אין לי בעיה עם זה שאתה גיי. פשוט כולנו עם הזין בחוץ, וזה לא מתאים. סבבה, גבר?"

"טוב, זה ממש מוגזם!" אמרתי ומשכתי אותו, "בוא, בוא, נעוף מפה."

הוא השתחרר מהאחיזה שלי. "למה?"

"אחי, מה זה השטויות האלה? מי הם בכלל?"

הוא משך בכתפיו. "לא אכפת לי... יאללה, כבר הגענו, עזוב שטויות, כנס למים."

"אני לא הולך לשחות עם החארות האלה!"

"אחי, נשבע לך שהכול טוב."

נאנחתי. "אתה בטוח? מילה אחת ואנחנו חותכים מפה!"

"תירגע, אני אקשיב קצת למוזיקה בינתיים. הכול בסדר. לך, נו."

"אני נכנס רק לכמה דקות, לשטוף את עצמי. סבבה?"

"הכול טוב, נשבע לך, בן אדם. כנס לכמה זמן שאתה רוצה – אני פה."

החמישה המשיכו בשלהם, צחקו והתיזו מים זה על זה. התפשטתי, התקדמתי לשפת המעיין ונכנסתי.

הם התחילו להתיז גם עליי. הסתכלתי על ההשתקפות שלי במים, וכשהרמתי את מבטי ראיתי שאביב יושב, גבו אלינו ועל אוזניו אוזניות ענקיות.

"תסתובב!" צעקתי.

הוא לא הגיב, רק הסתכל על השמיים, כאילו שומר שהכוכבים לא יכבו.

"תסתובב!" צרחתי שוב. אביב המשיך לבהות בשמיים ולא זז.

הבחור עם השרוול המקועקע פנה אליי תוך שהוא ממשיך להתיז במרץ. "הכול טוב, גבר?"

יצאתי מהמעיין ונעמדתי על הגדה לידם.

"זהו? אתה והחבר שלך חוזרים הביתה?" שאל המקועקע וחיוך מלגלג נמתח על פניו.

אני חושב שבהתחלה הדבילים חשבו שאני מתיז עליהם מים בחזרה. את כל הקפה ששתיתי השתנתי על הבנזונה עם השרוול, ועוד נשאר לי מספיק גם בשביל החבר הנמוך שלו. שחררתי הכול תוך כדי תנועה ושאגתי לשמיים, בזמן שהם התפתלו וקיללו בלי הפסקה.

כשהם נרגעו מההלם זה עם השרוול התקרב לגדה. "אני הולך לרצוח אותך!" צרח.

רצתי מהר לעבר גבו של אביב. הוא זז קדימה ואחורה בקצב המוזיקה, כלל לא מודע למתרחש.

"תסתובב כבר, יא דביל." נגעתי בגבו.

"מה?" הוא הוריד את האוזניות.

"חייבים לעוף מפה! הולכים להרוג אותי!"

הוא קם במהירות ונעמד לידי. החמישה החלו לסגור עלינו בטבעת.

"אנחנו הולכים לזיין אותך!" השרוול רתח. "אותך ואת החבר הקוקסינל שלך!"

שלחתי מבט לאביב. ההבעה שלו הייתה קפואה. בלי לדבר הוא פשט את חולצתו, ובתנועה אחת הוריד את המכנסיים ואת התחתונים.

"בואו, חבר'ה," הוא קרא לעברם. "בואו, תפוצצו אותנו... אני אוהב את זה חזק. זה מדליק אותי."

הוא צעד לפנים. "אני לא נושך. רק אם מבקשים ממני," קרץ.

החמישה קפאו במקומם, והוא המשיך להתקדם תוך שהוא מלקק את שפתיו וקורץ.

הם נרתעו לאחור.

"קוקסינל, בנזונה!" סינן אחד מהם ופנה אליי, "מה אתה מחייך, אה? יא הומו."

עמדנו זה לצד זה בזמן שהם אספו בזריזות את החפצים שלהם ונעלמו בחשכה.