הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • רץ למרחקים ארוכים
  • רץ למרחקים ארוכים
    ידיעות ספרים | אוקטובר 2019 | ביוגרפיה | 384 עמ' מודפסים
    ניר ברקת הוא מן האנשים שנולדו להנהיג. כשנפצע בלבנון, נלחם שלא יורידו לו פרופיל כדי שיוכל להתמנות למ"פ; אחרי ההצלחה בהייטק וההשקעה המוצלחת ב"צ'ק פוינט", הפך את הפילנתרופיה לדרך חיים; כשגילה איך מתנהלת עיריית ירושלים, החליט שהגיע הזמן לחולל שינוי, השאיר מאחוריו את עסקיו ויצא לדרך חדשה, ולא התייאש גם כשהפסיד במערכת הבחירות הראשונה.
     
    לאחר שנבחר לראשות העיר, חולל בה מהפך והפך את ירושלים מעיר שהבדיחות על אודותיה גרסו שהדבר הטוב ביותר בה הוא הכביש לתל אביב לעיר שוקקת חיים ותרבות שנהנית מצמיחה כלכלית חסרת תקדים, עיר שצעירים בוחרים להישאר בה. זו היתה מהפכה מתוכננת היטב, ואת כל זאת עשה ברקת תמורת שכר של שקל לשנה.
     
    בספר מרתק שכולו שיעור מאלף בניהול ובהנהגה, משרטט ברקת את דרך עבודתו ואת תפיסת העולם שלו, ומספר בכנות על האתגרים שאיתם התמודד בניהול עיר כה מורכבת: מהמאבק הבלתי מתפשר על חיים טובים יחד במסגרת הסטטוס קוו, דרך המלחמה מול האוצר על עתידה של העיר ועד ההתמודדות עם טרור בעיר מעורבת – כולל המקרה שבו נטרל בעצמו מחבל בכיכר צה"ל.
     
    באותה כנות מספר ברקת גם על חייו האישיים: מה קורה לאדם שמגלה יום אחד שהוא לא צריך לעבוד יותר, מה גורם לו בכל זאת לבחור להמשיך לשרת את הציבור ולחולל שינוי במדינה שלו, ומה המחיר שמשלמת משפחתו על ההחלטה הזאת.
     
    "אם אתה רוצה לעשות, אתה חייב למצוא את הדרך. אם הדלת נסגרת בפניך תתגנב מהחלון, תפרוץ את הקיר, או תיכנס מהארובה. זו הדרך היחידה שאני מכיר והיא אף פעם לא אכזבה אותי. יש לי סבלנות. אני רץ למרחקים ארוכים."
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    118 82.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פתח דבר

     

    אבא שלי תמיד בירך אותנו, שלושת בניו, בברכה יוצא דופן: "שתשלמו הרבה מס הכנסה ותוכלו להרשות לעצמכם לעבוד בשירות הציבורי תמורת שקל אחד לשנה". זכיתי. הגשמתי את ברכתו של אבי. אבל זו לא היתה הברכה היחידה שקיבלתי ממנו ומאמי: גדלתי בבית שבו חונכנו לציונות, לעשייה ולנתינה. בזכות הערכים האלה ידעתי לנתב את דרכי בחיים ולנצל את הברכה שנפלה בחלקי כדי לתרום ולהפוך את החברה שבה אני חי לטובה יותר.
    זה עתה נפרדתי מהתפקיד שאותו נשאתי בגאווה בעשור האחרון: ראש העיר ירושלים, העיר המרתקת והמסובכת ביותר בעולם. כשאני מסתובב עכשיו ברחבי הארץ, ממטולה עד אילת, במסעי לקראת הפרק החדש של חיי, אני נשאל שוב ושוב על החוויה בהובלת עיר כזו. גיליתי שאני לא יכול להשיב על השאלה הזו ולא יכול לספר על המהפכה שחוללתי במנותק מסיפור חיי כולו. כל אחת ואחת מהתחנות של חיי הטביעה בי את חותמה, השפיעה על עשייתי ועזרה לי לגבש את תפיסת העולם שהיתה הבסיס להמשך דרכי.
    נולדתי בירושלים המחולקת, ב"מחנה אלנבי", ממש על קו הגבול הירדני. שלוש משנות ילדותי עברו עלי בארצות הברית, שאליה נסענו במסגרת שליחותו של אבי. חזרתי לירושלים מצויד באנגלית מצוינת, שסייעה לי בהמשך דרכי. את שש שנות שירותי הצבאי עשיתי בצנחנים. נפצעתי ב"מבצע מוביל" בלבנון ונלחמתי שלא יורידו לי פרופיל כדי שאוכל להגשים את משאת חיי ולהיות מ"פ. בשנות השירות הארוכות שלי כלוחם וכקצין, בסדיר ובמילואים, בין הלחימה בלבנון לקסבה של שכם, עוצבה אישיותי. את היכולת להגדיר יעדים ומטרות ולסחוף אחרי אחרים למדתי שם.
    את חיי המשותפים עם אשתי בבי, בת השכנים שגדלה מולי, התחלתי בדירת חדר וחצי בשכונת פסגת זאב. במקום לשלם לוועד הבית, שטפתי את חדר המדרגות. היינו תפרנים אבל מאושרים ומאוהבים, וכך גם המשכנו להיות כל חיינו. למדתי לתואר שני במנהל עסקים, לאחר שסיימתי תואר ראשון במדעי המחשב, כשווירוס המחשבים הראשון שיתק את המחשבים של האוניברסיטה העברית. יחד עם אחי אלי ושני חברים, יובל רכבי ועמרי מן, פיתחנו תוכנת אנטי־וירוס והקמנו את חברת BRM. היינו מחלוצי ההייטק. הנחישות, הרעב והצורך לחשוב מחוץ לקופסה דרבנו אותנו להצלחה. וכשזה קרה, החלטנו להשקיע שליש מההון העצמי שלנו בשלושה חבר'ה צעירים, בוגרי תלפיות ו-8200, שפיתחו תוכנת חומת אש, FIREWALL. ייסדנו איתם את "צ'ק פוינט" - וכל השאר היסטוריה.
    בגיל צעיר למדי, כשהבנתי שעשיתי די לביתי, נכנסתי לתחום הפילנתרופיה. רציתי להזין את כל הניסיון והידע, שהייתי בין הראשונים בארץ שנחשפו אליו, חזרה הביתה לתחום החינוך, ואחריו לתחומים חברתיים נוספים. פעלתי כפילנתרופ בדיוק באותה דרך חשיבה שהובילה אותי כיזם שמפתח מוצר ועושה אקזיט: פיתחתי פרויקט, בשיתוף פעולה עם האנשים שאיתם עבדתי בכל מיזם חברתי, כשהמטרה היא לשנות מציאות, לרוץ מהר קדימה וללמד אנשים לדוג במקום לתת להם דגים. במקרה הזה הרווח הוא לא כספי, הוא גדול הרבה יותר: עשיית שינוי.
    דפיקה בדלת ביתי, שנועדה לגייס אותי למאבק הורים צודק בירושלים, פתחה לי דלת אחרת: כשגיליתי איך מתנהלת עיריית ירושלים, הבנתי שהגיע הזמן להתגייס. נפרדתי מעסקַי ומהפעילות הפילנתרופית וקפצתי ראש לשירות הציבורי. גם כשהפסדתי במערכה הראשונה על ראשות העיר ירושלים, לא ויתרתי ולא עשיתי אחורה פנה, לחיים הנוחים שחיכו לי. במקום זה ישבתי במשך חמש שנים במדבר האופוזיציוני ובניתי, באותה שיטה ובאותם כלים שהבאתי מעולמי כיזם, את "תוכנית ברקת", חזון ותוכניות עבודה ליום שבו אעמוד בראש העיר המרתקת והמסובכת ביותר בעולם.
    זכיתי להוביל את העיר הזו במשך עשר שנים, להיות חוליה בשרשרת הדורות המפוארת שלה ולחולל בה, צעד אחר צעד, את המהפכה שעליה חלמתי. היום, כשאני מסיים פרק כל כך משמעותי בחיי ועובר מתוך בחירה לפרק הבא, אני יכול לעצור לרגע ולהסתכל בסיפוק ובגאווה על העיר שאותה אני משאיר לבאים אחרי, על היקף העשייה, ובעיקר על היכולת לרקום חזון ולחולל שינויים. המהפכות שחוללתי בעיר לא היו מתרחשות ללא החינוך והערכים שקיבלתי בבית, תפקידֵי הפיקוד שמילאתי בצבא, ניסיוני כיזם הייטק, פעילותי כפילנתרופ - והגב האיתן שקיבלתי לאורך כל השנים מאשתי ומבנותי.
    כל זה קרה גם בזכות ההקשבה המתמדת לקולות שעלו מהשטח, קולות התושבים, וללמידה מהם. אני מאמין שהחוכמה היא נחלת כולם. התושבים יודעים לא פחות טוב מה נכון בשבילם. אני הייתי שם כדי להניח את האבנים הגדולות, להוביל, להקשיב, לממש ולטעת תקווה לחיים טובים יותר - לנו ולדורות הבאים.
    בטרם יורד המסך על תקופה מרתקת בת כארבעה עשורים של עשייה מגוונת ועולה מסך חדש, זו ההזדמנות עבורי לומר תודה לכל האנשים היקרים שליוו ומלווים אותי עד היום. בראש ובראשונה משפחתי היקרה - רעייתי בבי והבנות דניאל, נעם ועמית, הורי זלמן ושולה, אחַי אלי וערן, חמי לואי וחמותי לורנה, גיסי וגיסותי, הדודות והדודים והמשפחה המורחבת. אליהם מצטרפים החברים שמלווים אותי כל השנים: החבר'ה הירושלמים, חברַי לנשק בסדיר ובמילואים, עמיתַי בהייטק ובעסקים, חברַי הפילנתרופים אוהבי ירושלים בתפוצות. הצוות האסטרטגי שלי, מנהלי העירייה, עובדי החברות העירוניות, צוות הלשכה שלי והיועצים, ראשי הארגונים האזרחיים, ארגוני העובדים המסורים, הפעילים והתומכים שאספתי לאורך הדרך והפכו לחברים. תודה לרב מרדכי אליהו זצ"ל ולרב שמואל זעפרני, החברותא שלי, ולשאר הרבנים, אנשי הרוח והאמונה שהעשירו את חיי וחיזקו את רוחי. לכל אחת ואחד תרומה למי שאני היום. אתם נותנים לי את תעצומות הנפש להמשיך לרוץ בכל הכוח למען העם והמדינה.
    תודה מיוחדת לענת שינקמן בן זאב ולמיכל שלם, שסייעו לי ברגישות ובנחישות להפוך את מסע חיי לספר מרתק ומרגש. תודה לדובי איכנולד ולכל מערכת הוצאת "ידיעות ספרים" על ההירתמות להוצאת הספר. תודה גם לקותי טפר, לחן אבוקרט ולכל הצוות על עבודת ההפקה המקצועית והמוקפדת.
    הספר הזה הוא סיכום ביניים של המרתונים שעשיתי בחיי לקראת המרתון הבא, שאליו אני יוצא מתוך רצון להמשיך לתרום מניסיוני ומיכולותי ולהרחיב את השינוי שחוללתי בירושלים אל המדינה כולה. התפיסה ההוליסטית והערכית שגיבשתי במהלך השנים, שיסודותיה נטועים היטב במהלך חיי, היא הבסיס והעוגן להמשך דרכי גם ברמה הארצית. אני שמח לשתף אתכם בפרקי המסע עם הרבה תקווה ואמונה לקראת הבאות.

     

     חלק ראשון 

    מפקד, מרתוניסט - והאקזיט הגדול

     

     

     ילדות בין ירושלים המחולקת  לאמריקה הגדולה

     

    אבא שלי, פרופ' זלמן ברקת, קפץ כיתה. אני מספר את זה, כי זה חלק בלתי־נפרד מסיפור חיי.

    מפתיע עד כמה פרט ביוגרפי - לעתים שולי - בחייו של מישהו אחר משפיע על חייך שלך. אבא שלי, שבמידה מסוימת, בשל אותה הקפצה, נגזלה ממנו ילדות נורמלית, לא רצה שגם אנחנו, בניו, נעבור את זה. הוא רצה שתהיה לנו ילדות רגילה. זו הסיבה שבזמן שהותנו בארצות הברית, כשעשה שם פוסט־דוקטורט, שלח אותנו לבתי ספר ציבוריים שהאינטגרציה שלטה בהם, וזו הסיבה שהלכתי ללמוד ב"אורט" ולא בבתי הספר היוקרתיים יותר של ירושלים, כפי שאולי היה מצופה וכפי שעשו רוב חברַי.

    התפיסה הזו עיצבה לא רק את ילדותי, אלא גם את השקפתי כראש עירייה: אני מאמין בבתי ספר ציבוריים, שבהם אתה לומד עם חבריך ושכניך, העם שבתוכו אתה חי; מאמין בזכות לבחור איך ללמד את הילדים ולאפשר להם להיות נורמטיביים. ההורים שלי סמכו על בניהם שבבוא העת, במעלה הדרך, ילמדו באוניברסיטה ויפתחו קריירות. עד אז רצו עבורנו ילדות בתמהיל הנכון: עשירה בחוויות עם מידה סבירה של לימודים. והם הצליחו. הילדות שלי אכן היתה מאושרת.

     

    ▪▪▪

     

    נולדתי באוקטובר 1959 ב"מחנה אלנבי" בירושלים, סמוך מאוד לגבול הירדני, לבית חם ושוקק חיים. אבי הוא פרופסור לאסטרופיזיקה. רק לימים התברר לי שהוא גם התעסק בדברים אחרים למען המדינה, שהשתיקה עדיין יפה להם. אמי, שולה לבית גוטהרד, היתה מורה לחינוך גופני ומחלוצת ריקודי העמים בארץ, שהפכו לשמה השני. היא התמחתה בתחום, הכניסה את ריקודי העמים גם לבתי הספר ולאוניברסיטה, ובמשך עשרות שנים הקימה וטיפחה חוגים של ריקודי עמים, גם לגמלאים. סביב הורי נקבצה חבורה ירושלמית עליזה, שהרבתה להיפגש, כשאמא תמיד בלב העניינים, מרקידה ומקפיצה. שני ההורים שלי הם חובבי ספורט. אבא שלי שיחק כדורסל בקבוצת מכבי צפון תל אביב ובאס"א, אמי שיחקה כדורסל בנבחרת הפועל והיתה אתלטית מוכשרת שזכתה באליפות הארץ בהטלת כידון.

    אמי, המורה והיזמית, ואבי, הפרופסור והמרצה, חינכו אותנו לחריצות, לאהבת הארץ, לתרומה לקהילה ולעצמאות. כשהיינו מבקשים מאבי עזרה בהכנת שיעורי הבית, הוא מעולם לא גילה לנו את התשובות לשאלות. במקום זה עזר לנו להגיע אליהן לבדנו בעזרת שאלות שהציג לנו. בבית שבו קיבלתי חופש פעולה רחב, אני זוכר היטב את הפעם היחידה שאבי הטיל וטו על משהו: הוא אסר עלי לרכוב על אופנוע, ולמרות שלא היה דבר שרציתי יותר, כיבדתי את האיסור הנדיר הזה שלו. היום אני יודע כמה הוא צדק. אם אני, נהג מרוצי ראלי, הייתי רוכב על אופנוע, ספק אם הייתי פה היום.

    אמי ואבי נולדו וגדלו בתל אביב, בני משפחות שהגיעו מ"שם" לפני המלחמה. הוריה של אמי, אלימלך ורות גוטהרד, הגיעו מפולין ומאוחר יותר התברר שאיבדו את כל משפחתם. אוניית המעפילים "ולוס", שאיתה עלה סבי אלימלך לארץ, נתפסה וגורשה, והוא קפץ ממנה ושחה קילומטרים אל החוף. הם מעולם לא דיברו על בני המשפחה שאיבדו. הדבר היחיד שעשו היה מילוי דפי־עד לזכר הנספים. לפני כמה שנים עשו ביד ושם תחקיר על משפחתי ונתנו לי ספר שבו קובצו כל דפי העד וכל הידוע על בני המשפחה שאיבדנו - כ-30 איש. כשאמי קיבלה את הספר, היא בכתה במשך שבועיים. בכתה על 30 קרוביה שנמחקו כלא היו ועל הוריה שלא סיפרו עליהם דבר.

    הוריו של אבי, בנימין וחיה בנקוביץ, הגיעו לארץ מרוסיה. סבי הגיע לכאן ב-1923, יחד עם הוריו וארבע אחיותיו, אחת מהן נכה כתוצאה ממחלת הפוליו. אביו נפטר כשהוא היה צעיר, וסבי נשא על כתפיו את עול פרנסת המשפחה. הוא עבד בקטיף תפוזים. סבתי היתה אישה משכילה מאוד. בני הזוג בנקוביץ היו מהמשפחות הראשונות ברמת גן. בחצר האחורית של הבניין שבנו ברחוב ביאליק גר המשורר חיים נחמן ביאליק. במשך שנים הייתי מגיע בסופי שבוע ובחגים לאירוח מפנק בביתם. סבי היה לוקח אותי לדוג דגים בפארק הירקון - כשעוד אפשר היה לאכול את הדגים ששחו שם - וסבתי היתה מבשלת אותם. זו היתה חגיגה גדולה. בירושלים היה קשה לדוג דגים.

    סבי אלימלך נפטר כשהייתי בן שנתיים. סבי בנימין ושתי סבתותי האריכו ימים עד גיל 90. נהניתי ממשפחה חמה ומגובשת.

    הורי הכירו בבית הספר התיכון "גימנסיה שלווה" בתל אביב, שבו למדו שניהם. המורה למתמטיקה לא כל כך אהב את אבי, התלמיד החכמולוג שהִרבה להציג לו שאלות - שלא תמיד הוא ידע כיצד לענות עליהן - וחיפש כל הזדמנות כדי לזרוק אותו מהכיתה. מנהל הגימנסיה מצא לאבי תפקיד בזמן שהתפנה משיעורי המתמטיקה: הוא מינה אותו להעסיק תלמידים שהועפו מהכיתות במשחקי כדור בחצר. אבי, אז תלמיד י"ב, מונה גם למנהל נבחרת הכדורסל של בנות הגימנסיה. אמי, שהיתה אמנם רק תלמידה ב־ט', אבל ספורטאית מצטיינת, התקבלה לנבחרת הבנות על אף גילה הצעיר. זלמן, מנהל הנבחרת, מצא חן בעיניה והיא היתה מפריעה בשיעורים כדי שיוציאו אותה מהכיתה וכך היא תוכל להיות בחצר, תחת השגחתו. לעזרתה נרתם אורי זוהר, חבר משותף שלמד בכיתה מעליה: בכל פעם שראה את אבי בחצר, הוא הודיע לה על כך בפתק ששלשל מהחלון, וכך היא ידעה מתי להפריע. וכל השאר היסטוריה...

    בעקבות לימודיו של אבי באוניברסיטה העברית, עברו הורי לירושלים וקבעו את ביתם ב"מחנה אלנבי" על דרך חברון, שבו גרו בעיקר אנשי קבע. גם אבי, בדרכו, היה שייך לקהילת הביטחון.

    השכונה שכנה קרוב מאוד לארמון הנציב. במרחק 200 מטרים מהבית שלנו עמדה הגדר שאחריה היה השטח המפורז. הזהירו אותנו שלא להתקרב אליה. מעֵבר לגדר היו פרדס וחווה, שבה גידלו חורפנים. למרות הסכנה, בימי שגרה המקום היה שקט. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, כחלק מההכנות למצב חירום, עזרנו לחיילים לחפור עמדות ושוחות לצורך הגנה ולמלא שקי חול, ביטַנו את הכניסות לבניינים, כיסינו את החלונות והדבקנו עליהם סרטי הדבקה לחיזוק כדי להסתיר את הדירות ממטוסי הקרב של האויב.

    השקט שאפיין את השכונה הופר ב-5 ביוני 1967, כשפלוגה של הלגיון הירדני השתלטה על מטה משקיפי האו"ם בארמון וירתה ממנו לעבר מערב ירושלים, עד שהמקום נכבש על ידי צה"ל בשעות אחר הצהריים ודגל ישראל הונף מעליו. אני זוכר היטב את ההפגזה באותו בוקר, שסימנה את תחילתה של המלחמה. אני זוכר למשל שהחזירו אותי מבית ספר, ובדרך חזרה הביתה, תחת אש, שמענו פיצוצים וראינו מבנים שנפגעו. בבית הכניסו אותי ואת אחי אלי, הצעיר ממני בארבע שנים, מתחת למיטה ושם חיכינו במתח שההפגזה תיפסק. הבית רעד. כשיצאנו החוצה באחת ההפוגות, עמדו ברחוב כלי רכב מחוררים, ומטוסים טסו בגובה נמוך, מעל ראשינו. חיינו ממש בתוך המלחמה. אני מעריך את ההורים שלי על האומץ שהיה להם לגור על קו הגבול למרות החשש מהצלפים ומהצבא הירדני שחנה ממש בסמוך, מעֵבר לגבול.

    כשהמלחמה תמה, לא הבנתי למה כולם מסביב בוכים מהתרגשות - הרי ניצחנו. כשלקחו אותי לביקור ראשון בהר הבית, התפעמתי מהעובדה שהמקום הזה שלנו. אבל יותר מכול התרגשתי מהצנחנים שמילאו את הרחובות, במיוחד באזור שלנו. הסתכלתי עליהם בהערצה. אז גמלה בי ההחלטה להיות צנחן. שנים אחר כך, כשהייתי בן חמש־עשרה ובן דודו של אבי, סגן גדי רז, קצין בצנחנים נהרג בהיתקלות עם מחבלים בהר דב, החלטה זו התחזקה בי עוד יותר. היה לי ברור שאני אלך בדרכו.

    הייתי תלמיד טוב בבית הספר, אבל שובב גדול. למדתי בגימנסיה רחביה, שהיתה אז גם בית ספר יסודי. נסעתי לבית הספר בקו אגד מספר שבע, וביום הראשון בכיתה א' התערבתי עם חבר שלא אצטרך להשתמש בכרטיסייה. במקום זה חזרתי הביתה ברגל, מרחק של שעה הליכה. לא פחדתי, מאז ומתמיד הייתי נווט מצטיין. כשלא חזרתי הביתה בזמן, הורי דאגו לי מאוד והלכו בנתיב שבו הייתי אמור לחזור, עד שמצאו אותי צועד על דרך חברון, ליד תחנת הרכבת, במקום שבו עומד היום מתחם התחנה.

    הייתי אמנם ילד שובב בלתי־מזיק, אבל גם כזה שלא כדאי להתעסק איתו. ידעתי היטב ללכת מכות, ולא היססתי לפתוח בקרב כשהיה צריך. מרחבי השכונה היו כר בלתי־נדלה לפעילויות. שיחקנו כדורגל במגרש עפר, השטנו רפסודות שבנינו בשלוליות שנקוו בחורף וטיפסנו על עצים. באחד המשחקים האלה אחי אלי נפל מעץ ונתלה על אחד הענפים כשענף תקוע בפיו. רצתי מבוהל להזעיק עזרה, ועד היום אני זוכר את הפחד הגדול שאחז בי. אלי ואני קשורים מאוד זה לזה.

     

    ▪▪▪

     

    ב-1970, כשהייתי בן עשר, ארזנו מזוודות וטסנו לשלוש שנים בארצות הברית. אבי עשה פוסט־דוקטורט באוניברסיטת קלטק שבפסדינה, קליפורניה. ניסו ללמד אותי אנגלית לפני הנסיעה, אבל כשהגעתי לשם לא ממש ידעתי לדבר אנגלית. עם זאת, השתלטתי די מהר על השפה והייתי אחד מאלופי הכיתה באיות. זמן קצר לאחר שהגענו, המורה קראה לאבי ושאלה אותו אם הוא יודע למה אני לא עומד בתור לארוחת הצהריים. אני לא הבנתי מה הבעיה. למעשה, לא הבנתי למה כל השאר עומדים בתור ולא "חותכים" אותו כמוני. זה לא היה הדבר היחיד שהיה שונה באמריקה. הכול היה אחר. גדול יותר, מנומס יותר, רציני יותר, אבל כדרכי הסתגלתי לשינויים במהירות.

    בשנה הראשונה שבה החלו באינטגרציה באזור, הורי שלחו אותי לבית ספר ציבורי מרוחק מהבית. זו היתה אינטגרציה קלסית, עירוב של מעמדות שונים וצבעים שונים. כמה שחורי עור בכיתה העמידו אותי במקום והסבירו לי את מגבלות הכוח שלי. התרבות האמריקאית בהחלט ריסנה אותי. לקחתי ממנה את הטוב שבה. נכנסתי לתלם.

    כדרכם, ההורים שלי זרקו אותנו למים העמוקים וסמכו על היכולות שלנו ללמוד לשחות בהם בלי שום עזרה. הם לא טעו. בתוך שעה היו לי חברים חדשים. אף פעם לא הרגשתי בודד. הייתי ונשארתי טיפוס חברותי. את סופי השבוע והחופשות ניצלנו לטיולים בסטיישן־ואגן הגדול שהיה לנו. נסענו לטקסס, לביקור אצל דוד של אבי, אחיו של סבי. בטיולים אחרים ביקרנו בכל פארקי הטבע הגדולים, בדיסנילנד, בסן דייגו. בלילות הורדנו את המושבים האחוריים וישַנו כולנו באוטו, או הקמנו אוהל תחת כיפת השמים. הטבע העשיר השאיר בי רושם עצום. אלי התרגש קצת פחות. כשהערתי אותו בהתרגשות כדי שיראה את גשר הזהב בסן פרנסיסקו, נזף בי: "בשביל זה הערת אותי?"

    ב-1971 עברנו חוויה אמריקאית מסוג אחר: חווינו רעידת אדמה גדולה. אחרי התרגולים הרבים שעברנו בבית הספר, כשהתעוררתי בלילה כשהדירה שלנו בקומה השלישית רעדה, הבנתי מיד במה מדובר. שלפתי במהירות את אלי, שהיה אז בן שבע, ממיטתו וזחלנו - אי־אפשר היה לעמוד - עד שהגענו למשקוף של דלת חדרנו. ההורים התמקמו מולנו, מתחת למשקוף של דלת הסלון, ובזווית העין ראינו את ארונות המטבח נפתחים ואת הצלחות שבהם מתרסקות על הרצפה ברעש גדול. כשהרעש נפסק, טסנו למטה ומצאנו את כל לוס אנג'לס ברחוב. זה היה אירוע קשה מאוד. 71 אנשים נהרגו, גשרים התמוטטו והתחבורה הושבתה. קירות הבית שלנו נסדקו ובמשך שבועיים, שבהם היו רעידות משנה, התארחנו בבית חד־קומתי של חברים. כשהשתתפתי כראש עיר בתרגולים להתמודדות עם רעידת אדמה בבתי ספר ושאלתי מי חווה רעידת אדמה, הייתי היחיד שהרים את היד.

    אחרי שנתיים בלוס אנג'לס, חצינו במשך שלושה שבועות במכונית שלנו את ארצות הברית מחוף לחוף, ונסענו לשנה נוספת באיטקה, ניו יורק. הנסיעה הארוכה, ארבעתנו יחד באוטו, היתה חוויה מגבשת. את השמש של לוס אנג'לס החלפנו באזור רווי מים ואגמים עם שלג שנערם בחורף לגובה של מטר ויותר. חיכו לי שם חוויות מסוג חדש: שכונה מעורבת של תושבים מתאילנד ומהודו, מסעות דיג עם חברים מרחבי העולם למפל, שמהם חזרנו עם דליים מלאים בדגים. כשהורי נסעו לעיר ניו יורק, נשארתי עם אלי אצל משפחת ברנע, חברים טובים של הורי. סיפורי הקרבות של אמיר ברנע, שאיבד אחת מעיניו במלחמת ששת הימים, ריתקו אותי.

     

    ▪▪▪

     

    ב-1972 חזרנו בשמחה לארץ, לווילה החדשה והמרווחת בשכונת גבעת המבתר, שסבי פיקח על בנייתה בזמן שהותנו בארצות הברית. אבא שלי צוחק שמעולם לא זכה בהגרלה, חוץ מאותה הגרלה למגרש בשכונת ספר, מול גבעת התחמושת. חיכה לנו בית מקסים והנחיתה שלנו בארץ היתה רכה ונעימה. הרגשתי שסיימתי פרק יפהפה של שלוש שנים מרתקות בארץ זרה, שעד היום אני אסיר תודה עליו. עד היום גם קל לי יותר לחשוב באנגלית.

    זמן קצר לאחר חזרתנו ארצה חגגתי את בר המצווה שלי. אני זוכר היטב את ההתרגשות שאחזה בי כשעליתי לתורה בכותל המערבי, כשלצדי סבי הנרגש בנימין וכל בני המשפחה. את מסיבת בר המצווה חגגנו בביתנו החדש שבגבעת המבתר.

    שנתיים לאחר שובנו הצטרף למשפחה אחי ערן, שצעיר ממני ב-14 שנים וחצי. אבי אומר שערן גדל עם שלושה אבות - כולנו גידלנו אותו. כשהתגייסתי, ערן היה בן ארבע בלבד. בבוא היום הפך גם הוא, בעקבות אחיו הבוגרים, לקצין בצנחנים. לא השארנו לו הרבה ברירות.

    השתלבתי בכיתה ח' בבית הספר "יד המורה" שברמת אשכול. שנה אחר כך, בזמן שרוב חברַי הלכו לליד"ה או לבויאר, אני התחלתי ללמוד באורט נביאים, שבו למדו אלקטרוניקה, מכונאות רכב ומכניקה עדינה. בכיתה י' למדתי במגמת אלקטרוניקה - על מחשבים עדיין לא שמעו אז. שמחתי על הבחירה. יש לי ידיים טובות ונהניתי מהלימודים. לבית הספר, במרחק כארבעה קילומטרים מביתי, רכבתי על אופניים וכך פיתחתי כושר גופני מצוין. בשנת לימודַי האחרונה פתחו את מכללת אורט במתחם האוניברסיטה העברית, ולימודי האלקטרוניקה הועברו לשם. אני ממחזור הבוגרים הראשון של המקום. אלי הגיע אחרי לאורט, והוא כבר זכה ללמוד במגמת מחשבים.

    בשכונת גבעת המבתר הייתי מדריך כדורגל של הנוער, וחלק גדול מזמני הקדשתי לאימונים במועדון הקליעה "אלנבי", שעל דרך חברון, ליד ביתנו הקודם, שם היה מטווח של משמר הגבול־גדנ"ע. ירינו ברובה טוטו. למדתי לעשות מקבצים, פיתחתי מיומנות נשק גבוהה מאוד ונהייתי לצלף מיומן. יחד עם חברַי למועדון נסעתי לתחרויות קליעה ברחבי הארץ, ובגיל שש־עשרה דורגתי במקום השני בארץ. כשהגעתי לצנחנים, המפקדים שלי היו המומים מהיכולות שלי. הייתי הצלף של הפלוגה. כולם היו מגיעים לראות איך החייל הירושלמי מוריד את כל המטרות, מכל מרחק ובכל תנוחה.

    מועדון הקליעה היה עבורי תחליף לתנועת הנוער. במועדון הפכנו לחבורה מגובשת שהרבתה לבלות יחד. בתקופה שבה עוד לא היתה תרבות של פאבים ואלכוהול, נפגשנו בעיקר בבתים או הלכנו לסרטים במרכז העיר. במועדון הכרתי את חברי הטוב בועז לייכט, שבמשך הזמן גם הפך לקרוב משפחתי, לאחר שהכרתי לו את אחת השכנות שלי, סוזן סקלובסקי, אחותה של אשתי בברלי.

    לורנה ולואי סקלובסקי עלו לארץ מדרום אפריקה ב-1976 וגרו מול ביתנו. לואי היה מרצה בבצלאל ולורנה לימדה קרמיקה. המשפחות שלנו שמרו על קשרי שכנות מצוינים. על הבת שלהם, בברלי, עדיין לא הסתכלתי אז. אחרי הכול, אני הייתי בן שש־עשרה והיא רק בת עשר.

    • ניר ברקת
    • ניר ברקת
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • דרך ארוכה קצרה- מהדורה מעודכנת ומורחבת
    • שני אקדחים
    • האמת
    • בן-גוריון דמותו של מנהיג
    • סיכומו של דבר
    • הרצל
    • גולדה - ביוגרפיה פוליטית
    • בן-גוריון, אפילוג
    • מנחם בגין- המאבק על נשמתה של ישראל
    • החצוף הארצישראלי
    • יצחק רבין- חייל מדינאי מנהיג
    • בדרכי שלי