הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • עץ משפחתי
    ספר מוגן
     
  • עץ משפחתי
    סוזן ויגס | תרגום: קטיה בנוביץ'
    הוצאת הכורסא | מאי 2019 | פרוזה תרגום, רומן רומנטי | 359 עמ' מודפסים
    סוזן ויגס, מחברת רב-המכר הגדול של הניו-יורק-טיימס מסע אל הלב, מביאה בפניכם סיפור אהבה רב עוצמה ומורכב אודות הכאב שבעבר וההבטחה שבעתיד.
    אנני רש יודעת להעריך את הטוב שבחייה. היא מפיקה תכנית בישול פופולרית, אוהבת את בעלה הנאה ואת ביתם היפה בלוס אנג'לס. כשהיא מגלה שהיא בהריון עם ילדם הראשון, דומה שלאושר אין גבול. אך ברגע אחד נורא מציאות חייה מתנפצת, וכשאנני מתעוררת מתרדמת ארוכה היא מגלה שאיבדה את השנה האחרונה לחייה ואף הרבה יותר מזה.
    על מנת להחלים ולהתאושש חוזרת אנני אל חוות המייפל המשפחתית בוורמונט. שם, מוקפת במשפחתה, היא מתוודעת מחדש לעולם אותו עזבה לפני שנים ולאהבת נעוריה הגדולה. דווקא החזרה לנקודת ההתחלה מגלה לאנני את המתכון לבניית חייה מחדש וזאת דרך הקשר אל סבתה.
    סוזן ויגס היא בוגרת הרווארד, ספריה מככבים ברשימת רבי המכר של הניו-יורק טיימס ומתורגמים לשפות רבות מסביב לעולם. 
     
    "אהבה, אבדן, תשוקה וכל מה שביניהם... אני כל כך אוהבת את הרומנים של סוזן ויגס." ג'ני קולגן
    "חכם, יצירתי וגאוני – סוזן ויגס במיטבה. קראתי את הספר ברעבתנות והפכתי את הדפים כל כך מהר עד שקיבלתי חתך נייר." דבי מקובר
    "ויגס כותבת בחן קליל על הדברים שמפרקים משפחות ואלה המאחדים אותן." בוקליסט  
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 25.9
    ספר מודפס
     
    98 78.4
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • עכשיו

     
    "אני לא מאמינה שאנחנו מתווכחים על באפלו." אנני רש אחזה בצווארון חולצתו של בעלה ויישרה אותו בקפידה.
    "אז בואי נפסיק להתווכח," הוא אמר. "העניין סגור." הוא התיישב ודחף רגל אחרי רגל לתוך מגפי הבוקרים שלו — הזוג היקר עד גיחוך שקנתה לו לחג המולד. אבל היא לא התחרטה על הרכישה כי הם התאימו לו מאוד.
    "העניין לא סגור. עוד אפשר לבטל. גם ככה אנחנו כמעט חורגים מהתקציב. ובאפלו? זה שבע מאות קילו של עקשנות."
    "בחייך, מותק." מרטין קם ועיניו הכחולות נצנצו כמו בריכת שחייה בשמש. "עבודה עם חיה זאת הרפתקה. הצופים ימותו על זה."
    היא נאנחה בייאוש. זוגות נשואים רבים על שטויות מוחלטות. מי לא סגר את הפקק של משחת השיניים? האם עדיף לנסוע דרך ונטורה הייוויי או דרך גולדן סטייט? כמה הברות יש במילה ברוקולי. הטמפרטורה המושלמת לחימום הבית. למה הוא לא מסלק את הזיפים שלו מהכיור אחרי הגילוח.
    ועכשיו באפלו.
    "איפה בהגדרת התפקיד שלי כתוב שאני צריכה להתגושש עם באפלו?" היא שאלה.
    "הבאפלו הוא חלק בלתי נפרד מהתוכנית." הוא לקח את צרור המפתחות ואת התיק, ומגפיו נקשו על העץ הקשה כשירד במדרגות.
    "טירוף להוציא על זה כסף," היא הכריזה וירדה אחריו. "זאת תוכנית בישול, לא סדרה בדיסקברי."
    "לתוכנית קוראים המרכיב העיקרי," הוא ענה. "וכשהמרכיב העיקרי של השבוע הוא מוצרלה, צריך באפלו."
    אנני חרקה שיניים כדי לא להאריך את הוויכוח. היא הזכירה לעצמה שתחת הריב הזה שוכנים נישואיהם. הבאפלו הוא עניין פעוט, גם אם הוא שוקל שבע מאות קילו. הדברים הגדולים הם החשובים — הקיצוץ הקליל של שום ועירית כשהוא מבשל לה. מסירותו לתוכנית שהם יצרו יחד. הסקס שעשו אמש במקלחת המהבילה.
    "זה יהיה נהדר," הוא אמר. "תסמכי עלי." הוא כרך את זרועו סביב מותניה וסחט ממנה נשיקה קטנה.
    אנני נגעה בלחיו המגולחת למשעי. הדבר האחרון שחסר לה עכשיו הוא מחלוקת עם מרטין. לא היה לו מושג כמה מופרך הרעיון שלו. הוא תמיד חשב שסוד קסמה של התוכנית הוא במוזרותה. היא, לעומת זאת, הייתה משוכנעת שהצלחת התוכנית נובעת מהאותנטיות שלה. ממנה, ומהשף המוכשר שהמראה והכריזמה שלו כישפו את הצופים למשך שעה בשבוע.
    "אני סומכת עליך," היא לחשה והתרוממה על קצות האצבעות לנשיקה נוספת. אחרי הכול, הוא היה כוכב התוכנית. המפיק בפועל הקשיב לו, והוא תמיד קיבל את מה שרצה. את הפרטים הקטנים הוא השאיר לאנני — אשתו, שותפתו, המפיקה שלו. תפקידה היה לגרום לדברים לקרות.
    היא אחזה באדן החלון המשקיף אל גינת ביתם כשהוויכוח עוד מהדהד בראשה. היו לה מיליון משימות היום, הראשונה שבהן ריאיון למגזין פיפל לרגל כתבה על מאחורי־הקלעים של התוכנית.
    מנקה חלונות התכונן לטפס על פיגום ולהתחיל לעבוד. מרטין חלף על פניו בדרך לחניה, עצר לומר לו משהו, והאיש חייך והנהן. מרטין מפעיל את קסמיו.
    כעבור רגע זינקה הב־מ־וו הפתוחה הכסופה מתוך החניה. היא לא הבינה לאן הוא ממהר. נותרו עוד שעות עד לישיבה השבועית של יום שני.
    היא נאנחה, הסתובבה וניסתה להתנער מהשיירים הרגשיים של הוויכוח. סבתא נהגה לומר שריב אף פעם לא קשור לנושא שרבים עליו. הבאפלו לא היה העניין. כל ריב, ביסודו, קשור בכוח. מי אוחז בו. מי רוצה בו. מי ייכנע. מי ינצח.
    זו הייתה שאלה רטורית. אנני נכנעה, מרטין ניצח. ככה זה עבד. כי היא נתנה לזה לקרות, או כי היא ידעה לעבוד בשיתוף פעולה? כן, הם היו צוות. צוות מנצח עם תוכנית משלו ברשת שידור צעירה. הפשרות שלה הועילו לשניהם. הן הועילו לנישואים שלהם.
    דבר נוסף שסבתא נהגה לומר נחקק בלבה של אנני — תזכרי את האהבה. בזמנים קשים, כשאת תוהה למה התחתנת בכלל, צריך לזכור את האהבה.
    למזלה של אנני, זה לא היה קשה. מרטין היה מציאה. הוא היה גבר נאה, שנשים נועצות בו עיניים. קסמו המצטנע לא הוגבל לתוכנית בלבד. הוא ידע להצחיק אותה. כשהם הגו רעיון משותף, הוא היה מניף אותה בזרועותיו ורוקד איתה במטבח. כשדיבר על הבית שיקימו יחד, על התינוקות, לבה נמס מרוב ערגה. הוא היה בעלה, השותף שלה, גורם חסר תחליף במפעל חייה. טוב, היא חשבה. שיהיה באפלו.
    אנני הציצה בשעון ועברה על האימיילים מהעבודה — כל האימיילים שלה היו קשורים לעבודה — וגילתה שהתעוררו בעיות מכניות בבימת ההרמה ששכרו לצורכי תאורה באולפן.
    יופי. עוד דאגה על הראש.
    הטלפון צלצל ותמונה של חתול הופיעה על הצג המואר. "מליסה," אמרה אנני ולחצה על כפתור הרמקול, "מה קורה?"
    "רק מודיעה שהגעתי," אמרה מליסה. בזמן האחרון היא הרבתה לעשות את זה. "ראית את האימייל על הפרה?"
    "באפלו," תיקנה אותה אנני. "כן. ויש גם משהו על תקלה בבימת ההרמה. ואני מחכה לסי־ג'יי מפיפל, אז נראה לי שאני אאחר. כלומר, ממש אאחר. תגידי לכולם שיחזיקו מעמד עד אחרי הפסקת הצהריים." היא השתתקה לרגע ונשכה את שפתה. "סליחה. אני עצבנית הבוקר. שכחתי לאכול."
    "אז לכי תאכלי משהו, מהממת," אמרה מליסה בעליזות. "אני חייבת לזוז."
    אנני חזרה אל המחשב וּוידאה שוב את שעת הפגישה עם הכתבת. סי־ג'יי מוריס ערכה תחקיר מעמיק על התוכנית — לא רק על הכוכבים, מרטין הרלו ומליסה ג'אד, אלא על ההפקה כולה, מרגע ההשקה כתוכנית שולית בכבלים ועד שהפכה ללהיט. סי־ג'יי כבר ראיינה את מרטין ואת מליסה. הבוקר היא רצתה לראיין את אנני, הוגת התוכנית. זה היה חריג בכתבות מגזין; קוראים בדרך כלל חיפשו רכילויות על הכוכבים ותמונות שלהם. אנני קיוותה להפיק את המרב מההזדמנות הזאת.
    בזמן שחיכתה לכתבת היא עשתה את מה שכל מפיק עושה — ניצלה כל דקה פנויה כדי לטפל בעניינים שונים. היא עברה על הסכם השכירות של בימת ההרמה וחיפשה מספר טלפון. היא ומרטין רבו גם על זה. עלות בימה עם דירוג בטיחות מרבי הייתה גבוהה בהרבה מזו של בימה הידראולית. מרטין התעקש על האופציה הזולה, חרף התנגדותה של אנני. כרגיל, היא נכנעה והוא ניצח. החריגה מהתקציב בשביל הבאפלו אילצה אותם לקצץ במקומות אחרים. עכשיו הבימה ההידראולית התקלקלה ומי שנאלצה לטפל בבעיה הייתה אנני.
    מספיק, היא אמרה לעצמה. היא נזכרה שעוד לא אכלה ארוחת בוקר ופתחה את המקרר. יוגורט בולגרי עם גרנולה ומייפל? לא, בטנה הריקה הביעה הסתייגות. והצנוניות הצרפתיות שנראו מגרות כל־כך בשוק האיכרים איבדו מיופיין. אפילו טוסט לא משך אותה. טוב, בלי ארוחת בוקר. כל דבר בעתו.
    היא נכנסה לחדר האמבטיה והעבירה מסרק בשערה הארוך, הכהה, שאתמול עבר החלקה. אחר כך בדקה את השפתון ואת המניקור. שניהם באדום דובדבן תואם להפליא. חצאית העיפרון השחורה, סנדלי הפלטפורמה והחולצה הלבנה השופעת יצרו יחד מראה נינוח ועכשווי, בחירה טובה בגל החום הנוכחי. היא רצתה לשדר מקצועיות, למרות שלא יהיה צלם בפגישה היום.
    הזַמזם זִמזם והיא מיהרה אל האינטרקום. הכתבת הקדימה.
    "משלוח לאנני רש," אמר קול נשי מן העבר השני.
    משלוח? "אה... טוב, תעלי." היא פתחה את הדלת.
    זר ענקי שופע פרחים טרופיים התנודד במעלה המדרגות. "תיזהרי," אמרה אנני ופתחה את הדלת לרווחה. "פשוט... תניחי את זה פה על המדף."
    פרחי שושן ורוד ופוליאנתס הפיצו את ריחם העז לכל עבר. גיבסנית הוסיפה לזר מגע של תחרה. השליחה הניחה את האגרטל והסיטה אניצי שיער שחורים ממצחה. "תיהני, גברת," אמרה. היא הייתה צעירה, והיו לה קעקועים ופירסינג במקומות מוזרים. עיגולים שחורים מתחת לעיניים רמזו על לילות ללא שינה, וחבּורה צהובה דהויה האפילה על עצם הלחי שלה. אנני שמה לב לדברים כאלה.
    "הכול בסדר?" היא שאלה.
    "אה, בטח." הבחורה הנידה בראשה לעבר הזר. "נראה לי שמישהו ממש אוהב אותך."
    אנני הושיטה לה בקבוק מים קרים ושטר של עשרים דולר. "תשמרי על עצמך," אמרה.
    "בטח." הבחורה חמקה החוצה וירדה במדרגות.
    אנני שלפה את המעטפה הקטנה מלב התפרחת — "רוזיטה — סידור פרחים אקספרס". הכרטיס נשא מסר פשוט: סליחה, מותק. בואי נדבר על זה.
    אחח, מרטין. איזו מחווה אופיינית — בזבזנית, מופרזת... כובשת. הוא בטח הזמין את הזר בדרך לעבודה. גל של חיבה שטף אותה, והרוגז התפוגג. ההודעה המצורפת עשתה את שלה ומצפונה החל להציק לה. היא חששה שהיא לא מאמינה בו מספיק, לא סומכת על ההחלטות שהוא מקבל. אולי הוא צודק לגבי הבאפלו. אולי זה יהיה אחד הפרקים הנצפים ביותר שלהם.
    הזמזם נשמע שוב ובישר על הגעתה של סי־ג'יי.
    אנני פתחה את הדלת והחום העז הסתער עליה. "תיכנסי לפני שתימסי," היא אמרה.
    "תודה. מזג אוויר מטורף. אמרו ברדיו ששוב יהיו שלושים ושמונה מעלות היום. והקיץ בקושי התחיל."
    אנני פינתה את הדרך לסי־ג'יי והובילה אותה לסלון. היא הקפידה לסדר את הבית והייתה אסירת תודה למרטין על הפרחים, שהוסיפו נופך אלגנטי. "תרגישי בבית. אפשר להציע לך משהו לשתות? הכנתי קנקן תה קר."
    "אוי, זה נשמע נהדר. בלי קפאין? אני בגמילה. גם טנין זה בעייתי. זה בלי טנין?"
    "מצטערת, לא." גם אחרי שנים בדרום קליפורניה אנני טרם התרגלה להרגלי התזונה השונים והמשונים של תושביה.
    "אז אולי רק מים. מבקבוק. הקדמתי," הוסיפה סי־ג'יי בהתנצלות. "אי אפשר לדעת מה יהיה מצב התנועה, אז יצאתי ממש מוקדם."
    "אין בעיה," הרגיעה אותה אנני. "סבתא שלי תמיד אמרה שאם אי אפשר לדייק, עדיף להקדים." היא ניגשה למקרר בזמן שהכתבת הניחה את חפציה והתיישבה על הספה.
    לפחות אנני יכלה להרשים אותה עם המים. אחד מנותני החסות שלח דוגמיות של מים מינרליים בארבעה־עשר דולר לבקבוק, שנשאבים ממאגר בעומק שלושים מטרים בהרי האנדים ומבוקבקים עוד לפני שהאוויר נוגע בהם.
    "איזה יופי של מטבח," העירה סי־ג'יי והביטה סביבה.
    "תודה. כאן רוקחים את כל המטעמים," אמרה אנני והגישה לה בקבוק מצונן.
    "אני מתארת לעצמי. אז סבתא שלך," אמרה סי־ג'יי ובחנה ספר בישול שנח על שולחן הקפה. "היא כתבה את הספר הזה, נכון?" היא הפעילה את הרשמקול בטלפון והניחה אותו על השולחן. "בואי נדבר עליה."
    אנני אהבה לדבר על סבתא. היא התגעגעה אליה מדי יום, אבל זִכרה עדיין חי בלבה. "סבתא פרסמה אותו בשנות השישים. קראו לה אנסטסיה קַרנֶבּי רש. סבא שלי כינה אותה שוגר רש, על שם מפעל המייפל המשפחתי."1
    "נחמד." סי־ג'יי דפדפה בספר.
    "הוא היה רב־מכר בוורמונט ובניו אינגלנד במשך שנים. לא נשארו עותקים מודפסים שלו, אבל אני יכולה לשלוח לך גרסה דיגיטלית."
    "מעולה. היא הייתה שפית מוסמכת?"
    "היא לימדה את עצמה," אמרה אנני. "היה לה תואר בספרות, אבל האהבה הכי גדולה שלה הייתה הבישול." אפילו כעת, זמן רב אחרי מותה של סבתא, אנני ראתה אותה בעיני רוחה עומדת במטבח שטוף השמש בחווה ומכינה בשמחה ארוחות למשפחה. "לסבתא הייתה גישה מיוחדת לאוכל," המשיכה אנני. "היא נהגה לומר שבכל מתכון יש מרכיב עיקרי, שמגדיר את המנה."
    "הבנתי. בגלל זה כל פרק בתוכנית מתמקד במרכיב אחד. היה קשה למכור את הרעיון לרשת?"
    אנני צחקקה. "המכירה עצמה הייתה קלה. בכל זאת, מרטין הרלו." היא הראתה לה ספר בישול נוסף — הספר האחרון של מרטין. בתצלום שעל הכריכה הוא נראה מעורר תיאבון אפילו יותר מפאי הפטל המוזהב והנימוח שאפה.
    "בדיוק. השילוב המושלם בין קאובוי מהמערב הפרוע לשף מהקורדון בלו." פניה של סי־ג'יי קרנו בהערצה גלויה. היא בחנה את המגזינים שנחו על השולחן. אס ויקלי. טי־וי גייד. וראייטי. כולם כתבו על התוכנית בששת החודשים האחרונים. "אלה הכתבות העכשוויות ביותר?"
    "כן. את מוזמנת להציץ במה שמתחשק לך." לידם נח ספר נוסף ואהוב על אנני — בעל זבוב, מהדורת וינטג' בכריכת עור ובמארז קשיח, אחד משלושה עותקים שהיו ברשותה. היא קיוותה שהכתבת לא תשאל על כך.
    אבל סי־ג'יי התמקדה בדברים אחרים — כתבה ארוכה באנטרטיינמנט ויקלי, ובה נראה מרטין מבשל בבגדים שכבר הפכו לסימן המסחרי שלו — מכנסי ג'ינס דהויים וסינר קצבים מעל טישרט לבנה צמודה, שאפשרה הצצה בגופו השרירי המעוצב. שותפתו להנחיה מליסה עמדה לצדו, והופעתה הייצוגית היוותה ניגוד מושלם לאגביות הנמרצת שלו. הכיתוב שאל, האם גילינו את ג'יימי אוליבר הבא?
    אוכל כבידור. אנני לא חשבה על הכיוון הזה כשהגתה את המרכיב העיקרי. אבל מי היא שתתווכח עם ההצלחה?
    "אין ספק שהוא פורח בתוכנית הזאת," העירה סי־ג'יי, "אבל היום אנחנו מתמקדות בך. את נמצאת באור הזרקורים."
    אנני סיפרה בקצרה על הרקע שלה — בית ספר לקולנוע ותקשורת, בדגש על אומנויות הקולינריה — תוכנית מיוחדת של בית ספר טיש לאומנויות באוניברסיטת ניו יורק. היא לא הזכירה את ההקרבה שהייתה כרוכה במעבר מהחוף המזרחי ללוס אנג'לס. זה היה חלק מהסיפור האישי שלה, לא של התוכנית.
    "מתי עברת לחוף המערבי?"
    "יש לי הרגשה שזה קרה לפני מיליון שנה, אבל בעצם עברו עשר שנים."
    "ישר אחרי הקולג', כן?"
    "כן. לא חשבתי שאגיע ללוס אנג'לס עוד לפני שהדיו על תעודת הסיום שלי התייבשה, אבל זה מה שקרה," אמרה אנני. "זה נראה פתאומי, אבל זה לא היה ככה מבחינתי. כבר בגיל שש ידעתי שאני רוצה לעשות תוכנית על קולינריה. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם של סבתא שלי, עובדת במטבח עם התוכנית צ'או איטליה ברדיו המקומי. דמיינתי את סבתא בתור מרי אן אֶספּוֹסיטו, שמלמדת את העולם לבשל. אהבתי איך שהיא דיברה על אוכל, איך שהיא טיפלה בו, איך שהיא ביטאה את עצמה באמצעותו, דיברה וכתבה עליו, ובעיקר חלקה אותו. בשלב מסוים התחלתי להדגים הכנה של מנות בפני סבתא, ובהמשך בפני כל מי שהסכים לצפות בי. אפילו צילמתי את עצמי מנחה תוכנית בישול. העברתי את הקלטות לפורמט דיגיטלי כדי לשמר אותן. יום אחד מרטין ואני עוד נצפה בהן."
    "איזה יופי של סיפור. אז מצאת את התשוקה שלך בחיים בשלב מוקדם."
    התשוקה שלה נולדה במטבחה של סבתא, עוד לפני שידעה קרוא וכתוב. אבל היא אף פעם לא הייתה צעירה מדי לחלומות. "הנחתי שכולם מתעניינים באוכל. אני עדיין חושבת כך, ותמיד מופתעת כשאני מגלה שזה לא נכון."
    "אז התעניינת באוכל לפני שהכרת את מרטין."
    שוב מרטין. כולם הניחו שהוא הדבר הכי מעניין בחייה של אנני. איך היא נתנה לזה לקרות? ולמה? "למעשה," אמרה, "הכול התחיל בסרט תיעודי קצר שהכנתי על מרטין, כשהיה לו דוכן אוכל נייד במנהטן."
    "הסרטון הזה נעשה ויראלי, לא? ובכל זאת את מאחורי הקלעים. לא מתחשק לך לפעמים לעמוד לפני המצלמה?"
    אנני הקפידה לשמור על הבעה ניטרלית. ודאי שהתחשק לה, בכל יום. זה היה החלום שלה, אבל עולם השידור המסחרי חשב אחרת. "אני עסוקה מדי בהפקה, אז אין לי זמן לחשוב על זה," אמרה.
    "אף פעם לא שקלת להשתתף בהנחיה? אני חושבת על מה שאמרת קודם לגבי ההדגמות שצילמת..."
    אנני ידעה לאן סי־ג'יי חותרת. כתבים מנסים תמיד להתגנב לפינות פרטיות כדי לחלוב מידע. אבל היא לא תמצא כאן שום לכלוך. "ליאון מאקי, המפיק בפועל והבעלים של התוכנית, רצה שלמרטין תהיה שותפה להנחיה כדי שהוא לא יהיה סתם ראש מדבר. מרטין ואני דווקא צילמנו כמה פרקים לניסיון ביחד," היא אמרה. "עוד לפני החתונה. רצינו להיות צמד לפני המצלמה ומאחוריה. חשבנו שזה רומנטי וייחודי, משהו שיבדיל אותנו משאר תוכניות הבישול."
    "בדיוק," אמרה סי־ג'יי. "אבל זה לא עבד?"
    תקוותיה של אנני הרקיעו שחקים כשהיא ומרטין צילמו את פרקי הניסיון; היא הניחה שיבחרו בה. אבל לא. התוכנית דרשה מישהי שקל להתחבר אליה, הם אמרו. מישהי מלוטשת יותר, הם אמרו. מה שהם לא אמרו היה שאנני נראית אתנית מדי. עורה השחום ותלתליה הכהים לא התיישבו עם תדמית השכנה ממול שההפקה שאפה להשיג. "את פשוט לא מתאימה לתוכנית הזאת," אמר ליאון. "את נראית כמו אחותה הקטנה של ג'זמין לוקווד. זה עלול לבלבל את הצופים."
    ג'זמין לוקווד הנחתה תוכנית פופולרית ביותר על אוכל מנחם באותה רשת שידור. אנני לא מצאה שום דמיון ביניהן, אבל היא נכנעה והעדיפה את טובת התוכנית על פני האגו שלה.
    "בכל אופן," אמרה כעת בחיוך עליז, "אם לשפוט לפי הרייטינג, מצאנו את השילוב המנצח לתוכנית."
    סי־ג'יי לגמה מהמים, ואז הרימה את בקבוק הזכוכית והתפעלה ממנו. "מתי מליסה ג'אד נכנסה לתמונה?"
    אנני השתהתה. היא הרי לא יכלה לומר שמרטין פגש אותה בשיעור יוגה, אף על פי שכך היה. בזמנו מליסה הנחתה תוכנית לילית ברשת שהתמחתה בשופינג. המראה שלה, כך היא טענה בלי למצמץ בריאיון המקדים, תמיד היה לה למכשול כי אנשים התמקדו ביופייה ולא זיהו את הכישרון.
    "בינה למרטין יש כימיה חמקמקה שאי אפשר לזייף," הסבירה אנני לכתבת, "פשוט ידענו שאנחנו חייבים לקבל אותה." אנני לא הזכירה את ההכנה שנדרשה כדי להכשיר את המנחה החדשה לתפקיד. ההנחיה של מליסה הייתה צעקנית ותוקפנית, והיא השתמשה בקול של רוכלת בשוק שנועד להשאיר אנשים ערים בשעת לילה מאוחרת. על אנני הוטל להוציא ממליסה את הכישרון החבוי. היא עבדה קשה כדי לטפח את דמותה של מליסה כנערה הכול־אמריקאית העליזה. לזכותה של מליסה ייאמר שהיא הייתה מהירת תפיסה. היא ומרטין הפכו לצמד מנצח על המסך.
    "טוב, אין ספק ששיחקתם אותה עם השילוב הזה," ציינה סי־ג'יי.
    "אה... תודה." לפעמים, כשצפתה בחילופי הדברים הקלילים בין שני המנחים — חילופי דברים שבדרך כלל כתבה בעצמה בעמל רב — אנני עדיין תפסה את עצמה מייחלת לעמוד מול המצלמה במקום מאחוריה. אבל הנוסחה עבדה. חוץ מזה, למליסה היה חוזה מוצק כברזל ונטול פרצות.
    אנני ידעה שכדאי להחזיר את השיחה לתפקידה בתוכנית, אבל הרעב שוב הציק לה. סקונס, היא חשבה. עם מלח גס וחמאת מייפל.
    "ספרי לי על הפרק הראשון," הציעה סי־ג'יי. "ראיתי אותו שוב אתמול. המרכיב העיקרי היה סירופ מייפל, שזה די מושלם בהתחשב ברקע שלך."
    "זה היה רחוק ממושלם," אמרה אנני וחייכה. "למען האמת, זה היה כמעט אסון מוחלט. המשפחה שלי מייצרת סירופ מייפל כבר כמה דורות." היא הצביעה על הציור שעל הקיר, תמונת נוף של הר רש בוורמונט, מעשה ידי אמה. "חשבנו שזאת הדרך המושלמת להשיק את התוכנית. למקם אותה בחצר האחורית שלי, פשוטו כמשמעו — חורשת המייפל של משפחת רש בסוויצ'בק, ורמונט."
    היא נשמה עמוק כדי להתגבר על הבחילה שעלתה בה פתאום, בגלל הזיכרון או בגלל הבטן הריקה — היא לא ידעה מה מבין השניים. אולי היא חששה להעלות באוב אירועים מסוימים בעברה. היא זכרה היטב את האי־שקט שתקף אותה כשחזרה לעיירת ילדותה ופגשה אנשים שהכירו אותה במשך שנים.
    למרבה המזל, התקציב הגביל את שהותם לשבעים ושתיים שעות, וכל אחת מהן הייתה גדושה בפעילויות. כל דבר שהיה יכול להשתבש, אכן השתבש. השלג נמס מוקדם מדי ואדמת היער החורפית הפכה לביצה חומה, מנוקדת בעצים עירומים מחוברים זה לזה בצינורות פלסטיק לרדיית הלשד כמו עירוי דם מעץ לעץ. "בקתת הסוכר" שבה התרחש הקסם הייתה רועשת ומהבילה מדי לצילום. אחיה קייל הרגיש כל־כך לא בנוח מול המצלמה, עד שאחד העורכים שאל אם הוא "מוגבל בשכלו". מליסה הצטננה, ומרטין שלף את נשק יום הדין: אמרתי לך.
    אנני הייתה בטוחה שהקריירה שלה — תוכנית החלומות שלה, בבת עינה — תגווע בקול ענות חלושה ותהפוך להערת שוליים ברשימת התוכניות שנכשלו עוד לפני שעלו לשידור. היא הייתה שבורת לב.
    עד שמרטין חש להצלתה. צוות הפוסט־פרודקשן עבד שעות נוספות באולפני סנצ'רי סיטי, חתך וחיבר קטעים מחדש, השתמש בצילומי ארכיון ובחומרים ממוחשבים והתמקד במנחה הפיקח והסקסי — מרטין הרלו — ובבת לווייתו המאולפת היטב והזולה להחריד מליסה ג'אד.
    כשהגרסה הסופית עלתה לשידור, אנני ישבה בכיסא מתגלגל בחדר העריכה ולא העזה לנשום. היא הייתה על סף התקף חרדה, עד שאחת העוזרות האישיות הגיעה עם סמארטפון והציגה בפניה רשימה ארוכה של תגובות ברשתות החברתיות. הצופים מתו על זה.
    גם המבקרים התלהבו מהתוכנית, שיבחו את אהבת האוכל המידבקת של מרטין, כשנשען על קיר בקתת הסוכר וטעם מאפה מטוגן טבול בסירופ מייפל טרי. הם הריעו לתרומתה של מליסה למרקחת ולדרך הפתיינית שבה הזמינה את הצופים לטעום ממנה.
    הרייטינג היה סביר ומספר הצפיות ברשת עלה משעה לשעה. אנשים צפו בתוכנית. וחשוב מזה, הם שיתפו אותה. הקישור התפשט על פני האֶתֶר הדיגיטלי והגיע לכל קצות תבל. הרשת הזמינה עוד שלושה־עשר פרקים, שיעלו אחרי השמונה שכבר צולמו. אנני הביטה במרטין בדמעות של הקלה. "עשית את זה," היא אמרה. "הצלת את החלום שלי."
    "לפי הפרצוף שלך," אמרה סי־ג'יי, "זה היה רגע מרגש."
    אנני מצמצה, מופתעת מעצמה. אלה היו ענייני עבודה, ובדרך כלל היא לא התרגשה מהם עד דמעות. "פשוט נזכרתי איך נשמתי לרווחה כשהכול הסתדר," היא אמרה.
    "אז חגגתם?"
    "בטח." אנני חייכה בתגובה לזיכרון. "מרטין הזמין אותי לארוחת ערב לאור נרות. והציע לי נישואים."
    "וואו. את פשוט סינדרלה."
    הם התחתנו לפני שמונה שנים. שמונה שנים יצרניות, עמוסות, מוצלחות. לפעמים, כשהגזימו עם גימיקים יקרים, כמו שליית צדפות, חיפוש כמהין או חליבת עזים אנגלו־נוּבּיות, אנני תהתה לאן נעלם המרכיב המרכזי שלה, הרעיון המקורי של התוכנית. הרעיון הצנוע נקבר תחת הפרקים המפוארים שהיא הפיקה כיום. מדי פעם היא חששה שהתוכנית סטתה מהמסלול, נחנקה מרוב תכסיסים תיאטרליים וטריקים למשיכת תשומת לב שלא היה בינם לבין החזון שלה ולא כלום.
    לתוכנית יש חיים משלה, היא הזכירה לעצמה שוב ושוב, ואולי טוב שכך. והיא, עם הבקיאות המלוטשת שלה באוכל וכישוריה בניהול חשבונות, דאגה שהכול יעבוד שבוע אחר שבוע.
    "את המרכיב העיקרי," אמר לה מרטין. "הכול קרה בזכותך. לקראת חידוש החוזה הבא ננהל משא ומתן על ההנחיה שלך. אולי אפילו על תוכנית נוספת."
    היא לא רצתה תוכנית נוספת. היא רצתה את המרכיב העיקרי. אבל היא חייתה בלוס אנג'לס די זמן וידעה איך המשחק מתנהל, וחלק מרכזי במשחק היה סבלנות והקפדה על עלויות. האתגר היה לשמור על רלוונטיות ועל רמת ריגוש גבוהה — בלי לחרוג מהתקציב.
    סי־ג'יי כתבה לעצמה כמה הערות בטאבלט. אנני ניסתה להציץ בשעון בדיפלומטיות וחשבה על היום הצפוי לה, שהיה עמוס במשימות כמו התנועה האווירית מעל נמל התעופה של לוס אנג'לס.
    היא הייתה חייבת להשתין. היא התנצלה ועלתה לשירותים בקומה השנייה.
    ואז ההכרה הכתה בה. היא באיחור. לא לעבודה — היא הרי הודיעה שתאחר. אבל המחזור שלה איחר.
    נשימתה נעתקה, והיא נשענה על דלפק השיש הצונן.
    היא נשפה אוויר אט־אט והזכירה לעצמה שעברו רק כמה שבועות מאז שהתחילו לנסות. אף אחת לא נכנסת להיריון כל־כך מהר. או שכן? היא חשבה שיהיה לה זמן להסתגל לרעיון. שיהיה להם זמן למצוא בית גדול יותר, לארגן את לוחות הזמנים. להפסיק לריב כל־כך הרבה.
    היא אפילו לא עקבה אחרי הביוץ שלה. לא התחילה לקרוא ספרי הכנה. לא הלכה לרופא. זה היה מוקדם מדי.
    אבל אולי... היא הוציאה את הערכה מתחת לכיור — שריד מהתקופה שבה היא לא רצתה להיכנס להיריון. אם היא לא תשלול את האפשרות, זה יציק לה כל היום. ההנחיות היו פשוטות, והיא מילאה אותן מאל"ף ועד ת"ו. ואז, בזהירות רבה, היא הניחה את המקלון על הדלפק. ידה רעדה כשהביטה בחלונית. פס ורוד פירושו שהיא לא בהיריון. שני פסים פירושם היריון.
    היא מצמצה כדי לוודא שהיא רואה היטב. שני פסים ורודים.
    הזמן עצר מלכת, התמצק מרוב פליאה. העולם נעלם כלא היה.
    בנשימה עצורה היא רכנה אל המראה בהבעה שכמותה לא ראתה מימיה. זה היה רגע מכונן, כפי שסבתא קראה לזה. רגע שהזמן בו לא חולף סתם כך ברקע. לא, ברגע כזה הכול נעצר. זהו רגע נפרד מכל הרגעים, שנטמע בלב כמו פרח מיובש בין דפיו של ספר אהוב. רגע שברירי ועדין, ואף על פי כן הוא שורד לנצח.
    סבתא הייתה מאשרת שזהו רגע מכונן. אנני חשה גוש בגרונה והתרוממות רוח טהורה כל־כך, שהיא שכחה לנשום.
    ככה זה מתחיל, היא חשבה.
    אין־ספור המטלות ברשימה התפוגגו לאין. נותרה רק מטרה אחת בעולם כולו — לספר למרטין.
    היא שטפה את הפנים ונכנסה לחדר השינה כדי לקחת את הטלפון. לא, היא לא תתקשר אליו. הוא אף פעם לא עונה, ובקושי בודק הודעות. וטוב שכך, כי אנני ידעה שהחדשות האלה כבירות מדי להודעה מוקלטת או כתובה. היא חייבת למסור אותה פנים אל פנים, להעניק לו אותה מעומק לבה כהפתעה מתוקה, בדיוק כמו שהיא מרגישה עכשיו. גם הוא היה ראוי לרגע מכונן, והיא רצתה לראות אותו, לצפות בפניו כשתגיד את מילות הקסם: אני בהיריון.
    היא מיהרה למטה ובחזרה אל הכתבת היושבת בסלון. "סי־ג'יי, אני נורא מצטערת אבל משהו צץ. אני חייבת לנסוע לאולפן מיד. אנחנו יכולות לגמור את זה בפעם אחרת?"
    פני הכתבת נאטמו. "נשארו לי רק עוד כמה —"
    לא מומלץ לנפנף ככה כתבת של מגזין חשוב. אבל אנני לא יכלה להרשות לעצמה לחשוב על זה עכשיו. היא רטטה מרוב התרגשות, לא הצליחה להתרכז בדבר מלבד בחדשות המסעירות. והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שתשמור אותן לעצמה ולו רגע אחד נוסף. "את יכולה לשלוח לי את שאר השאלות במייל? נשבעת לך שלא הייתי מבקשת אם זה לא היה דחוף."
    "הכול בסדר?"
    אנני, שהרגישה פתאום סמוקה וקצרת נשימה, השיבה אוויר על עצמה. האם היא נראית שונה? האם היא כבר קורנת? איזו שטות; היא גילתה רק לפני שתי דקות. "אני... צץ משהו בלתי צפוי. אני חייבת להגיע לאולפן מיד."
    "אני יכולה לעזור במשהו? להצטרף אלייך?"
    "נורא נחמד מצדך." על פי רוב אנני לא הייתה פזיזה כל־כך בהתנהלותה מול התקשורת. אחת הסיבות להצלחתה הרבה של התוכנית הייתה שהיא וצוות יחסי הציבור שלה הקפידו לטפח את היחסים עם אנשי התקשורת. היא חשבה ולבסוף אמרה, "יש לי רעיון. בואי ניפגש ב'לוק' לארוחת ערב — את, מרטין ואני. הוא מכיר את השף. נסיים את הריאיון בארוחה משובחת."
    סי־ג'יי הרימה את התיק שלה. "שוחד פותר הכול. שמעתי שיש להם רשימת המתנה של שישה שבועות."
    "לא אם את מרטין הרלו. אני אבקש מהעוזרת האישית שלי להזמין לנו מקום והיא תעדכן אותך." אנני מיהרה להיפרד מהכתבת.
    ואז היא אספה את חפציה — מפתחות, טלפון, מחשב נייד, טאבלט, ארנק, בקבוק מים, מחברת ההפקה — ותחבה אותם לתיק העבודה המתפקע גם כך. לרגע היא ראתה בעיני רוחה את התיק שתסחב כאם צעירה ועסוקה — חיתולים ומוצצים... מה עוד?
    "אלוהים," היא סיננה. "אלוהים. אין לי מושג בתינוקות."
    היא נעלה את הדלת וירדה בריצה במדרגות של מתחם לורל קניון. הבית שלהם היה אופנתי, מודרני, והם בקושי יכלו להרשות לעצמם לגור בו. התוכנית צברה תאוצה ומרטין עמד לחתום בקרוב על חוזה חדש. הם יזדקקו לבית גדול יותר. עם חדר ילדים. חדר ילדים.
    גל החום הכה בה כמו כבשן. הוא היה קיצוני אפילו יחסית לאביב בדרום קליפורניה. אנשים התבקשו להישאר בבתים, לשתות הרבה מים ולהישמר מפני השמש.
    הבחור על הפיגום עדיין שטף חלונות מעל השביל המוביל לחניה. אנני שמעה אותו צועק, אבל לא ראתה את המגב הנופל עד שכבר היה מאוחר מדי. הוא נחת על המדרכה, מרחק סנטימטרים ממנה.
    "הי," היא קראה. "נפל לך משהו."
    "מצטער, גברת," קרא הפועל במבוכה. "בחיי, זה פשוט נפל לי מהידיים."
    צינה חלפה בגופה למרות החום העז. היא צריכה להיזהר עכשיו. היא בהיריון. המחשבה הזאת מילאה אותה בפליאה ובאושר, וגם בשמץ של פחד.
    היא לחצה על השלט והמכונית צייצה לעומתה בברכה. חגורת בטיחות, יש. לכוון את המראה הפנימית. היא הסתובבה ובחנה את המושב האחורי. הוא היה מכוסה בסלי קניות ממוחזרים ובקופסאות אוכל ריקות מיום הצילומים האחרון, שהמרכיב העיקרי בו היה זעפרן. יום יבוא ויהיה שם מושב בטיחות לתינוק. אם זאת בת, אולי הם יקראו לה סַפרון.2
    אנני הכריחה את עצמה לשבת בשקט ולהירגע. היא כיבתה את הרדיו, ומתחה והרפתה את ידיה על ההגה. אחר כך היא צחקה בקול, והצחוק הפך לצעקה של אושר צרוף. היא דמיינה את פניו של מרטין כשתגיד לו, וחייכה כל הדרך לכביש המהיר. היא נסעה בזהירות יתרה, כבר מגוננת על הזר הזעיר והבלתי נראה שהיא נושאת ברחמה. הכביש הבוהק מחום היה פקוק והתנועה הזדחלה. הגבעות החומות המתפוררות מעל ערוץ הנחל חלפו על פניה. ערפיח ריחף ממעל כמו שחר של חורף גרעיני.
    לוס אנג'לס הייתה חסרת חן ובנויה לעייפה. אולי בגלל זה נעשתה כאן כל־כך הרבה עבודה יצירתית. הגבעות הצחיחות, מדבר הבטון, השמים העמומים — כל אלה סיפקו רקע ניטרלי ליצירת אשליות. אולפני הצילום וההקלטה שבה סחפו אנשים למחוזות הפנטזיה — בקתות על גדת אגם, אתרי נופש לחוף ים, ימים ארוכים, סתיו בניו אינגלנד, בקתות חורף חמימות...
    נצטרך לעבור, חשבה אנני. אין סיכוי שנגדל ילד באוויר המזוהם הזה.
    היא תהתה אם יוכלו להעביר את הקיצים בוורמונט. ילדותה האידילית זהרה בזיכרונה בנצנוץ שהנוסטלגיה מעניקה לכל הדברים. בסוויצ'בק פקק תנועה פירושו שהטרקטור של השכנים נותן זכות קדימה לפרה תועה. בלי ערפיח, רק אוויר צלול וצונן, מתוק מניחוח הרים ופלגים מלאי טרוטות. זה היה גן עדן שלא הושחת, והיא לא העריכה אותו כראוי עד שעזבה אותו.
    היא ידעה על ההיריון אולי חמש דקות, וכבר תכננה את חיי התינוק. כי היא הייתה מוכנה. סוף־סוף הם מקימים משפחה. משפחה. בשבילה זה היה הדבר הכי חשוב בעולם, מאז ומעולם.
    היא חשבה על המריבה שניהלו הבוקר ונזכרה במשלוח הפרחים. הרגע הזה ישנה את הכול מבחינתם, שינוי חיובי ביותר. המריבות המטופשות שהתפרצו כמו סילוני אדים מעל גייזר יתפוגגו בן־רגע. הם באמת רבו על באפלו? על בימת הרמה? על פקק של משחת שיניים?
    הטלפון שלה רטט עם הודעת טקסט מטייגר, העוזרת האישית שלה. בעיה מכנית חמורה בבימה המתרוממת. צריכים אותך עכשיו.
    מצטערת, טייגר, חשבה אנני. אחר כך.
    אחרי שהיא תספר למרטין על התינוק. תינוק. זה האפיל על כל מקרה חירום באולפן. כל דבר אחר — הבאפלו, הבימה המתרוממת — התגמד לעומתו. הכול יכול לחכות.
    היא פנתה למגרש החניה של סנצ'רי סיטי. השומר נופף לה באדישות. היא הקיפה את מבוך הבטון האפור המסנוור, הזרוע בנאות מדבר ירוקים של גינות ועצי דקל. היא פנתה אל כביש השירות וחנתה במקום השמור לה ליד הב־מ־וו של מרטין. היא אף פעם לא התלהבה ממכונית הספורט הזאת. היא הייתה לגמרי לא שימושית בהתחשב בציוד שנאלצו לסחוב מדי פעם מטעם ההפקה. עכשיו, כשהוא עומד להפוך לאב, כדאי שייפטר מהדו־מושבית הזאת.
    היא עשתה את דרכה אל הקרון של מרטין ברגל וחלפה על פני קבוצת תיירים רכובים על סגוויי, שניסו לזכות בהצצה על הכוכב האהוב עליהם. אישה להוטה אחת עצרה את הכלי שלה וצילמה את אנני.
    "שלום," היא אמרה, "את ג'זמין לוקווד, נכון?"
    "לא," אמרה אנני בחיוך כמעט מתנצל.
    "אוי, סליחה. את דומה לה. בטח אומרים לך את זה הרבה."
    אנני חייכה עוד חיוך קלוש ועקפה את חבורת התיירים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו ציין את הדמיון בינה לדיוות הבישול. ההשוואה הביכה אותה. היא לא דמתה לאף אחת מלבד עצמה.
    מרטין, המצליחן, אהב לומר שהיא המאהבת האקזוטית שלו, וזה תמיד הצחיק אותה. "אני סתם בת תערובת כול־אמריקאית מוורמונט," היא אמרה. "לא כולנו גזעיים."
    האם התינוקת תדמה לה? עיניים חומות ותלתלים שחורים פרועים? ואולי היא תהיה בלונדינית ומלכותית כמו מרטין?
    אלוהים, היא חשבה ובטנה התהפכה שוב. תינוקת.
    כבלי חשמל התפתלו על פני הסמטה המובילה לאולפן. הקרונות עמדו בשורה, ועובדים חמושים במכשירי קשר ובלוחות כתיבה התרוצצו סביב. היא ראתה את בימת ההרמה מתנשאת מעל אתר הצילומים. המנוף נמתח למלוא גובהו, ותמוכות הפלדה המוצלבות שלו יצרו מעין זיגזג כתום שבראשו משטח גבוה. פועלים בקסדות וחשמלאים נושאים כבלים מסולסלים התרוצצו סביב הבימה. מישהו הכה במפתח ברגים על שסתום הפריקה הידני.
    היא הבחינה בטייגר, שמיהרה לקראתה. "זה תקוע למעלה." טייגר נראתה כמו דמות מסדרת אנימה, עם שיער בכל צבעי הקשת וסרבל קצר בצבעי סוכרייה. היא גם ניחנה בכישרון נדיר לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת, ולעשות אותם היטב. מרטין חשב שהיא לוקה במאניה, אבל אנני העריכה את יכולת הריכוז המופלאה שלה.
    "תגידי להם שיתקנו את זה." אנני המשיכה ללכת. היא הרגישה את הפתעתה של טייגר; לא התאים לאנני לפסוח על בעיה בלי לנסות לפתור אותה.
    קרון ההלבשה של מרטין היה הגדול ביותר בחניון. הוא גם היה המאובזר ביותר, עם עמדת איפור, אזור הלבשה, אמבטיה ומטבח וכן פינת ישיבה ועבודה. בראשית דרכם הם הרבו לעבוד שם יחד עד מאוחר, לעשות אהבה על הספה המעוגלת ולהירדם חבוקים. כעת היה הקרון סגור ותריסיו מוגפים מפני השמש הקופחת. המזגן טרטר במרץ.
    אנני הייתה להוטה להיכנס אל הקרירות. היא עצרה, יישרה את החצאית שלה, היטיבה את התיק על הכתף. לרגע היא נזכרה שלא מרחה שפתון. אוף. היא רצתה להיראות טוב כשתבשר לו שהיא בהיריון. לא חשוב, אמרה לעצמה. למרטין לא אכפת משפתונים.
    היא הקישה בזריזות את קוד הכניסה ופתחה את הדלת.
    הדבר הראשון שהבחינה בו היה הריח. משהו סבוני, פרחוני. מוזיקה רומנטית התנגנה ברקע. "תלויה על בלימה" של ג'ן ארדן, שיר שהיא נהגה לשיר לפעמים בקולי קולות כשהייתה לבדה, כי אין כמו שיר אהבה נדוש להעצמת הרגש של אדם מאוהב.
    פס אור דק חדר דרך רווח צר בין התריסים. היא הרימה את משקפי השמש, ועיניה הסתגלו אט־אט לאפלולית. היא פתחה את פיה לקרוא בשמו של מרטין, אבל אז נפל מבטה על משהו שלא היה אמור להיות שם.
    הטלפון הנייד של מליסה נח על מדף האיפור. אנני זיהתה אותו על פי הנרתיק הוורוד המנצנץ.
    ואז זה הכה בה. האגרוף המתלווה לידיעה שאיננה בדיוק ידיעה אלא חוסר הרצון לדעת.
    נשימתה של אנני נעצרה. מוחה התחבט בין האפשרויות, המחשבות ניתזו לכל עבר כמו עכברים במבוך. היא יכלה לסגת מיד, לחמוק החוצה, להחזיר את הזמן לאחור ו...
    ומה? מה? לתת להם התרעה, כדי שכולם יוכלו להעמיד פנים שזה לא קרה?
    דקירת זעם קפואה דחפה אותה קדימה. היא ניגשה לאזור העבודה המופרד מהכניסה במחיצה מתקפלת. היא הסיטה את המחיצה בתנועה מהירה.
    הוא רכב עליה, כשלגופו רק מגפי הבוקרים בשווי חמש מאות דולר.
    "הי!" הוא צווח ונרתע כמו קאובוי על שור זועם. "אוי לא, אוי לא." הוא זינק על רגליו, חטף שמיכה וכיסה בה את מבושיו.
    מליסה השתנקה והצמידה כרית נוי לחיקה. "אנני! אלוהים אדירים —"
    "באמת?" אנני בקושי זיהתה את צליל קולה. "כאילו, באמת?"
    "זה לא —"
    "זה לא מה שזה נראה, מרטין?" היא קטעה אותו. "לא. זה בדיוק מה שזה נראה." היא נסוגה בלב הולם, מתרחקת ממנו כמו מאש.
    "אנני, חכי. בייבי, בואי נדבר על זה."
    היא הרגישה שהיא הופכת לרוח רפאים מולו. כל הצבע התנקז מגופה עד שהפכה לשקופה.
    האם הוא רואה אותה? האם הוא רואה דרכה, היישר אל תוך לבה? אולי היא הפכה לרוח רפאים מזמן, ורק עכשיו גילתה זאת.
    תחושת הבגידה הציפה אותה, הפציצה אותה מכל עבר: אי־אמון, אכזבה, אימה, גועל. זה דמה לחוויה חוץ־גופית. עורה עקצץ כאילו חלף בגופה זרם חשמלי.
    "אני עוזבת," אמרה. היא הייתה חייבת לצאת מכאן ולהקיא.
    "אנחנו יכולים לדבר על זה, בבקשה?" התחנן מרטין.
    "אתה באמת חושב שיש על מה לדבר?"
    היא לטשה עיניים בשניהם לרגע נוסף, כאילו מתוך צורך חולני לחקוק את התמונה במוחה. ואז זה חלף.
    אז ככה זה נגמר, היא חשבה.
    כי גם זה היה רגע מכונן, כזה שמסובב אותך ושולח לכיוון אחר.
    ככה זה נגמר.
    מרטין ומליסה דיברו בעת ובעונה אחת. באוזניה של אנני זה נשמע כמו קשקוש אחד גדול. כתם מוזר פעם בקצה שדה הראייה שלה. כתם אדמדם, כצבע הזעם.
    היא נסוגה כדי להימלט. הכניסה יד לתיק ושלפה את המפתחות, הנתונים במחזיק מפתחות של שוגר רש בצורת עלה מייפל.
    היא פנתה במאה ושמונים מעלות, פסעה עד לדלת ויצאה אל הסמטה. היא צעדה בנחישות. מבט לפנים. סנטר מורם.
    כנראה בגלל זה היא מעדה על הכבל. היא צנחה על ברכיה והמפתחות נחתו על המדרכה בקול קרקוש. השפלה אחרי השפלה. היא הרימה את המפתחות והעיפה מבט סביב בתקווה שאיש לא ראה.
    שלושה אנשים מיהרו אליה — את בסדר? נפצעת?
    "אני בסדר," אמרה וניערה את האבק מכפות ידיה ומברכיה השרוטות. "באמת, אל תדאגו."
    הטלפון בתיק שעל כתפה זמזם פתאום כמו מסור חשמלי, אף שהיה במצב שקט. היא חלפה על פני אתר הצילומים. פועלים עדיין נאבקו בשסתום ההידראולי של בימת ההרמה. היא לא הייתה צריכה לתת למרטין לשכנע אותה לשכור את הדגם הזול.
    "צריך לסובב את זה בכיוון ההפוך," היא קראה אל הפועלים.
    "גברת, אסור להסתובב פה בלי קסדה," אמר מישהו וסילק אותה בתנועת יד.
    "אני כבר הולכת," היא אמרה. "אני רק אומרת שאתם מנסים לפתוח את זה בכיוון ההפוך."
    "מה זה?"
    "השסתום. אתם מסובבים אותו הפוך." כמה מוזר לנהל שיחה כזאת רגע אחרי שתפסת את בעלך עם מישהי אחרת. את לא אמורה להתקשר בדמעות לאמא שלך או לחברה הכי טובה?
    "אתה יודע," אמרה לפועל. "תסובבו שמאלה."
    "גברת?"
    "היד של השעון," היא אמרה והרימה את מחזיק המפתחות.
    "אנני." מרטין פרץ מתוך הקרון ומיהר לעברה. תחתוני בוקסר, חזה חשוף, מגפי בוקרים. "תחזרי."
    ידה התהדקה סביב מחזיק המפתחות, ושוליו של עלה המייפל ננעצו בבשרה.
    התיירים על הסגוויי חלפו בקצה הסמטה.
    "הנה מרטין הרלו," צעק מישהו.
    "מתים עליך, מרטין," קראה מישהי מבין הרוכבים. "אוהבים אותך!"
    "גברת, את מתכוונת ככה?" הפועל סובב בכוח את השסתום.
    גניחה מתכתית נשמעה מלמעלה והמבנה כולו התרסק וצנח.
    • סוזן ויגס
    • סוזן ויגס
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות