הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • קולו של ארצ'ר
    ספר מוגן
     
  • קולו של ארצ'ר
    מיה שרידן | תרגום: יונתן פרידמן
    א(ה)בות הוצאה לאור | יוני 2017 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי  | 328 עמ' מודפסים
    כשברי פרסקוט מגיעה לעיירה הישנונית פליון, השוכנת על שפת אגם במדינת מיין, היא מקווה, כנגד כל הסיכויים, למצוא שם את השלווה לה היא נזקקת. 
    ארצ'ר הייל הוא מתבודד. הוא שומר בתוכו זכרונות קשים אותם אינו חולק עם איש, חי את חייו כבלתי נראה וכבלתי נשמע.
    כבר ביום הראשון של ברי בביתה החדש, נקשרים חייה בחייו של ארצ'ר, ודבר לא יהיה עוד כשהיה.
    'קולו של ארצ'ר' הוא סיפורה של אישה הכבולה לזיכרון של לילה איום ושל גבר שאהבתו היא המפתח לשחרורה. וסיפורו של גבר דומם החי בכאב מתמיד והאישה שעוזרת לו למצוא את קולו.
     
    ספריה של מיה שרידן נוגעים בכאבים ובשמחות של כולנו. היא כותבת בעומק וברגישות על גיבורים לא מושלמים שקל להזדהות איתם ולהתאהב בהם על אף, ואולי דווקא בגין, החולשות והשריטות אותן היא מיטיבה כל כך לתאר. 
    הספרים שלה מרוממים את הנפש, מרחיבים את הלב ואינם עוזבים גם ימים רבים לאחר שהקריאה הסתיימה.  
     
    "'קולו של ארצ'ר' הוא מהסיפורים שהצליחו לגעת לי עמוק בלב, מהסיפורים המיוחדים ביותר שקראתי. היכולת של מיה שרידן דרך כתיבתה, לייצר רגשות עזים ודמיון חד כל כך, שובה את הקוראים. זהו סיפור יפהפה על הישרדות ועל כח הריפוי שבאהבה. אני קוראת לכולם לקרוא את הספר!!!..." Aestes Book Blog.
     
    מיה שרידן, היא סופרת רבי מכר של ה – NY Times, USA Today, ושל ה – Wall Street Journal.
    התשוקה שלה מכוונת לסיפורי אהבה בין אנשים שנועדו לחיות יחד. 
     
                              ****הספר כולל פרק בונוס (פרק 15) אשר נכתב מנקודת מבטו של הגיבור - ארצ'ר****
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר מאות עותקים
  • 39
    הוספה למועדפים שלי
  • אגדת הקנטאור כירון
     
    הקנטאורים נודעו כאספסוף, ערב רב של דמגוגים, שהיו שקועים בשתייה וברדיפה אחרי מין. אבל כירון לא היה כמותם - הוא נקרא ״הקנטאור הטוב, המרפא הפצוע״, חכם, עדין וישר הרבה יותר מבני מינו. למרבה הצער, ידידו הטוב הרקולס ירה בו חץ מורעל כשנלחם בקנטאורים האחרים. משום שכירון היה בן אלמוות, הוא לא היה מסוגל למצוא מרפא לפצע וחי חיים של כאב מייסר.
    לאחר מכן, כירון פגש את פרומתאוס, שסבל גם הוא מייסורי תופת. פרומתאוס נדון לעינוי אין-סופי מידי האלים והיה קשור לסלע, נשר בא לנקר בכבדו בכל בוקר, והכבד צמח מחדש בערב.
    כירון הציע מרצונו להקריב את חייו למען פרומתאוס, מה שיגאל את שניהם מהעינוי הנצחי שנגזר עליהם. כירון נפל מת לרגלי פרומתאוס, אבל בשל טוב לבו והשירות שעשה לאלים, זאוס הפך את כירון לחלק מקבוצת הכוכבים - קשת - כך שניתן יהיה לחזות ביופיו לעד. הפצע של כירון מסמל את כוח ההעברה של הסבל - כיצד סבל אישי, גופני ורגשי יכול להפוך למקור של עוצמה מוסרית ורוחנית.
     
    ארצ'ר בן שבע, אפריל
     
    ״תפוס את היד שלי, אני מחזיק אותך,״ אמרתי ברכות רבה, כשהמסוק התחיל להתרומם מהקרקע ודיוק אחז בידו של ״עיני נחש״. ניסיתי לשחק בשקט רב ככל האפשר - אמא הייתה מעולפת שוב וישנה בחדר שלה ולא רציתי להעיר אותה. היא אמרה לי להישאר איתה במיטה ולצפות בסרטים מצוירים בטלוויזיה. ישבתי שם קצת, אבל כשראיתי שהיא נרדמה ירדתי למטה לשחק עם החיילים שלי.
    המסוק נחת וכוחות הצבא שלי קפצו החוצה מהכיסא שעליו פרשתי מגבת כדי להפוך אותו לחלק של בונקר תת-קרקעי. הרמתי את המסוק והעפתי אותו שוב בקול ״ווֹפּ ווֹפּ ווֹפּ״. הלוואי ויכולתי להקיש באצבעותיי ולהפוך אותו למסוק אמיתי. אז הייתי מושך פנימה את אמא שלי ועף הרחק מכאן, הרחק ממנו ומהפנסים בעיניים ומהדמעות של אמא. לא היה לי אכפת לאן נגיע, כל עוד זה יהיה רחוק, רחוק מאוד.
    זחלתי חזרה לבונקר שלי וכעבור כמה דקות שמעתי את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת, ואז צעדים כבדים שעברו במבואה ובהמשך במסדרון לעבר המקום שבו שיחקתי. הצצתי החוצה וראיתי זוג נעליים שחורות נוצצות וקפל של מכנסי מדים.
    זחלתי החוצה מהר ככל שיכולתי וקראתי, ״דוד קונור!״ הוא כרע לידי וקפצתי לזרועותיו, אבל הקפדתי להתרחק מהצד שבו הוא מחזיק את האקדח ואת הפנס המשטרתי.
    ״היי, איש קטן,״ אמר והצמיד אותי אליו. ״מה שלום הגיבור שלי?״
    ״טוב. רואה את המבצר התת-קרקעי שבניתי?״ אמרתי, רכנתי קדימה והצבעתי בגאווה מעבר לכתפי על המבצר שעשיתי מתחת לשולחן בעזרת שמיכות ומגבות. זה נראה מרשים מאוד.
    דוד קונור חייך והסתכל מאחוריי. ״רואה ועוד איך. עשית עבודה טובה, ארצ'ר. אף פעם לא ראיתי מבצר אטום כמו זה.״ הוא קרץ לעברי וחייך חיוך רחב יותר.
    חייכתי. ״רוצה לשחק איתי?״ שאלתי.
    הוא פרע את שיערי וחייך. ״לא עכשיו, חבר. מאוחר יותר, בסדר? איפה אמא שלך?״
    הרגשתי איך פניי נופלות. ״אההם, היא לא מרגישה טוב. היא נחה.״ הסתכלתי בפניו של דוד קונור ובעיניו החומות-זהובות, ובראשי עלתה תמונה של שמיים אפלים לפני סערה מפחידה. זזתי אחורה קצת, אבל עיניו של דוד קונור התבהרו במהירות והוא אימץ אותי שוב אליו וחיבק אותי חזק.
    ״בסדר, ארצ'ר, בסדר,״ הוא אמר. הוא הרחיק אותי קצת ממנו, אחז בזרועותיי, ועיניו בחנו את פניי. חייכתי אליו והוא חייך חזרה.
    ״יש לך את החיוך של אמא שלך, אתה יודע את זה?״
    חייכתי חיוך רחב יותר. אהבתי את החיוך של אמא - הוא היה חם ויפה וגרם לי להרגיש אהוב.
    ״אבל אני דומה לאבא,״ אמרתי והשפלתי את מבטי. כולם אמרו שאני נראה כמו בני משפחת הייל.
    הוא הביט בי רגע, נראה כאילו הוא רוצה להגיד משהו, אבל שינה את דעתו. ״זה דבר טוב, חבר. אבא שלך הוא ממזר חתיך.״ הוא חייך אליי, אבל החיוך לא הגיע עד עיניו. הסתכלתי עליו ויותר מהכול רציתי להיראות כמוהו. אמא אמרה לי פעם שהוא הגבר הכי יפה שהיא ראתה בחיים.
    ואז היא נראתה אשמה, כאילו לא הייתה צריכה להגיד את זה. אולי כי הוא לא אבא שלי, חשבתי. חוץ מזה, דוד קונור היה שוטר גיבור. כשאגדל אהיה בדיוק כמוהו.
    דוד קונור קם. ״אני אלך לראות אם אמא שלך ערה. אתה תמשיך לשחק עם החיילים שלך ואני ארד בעוד דקה, בסדר?״
    ״בסדר,״ הנהנתי. הוא פרע את שיערי שוב ופנה אל המדרגות. חיכיתי כמה דקות ואז הלכתי אחריו בשקט. עקפתי כל מדרגה חורקת ואחזתי במעקה כדי להתקדם. ידעתי איך להיות בשקט בבית הזה. זה היה חשוב שאדע איך להיות בשקט בבית הזה.
    כאשר הגעתי לישורת האחרונה, עמדתי ליד דלת חדרה של אמא והקשבתי. הדלת הייתה פתוחה כדי סדק, אבל זה הספיק.
    ״אני בסדר, קונור, באמת,״ נשמע קולה הרך של אמא.
    ״את לא בסדר, אליסה,״ הוא לחש, וקולו נשבר בצורה שהפחידה אותי. ״אלוהים. אני רוצה לרצוח אותו. נמאס לי מזה, ליס. נמאס לי שאת חיה בתוך שגרה של קדושה מעונה. את אולי חושבת שזה מגיע לך, אבל זה בהחלט לא מגיע לארצ'ר,״ הוא אמר, וירה את שלוש המילים האחרונות, ואני ידעתי שהוא מכווץ את הפנים שלו, כמו שכבר ראיתי קודם. בדרך כלל, כשאבא היה בסביבה.
    לא שמעתי כלום ואז אמא בכתה בשקט כמה דקות. דוד קונור דיבר שוב. הפעם קולו נשמע מוזר, בלי שום רגש. ״את רוצה לדעת איפה הוא עכשיו? הוא עזב את הבר והלך עם פאטי נלסון. הוא מזיין אותה כמו מטורף בקרוון שלה. עברתי עם הרכב ליד ויכולתי לשמוע את זה מהמכונית.״
    ״בחייך, קונור,״ קולה של אמא נשנק. ״אתה מנסה לסבך את זה עוד יותר - ״
    ״לא!״ הרעים קולו ואני נרעדתי במקומי. ״לא,״ אמר, יותר בשקט. ״אני מנסה לגרום לך להבין שהגיע הזמן להפסיק את זה. הגיע הזמן אם את חושבת שהיית צריכה לקבל עונש, קיבלת. את לא מבינה? לא צדקת במה שחשבת, אבל למען הוויכוח, נגיד שכן - בכל מקרה נענשת מספיק, ליס. כבר לפני זמן רב סיימת לרצות את העונש שלך. עכשיו כולנו נענשים. אלוהים, את רוצה לדעת מה הרגשתי כאשר שמעתי את הקולות ההם בוקעים מהקרוון? רציתי להיכנס פנימה ולהרוג אותו במכות על שהוא משפיל אותך ומעליב אותך ככה. והבעיה שאני צריך להיות מאושר שהוא עם מישהי אחרת ולא איתך, כל אחת חוץ מהאישה שנכנסה כל כך עמוק מתחת לעור שלי, עד שלא אוכל להוציא אותה משם גם עם פטיש אוויר. אבל במקום זה הרגשתי בחילה, ליס. נגעלתי מהיחס שלו אלייך, גם אם זה אומר שאם היה מתייחס אלייך כמו שצריך, לעולם לא היית יכולה להיות שוב שלי.״
    היה שקט בפנים כמה רגעים ואני רציתי להציץ פנימה, אבל לא הצצתי. שמעתי רק את בכייה הרך של אמא ורחש חרישי. לבסוף דוד קונור המשיך בקול שקט ועדין, ״תני לי לקחת אותך מכאן, בייבי, בבקשה, ליס. תני לי להגן עלייך ועל ארצ'ר. בבקשה.״ קולו היה מלא במשהו שלא ידעתי לכנות בשם, אבל נשמתי נשימה עמוקה. הוא רוצה לקחת אותנו מכאן?
    ״ומה עם טורי?״ שאלה אמא בשקט.
    עברו כמה שניות עד שהדוד קונור ענה. ״אגיד לטורי שאני עוזב. היא תצטרך להבין. הנישואים שלנו התפרקו כבר מזמן. היא תצטרך להבין.״
    ״היא לא תבין, קונור,״ אמרה אמא ונשמעה מבוהלת. ״היא לא תבין. היא תעשה הכול כדי לנקום בי. היא תמיד שנאה אותי.״
    ״אליסה, אנחנו כבר לא ילדים. לא מדובר פה על איזו תחרות מחורבנת. אלה החיים האמיתיים. מדובר על כך שאני אוהב אותך. מדובר על זה שמגיע לנו לחיות יחד. מדובר עליי, עלייך ועל ארצ'ר.״
    ״וטראוויס?״ היא שאלה בשקט.
    הייתה שתיקה. ״אני אגיע להסדר כלשהו עם טורי. את לא צריכה לדאוג בקשר לזה.״
    עוד שתיקה, ואז אמא אמרה, ״העבודה שלך, העיר...״
    ״אליסה,״ אמר דוד קונור בקול עדין. ״לא אכפת לי מכל זה. בלעדייך לשום דבר אין טעם. את עוד לא יודעת את זה? אני אתפטר מהעבודה ואמכור את השטח. יהיו לנו חיים. נהיה מאושרים. רחוק מכאן - רחוק מהמקום הזה. נחיה במקום שנוכל לומר עליו שהוא שלנו. בייבי, את לא רוצה את זה?״
    אחרי זה היתה עוד שתיקה, אבל שמעתי קולות רכים כאילו אולי הם התנשקו. כבר ראיתי אותם מתנשקים קודם כשאמא לא ידעה שאני מרגל, כמו שעשיתי עכשיו. ידעתי שזה לא בסדר - אמהות לא אמורות להתנשק עם גברים שהם לא הבעלים שלהן. אבל ידעתי גם שאבות לא אמורים לחזור הביתה שיכורים כל הזמן ולסטור לנשים שלהן, ושאמהות לא אמורות להסתכל בדודים במבט הרך שבו אמא הסתכלה תמיד בדוד קונור. הכול היה מבולבל מדי ואני לא ידעתי איך לארגן את זה. בגלל זה ריגלתי אחריהם, ניסיתי להבין.
    לבסוף, אחרי מה שנראה כמו נצח, אמא לחשה בקול שבקושי שמעתי. ״כן, קונור, קח אותנו רחוק מכאן. קח אותנו רחוק מאוד. אתה ואני וארצ'ר. בוא נמצא קצת אושר. אני רוצה את זה. אני רוצה אותך. אתה היחיד שרציתי כל חיי...״
    ״ליס... ליס... ליס לי...״ שמעתי את הדוד קונור אומר בין אנחות כבדות. הסתלקתי משם ועשיתי את דרכי במורד המדרגות בעודי מדלג מעל המקומות החורקים בדממה. שתיקה מהלכת.
    • מיה שרידן
    • מיה שרידן
     
  • המלצות נוספות
    • בעיקר אותך
    • גנבת הבורבון
    • באהבה כמו בשנאה
    • האוויר שהוא נושם
    • חוב של כבוד
    • אח חורג יקר
    • כשהגשם יורד
    • הפרחים האבודים של אליס הארט
    • הראיון האחרון
    • אדל
    • מטורפת
    • המנהרה