הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קסם על ים כנרת
  • קסם על ים כנרת
    ידיעות ספרים | 2008 | פרוזה מקור | 134 עמ' מודפסים
    בוקר אחד קמה נערה צעירה ממיטתה ויוצאת למסע תזזיתי של אלימות רצחנית ופורקן נטול רגש, בלוויית אהובה ושותפה היחיד - פוטונובסקי, עובר משומר בצנצנת פורמלין - אדם שהוא לא חי ולא מת. במהילה משונה של קהות, סקרנות ומיאוס משקיפה הנערה המהורהרת וקרת הדם על החיים "מהצד של הסתם", כדבריה, ופועלת מתוך משיכה בלתי נשלטת לצד האחר, המת, שבהם.
     
    בתנופת כתיבה נועזת ואפלה מפיח יורם קניוק חיים בדמות הצעירה רדופת התשוקה. נובלה עוצרת נשימה ומהפכת קרביים זו פורסמה לראשונה ב-1994 בשם בדוי וכעת רואה אור מחדש.
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • א
     
    בבוקר קמתי עייפה. הבטתי באהוב שלי בבקבוק והיה מבאס לא לרצות לקום וגם לא לרצות להמשיך לישון. חצי ישנה הלכתי לאמבטיה, וכבר עם הקצף של אמא על הגוף שמעתי אותם צועקים אחד על השני. אחר כך התלבשתי והם היו משני צדי השולחן. היא שתתה קפה בעמידה, והוא ישב ואכל לחמנייה ורצה לגעת בספל קפה והיא נתנה מכה והקפה עף וטינף לו את המכנסיים. ברגע הזה נכנסתי, זאת אומרת עשיתי קול של נכנסת, והם הביטו בי.
    שמתי חיוך מתוק ואמרתי: בוקר. הוא קם, ראיתי איך הוא כועס, לא אמר לה מילה, נגע בי בכתף, אמר: להתראות בת, ויצא.
    היא התיישבה על הכיסא שלו ואמרה: בן זונה, חזר אל הזאתי שלו וחושב שאני אשתוק לו. אמרתי לה, מה פתאום התעוררת? מה חדש? והיא פתאום נהייתה אמא ואמרה, תתעסקי בעניינים שלך, תנקי את האמבטיה ותעשי את הכלים, אני צריכה ללכת.
    היה לי שקט להיות לבד, רציתי להוציא נאחס על מישהו, טילפנתי לנועה ואמרתי לה לבוא אלי. היא אמרה שהיא עוד רגע הולכת לבית ספר, אמרתי לה, לא נורא יום אחד לא ללכת, והיא אמרה שהיא לא כזה גאון כמוני וההורים שלה יהרגו אותה אם היא לא תלך לבית ספר. אמרתי לה, הם לא יעזו, אני מגִנה עלייך. הייתי מרוגזת ואמרתי לה שהיא בהמה דקה טמאה ופחדנית ושאני אפסיק להגיד לה דברים. היא באה די מפוחדת וחבל שהנאחס כבר עבר לי. שתינו יין קבּרנה אדום מהגולן, שאבא שלי שם סטיקר באוטו שלו שהוא אתו, ואמא שלי בלילה מגרדת אותו בציפורניים הארוכות שלה. חשבתי שאם סוף סוף יחזירו את הגולן, לעם יהיו האישה והבעל שלו כדי להיות אִתם, ויפסיקו לזיין את השכל כמו ההורים שלי, שהוא בעד והיא נגד ושניהם היו סך הכול בגולן הזה אולי פעם אחת בחיים שלהם.
    נועה נהייתה מסטולה מהיין ישר על הבוקר והתחילה לספר לי איך חלמה שהמורה החתיך, רפי, זיין אותה על פחי האשפה בחצר הבית ספר. אמרתי לה שהוא לא היה מלכלך את המכנסיים והחולצה שלו, שהביא מלונדון, על פחי אשפה. הוא היה בטח מזמין אותה לדירה המתוקה שלו בשדרות חן עם משחקי המחשב והפסלים הפסיכדליים ומשכיב אותה על מיטת המים שלו ומערסל אותה ומנשק לה את הכוס. היא התלהבה ורצתה שאספר לה איך זה היה. אמרתי לה שתיזהר כי לי מותר, אני כבר בת שמונה־עשרה ולא לומדת בבית ספר, ככה שהוא לא התעסק עם קטינה או עם תלמידה, אבל לה יהיו בעיות. חוץ מזה, אמרתי לה, הוא פחד.
    היא שאלה ממה הוא פחד ואמרתי לה שהם פוחדים. שמים לילדות כמונו ופוחדים. היא שאלה אותי, ונהנית? אמרתי לה, אני? מה פתאום.
    שתינו עוד ואז במקום לנקות את האמבטיה כמו שביקשה אמא שלי, עשינו יחד אמבטיה והיא נראתה יפה עם הפטמות הזקורות שלה והראיתי לה מה קרה עם המורה החתיך והיא הסתלבטה והתחילה לצחוק ולא יכלה להפסיק.
    אחר כך הלכה וקראתי ספר ובאו לי דמעות בעיניים מהעוצמה הזאת של המילים. למדתי קצת מתמטיקה לבגרות. עבדתי על נוסחה שרפי החתיך אומר שהיא קשה בגלל אי־הרצף הליניארי המפוצל. ראיתי שזה לא עניין כזה גדול, פתרתי בצ'יק, ניגנתי קצת בפסנתר, לא מי יודע מה, והלכתי למטבח, סתם שפכתי סוכר על השיש בשביל שיהיה לנמלים מה לאכול, ונרדמתי.
    ישנתי, חלמתי חלום קצר ומדכא על האהוב שלי בבקבוק ואז אמא שלי חזרה.
    היא היתה צריכה להוציא את הכעס שלה על מישהו והייתי הכי קרובה אליה. פיזית, אני מתכוונת. והיא צעקה על הסוכר ורצחה את הנמלים, ואז היא המשיכה לצעוק עלי. צעקתי עליה בחזרה, הלכתי החוצה, והיא צווחה לי לחזור. חזרתי ואמרתי לה להירגע. היא התיישבה והליטה את פניה בידיה והתחילה לבכות שאני לא אוהבת אותה וכל זה. אמרתי לה, תפסיקי עם השטויות האלה, בשביל מה לך אהבה של טיפוס כמוני, היית צריכה לעשות עוד ילד שהיה רחום ומכפר עוון ובטח מודה לך מהבוקר עד הערב כי יצרת אותו בשבילו, ולא בשביל הזיון כמו שהיה אתי, ושבגללו התחתנת עם הבעל שלך. רכבתי על האופניים למשרד של אבא שלי בבארי. בכל יום רביעי אחרי הצהריים הוא מזיין שם את המזכירה התורנית שלו על הפוטון שקניתי לו ליום הולדת חמישים, ואני מגיעה ומציצה. נעמדתי בתצפית שלי. נכנסה החדשה, מה זה פרֵחה עם ציצים, והם התפשטו רק מלמטה, אפילו לא חלצו את הנעליים. הוא נשאר עם החולצה והעניבה, פרומה אבל ענודה לצווארו, היא עם החולצה אבל בלי חזייה. הם אפילו לא התנשקו וישר הזדיינו בעמידה ועשו קולות ונראו כמו שני מתאבקי סומו יפנים, עם הבד הדק הזה בחריצי התחתים השמנים שלהם. אחרי שגמרו, חמקתי משם וחזרתי הביתה.
    אמא ישבה מצוברחת והתלחשה בטלפון עם מי שהיא חשבה שתסכים שיהיה המאהב הבא שלה, ושהיה לפעמים בא אלינו הביתה ומחזר כמו דוב. הוא חצי עיוור וחצי סנילי, וטועה בהערכת הגיל שלי ומביא לי פוגים.
    ואז בלילה, כשהם כבר ישנו, הלכתי והבטתי באהוב שלי בבקבוק. אמרתי לו שמעכשיו אני קוראת לו פוטונובסקי. סתם שם שבא לי. רציתי עוד מקלחת, המגבות היו כולן רטובות ובאחת מהן הרחתי את מה שבטח היה הריח של הזאתי של אבא שלי. הלכתי לחדר השינה של ההורים שלי לקחת מגבת יבשה מהארון וראיתי אותם ישנים. הם ישנו מרוחקים זה מזה. כאילו שמו מין חיץ לא־נראה. הם נראו לא רגועים. היא נאנחה משינה והוא נהם, נחר מעט, לא ממש, וציקצק בשיניים. היא שכבה פרקדן עם הרגליים מכופפות למעלה, כל הכוס שלה גלוי, מכווצת, והוא חצי על הצד, מה שעשה את הפנים שלו למכוערים.
    על השידה עמד המגהץ החדש שהוא הביא לאמא כשחזר הביתה. כל יום רביעי אחרי הזיון הוא מביא לה משהו. נגמרו לו הדברים המרשימים ונשאר מגהץ אדים חדיש, שנראה כמו מטוס קל ומפסיק לפעול כשחם מדי, וכך מונע שרפת בגדים.
    החזקתי את המגהץ ביד, יותר מהתייחסות לתִפלוּת בבחירת המתנה מאשר מאיזשהו עניין במגהץ. פתאום התרטב לי הכוס מה זה חזק, הבטתי בהם, הבטתי בהם שעה ארוכה, והורדתי עליהם את המגהץ. דפקתי לה מכה ומיד דחפתי לו ואחר כך שוב לשניהם בנפרד. הם התעוותו וצעקו וירקו. אבא הספיק לראות אותי ועשה עם היד תנועה כזאת, כאילו "מה פתאום?!" אבל לא היה לי מה להסביר והכיתי עוד עד ששניהם שכבו דוממים ויצא מהם מכל חור דם כהה כמעט שחור.
    הדלקתי את האור הגדול, הבאתי את הבקבוק עם האהוב שלי, שמתי על הכרית ליד הראש של אבא שלי וישבתי והבטתי בהם. הם היו יפים ורגועים כמו פסלים. הפנים של אמא נשארו מכווצים והפנים של אבא היו הרוסים אבל ראו בהם משהו שאפשר לתאר כהרמוניה, כחיוך, מה שבטח היה עווית של גז לפני הסוף. ישבתי כשעה, התפלאתי כמה שזה יפה, כמה הם נראים יפים ונצחיים ושלווים והדלקתי את הרדיו. היה שם ציפורי לילה עם איזה זמר מפורסם צרוד שדיבר על אהבה ועל הילדות שלו והשמיע שירים ישנים. אחד השירים, "קסם על ים כנרת", קילקל לי את המצב־רוח, כי לא הבנתי איך קסם יכול להיות אובייקטיבי. הדם המשיך לזלוג עד שמתישהו - לא מדדתי בדיוק, אין לי שעון על היד - חדל לזלוג ונקרש.
    לקחתי את המגהץ ביד והלכתי לחדר שלי. לבשתי פיג'מה, חזרתי, נשכבתי קצת על אמא בשביל להתלכלך בדם שלה, פתחתי את החלון, שברתי את השמשה בתוך מגבת, כמו שפעם ראיתי בסרט, וטילפנתי למשטרה. השארתי להם את הדלת פתוחה והם באו מיד. הייתי שכובה על אמא וצעקתי והם בכוח הורידו אותי ממנה כי חשבו שיצאתי מדעתי.
    תכף הביאו פסיכולוגית משטרתית שדיברה אתי מהספרים שאני מכירה בעל־פה ועניתי לה בדיוק מה שהייתי אמורה לענות. היא נתנה לי מרשם לכדורי הרגעה ולקחו אותי לחדר השני ורשמו מה שאמרתי להם; איך כמעט ישנתי ואיך שמעתי צעדים וחשבתי שחלום, ואיך אולי ראיתי אחד, אולי שניים, איך ההוא שבטוח ראיתי, צעק על אבי, איך אולי הוא לא צעק ורק חלמתי, או הזיתי, איך הוא לא ראה אותי, איך אני לא בטוחה שזה היה באמת, איך התנפלתי באהבה על ההורים המתים. שברתי להם את הלב.
    אחר כך הלכו ועצרו את הבעל של הזאתי של אבא. אבל הוא היה בכלל באותו זמן עם אישה אחרת, האמא של נילי מ־י' שתיים, ככה שהיה לו אליבי. הם גילו שהיו לו הרבה לאבא הזה שלי, ולרוב האבאים והאמהות של החברים שלי בבית ספר. הם כולם היו נפגשים במפגשי הורים והתחרמנו, וככה התחילו לזיין אחד את השני. המשטרה חיפשה, לקחה דגימות דם וטביעות אצבעות מכל הבית, היו יותר מדי טביעות אצבעות בבית כי אמא שלי לא היתה מנקה כזאת פדנטית.
    ואני בינתיים התגוררתי לבדי בדירה. לא הסכמתי שסבתא תבוא לגור אתי או שאני אבוא לגור אצלה. המשכתי לקרוא וללמוד לבד. בהלוויה נתתי לעיניים שלי לזלוג מעט בשביל המעמד. זה היה ממש יפה לראות איך הם נטמנו אחד על יד השני בקבר זוגי. בעיתונים ובטלוויזיה תיארו את הפרשה במילים מזוויעות. הראו קטעים נבחרים, צילומים. עשו מזה עניין, לא קלטו את היופי. באו אנשים שלא הכרתי ואמרו לי שאני מסכנה, שידאגו לי, שיש פיצויים, שתי מכוניות, יש חסכונות והשקעות ומניות ופת"ם ופת"ח ואני לא יודעת מה, ואין לי מה לדאוג; אני בת יחידה וגם הדירה הזאת הגדולה ברחוב רמז שייכת לי.
    עבר זמן. לא עשיתי הרבה. קראתי, חשבתי, דיברתי עם פוטונובסקי. אחרי השבעה שהיתה משעממת ומלחיצה נתתי לשוטרים עוד פעם את ההצהרות שהם רצו. הם ריחמו עלי, מה, לפעמים היו בוכים כשהיו מדברים אתי. גם אלה שהיו פעם המורים שלי באו לבקר. בא רפי וניסה להתחיל אתי עוד פעם ואמרתי לו שהוא לא מגרה אותי והוא התרגז. רציתי לראות מה קורה בחוץ. הכוס שלי היה פתאום רטוב, רציתי שמישהו יזיין אותי, לא רפי.
    יצאתי החוצה. גובהי בינוני ואני רזה עם ציצים בינוניים, מוצקים. יש לי פנים לא רעים, לא מי יודע איזה יפהפיית צמרת, אבל נאה, נשית, עיניים כאלה חומות גדולות, עם מבט מצועף מעט, שׂער קצר. פה קטן שאומרים שהוא חושני, ואני יודעת איך להתלבש בשביל שירצו לזיין אותי.
    אני לא מחפשת אהבה ולא יודעת איך מתלבשים בשביל אהבה. במוח שלי לאהוב זה לטוס עם פוטונובסקי ליופיטר בחללית. קראתי יותר ספרים מכל החברות והחברים שלי, ואנשים בדרך כלל לא מעניינים אותי. מעניין אותי רק ספרים ומוזיקה. רוב האנשים משעממים. אני צריכה זיונים בשביל הרגע הזה שהגבר מעקם את הפנים שלו, או צועק או מושך לי בשערות. הייתי שוחטת אותם. את מי שלא יהיה.
    יצאתי החוצה והלכתי בכיכר מילאנו. עבר אחד שאני בקושי מכירה, שלמד ב־י"ב כשהייתי עוד בבית ספר ולמדתי ב־ט'. הוא לא הכיר אותי אבל אמרתי לו, אהלן גוֹרניש, כי ככה היו קוראים לו. הוא חייך. תכף נשאתי חן בעיניו. הוא שאל מי ומה וזרקתי לו, אה, יופי שאתה כאן. יש לי וידוי. אתה לא ידעת, אבל פעם הייתי מאוהבת בך.
    על המקום הוא נדלק ופתאום נזכר איך ראה אותי פעם, ואיך הייתי יפה, ואיך שאל מי אני. שטויות, הוא לא ראה, אבל נתתי לו לשקר. הוא שיחק אותה בליין ענק ולקח אותי למסעדה איטלקית, וחשב שהוא מלמד אותי איך לאכול אוכל איטלקי שאבא שלי היה המומחה הכי גדול לו. נתתי לו לעשות עלי רושם, איך הוא יודע להזמין עם כל השמות הסתומים האלה. שתינו יין, הוא מסכן עבד קשה בשביל מה שהייתי נותנת לו בעמידה בחצר בכיכר מילאנו.
    חשבתי, אם אתה כזה מתאמץ, אז במטותא ממך, תזיע עוד קצת. עד שבסוף, כשלא היה לי עוד אוויר והכוס נהיה כבר יבש, עלינו לדירה שלו באיזה חור בפלורנטין (הוא אמן כזה, רוצה להיות, אבל אמר שהוא לומד מנהל עסקים בשביל אביו) והוא ניסה לזיין אותי.
    הכוס היבש קרע לו את הזין. לא היתה לו סבלנות, ולכן דחף בכוח. לעגתי לו וזה בכלל הוריד לו את הזין ולקחתי אותו בפה, נתתי לו קצת עידוד ואז נכנס בי כי בינתיים הרטבתי ברוק ובקצף שקצת דלף לו מהזין, והוא גמר בצעקות ואני קמתי מהר והתלבשתי ושנייה לפני שהתחפפתי משם הוא צעק לשאול איך קוראים לי ואמרתי לו, פנינה רוזנבלום.
     
    קודם אמרתי כמה יפים היו ההורים שלי כשהיו מתים. זה נשאר לי. התחלתי להרגיש לחץ. רציתי משהו, לא ידעתי מה. ישבתי שבוע מרוכזת באהוב שלי בבקבוק. פוטונובסקי הוא בעצם איש קטן, עוּבר בבקבוק מלא פוֹרמָלין שגנבתי מהבית ספר לפני שנתיים כשעוד למדתי שם. אילו נולד, אמרו לי, היה היום מבוגר ממני בחמישים וחמש שנים.
    אמרתי לו "חמודי", וחשבתי איך אני והוא בחללית, טסים וקורעים את המרחקים, מפני שפינטזתי פקס שמעביר בני אדם, וזה מצא חן בעינַי כשסיפרתי לו. שוב למדתי וכבר היה כמעט קיץ ועברתי את הבגרות האקסטרנית בתשעימים וגם כמה מאיות, כי זה היה קל ומטופש. אילו לא זילזלתי לא הייתי עוברת, כי אחריות מלחיצה אותי. בשבילי הדבר החשוב באמת זה רק מה שאני לא שמה עליו זין.
    אחר כך קראו לי לצבא להסביר לי שלא מגייסים אותי בגלל המצב שלי, היתמות. מילה שנשמעה מנוסחת היטב, יתמות! הם לא אמרו שאני יתומה, הם אמרו "יתמות", כאילו שזאת מחלה. בעצם, במחשבה שנייה, יתמות היא כן מחלה, אבל מחלה תורשתית. אחר כך הייתי יושבת בבית וקוראת, שומעת מוזיקה, מנגנת.
     
    אבא שלי היה כנראה איש מצליח וגם נוכל לא קטן. היה לו הרבה יותר כסף ממה שחשבה אמא ובטח יותר ממה שחשבה המזדיינת האחרונה שלו, שכפי הנראה הבטיח לה משהו.
    היא, מסכנה, באה אלי ובכתה. היו לה עיניים כהות ולחוצות כמו שני חצאי ירח, ותחת שמן שזכרתי מהזיון. עשתה פֶן לשׂער וצבעה אותו בצבע מזוויע, ולבשה איב סן לוֹרן שנראה מכווץ על הקולב הלא נכון. נתתי לה לבכות עם הפנים הנעימים שהרבצתי לכבודה, ואז אמרתי לה ללכת לכל השדים והרוחות ושלא תטריד את הבת היתומה שלו, כי רק לי לבדו ימלוך נורא, והיא לא תפסה בדיוק וגם ממש התביישה. היא בנתה די הרבה על השקרים של אבי. שתחיה לה, אני מה יש לי לדאוג לה אני.
    היתה גם הירושה וגם הדירה של סבתא שמתה בינתיים וכמו שאמרו, מצער מתה. היא באמת מתה כמה חודשים אחרי שבנה יחידה אשר אהבה נרצח. אבל היא גם היתה זקנה מאוד ואולי סתם מתה מזקנה. היא לא סבלה אותי ואני לא סבלתי אותה, והיא אמרה שתמיד הייתי נגדו ואמרתי לה שאפילו אם זה נכון, זה העסק שלי.
    אבל בסוף עזרתי לסחוב אותה חצי מתה ומבוזה וזועמת לבית חולים, לחכות למכלכל־חיים־בחסד שישׂים לה סוף פסוק.
    למשטרה לא היה מושג קלוש על מה ואיך אירע הרצח. מרוב שהפענוח היה תקוע במבוי סתום, התחילו כבר לא לחשוב על זה באמת. הייתי בבית רוב הזמן. לפעמים באו חברות, בעצם לא חברות, סתם כאלה שהרשיתי להן לחשוב שהן חברות שלי. הן היו רצות הביתה לקרוא מה שאמרתי להן לקרוא. זה תמיד התחיל עם התפסן בשדה השיפון, שבא משורה מהשיר של רוברט ברנס הסקוטי, "Coming through the Rye", שבתרגום חופשי הולך כך: אם אדם פוגש אדם הבא בשדה שיפון, אם אדם מנשק אדם, אדם צריך לבכות? שיר עצוב. פנטזיה של סלינג'ר; ילדים רצים בשיפון ותפסן, זה ממשחק הבייסבול, תופס אותם. תערובת של נשיקה, הצלה, בכי, והלוא בפתיחה אומר סלינג'ר שלא יהיה בספר שלו שום חרא על מה שקרה להוריו לפני שנולד, יש פה פתאומיות ההווה, אני פה! בעברית אין לא תפסנים, לא בייסבול ולא שיפון בשדות, תפסן זאת מילה מצחיקה, תפסן, תפשן, תופשי התורה לא ידעוני, יעני. יש פה התחלה. התום מתחיל עם סופו. פנטזיה עצובה. פוטונובסקי שלי היה מבין אותה, לא תלמידי תיכון עם רומנטיקה של בבונים וציונים בראש.
    אחרי התפסן הייתי נותנת להן כל מיני ספרים שהרוב לא הכירו קודם ועונה תשובות לקשקושים שלהן, כי הן לא היו שוות שום שאלה, וחיכיתי בשיעמום שיגידו לי כמה הן מבינות וכל זה. הן שמו בושם ולימדתי אותן עברית שלא מלמדים בבית ספר, כי אמרתי להן, קול יפה לבשמים. הן היו מנסות לעשות עלי רושם, וזה לא עבד. היו עומדות בתור לבוא, רצו להבריש לי את השׂער, שכבו כמו מעולפות על השטיח מולי וחיכו שאזרוק להן חיוך. הן היו מספרות על מועדונים וחברים ודיכאונות ובעיות, ולא מפסיקות לדבר על ההורים הדפוקים שלהן, ועל בנים ועל הצבא, כי חלק כבר התגייסו וחלק עדיין עובדות במלצרות ומחכות לגיוס.
    החברים, הבנים, הכאילו מחוננים, ניסו להתחיל אתי כי אני הפחדתי אותם. הפחדתי אותם כי אני של עצמי ולא שלהם. הם היו מטלפנים ואני לא הייתי עונה. יש לי מזכירה אלקטרונית. הם היו משאירים הודעות בטלפון. לפעמים התקשרתי בחזרה, שומעת את הזַינים שלהם מתחילים להתחכך במכנסיים. אז הייתי אומרת בקול מתוק ומלא כאילו משֵינה שאני בודדה, ובודד לי, והם היו מבקשים לבוא. לפעמים הייתי מרשה לאחד מהם לבוא, והיה בא, מסכן, היה עומד לו עוד בדלת והוא מה זה מפוחד.
    בנות הרבה יותר יפות ממני התחילו אתם אבל הם רצו אותי כי אני חמקמקה, ואהבו את מה שהם חשבו שזה המשחק שאני משחקת בהם. גם אם הייתי הכי מכוערת היו רוצים אותי, ומה, נמאס לי ורציתי שינוי ולא ידעתי מה ואיזה.
    • יורם קניוק
      צילום: עידו קינן, חדר 404
    • יורם קניוק

      יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

      על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
      את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
       
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • עיטים ונבלות
    • בא בימים
    • רצח בשבת בבוקר
    • בריכה עירונית
    • בגד מאש
    • והכלה סגרה את הדלת
    • אביגיל
    • גוזל
    • האחרות
    • אסתר ועדינה
    • אבל הלילה עוד צעיר
    • גמר טוב