הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • שיקגו
  • שיקגו
    דייוויד מאמט | תרגום: יואב כ"ץ
    ידיעות ספרים, סימנים | אוגוסט 2019 | מתח ופעולה | 358 עמ' מודפסים

    מעטים הכירו את קרביו של מטרופולין שיקגו כמו מייק הודג׳, עיתונאי וטייס לשעבר במלחמת העולם הראשונה. פוליטיקאים, גנסטרים, פרוצות, מבריחי אלכוהול, מוסיקאי ג׳אז ונוכלים - על כולם כתב באומץ רב. אולי היה עליו להביא זאת בחשבון כשהתאהב באנני וולש, שמשפחתה זכתה ליחס מועדף מהאנשים השולטים בסמטאות האחוריות והאפלות של העיר. מצד שני, אולי רוצחה של אנני וולש היה צריך לקחת בחשבון שלא מתעסקים עם מייק הודג׳.

     

    שיקגו - מותחן רחב יריעה וחזק, על עיר הרוחות הקרות הנתונה לשלטון המאפיה, בשנות ה– 20 של המאה הקודמת. רומן ראשון זה עשרים שנה לדייוויד מאמט, שהיה מועמד לאוסקר על התסריטים של ׳הבלתי משוחדים׳ ו׳לכשכש בכלב׳ וזכה בפרס פוליצר על המחזה ׳גלנגרי–גלן–רוס׳.

     

    בתיאור עיר המאוכלסת במושחתים, ציניקנים וקורבנות פשע, טווה דייוויד מאמט סאגה קשוחה על נקמה ובוגדנות. הוא מערב דמויות בדיונית מבריקות עם דמויות אמיתיות בנות התקופה (ביניהן ראש המאפיה, אל קאפון) ובוחן תוך כדי כך שאלות של כבוד, רמייה, מסירות ונקמנות.

     

    שיקגו, המתרחש בעיר הולדתו של מאמט, הוא הרומן שאליו התכונן במשך כל הקריירה שלו, מהיריות בפתיחה ועד לסיום המדהים. שיקגו היא אחת מאותן יצירות ספרות נדירות המשלבות כתיבה אלגנטית מרהיבה עם עוצמה רבה ואנרגיה עזה.

     

    “דייוויד מאמט מסנוור את עיני קוראיו בבניית מגדלי קלפים משוכללים ומוליכי שולל אשר משתעשעים בציפיותיהם״ לוס אנג׳לס טיימס

     

    ״כל הדברים שעושה דייוויד מאמט הם חזקים ומהודקים, כנים ופרובוקטיביים, מקוריים וסוחפים״ ניו יורק טיימס בוק ריוויו

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    פּארְלוֹ ומַייק ישבו בשקט בתוך המסתור לציד ברווזים. סכך של עשב ביצות וענפים הסווה אותם מכל עבר; המסתור עצמו היה בעומק מטר וחצי, חפור בקרקע הרכה, מדופן בקרשים חסרי שימוש. היה יום יבש, וגם המסתור היה יבש.
    פּארְלוֹ ומייק נשענו קלות על שפת המסתור. פארלו היה צייד טוב בהרבה; מייק הצטרף כדי לארח לו לחברה ולשאוף אוויר.
    פארלו תצפת מערבה ומייק מזרחה. נשבה רוח מערבית, אבל הסיכויים היו שווים: הברווזים יכולים להגיע עם הרוח, או לפנות אל הרוח כדי לנחות. חמישה־עשר ברווזי־דמה צפו בביצה לפניהם.
    "כן, אני מקנא בהצלחה של אחרים," אמר פארלו, "אבל עינִי לא צרה בהישגים של אף אחד."
    "א־הה," אמר מייק.
    "אם איזה חזיר עשה יותר כסף ממני," אמר פארלו. "מכר כתבה להארפרס, הצליח לעבוד על איזה עורך — ישנם אלה," הוא אמר, "שתמיד נופלים על הצד הנכון של המטבע, ומרגע זה והלאה כל מי שפוגש אותם, הבן אדם נראה להם כמו הצד הנכון. אתה מכיר את השמות. אדמונד הארפר־גיינז, לוסיל ברנדט־ויליאמס, כל אלה עם המקפים. תקרא את הביקורת, ידחפו לך את הפרוזה בגרון, מה לכל הרוחות חושב ציבור הקוראים?
    "לא," המשיך, "סביר שהתַרבות היא שָֹדֶה. שיש בו פוטנציאל, לטוב או לרע, אבל כזה שיכול לכאורה להניב תוצרת. מה דרוש כדי לעודד צמיחה...?"
    "חרא," אמר מייק.
    "דרוש דשן," אמר פארלו, "מן הצומח או מן החי."
    "כְּתוב את זה ושלח לליטל רוויו," אמר מייק.
    "שלחתי להם את המאמר שלי על אסכולת הערבה באדריכלות," אמר פארלו.
    "ו —?"
    "כתבו שהם שוקלים את פרסומו והרגשתי מושפל. אבל אני שם זין; הכול בזכות היפנים. מי שראו את ארץ פריחת הדובדבן; מי ששאפו את תערובת הבושם הרומזנית של אותה ארץ עתיקה; לאלה, גם רעב שלא יודע שובע לחזור לשם הוא מחיר פעוט עבור העובדה שהיינו עדים לזה."
    "סביר שאת הרעב תוכל להשביע אם תעלה על פאקינג ספינה," אמר מייק.
    "למי יש זמן?" אמר פארלו. "שלא לדבר על מחלת ים."
    "מה הכי אהבת ביפן?" שאל מייק.
    "נשים זעירות במחיר סביר," אמר פארלו. "מה גורם לעולם להסתובב? העולם הוא כמו גלגל של אוגר, מסתובב ככל שהכוח המניע רץ נגד כיוונו. העולם מסתובב, וכולם רצים בכיוון הלא נכון."
    "ושם, כמובן," אמר מייק, "התהפכו להם הכיוונים."
    "דבר נוראי להגיד," אמר פארלו. "למה שיתהפכו הכיוונים?"
    "כי הם בחצי הכדור הדרומי," אמר מייק.
    "יפן," אמר פארלו, "שוכנת באותו קו רוחב של קליבלנד. לא קראת את הספר שלי? והספר המזוין הזה, אם מדברים על קנאה, נכלל ברשימה הקצרה והמקוצרת לפרס ספרותי יוקרתי ביותר."
    "מה מנע ממך את קבלת הפרס? כוחות הרשע?" אמר מייק.
    "אני מייחס את העוול לציבור שהולעט בדיווחים על השריפות, על רעש האדמה, על צונאמי ועל גלי גאות ונעשה עמיד, לא התעניין במשימות השיקום המשמימות אך הכרחיות," אמר פארלו.
    "היית צריך לחזור משם יותר מוקדם," אמר מייק.
    "אלוהים, כמה שאתה צודק," אמר פארלו.
    פארלו חזר באביב 1924. הוא יצא לחופשה בת חצי שנה מהדסק העירוני ונסע ליפן. האדמה רעשה ארבעה ימים לפני סוף חופשתו, ופארלו הפך לַכתב בשטח. כשהטלגרף שב לפעול, גם אם לסירוגין, הוא הצטרף לשורות השיקגו טריביון.
    זמן הטלגרף המצומצם שעליו התחרו כמה מאות כתבים הגביל את פארלו לעובדות בסיסיות. מחלקת השכתוב כבר תוסיף להן צבע, צורה ונפח. זאת הייתה עבודתו של כתב השטח. אבל הוא לא רצה לכתוב רק עובדות, אלא לספר את סיפורה של הטרגדיה.
    כשהסתיים רעש האדמה, ומניין ההרוגים עמד על מאה אלף, וכמו שאמר פארלו, "זו תוצאת המשחק," רוב הכתבים חזרו הביתה. רבים מהם כתבו ספרים וכתבות למגזינים. אבל פארלו נשאר שם במהלך מאמצי השיקום וההתארגנות הראשוניים. רק חצי שנה אחרי האסון הוא עלה על ספינה חזרה. הוא הניח, ולא טעה, כי כולם כבר שמעו את סיפור הרעש; אפילו לו נמאס לקרוא על כך. לכן כתב על השיקום ועל תברואה ואדריכלות, תחום שלמד לפני המלחמה. איש לא קנה את הספר.
    "זאת הסיבה שהוא לא נמכר," אמר מייק. "זה מה שהיית צריך לכתוב: 'סגן־משנה צעיר, נקרא לו יוֹג'י, מאוהב בבתו הענייה אך היפהפייה של בעל־מלאכה יפני מסורתי. נעשה אותו קדר. הגבעות, שם מאחורי בקתת נייר האורז המסורתית שלו, רק הן לבדן בכל יפן מכילות את החומר ששמו יצא למרחוק זה מאות בשנים, ורק מהחומר הזה, כפי שציוו הקיסרים היפנים, יכיירו קערות פולחניות אשר..."
    פארלו צמצם את עיניו כששמע אותם. מייק מצמץ והבחין בהם בקושי: ארבעה מהם, במבנה ראש חץ, מגיעים משמאל לימין, מהר ונמוך. שמאל היה הצד של פארלו. ופארלו המתין באופן מעורר הערצה עד לרגע הנכון, חשב מייק, שחלף זה עתה. הוא נעמד, ירה לעבר הברווז הראשון, הפיל אותו והפיל את השני. מייק ירה מאחורי הברווז השלישי, ואז הרביעי עף והתרחק מחוץ לטווח ומייק ירה שוב, אף שידע שאין בזה טעם.
    העופות של פארלו התקפלו וצנחו כאבנים. הם היו במרחק של כארבעים מטרים בתוך הביצות. פארלו כבר הניף את עצמו אל מחוץ למחסה. הוא העביר את רובה הציד למייק ודשדש אל הביצה. "טוב, הוא שמע אותם קודם," חשב מייק. "אני איבדתי את השמיעה בגלל מנוע רדיאלי; והוא צלף הרבה־הרבה יותר טוב. צלף מצוין."
    פארלו נראה מסורבל כשדשדש לו, המים מגיעים עד חזהו. גובה בינוני, מבנה חסון, פנים עגולות וראש מקריח. הוא הרכיב משקפיים עם מסגרת תיל, עישן מקטרת קצרה וישנה, והייתה לו חיבה לטוויד בחורף ולחליפות פשתן בצבע שמנת בקיץ.
    הוא ומייק היו בני אותו גיל ובאותו גובה, אבל כל הרואה אותם היה אומר כי מייק גבוה יותר.
    *
    הם חזרו ברגל עם שקיעה לאורך נהר הפוֹקס עד מועדון הציד של נהר הפוקס. ליד הדלת מייק הסתובב.
    "נכון שזה נהדר?" הוא אמר.
    "מה?" אמר פארלו.
    מייק הניף אצבע אחת לעבר האופק, מתבונן בנוף הנמוך, היפה, בביצה, וביום הפונה לרדת.
    המועדון היה רק בקתה קטנה שנרכשה מאתר נופש לתיירים והועברה הרחק ממנו. היה בה מקום לכירת עצים ושתי מיטות שדה. בכל סנטימטר על הקירות היו תקועים ווים. הם היו עשויים ברזל יצוק, יתדות עץ, קצוות או שורות של קרניים ומסמרים. נתלו עליהם ציוד ציד, מכנסי גומי, כובעים, תיקי תחמושת, תיקי שלל, רצועות לכלבים, רצועות לברווזים. שורות של ברווזי־דמה שהכינו חוואים היו תלויות על הקיר. על אדן החלון ישבו שני ברווזי מֶרגוּן נפלאים מגולפים בעץ.
    כשנכנסו פארלו ומייק לבקתה, הנער המקומי טיפל בכירה. הוא היה פולני אדום שיער, בן חמש־עשרה ורחב כמו אסם. פארלו הרים את הברווזים הקשורים ברצועה ואמר, "רוצה להכין שמונה?" הנער חייך ולקח את הברווזים מפארלו. הברווזים נקשרו ברגליהם אל לולאות הרצועה.
    "תלה את זה על הקיר," אמר פארלו, "ויש לך יופי של ציור של איזה צייר הולנדי, שנמאס לו מהגשם וצייר עופות מתים."
    "הרבה אנשים קושרים אותם מהראש," אמר הנער.
    "תמיד חשבתי שזה מפלצתי," אמר פארלו.
    הנער לקח את הברווזים ופנה לצאת לסככה, שם ינקה וימרוט אותם. "כמה אתם רוצים? אחד? שניים?"
    פארלו קרא, "שמור לך שניים, בן זונה חמדן, אולי תתבגר?"
     
     
    הנער מרט את הברווזים ועטף את החזות בנייר אטליז.
    הבעלים של טוקיו קד בפני פארלו ומייק בפתח המסעדה והזמין אותם להיכנס. פארלו מסר לו את חבילת הנייר החום הגדולה ודיבר איתו ביפנית.
    הבעלים קיבל את החבילה בשתי ידיים מושטות לפנים, וקד לאוֹת שאינו ראוי למתנה כזאת. הוא ופארלו החליפו כמה משפטים של נימוס טקסי. מייק אמר, "די כבר, אני צריך משקה."
    "הבני זונות האלה," אמר מייק, "אי־אפשר לא לאהוב אותם, הכניסו לצאר בעיטה בתחת."
    "אז מה?" אמר פארלו.
    "אז מגיע להם קרדיט על הניצחון," אמר מייק.
    הבעלים הגיש להם קנקן תה ושני ספלי קפה. קנקן התה היה מלא ויסקי גרוע. פארלו מזג ומילא את הספלים. מלצר מיהר לצאת מהמטבח, מחזיק מגש. על המגש היו שתי קעריות מרק קטנות. הוא הניח את המרק לפני שני הגברים וקד כשהתרחק מהשולחן. הוא נכנס למטבח בדיוק כשיצאה ממנו בחורה צעירה. הם החליפו מילה, ומייק הבחין כי פארלו מחייך. הבחורה חלפה על פני שולחנם, וכולם הנהנו בנימוס. היא המשיכה, חצתה את חדר האכילה הקטן לעמדה שלה ליד הקופה, והמלצר דיבר איתה שוב.
    מייק הצביע אל המטבח מאחור. "מה אמר הילד?" הוא שאל.
    "משהו ביפנית," אמר פארלו.
    שהיה קשור, כמובן, לפארלו ולבחורה. שמה היה יוּניקוֹ, ונראה שהגיל שלה הוא איפשהו בין שמונה־עשרה לשלושים וחמש. היא הייתה פילגשו של פארלו מאז חזר מיפן.
    פארלו הנהן בהסכמה אל הבחורה, שחייכה והסתירה את פניה בידה. "אני מאמין," הוא אמר, "שבשלב מסוים, שלב שיגיע זמן קצר אחרי סיום ארוחתנו, איעדר מחברתה של פֶליסיטי לזמן־מה, ואבלה את הערב עם חבֵרה."
    "מי זאת פליסיטי?" אמר מייק.
    "לא, אני לא מאלה שרצים לספר לחברים," אמר פארלו. "אבל אתה, אני יודע, אתה עצמך לא מכיר מקרוב את הציווי הביולוגי."
    "נו באמת," אמר מייק.
    "פגעתי בך," אמר פארלו. "אתה חושב שאהבתך טהורה, ואילו אהֲבָתי נאלצת לטעום מן הארצי יותר. זה העניין?"
    "היא לא בעיר," אמר מייק.
    "...הבחורה האירית?" אמר פארלו.
    "הבחורה האירית, כן."
    פארלו נענע בראשו לנוכח גחמותיו של עולם שאין לבטוח בו.
    "תראה מה זה," אמר. "מזכיר לי את הסיפור הישן על בן־הכפר הצעיר שמת מאהבה. מונעים ממנו לראות את אהובתו, יש לה אבא אכזרי לפי הספר, שולף אותה ושולח למקום רחוק. בן־הכפר הצעיר מעצב בובה מקש בדמותה — "
    "למה הוא צריך לשלוף אותה?" אמר מייק.
    "'שידוך לא הולם. פרטים בהמשך. משלוח בגוביינא.' בובת הקש מוכנה. מבזבז את מעותיו האחרונות על בגדי פאר, מלביש את הבובה. סוגד לה. הנערה עורגת ונכספת. 'איך אתה יכול להיות אכזרי כל כך, הו, אבי?' האבא נכנע. מחזיר את בתו הביתה, 'אם את כל כך רוצה אותו, לכי אליו.' הם חוזרים. בן הכפר הצעיר, ראשו נערף כי סגד לפסילים."
    "זה באמת קרה?" אמר מייק.
    "סיפור טוב לא בודקים," אמר פארלו. "וחוץ מזה, איפה החוש הפואטי שלך?"
    "לקחו אותה," אמר מייק. "לוויסקונסין."
    "לא, זה לא בסדר," אמר פארלו.
    נערתו של מייק נסעה לסוף השבוע, נלקחה על ידי הוריה למילווקי.
    כולם הבינו כי היא מספיק מבוגרת ואי־אפשר להכריח אותה לנסוע. ולא היה שום צורך להזכיר את הסיבה האמיתית לגזר דינה.
     
     
    מייק היה בודד.
    הדסק העירוני במערכת היה שקט. המהדורה המוקדמת נסגרה, ורוב העובדים ירדו לבר ה'בילי גואוט', לשתות מתוך הקלה, מתוך עייפות, מתוך הרגל, או באמירה שיישרף העולם. מייק החליט "לצאת להיג'רה הגדולה", כפי שניסח זאת פעם פארלו, ולהצטרף אליהם.
    הוראות לביצוע היג'רה: הרחקה והרמה של עצמך מהשולחן, סיפוח בקבוק, חברת כתבים אחרים וירידה באותן ארבע קומות המוליכות אל ה'בילי גואוט', ושם שתייה של רוב המשקה הנ"ל, עם החברה הנ"ל.
    שעה שלבש את מעילו, הביט בפיזור נפש בגיליונות ההגהה על הקיר. כך נכתב שם:
    ...נעלמו ממחסן הנשק של המשמר הלאומי שבעים וחמישה רובי תומפסון בקוטר 0.45, מאתיים וחמישים אקדחי קולט 1911 בקוטר 0.45, ושנים־עשר אלף כדור בקוטר 0.45. עם כל תת־מקלע נארזו: הוראות הפעלה; שתי מחסניות קצרות של עשרים כדור; מחסנית תוף אחת של חמישים כדור; תיק נשיאה מקנבס ורצועה; ערכת ניקוי בסיסית.
     
    מייק הפטיר, "כן, או־קיי...," ופנה לרדת לבר הלא־חוקי.
    לעתים קרובות הוא חשב שהסיפורים שמספרים בבר טובים בהרבה מאלה המודפסים בסמרטוטון. לעתים קרובות הוא ביטא את דעתו זו, וזכה לקריאות גנאי בשל כך.
    "על מה לדעתך משלמים לנו?" אמר קראוּץ'.
    "אדם נשך כלב," אמר מייק.
    "בולשיט," אמר קראוץ'. "אדם נשך כלב, זה מעניין מדי בשביל חדשות."
    "אז מה זה חדשות?" אמר מייק.
    "חדשות," אמר קראוץ', "הן מה שגורם לצרכן שלהן תחושת חשיבות עצמית, כעס או כל דבר אחר שיגרום לו לדפדף עד עמוד שתים־עשרה ותוך כדי כך להיתקל בפרסומת למבצע על שטיחים."
    "חשבתי שחדשות אמורות לעניין," אמר מייק.
    "בגלל זה הכתבות שלך לא מתפרסמות," אמר קראוץ'. "תעניין את העירייה, תביא לפיטורים שלך. תעניין את אל קאפון, תגמור מת כמו ג'ייק לייטר. תעניין את קולונל מקורמיק בעל העיתון, לכלכת בגדול, הוא יחשוב שהשם שלך יותר חשוב מהשם שלו, ולא רק שתפוטר, גם לא תמצא עבודה. דע לך, ידידי," אמר קראוץ', "יש כוחות מתחת לפני השטח. אנחנו לא חלק מהם, אנחנו רק הסחת דעת מהידיעה המטרידה שהם קיימים."
    הוא לקח עותק של העיתון, שנח מקופל על הספל לצדו. "הנה תראה," הקריא, "'רכבי יוקרה נוספים נעלמו מהחוף הצפוני. המבול הנוכחי של היעלמות מכוניות גדולות: פּקארד, דוּזֶנבֶּרג...'"
    הוא הפך את העיתון.
    "'מחאה ציבורית בעקבות גנֵבות חוזרות ונשנות ממחסן הנשק של המשמר הלאומי...'"
    הוא שמט את העיתון.
    "עיתון זה בדיחה. הוא מתקיים להנאת המפרסמים, כדי להוציא כסף מהציבור, להחמיא לו על טיפשותו ולטפח את השקעת הבעלים, ומציע אפשרות תעסוקה לא ברורה לבָּנים המנופחים והלא־יוצלחים שלהם, בחוגי המחוקקים הצעירים בין מועדון פוֹרט דירבּרן לבית החינוך של האחיות אֶוֶורלי."
    "אז לך תזדיין," אמר מייק, "כמו שאמרנו במלחמה הגדולה." החבורה השיקה כוסות ומלמלה דברי תמיכה. פארלו קם רגע ואמר, "תקשיבו לו."
    "תזדיין גם אתה," אמר קראוץ', "כמו שאמרנו אנחנו במלחמה הגדולה שבה אף שנמנע מאיתנו להילחם מפאת גילנו, רבים מאיתנו לא רק נפגעו פגיעה מצערת בעלומים ובארנקים, אלא גם סבלו כאב עמום של התפכחות וירידה אחידה באיכות רמת הדיווח."
    "המוחות הטובים ביותר יצאו להילחם," אמר מייק.
    "המוחות הטובים ביותר נלחמים עדיין," אמר קראוץ'. "ולא באיזה שדה שכוח־אל בצרפת, לא בשדות פלנדריה, שם מסתירים אותם 'פרגים' אומללים, אלא כאן, כאן, אדוני, ברחובות עירנו הנאווה, בעד הזכות לשלוט בטריטוריה ובשיטות חלוקה וקווי חלוקה של אותו חומר שאנחנו — במה שבעיני היה ידידות בעתים שקדמו לימים טרופים אלה — קראנו לו הוּץ'. הקרב הזה —"
    מייק קם על רגליו.
    "יש לי וידוי," אמר. הבר השתתק. "אותי, כמו את בלגיה הקטנה והאמיצה ונזירותיה המפורסמות, מזיינים כבר הרבה זמן." היו מעט מחיאות כפיים, ומייק היסה אותן בהרמת יד.
    "העיתונות השחיתה את תומתי, אבל. אבל. וכאן אני מבקש מכם לרסן את חוסר אמונכם כמו גם את הבוז שלכם, אם יש כזה: הגעתי, לבושתי, למסקנה הזרה כל כך לשכל הישר ש —"
    "תגיע לעיקר," אמר קראוץ'.
    "החלטתי לא לכתוב רומן," אמר מייק.
    כאן באה פאוזה שנועדה לכבד את דבריו, ורבים ניצלו אותה כדי לסמן עוד סיבוב משקאות והמתינו. מייק הדליק סיגריה, עדיין ניצב במרכז. "אז תכתוב לסמרטוטון," צעק איזה כתב.
    "כתוב־אכתוב," אמר מייק, "אבל לא על כרישי המים המתוקים הקטנים שהוצאו ממיטב האקווריומים והוכנסו לבריכה במועדון פורט דירבורן; וגם לא על קצין המשטרה אכול החרטה אשר חצי שעה אחרי שהמיט על עצמו חרפה שאין לה מחילה, ניסה לפוצץ לעצמו את המוח בתא וידוי, ובמקום זאת ירה בנער־כנסייה, אם כי לא בנער שסיפורו עתיד היה להמיט חורבן על בעל התשובה."
    מלמולי "כושר שיפוט לקוי" ודומיהם עלו מן הבר.
    "אני לא אכתוב על החייט היהודי העני אך הישר —"
    "מצרך יסוד בענף שלנו," אמר אחד הליצנים.
    "— אשר גילה שנים־עשר שטרות של אלף דולר תפורים בבטנת מעיל שנמסר לו לתיקון לקראת הלווייתו של ג'נטלמן, ולא על מאבקו במצפון שעודד אותו לשמור את כולם לעצמו; וגם לא על החלטתו להביא את השלל אל פרעה (מר בראון), וגם לא על נדיבותו של מר בראון, שפרגן לבחור חמישים דולר והבטחה לעבודה ללא הגבלה.
    "גם לא אכתוב על הפּלוּטוֹקרט הנפוח שננשך על ידי הכריש, ולא על הניסיונות להשתיק את הסיפור שהם, כפי שגיליתי אני וכפי שגיליתם כולכם, הם החובה הראשונה במעלה של מקצוענו. לא אשחית את עטי ומעט היכולות שלי על אף אחד מדיווחים אלה, וגם לא אלך בנתיב שעשוי אולי לרומם אותם, אם לא למעמד של אמנות, הרי לפחות לזה של ספרות."
    "למה לא?" אמר הנסון.
    "כי הוא מאוהב," אמר פארלו. הכתבים שאגו, הריעו וצעקו לסירוגין.
    "אהבה," אמר קראוץ', "היא מכת מוות לעיתונות כפי שכּוּס הוא משכך הכאבים שלה. כמו זיבה לניאופים או חרטה לנואפים."
    "מי בת המזל?" שאל קלי.
    "שפתיים אלה לא יבטאו את שמה," אמר מייק. והתיישב.
    • דייוויד מאמט
    • דייוויד מאמט
      דייוויד מאמט הוא מחזאי, פובליציסט, תסריטאי ובמאי. תסריטיו
      לסרטים "פסק דין" ו"לכשכש בכלב" היו מועמדים לפרס האוסקר.
      הוא זכה בפרס פוליצר על מחזהו "גלנגרי גלן רוס".
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הסוכן
    • זיכרונות גנוזים
    • 4321
    • שילה לוין מתה והיא חיה בניו יורק
    • מה מעיק על פורטנוי
    • יומן חורף
    • רוחות מתכנסות
    • יער אפל
    • סיפור אהבה אמיתי עצוב במיוחד
    • שלום לך, קולומבוס
    • בית גדול
    • המשרד למקרים מיוחדים