הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • פה ושם בארץ ישראל
  • פה ושם בארץ ישראל
    כתר | 2009 | עיון | 200 עמ' מודפסים

    עמוס עוז משוטט פה ושם בארץ ישראל ומשוחח עם אנשים. הוא יצא למסע של הקשבה סובלנית ליריבים ולתמימים. והתוצאה – ספר מרתק המתעד תמונות חיות להפליא של ישראלים כאן ועכשיו, של אנשים חמי לב וחמי מזג המשמיעים באוזניו למן דברי חזון משיחי התנחלותי ועד להתפרצות של זעם עדתי, למן תורה כוחנית קיצונית ועד לתסכול ולתקווה של הפלסטינים. לקורא נדמה שוהא שומע במו אוזניו את יושבי בית הקפה הזועמים והנעלבים בבית שמש, המטיחים בעוז את אשמת "הלבנים" שהביאו את הוריהם ממרוקו כדי "שיהיו הערבים שלכם". את המתנחלים ביישוב תקוע שמדרום לבית לחם, המודאגים מ"ירידת הרוחניות". את החרד ה"אנטי ציוניסטי" בשכונת גאולה שבירושלים; את המושבניק השונא את "גיבנת המוסר הז´ידי" את הערבים ברמאללה, הרוצים "פינת חופש", ואת עורך אל פג´ר, הקובע ש"יש עם ישראלי ויש עם פלסתיני ושניהם מוכרחים לחיות". את פעילי גוש אמונים בעפרה, המדברים על המאבק בין "ישראלים נטולי שורשים לבין יהודים אותנטיים" ואת הזקן בבת שלמה, המופתע בעליל שהזקנים במקום התחילו למות פתאום, אף שהיה מנהג "אצל החבר´ה בגילי, שלא מתים". משהתפרסם הספר לראשונה עורר הדים רבים. והנה גם היום נותרו פתוחות רבות מן השאלות שנשאלו במסע הזה לפני עשר שנים. עוז עצמו מחזיק באותן השקפות שהשמיע ב"וויכוח על החיים ועל המוות" בעפרה, ועדיין מקווה אותן תקוות.

  • ספר דיגיטלי
     
    39
    ספר מודפס
     
    84 58.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • ברוך השם יום־יום
     
    בשכונת גאולה, ברחוב הרב מאיר, על מכסה־המתכת של אחד מבורות־הביוב, יצוּקה כתובת אנגלית: ״סיטי אוף וסט־מינסטר״. זכר לימי המנדט הבריטי. גם המכולת שהיתה כאן לפני כארבעים שנה עודנה כאן. אדם חדש יושב בה ולומד משניות.
    אחרי החגים בירושלים: בגאולה, באחוָה, בכרם־אברהם ובמקור־ברוך עדיין רואים שרידי סוכות בחצרות. הסכך כבר דהה והאפיר. קריר קצת. לרוחב הסימטאות, ממרפסת אל מרפסת, מתוחים חבלי־כביסה ועליהם לבנים וצבעונים: זוהי פריחת הבוקר התמידית של השכונה שבה גדלתי. רחוב מלכי ישראל שהיה פעם רחוב גאולה שוקק יהודים אדוקים בקפוטות שחורות, בזקנים, במשקפיִם, ביידיש, במהומה ובחפזון גדול, בריח כבד של תבשילים אשכנזיים. אשה חרדית צעירה ויפה מאוד דוחפת עגלת־תאומים עמוסה סלי־קניות מפלסטיק מרושת; לחם, ירקות, קונסרבים, דגים עטופים בנייר־עיתון, חפיסות ארוזות בניילון, בקבוקי שמן ויין ומשקאות קלים. ראשה עטוף שביס אך אצבעותיה עטורות בהרבה טבעות. היא נעצרת כדי להחליף כמה מלים עם אשה אחרת באחת החצרות:
    ״ער איז א משיגענער. הי קיים באק פרום בריסל מיט די גאנצע משפחה. רחמנות על אסתר.״ לה מבטא של ברוקלין עם קלסתר של לודז׳ או קרָקוב. האשה האחרת, מעבר לגדר, עונה באנגלית:
    ״איט איז א שיים.״
    אנשים חדשים. אבל הסימטאות והחצרות כמעט לא השתנו. בימי ילדותי גרו כאן, מלבד האדוקים, גם אינטליגנטים ממזרח־אירופה ופליטים משכילים מגרמניה ומאוסטריה. היו כאן בעלי־מלאכה, מלומדים, פעילי הסתדרות, עסקנים של ״המזרחי״ ורויזיוניסטים מושבעים, פקידי הממשלה האנגלית ועובדי הסוכנות היהודית, בחורים חברי ״ההגנה״ ואנשי אצ״ל, חניכי בית״ר ו״התנועה המאוחדת״ ו״בני־עקיבא״, מלומדים בעלי־שם, תמהונים קשי־יום, מטורפים בוערים בלהט נבואי, מתקני־עולם שהיו מחברים ומקדישים זה לזה ברושורות נסערות על דבר הציונות האכזרית או על אודות מוצא ערביי הארץ מן העבדים הקדמונים או על מצוות הטבעונות. כמעט כל איש היה מעין משיח, שש לצלוב את יריביו ונכון להיצלב על אמונתו.
    כל אלה מתו. או שינו את דעתם. או עקרו מכאן למקומות מתונים יותר. והותירו אחריהם עיירה יהודית שוקקת. העציצים אשר טופחו בהתלהבות חקלאית גוועו מזמן. הגינות ושובכי־היונים נהרסו. בחצרות הוקמו מחסנים של פח או דיקט ונערמו גרוטאות. אברכים, חסידים, סוחרים־זעירים, פשטו לכאן ממאה־שערים ומסנהדריה או התקבצו מטורונטו, מניו־יורק ומבלגיה. להם ילדים רבים. רובם, גם הקטנטנים, במשקפיִם. יידיש היא שפת הרחוב. הציונות היתה כאן - ונהדפה. לולא האבן והזית והאורן, לולא האור הירושלמי, אולי יכולת לחוש כאן כי רגליך עומדות בעיירה יהודית במזרח־אירופה, לפני הכול. אמנם, מזרח־אירופה עם קו קל של אמריקניות, וגם עם איזה הד רחוק של ישראל השכנה. על־יד ״פוטו גאולה, מיוחד לחרדים״ יש לוח־מודעות:
    ״בבניני האומה יתקיים ערב בהשתתפות מרדכי בן דויד ורדיגר ולהקת ישיבת התפוצות. כרטיסים: בוק־סטופ. ביר־ספרים. הנחה מיוחדת לקבוצות. ההכנסות - קודש לחינוך תורני בירושלים.״ על המודעה הזאת מרח מישהו בצבע־זפת את המלים ״פושעי ישראל״; וליתר הדגשה הוסיף גם צלב־קרס עבה. את ההסבר אפשר, כנראה, למצוא במודעה אחרת על כותל־אבן לא הרחק משם: הרב ישראל יעקב קרבסקי יוצא ״בקריאה גדולה להתרחק מן הכיעור ומן הדומה לו, ע״ד (על דבר) שנפרצה עריכת ערבי שירה במעטה של קדושה וחסידות והם מביאים לידי מכשלות של קלות ראש ופריצת גדרי הצניעות ח״ו (חס וחלילה), ואף אם מבטיחים לעורכם בדרך כשרה, ובשגם כי משום חורבן מקדשנו בעוה״ר (בעוונותינו הרבים) אסור לשיר, ומכל שכן - בהתכנסות ובכלי־זמר, אלא רק בשמחה של מצוָה בלבד ולא בליצנות ובהוללות שהיא סם־המוות רוחני באיצטלא של חסידות. והשומר נפשו ירחק.״
    בעברית שלפני־בן־יהודה תוססות כאן שנאות עתיקות־יומין, מחלוקות לשם שמיִם שהן סבוכות - כמימים־ימימה - ביריבויות עזות־יצרים על סמכות וכבוד ושררה: מתנגדים מול חסידים, ״חצר״ מול ״חצר״, כת מול כת, חרון רועם או רשעות חמצמצה באיצטלה של למדנות וחריפות ויראת־שמים. הכול כשהיה. מנדלי וברדיצ׳בסקי וביאליק וברנר והאחרים עמדו לקרוע לגזרים את ההוָיה הזאת - סביבם וגם בתוך נפשם. בהתגעשות של מרי ושל מיאוס תיארוּה כתאר ביצה מעופשת, אשפת מלים מתות ונשמות כבויות וכיוצא בזה: הוקיעו והנציחו. אתה אינך זכאי לחוש מיאוס מפני שמאז ועד עתה ההוָיה הזאת נהרגה ונחנקה ונשרפה בידי היטלר. גם לא תוכל להרשות לעצמך התפעלות סודית מכוחות־החיים העזים של יהדות זו, מפני שהיא עולה ותופחת ומאיימת על קיומך הרוחני ומכרסמת בשורשי עולמך ואכן מתכוונת לרשת, ככלות הכול.
    בחלון של קומת־קרקע נראה זקן אחד, מתנועע בכסאו לפני ספר פתוח. אור־הסתיו הירושלמי נשאר בחוץ. חדרו אפלולי. הוא נושא את ראשו ומביט בך ואינו רואה או אינו רוצה לראות. אשה זקנה ממלאה את כוסו בתה מתוך קומקום מפוּיח ונעלמת בתוך החושך. אתה לא תוכל לשנוא אותם ולא תוכל שלא לשנוא אותם. שירו של ביאליק ״בתשובתי״, נפתח ב״שוב לפני זקן בלה / פנים צומקים ומצוררים / צל קש יבש, נד כעלה / נד ונע על גבי ספרים,״ ונמשך ב״וכמאז באופל מתוחים / קורי ארג העכביש / מלאי פגרי זבובים נפוחים,״ ומסתיים ב״לא שוניתם מקדמתכם, / ישן־נושן, אין חדשה / אבוא, אחי, בחברתכם / יחדיו נרקב עד נבאשה.״ (השיר צריך להתנגן, כמובן, בהברה אשכנזית).
    אני פונה ללכת משם, כמו מפחד־סגוֹר. כאן בצפון־מערב ירושלים הכול כמעט כשהיה. ההשכלה וההתבוללות ושיבת ציון ורצח יהודי אירופה והקמת המדינה כמו נבלעו בצמיחה היהודית הזאת, העזה, הטרופית, אשר שבה וכיסתה הכול תחתיה כיער־עד המכסה על הכול. רק במבט מפורט אפשר להבחין כאן במשהו מאותות הזמן הזה: ערבי קטן מטאטא את המדרכה. שוופס וקינלי בשלטי הקיוסק. חייל שמן בבגדי־עבודה צה״ליים מזוהמים סוחב ארגזים ממשאית אל תוך חנות־ירקות קטנה. מלבד אלה, ומלבד האבן והאור, אין שום חדש. ברחוב תחכמוני אני מעתיק מה שכתוב על השלטים התלוּיים בסורגי הגזוזטראות המוחלדים ובפתחי החצרות:
    ״ישיבה למצוינים, אוהל חי׳ה־שרה, נתרם ע״י בעלה אליהו סטאר״. וכן: ״בית המדרש הגדול מיסוד האדמו״ר מזידישוב זצ״ל״. וכן: ״קרן גמ״ח (גמילות־חסדים) - עטרת־צבי״. וכן שלט אחד הסוחט ממך חיוך: ״ישיבת ראשית חכמה - אולם האוכל״.
    גם כאן, במקור־ברוך, מרוחה בצבע אדום הכתובת הזועקת מן הקירות באחוָה ובמאה־שערים: ״אל תגעו במשיחי״ (הכוונה היא, כנראה, אל תשחיתו את ילדי ישראל הטהורים) ולידה - צלב־קרס שחור. וגם: ״פרס לגרדום בגין לשלטון״ - מחוק, ומעליו נכתב בזעם: ״מוות להציונים ההיטלראים״. וגם: ״קומפורט־נאצי״, ״בוז טדי היטלר קולק״. לבסוף, במתינות יחסית: ״בורג המשומד ימח שמו״. ושוב: ״אין מלכות מלבד מלכות המשיח״.
    היטלר והמשיח, שני אלה חולשים כאן על הקירות ועל הנפשות. הכול חולף, הכול יכוסה בצמיחה היערית השוקקת, הכול יהיה כלא היה, מלבד שני אלה הלוחשים כאן בקרקעית היסורים והחימה: היטלר והמשיח.
    באשמת היטלר אין לך רשות להילחם ביהדות הזאת. בכוח הציפיה למשיח הם מטפסים ומשתרגים עליך ומאיימים לשוב ולכבוש מה שהוצאת מידם.
    אני זקוק לסיגריות. נכנס לכוך־מכולת, אל ריח הלקֶרדה והלחם האפוי. החנווני, איש ספרדי מגולח, חובש כיפה, כנוע ופניו עגומות. אינו מבחין בי. הוא שומע לקח מפי יהודי־חסיד גבוה ונאה כבן שלושים, בעל זקן בלונדיני עשיר וכתפיִם חזקות. נראה שהשיחה נסבה על עניני בריאות. החסיד אומר:
    ״בסוף, ערב־החג, הלך להר הזיתים. נמאס לו מכל הדאקטוירן, מהזריקות שלהם, מהחשמל שלהם. השתטח על קבר הצדיק - וחזר כמו חדש. בלי האולקוס ובלי הלחץ־דם ובלי הגב.״ החנווני שוקל את הדברים בדעתו, ולבסוף מעז לשאול בנימוסיות זהירה:
    ״הכל מהתפילה? או גם כן קיבל מהרבי שלכם איזה ברכה. או סגולה?״
    ״היה לו בטחון, היה לו,״ משיב החסיד בעליונות זחוחה, - ״הלך עם בטחון בלב. זה הכול. וחזר בריא לגמרי. הכול תלוי בבטחון.״
    ״יש כמה אחדים,״ מהרהר החנווני באורח סתום קצת, - ״לא יפחדו משום דבר, לא יפחדו מהמחלות, לא יפחדו מהצרות, לא יפחדו מעולם־הבא, רק מהשמועות יפחדו. רק ממה ידברו עליהם השכנים.״ ומכאן הבחין בי: ״מה בשבילך, אדוני?״
    אני קונה סיגריות ויוצא. המלה ״בטחון״ פירושה כאן, כמובן, בדיוק ההיפך מפירושה אצלנו: לא בחיל ולא בכוח. גם לא ברופאים ובתרופותיהם. ישועת השם כהרף־עין. צדיק באמונתו יחיה. (שולמית הראבן היא שהעמידה אותי על היפוך זה במשמעות המלה ״בטחון״.)
    לפני עשרים שנה אמר מורי דב סדן בשיחת־חולין כי הציונות כולה אינה אלא אפיזודה חולפת, התפרצות זמנית של חולין, מהומת היסטוריה ופוליטיקה, אבל יהדות־ההלכה תשוב ותתגבר על הציונות ותטמיע אותה בקרבה. בימים ההם חשבו שומעיו של סדן כי הוא, כדרכו, יורה זיקוק של שנינה. הבוקר בשכונת גאולה, באחוָה, במקור־ברוך, שב אלי משפטו של סדן. עדיין איני מקבל את החזות שלו, אבל שוב איני יכול לפטור אותה כחידוד שנאמר בהיפוך האגודל: בשכונות אלה שבהן נולדתי וגדלתי, המאבק כבר הוכרע. הציונות נהדפה מכאן. כלא היתה. או לא נהדפה אלא ירדה למדרגת שפחה, מין שיקסע העושה למען יהדות־ההלכה את המלאכות הנבזות כגון איסוף־אשפה ואחזקת רשת־הביוב (בידי מחמוד ויוסוף מן העיר המזרחית) וכגון פרנסה טובה (מידי משלם־המסים האמריקאי). אלה עסקי הציונות בשכונות הללו.
    אני נכנס לבית־ספרי הישן, ״תחכמוני״, שעכשיו שוב אינו ״תחכמוני״.
    בימי היה זה בית־ספר לאומי־מסורתי לבנים, מוסד ברוח ״המזרחי״ - המפד״ל, ובו הגישו לנו תפריט לימודי בתערובת של יידישקייט מדושנת־נחת עם ניחוח רויזיוניסטי קל. כאן למדנו על עלילות יהושע בן־נון ושמשון הגיבור (״הטוב שבגויים - הרוג,״ הסביר לנו המורה מפי חז״ל). מוסר־הנביאים (״איכה היתה לזונה קריה נאמנה״ - כלומר, איך ירדה נסיכת־בת־ציון למדרגה של מוכרת־מזון עניה), חוכמת פרקי־אבות (״אל תרבה שיחה עם האשה״, ״יהי ממון חברך חביב עליך כשלך״), ולצד היהודיות הזעיר־בורגנית הזאת הגישו גם שתיִם־שלוש כפות של חוכמת־הגויים: פזמון־ילדים באנגלית, סיפור חינוכי וחיובי מתורגם מן הרוסית, ״הלב״ של ד׳אמיציס, ״תאר במלים שלך את געגועיו של המשורר לבית־המדרש הישן״, גבורת המכבים־בר־כוכבא־טרומפלדור, מוסיקה של שופן מעל גבי גרמופון שהונע בעזרת ידית, חינוך גופני ״לקראת הגנת הארץ ובנינה״.
    עכשיו אין ״תחכמוני״. במקומו קיים עכשיו במקום הזה מוסד ששמו ״המסורה״, מכון ובית־תלמוד־תורה על־שם יוסף ופיי טננבאום מטורונטו בבעלות אגודה עותומאנית של ארגון טעלז־סטון.
    הבנינים הם נושנים, מימי התורכים, חלונות גדולים ועמוקים, חומות־אבן עבות. על הגג עובדים פועליו הערבים של טדי קולק שנשלחו מטעם השלטון הציוני לתקן את הרעפים לקראת החורף. מאחורי הבנינים, מתים־למחצה, עדיין שרדו אחדים מן האורנים שנטענו בחצר בט״ו בשבט תש״ז.
    מפי אחד המורים אני שומע כי החינוך במוסד ״המסורה״ הוא ״לא ציוניסטי ולא אנטי־ציוניסטי אלא יהדותי״, אך המוסד נהנה מהכרת משרד החינוך והתרבות וגם מתמיכתו. מדי בוקר מובאים לכאן ילדי טעלז־סטון מכל קצות העיר (״ואפילו מבית־וגן״) באוטובוסים הצהובים המסובסדים על־ידי העיריה והממשלה. גם הוצאות ההחזקה ודמי הארוחה החמה המוגשת לילדים בצהרים - נתמכים בידי ״השלטונות״. לומדים כאן עד ארבע אחרי־הצהרים, והגדולים - בני שתים־עשרה ועד ארבע־עשרה - לומדים עד שש בערב. המסיימים הראויים לכך הולכים ללמוד בישיבת טעלז־סטון שבפרוזדור ירושלים. המוכשרים פחות ״יוצאים לחיי פרנסה, אבל אם אפשר - רושמים אותם בישיבה, שלא יקח אותם הצבא.״
    מה לומדים כאן?
    חוּמש. משנה. ומכיתה דלֶת ואילך - גם גמרא. שפת הלימוד היא עברית, ״מפני שאנחנו לא חסידים. אצל החסידים מלמדים הכול ביידיש. אפילו חומש.״
    ולימודי חול?
    ודאי: חשבון. כתיבת־הארץ. וגם כתיבה תמה.
    ולימודי הטבע?
    זה אין אצלנו. כבר אמרו חז״ל: תפסת מרובה - לא תפסת.
    האם מלמדים כאן מלאכה?
    המחבר מצביע על הערבים המתקנים את הגג מטעם טדי קולק, ומשיב בשאלה:
    ״ולשם מה נבראו אלה? למה נקרא ישמעאל ישמעאל, יודע? לא? אני אגיד לך: נקרא ישמעאל כדי שישמע אל מה שיצחק מצווה עליו. ולמה נקרא יצחק יצחק? כדי שיצחק למראה זה, שצדיקים - מלאכתם נעשית בידי אחרים.״
    האם מלמדים כאן היסטוריה, דברי־הימים?
    ובכן, לפני כל חג נוהגים להסביר לילדים מה ענינו של החג: יציאת מצרים. מתן תורה. פורים. ל״ג בעומר. מתוך כך לומדים הילדים דברי־הימים, ויודעים כי ישועת השם כהרף־עין.
    והיסטוריה כללית?
    חס וחלילה. שילמדו הגויים על עסקי הגויים. (גויים הוא אומר, כמובן, במלעיל). אנו עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. לא יתחשב ולא יתערב. איזה ענין יש לנו להתעסק בטומאה שלהם? רצח וגזל ופריצות אתה רוצה שנלמד לילדינו?
    האם חוגגים כאן את חג העצמאות?
    איש־שיחי מחייך בעצבות ומסביר ברוך, כפי שמדברים אל מי שמחלתו קשה:
    ומה יש לחוג בזה? מה, המשיח בא? אחרית הימים? המדינה שעשיתם לכם, (קולו יורד כמעט ללחישה) - בינינו לבין עצמנו, הלא אפילו עליכם היא כבר נמאסה. מי שאינו בורח ממנה - מתבייש בה, ומי שאינו בורח ואינו מתבייש - גונב ממנה במצח נחושה. מה כאן יש לחגוג? מה המציאה הגדולה? שנהיינו ככל הגויים? הלא אתם גם עכשיו לא ככל הגויים, אתם כבר מזמן נהייתם יותר גרועים מהם! כמקולקלים שבהם! הלא הגויים עצמם כבר לועגים לכם! (ההתלהבות המוסרית הולכת וגוברת על בן־שיחי) - הלא בשום אופן אין לכם כשרון להיות גויים! אם אינכם טובים מהם - בהכרח אתם נעשים גרועים מהם! קוף שינסה לעשות מעשי בני־אדם - שמענו. אבל שבן־אדם ישתדל להידמות לקוף?! מה יש לחגוג? כל ענין המדינה (הפעם הוא מבטא מלה זו בהטעמה אשכנזית, בביטול גמור) - כל ענין המדינה - גויים־נאחעס (נחת־של־גויים) בלי הנאחעס. בינינו לבין עצמנו, הלא גם אתם כבר התחלתם להבין את זה. מי שיכול לברוח - עושה ויברח. מי שיוצא לשמד - יוצא לשמד. ומי שמתנוול - מתנוול. וכל מי שאינו רוצה להישתמד או להתנוול - חוזר בתשובה. צריך לומר: עושה תשובה. תסלח לי שאני מדבר אתך דברים קשים בגילוי־לב. כולנו יהודים, ומי ביניכם שלא איבד צלם אלוקים ונשאר אדם הגון - מחוּיב להתפלץ: מה יצא לכם מן המדינה שעשיתם? רוצחים, פרוצות, גזלנים, סוטים, עובדי־אלילים, ריקים וחצופים. איני מתכוון לאדוני באופן אישי, חס ושלום. אני קורא לפעמים ״ידיעות אחרונות״: גיסי הוא סוחר, הוא משתמש ברקלָמות שבעיתון. אתה קורא יותר ממני בודאי? כן? אז גם אתה יודע: בהמיות. אכזריות. יד איש באחיו. תועבות שלא נשמעו כמותן גם בסדום ועמורה. יותר גרוע מהערבים. בשביל חמישים לירות הורגים יהודי זקן. אומרים שבקיבוץ הר־כרמל (?) הגיעו כבר לידי זבחי־אדם. לא שמעת? יש שם איזה כת של עכו״ם, מהודו או מאפריקה. סדום ועמורה, אני אומר לך. בבקשה, אל תקבל את זה באופן אישי. יש גם הגונים. אפשר שאתה אינך כמותם. אפשר שאתה יהודי ישר. אם כבר באת הנה, אפשר תיכנס, תשמע שיעור? לא? דף־גמרא? או מוטב, תלך פעם לישיבה שלנו. זה בכביש ירושלים, ליד קרית־יערים, ישיבת טעלז־סטון. תשב כמה ימים, תשמע, תתרשם ממראה־עיניך, תרגיש איזה מנוחה והקלה - משהו יוצא מן הכלל. אל תפחד, בכוח לא יחזיקו אותך. אצלנו, חס ושלום, אין גוזלי־נפשות כמו שעשה בן־גוריון בילדי המעברות שהעביר אותם על דתם והוציא אותם לשמד בכוח־הזרוע וגזר להם את הפיאות כמו שעשה היטלר ימח שמו וזכרו. אצלנו - הכל פתוח, והרשות נתונה. תרצה? מה טוב. לא תרצה? לא צריך. אם באת הנה, סימן שלִבך נוקף. פושעי ישראל אינם באים אלינו. בודאי יש לך איזה מוסר־כליות. אולי אתה עדיין אינך מבין - לבך כבר מבין. אולי אתה חושב שבאת היום סתם כך, רגליך נשאוך? דע לך שאין אדם הולך סתם כך. בכלל: אין אדם הולך.
    מה זאת אומרת, אין אדם הולך?
    פשוטו כמשמעו: אינו הולך אלא להיכן שמוליכים אותו. ואין מוליכין אותו אלא להיכן שלבו חפץ, ואין לבו חפץ אם אין חפצו משורש־נשמתו. זה ענין עמוק מאוד ואסור בשום אופן לדוש בו כך, אגב אורחא, בשיחת־חולין. אם תרצה, אבאר לך את יסוד הענין בפעם אחרת. נו? תיכנס? תשמע שיעור? לא? מילא: אפשר שעוד לא הגיע המועד. לכשיגיע - כבר יוליכו אותך אצלנו. שלום וברכה. אין בעד מה. אם חס ושלום פגעתי באיזה דבר בכבודך, בשגגה, אבקש ממך סליחה ומחילה. להתראות.
    • עמוס עוז
      צילום: יחסי ציבור כתר
    • עמוס עוז

      עמוס עוז  1939-2018 . נולד בירושלים בשנת 1939. בגיל 15 עזב את הבית והצטרף לקיבוץ חולדה, ושם חי עד שעבר לגור בערד, כדי להקל על מחלת האסתמה של בנו. היום הוא מחלק את חייו בין ערד לתל אביב.

      עוז למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. בגיל 22 החל לפרסם את סיפוריו. בשנת 1965 יצא לאור קובץ סיפוריו הראשון, "ארצות התן". הרומן הראשון שלו "מקום אחר" יצא לאור בשנת 1966 ומאז כתב ספר חדש כמעט כל שנה.

      עוז הרבה לפרסם מאמרים פובליציסטיים בנושאי פוליטיקה, ספרות ושלום, בכל העיתונים המובילים בארץ ובעולם.

      ספריו תורגמו לעשרות שפות והוא זכה בפרסים רבים, בהם פרס ישראל לספרות בתשנ"ח, פרס גתה לשנת 2005 על האוטוביוגרפיה הספרותית "סיפור על אהבה וחושך", ופרס היינריך היינה לשנת 2008 על מכלול יצירתו. בשנת 2006 העניק סנט האוניברסיטה העברית בירושלים לעוז תואר דוקטור לפילוסופיה לשם כבוד. מזה מספר שנים שמו מועלה כמועמד לזכייה בפרס נובל לספרות.

       

      ראיון "ראש בראש"

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • שלום לקנאים
    • כל התקוות - מחשבות על זהות ישראלית
    • החצוף הארצישראלי
    • בארץ לא זרועה
    • חזרה בלי תשובה
    • מדינה בכל מחיר
    • #יהדותישראלית
    • המוסד שאינכם מכירים
    • על הנוחות
    • נפש הומיה
    • אקספרס הדיבור הישיר
    • הארץ שמעבר להרים