מארז סוזן ויגס

מסע אל הלב

 

1

 

ארבעה מתוך חמשת השלבים בתהליך הפיתוח של סרט צילום חייבים להתרחש בחושך מוחלט, ובחדר החושך תזמון הוא הדבר החשוב ביותר. לפעמים ההבדל בין חשיפת יתר לחשיפת חֶסר מסתכם באלפית שנייה.

קָמיל אדמס אהבה את הדיוק שבעניין. היא אהבה לדעת שביכולתה להשיג תוצאה טובה בעזרת איזון נכון בין כימיקלים לתזמון.

בחדר לא יכול להיות שום אור, אפילו לא מִנוּרה אדומה או כתומה. קָמֶרה אוֹבְּסקוּרָה — חדר חושך בלטינית. כשקמיל היתה צעירה ומוקסמת לחלוטין מהתהליך, היא השקיעה מאמצים רבים כדי לפתח את מיומנותה בתחום. חדר החושך הראשון שלה היה ארון שעמד בו ריח של בושם הפְרַנג'יפָּאנִי של אמהּ ושל מגפי הדיג של אביה החורג, שהיו מצופים במלח ממפרץ צֶ'סָפִּיק. היא השתמשה בנייר דבק וברצועות איטום כדי לסתום את החרכים ולמנוע מאור להסתנן פנימה. אפילו הסדק הדקיק ביותר עלול להעכיר את התשלילים.

היתה לה אובססיה מיוחדת לפיתוח סרטי צילום אבודים, במיוחד עכשיו שצילום דיגיטלי תפס את מקומו של סרט הצילום. היא אהבה את הריגוש הטמון בפתיחת דלת אל העבר ובזכות להיות הראשונה שתציץ פנימה. פעמים רבות בזמן שעבדה על סרט צילום או על סליל קולנוע ישן, ניסתה לדמיין את מי שטרח להוציא את המצלמה שלו ולצלם תמונות או סרט, ללכוד רגע אמיתי או תנוחה מורכבת. עבור קמיל, חדר החושך היה המקום היחיד שבו יכלה לראות דברים בבהירות, המקום שבו הרגישה הכי מוכשרת.

הפרויקט של היום היה הצלת סרט צילום ברוחב שלושים וחמישה מילימטר, שמצא לקוח שמעולם לא פגשה, מרצה להיסטוריה בשם מלקולם פִינֶמוֹר. הסרט הגיע באמצעות שליח מאנאפּוֹליס, ובהוראות שצורפו אליו צוין שדרוש טיפול בהול. התפקיד שלה היה לפתח את סרט הצילום, לסרוק את התשלילים, להמיר אותם לפורמט דיגיטלי ולשלוח את התמונות באימייל. השליח יחזור בשעה שלוש כדי לאסוף את התשלילים המקוריים ואת גיליונות הקונטקט.

קמיל לא התקשתה לעמוד במועדי הגשה. הלחץ לא הפריע לה. הוא אילץ אותה לחשוב בבהירות ולעבוד ברוגע ובאופן מסודר. כך התנהלו החיים בצורה טובה יותר.

כל הכימיקלים שלה — שנמזגו בקפידה למבחנות והונחו בהישג יד — היו מוכנים. היא לא נזקקה לאור כדי לדעת היכן הם מונחים. הם היו מסודרים כמו כלים על מגש מנתחים: חומר מְפַתֵח, חומר עוצר, חומר מקבע, חומר לשטיפה — והיא ידעה להשתמש בהם בעדינות של מנתח. אחרי שתפתח, תייבש ותשחזר את סרט הצילום, היא תוכל לבחון את התוצאות. היא אהבה את החלק הזה בעבודה שלה, לחשוף אוצרות אבודים, לפתוח כמוסות זמן נשכחות באבחת אור אחת.

היו אנשים — וביניהם בעלה המנוח גֶ'ייס — שראו בכך תחביב או עיסוק טכני שולי, אבל קמיל ידעה את האמת. מבט אחד בתצלום של אֶנְסְל אדמס — שלא היה לו קשר משפחתי לג'ייס — הוכיח שאוֹמנות יכולה להתרחש בחדר החושך. לכל תמונה מודפסת מרהיבה קדמו עשרות ניסיונות עד שאדמס מצא את תנאי הפיתוח המתאימים.

קמיל אף פעם לא ידעה מה יתגלה בסרטי הצילום הישנים, אם הזמן ותנאי הסביבה לא חיבלו בהם. אולי הפרופסור מצא סרט צילום שנשכח בפינה כלשהי בארכיון של הסמית'סוֹניאן או באיזה מחסן בספרייה באנאפוליס.

היא רצתה לעשות עבודה טובה בגלל החשיבות הפוטנציאלית של החומר. סליל הסרט שגלגלה בקפידה עשוי להיות תגלית חשובה. ייתכן שיהיו בו תמונות דיוקן של אנשים חשובים שאיש לא ראה עד כה, נופים שכבר השתנו ללא הכר, תמונה נדירה של רגע שהיה ואיננו עוד.

מובן שהוא גם עשוי להיות שגרתי לחלוטין: פיקניק משפחתי, סצנת רחוב חסרת ייחוד, תמונות מביכות של אנשים בלתי מזוהים. אולי הוא יניב תמונות של אדם אהוב שמת מזמן, ושאלמנתו משתוקקת לראות את פניו בפעם האחרונה. קמיל עדיין זכרה את האושר המהול בכאב שחשה כשהסתכלה בתמונותיו של ג'ייס אחרי מותו. התמונות האחרונות שלו נותרו בחשכה, מלופפות בתוך מצלמת הווינטג' שלה. הלַייקָה היתה המצלמה האהובה עליה, אבל היא לא נגעה בה מאז.

היא העדיפה לפתח סרטים של זרים. הנה, רק בשבוע שעבר התגלה בקופסת אחסון אחרת אוסף נדיר של תשלילים במצב עדין, שנדבקו זה לזה כגוש אחד בשל פגעי הזמן וההזנחה. במשך שעות ארוכות היא עמלה על הפרדת התשלילים, הסרת העובש וטיפול במראות המצולמים כדי לחשוף משהו שעדשת המצלמה ראתה מאה שלמה קודם לכן: התמונה הידועה היחידה של זן של פינגווינים שנכחדו מאז.

בפעם אחרת היא חשפה תשלילים מסדרת תצלומי דיוקן של בֶּס טְרוּמן — אחת מנשות הנשיאים הפחות מצולמות של המאה העשרים. הפרויקט שבזכותו זכתה קמיל לחשיפה התקשורתית הגדולה ביותר עד כה הוא תמונה של רצח בפעולה, תמונה אשר הביאה לזיכויו של אדם לאחר שהוצא להורג על פשע שלא ביצע. מאמרים בתקשורת זקפו לזכותה של קמיל את פתרון התעלומה ארוכת השנים, אבל מבחינתה היה ההישג מהול בכאב מעצם הידיעה שאדם חף מפשע הוצא להורג בתלייה, ואילו הרוצח מת בשיבה טובה.

היא נגעה בקוצב הזמן הדיגיטלי, ובקושי העזה לנשום ברגע שקדם להפעלת הקסם המיוחד של חדר החושך.

הרגע נקטע על ידי צלצול הטלפון שהיה מונח מחוץ לדלת. היא לא יכלה להכניס טלפון לחדר החושך כי לוח המקשים האיר כשצלצל, ולכן הגבירה את עוצמת הקול במכשיר כדי שתוכל לשמוע את ההודעות הקוליות. מאז שאביה חלה בסרטן, הדופק שלה הואץ עם כל צלצול של הטלפון.

היא חיכתה כמה צלצולים ונזפה בעצמה על שנבהלה. המחלה של אבא נמצאת בהפוגה עכשיו, אף על פי שהרופאים לא אומרים להם כמה זמן תימשך תקופת החסד.

"מדברת דֶלָה מֶקְלַסְקי מבית החולים הֶנְלוֹפֶּן. זו הודעה לקמיל אדמס. הבת שלך ג'ולי הגיעה לחדר המיון —"

ג'ולי. קמיל פתחה בפראות את דלת חדר החושך וחטפה את הטלפון. המכל שבו היה סרט הצילום התגלגל ונפל בקול גדול על הרצפה. הפחד החל לפעם בה. "מדברת קמיל. מה ג'ולי עושה בחדר המיון?"

"גברתי, הבת שלך הגיעה באמבולנס לחדר המיון מקורס הצלה על גלשן במועדון הגלישה של בת'אני ביי."

היא היתה קפואה מרוב אימה. נשימתה נעתקה. "מה? היא נפצעה? מה קרה לה?"

"היא בהכרה עכשיו, יושבת ומדברת. המאמן סוונסוֹן ליווה אותה. היא נלכדה בזרם סחף ובלעה קצת מים. הרופא בודק אותה עכשיו."

"אני בדרך." היא רצה אל הדלת האחורית, חטפה את צרור המפתחות שלה מהוו וזינקה במדרגות המרפסת בדרך למכוניתה. היא לא חשבה על כלום. לא תכננה כלום. רק פעלה. כשמבשרים לך שהילדה שלך נמצאת בחדר המיון, אין מקום למחשבה. יש רק פחד שגודלו לא ישוער, מהסוג שלופת אותך כמו טבעת ברזל סביב החזה.

היא זינקה לתוך המכונית, התניעה אותה ויצאה בפראות מהחנייה כשצמיגי המכונית מרימים מאחוריהם שובל של שברי צדפים. המנוע נהם כשעקפה את המגדלור שניצב בקצה הכביש. הוא עמד שם והשקיף אל המפרץ כבר מאה שלמה, זקיף המגן על קו החוף הסלעי.

הרדיו במכונית דלק, ומדי שעה שידר דיווח על מצב הים מפי קראש דניאלס — בעליה של סוכת הגולשים. "אנשים, אנחנו מקבלים טעימה ראשונה מהקיץ. הטמפרטורה ברחבי חצי האי דֶלמָארוָוה מתקרבת לשלושים מעלות. קו החוף נראה מעולה. המצב בבת'אני ביי מגניב בטירוף —"

היא כיבתה את הרדיו. הדאגה לבתה תבעה את מלוא תשומת לבה. קורס הצלה על גלשן? מה לעזאזל ג'ולי עשתה שם? היא לא משתתפת בקורס הזה בכלל. מדובר בשיעור בחירה שמעניק נקודות זכות בהתעמלות לתלמידי כיתה ט', וקמיל אסרה על ג'ולי להשתתף בו למרות תחנוניה. זה היה מסוכן מאוד. הזרמים בצד הפונה לאוקיינוס עלולים להיות קטלניים. העובדה שהיא צדקה לא הסבה לה סיפוק. האחות אמרה שג'ולי נלכדה בזרם סחף. אימה חנקה את גרונה של קמיל, ופתאום היא חשה צורך להקיא.

"תירגעי," היא אמרה לעצמה, "תנשמי עמוק. האישה בטלפון אמרה שג'ולי בהכרה."

גם ג'ייס היה בהכרה רגעים ספורים לפני שאיבדה אותו לנצח חמש שנים קודם לכן, כששהו יחד בחופשה רומנטית, מעין ירח דבש שני. היא לא יכלה להימנע מלחשוב על זה עכשיו. זו היתה הסיבה שסירבה לחתום על אישור ההשתתפות של ג'ולי בקורס הגלישה. היא לא תעמוד באובדן נוסף.

פעם קמיל חיה חיים טובים ושמחים בלי להיות מודעת לחורבן שעלול להכות ללא התרעה מוקדמת. במשך ילדותה האידילית בבת'אני ביי היא השתוללה חופשייה ונטולת דאגות כמו הציפורים שחגו מעל המובלעת המוקפת מים שבשפת האוקיינוס האטלנטי. היא עצמה הצטיינה בקורס ההצלה על גלשן — קורס מפרך ותובעני, שהומלץ לכל תלמידי התיכון להשתתף בו. בקהילה הזאת — שהיתה מוקפת מים משלושה כיוונים — רכישת כישורי הצלה היתה הכרחית. בזכות הפופולריות של חוף הים, ובגלל גלי הצינור הרבים, הוכשרו צעירים מקומיים בהצלה על גלשני שכיבה מיוחדים. זו היתה מסורת ארוכת שנים בבית הספר התיכון בת'אני ביי. הקורס המאתגר הוצע לתלמידים מדי שנה בחודש מאי — אפילו שהמים עדיין היו קרים מזרמי החורף.

כשקמיל היתה בת ארבע־עשרה, היא לא היתה מודעת כלל לסכנות הקיימות בעולם. עד מהרה הפכה לתלמידה הטובה ביותר בקבוצה, שלה ובסופו של דבר זכתה בתחרות השנתית במשך שלוש שנים ברציפות. היא זכרה את האושר והביטחון שהציפו אותה כשניצחה. היא עדיין זכרה איך חגגה את ניצחונה על הגלים שבהם נאבקה תחת השמש הקופחת, איך צחקה עם חבריה בתחושת סיפוק עמוקה מכך שגברה על איתני הטבע. בסיום הקורס תמיד חגגו במדורה על החוף, וכולם צלו מרשמלו — מסורת שמדריכי הקורס עדיין מקיימים, כדי שהילדים יוכלו להתקרב זה לזה באמצעות החוויה המשותפת. קמיל רצתה שגם ג'ולי תחווה את זה, אבל הבת שלה היתה שונה מהילדה שקמיל היתה.

עד לפני חמש שנים קמיל היתה מכורה לאדרנלין: גלשנים, קַיִט־סרפינג, ניסיונות טיפוס מפחידים על סלעים ועל הרים — כל דבר שהחדיר בה תחושת ריגוש של סכנה. ג'ייס היה השותף המושלם שלה, להוט בדיוק כמוה לצאת להרפתקה מסעירה.

הימים האלה חלפו מזמן. האסון עיצב מחדש את אופייה של קמיל, זהירות החליפה את האומץ. חששנות החליפה את התעוזה. איפוק החליף את הפראיות. העולם נראה לה מאיים, שורץ סכנות למי שהעזו בטיפשותם הרבה להסתכן. כל הדברים שאהבה נראו לה שבריריים ומועדים להיעלם באותה מהירות שבה איבדה את ג'ייס.

ג'ולי עיכלה את מותו של אביה בתמימות מאופקת של ילדה בת תשע. היא התאבלה בשקט, ואז השלימה עם העובדה שעולמה לא ישוב להיות כשהיה. אנשים שיבחו את החוסן הנפשי שלה, וקמיל היתה אסירת תודה על כך שיש לה סיבה לשקם את חייה ולהמשיך הלאה.

אבל כשג'ולי הביאה הביתה את חבילת הטפסים והכריזה על כוונתה להשתתף בקורס הצלה על גלשן, קמיל סירבה לכך בתוקף. היו ויכוחים. היו דמעות. ג'ולי רקעה ברגליים והשליכה את עצמה על המיטה. היא האשימה את קמיל שהיא מנסה להרוס לה את החיים.

קמיל חשה צביטה של אשמה. היא ידעה שהפחדים שלה מגבילים את בתה, אבל היא ידעה גם שהם שומרים על ג'ולי מפני סכנה. היא רצתה שג'ולי תיהנה ותרכוש חברים בדיוק כפי שהיא עשתה כשלמדה בתיכון, אבל ג'ולי תצטרך לעשות זאת באמצעות פעילויות פחות מסוכנות. נראה שהיא מצאה דרך להצטרף לקורס ההצלה על גלשן, קרוב לוודאי על ידי שימוש בטריק ישן: זיוף החתימה בטופס האישור.

מעטים הם הדברים החזקים יותר מנחישותה של נערה בת ארבע־עשרה להשיג את מבוקשה. נערה מתבגרת לא תבחל באמצעים כדי להשיג את מה שהיא רוצה.

קמיל היתה צריכה להיות ערנית יותר. במקום לשקוע בעבודה שלה, היא היתה צריכה להשגיח טוב יותר על בתה. אולי אז היא היתה מגלה מה ג'ולי זוממת: להצטרף בחשאי לקורס הצלה על גלשן במקום לשחק מחניים, או ללכת לשעת לימוד עצמאי, או לעסוק בתחליף בטוח יותר לקורס בחוף הים.

כשג'ייס היה בחיים, הוא וקמיל הקפידו ללמד את ג'ולי לשחות היטב. עד גיל שמונה היא כבר למדה על זרמי סחף ואיך לצאת מהם בשלום: לצוף בעזרת תנועות ידיים ורגליים, להיסחף במקביל לחוף, ולא להיאבק. קמיל עדיין זכרה את ההסבר של ג'ייס. הזרם ישנה את כיוונו בתוך שלוש דקות, אין צורך להיבהל.

כיום קמיל מומחית בבהלה.

היא המשיכה להסתכל על הכביש ומיששה את תיקה בחיפוש אחר הטלפון שלה. היד שלה נתקלה בדברים הרגילים — ארנק, עט, פנקס צ'קים, סיכה לשיער, מסרק, סוכריות מנתה. הטלפון לא היה שם. לעזאזל. היא שכחה לקחת אותו כשמיהרה לצאת לבית החולים.

בית החולים, המקום שאליו פונתה בתה הפצועה בזמן שקמיל הסתגרה בחדר החושך והתעלמה מהעולם. עם כל מחשבה עגמומית היא לחצה חזק יותר על דוושת הגז, עד שקלטה שהיא נוסעת במהירות שמונים קמ״ש באזור שמוגבל לחמישים קמ״ש. היא סירבה להרפות מהדוושה. אם שוטרים יורו לה לעצור, היא פשוט תבקש מהם שילוו אותה.

המילה בבקשה הדהדה ללא הרף במוחה. היא התחננה שזה לא יקרה. בבקשה. בבקשה. לא זה. בבקשה לא ג'ולי.

הנערה בת הארבע־עשרה, החכמה, המצחיקה, היתה כל עולמה של קמיל. אם יקרה לה משהו, החיים ייגמרו. אני פשוט אגמר, חשבה לעצמה קמיל בוודאות מוחלטת. אני אפסיק לחיות. החיים שלי יסתיימו. גמורים, Sans espoir, כמו שפאפא היה אומר.

כביש החוף חצה את האזור המישורי, מעורסל בחיק המסתורין הרוחש של מפרץ צ'ספיק ומרחביו העצומים של האוקיינוס האטלנטי. המפרץ — שהיה מוקף בדיונות מלאות במושבות קינון של ציפורים מקומיות — התעקל פנימה, תחם את הים הסוער ויצר את אחד החופים הטובים ביותר לגלישה בכל רחבי החוף המזרחי. פה, בחוף היפהפה הזה המכוסה חול לבן שתיירים נהרו אליו מדי שנה, התרחשה התאונה של ג'ולי.

קמיל שוב האיצה. היא כמעט הגיעה ליעדה. כעבור חמש דקות היא פנתה בחדות לחניון של בית החולים. המקום העלה בה זיכרונות ישנים וטריים. היא זינקה מהמכונית ופתחה בריצה.

"ג'ולי אדמס," היא אמרה לאישה בדלפק הקבלה. "הביאו אותה לפה מקורס הצלה על גלשן."

פקידת הקבלה הסתכלה על מסך המחשב שלה. "וילון מספר שבע," היא אמרה. "תפני ימינה."

קמיל ידעה איפה הוא נמצא. היא חלפה על פני לוח ההנצחה, לוח ההנצחה לזכרו של דוקטור ג'ייס אדמס. המראה שלו תמיד פילח את לבה.

היא התגעגעה לאביה של ג'ולי בכל יום בחייה, אבל ביתר שאת כשפחדה. נשים אחרות יכלו להישען על בעליהן בשעת אסון, אבל לא קמיל. היא יכלה להישען רק על הזיכרונות המתוקים ביותר. היא מצאה ואיבדה את אהבת חייה בהרף עין. ג'ייס תמיד יישאר בצללי הזיכרונות שלה, רחוק מכדי לנחם אותה בשעת פחד.

והיא היתה מפוחדת כמעט כל הזמן.

היא מיהרה לגשת לווילון מתוך צורך נואש לראות את הבת שלה. היא ראתה תלתלים כהים ויד עדינה שמוטה. "ג'ולי," היא אמרה ומיהרה להתקרב למיטה.

הנוכחים זזו כדי לאפשר לה להתקרב. זה היה סיוט של ממש לראות את הבת שלה מחוברת למוניטורים ומוקפת בצוות רפואי. ג'ולי ישבה במיטה. צווארה היה מקובע בסד, צמידי נייר הקיפו את מפרק ידה, לזרועה חובר עירוי, והיא נראתה עצבנית. "אמא," היא אמרה, "אני בסדר."

זה כל מה שקמיל היתה צריכה לשמוע, את המילים האלה בקולה של הבת שלה. היא נמסה מבפנים וההקלה השקיטה את עצביה המרוטים.

"איך את מרגישה, מתוקה? ספרי לי הכול." קמיל בחנה את ג'ולי מכף רגל ועד ראש. האם היא נראית חיוורת במיוחד? האם היא סובלת מכאבים? לא ממש, חשבה קמיל. היא נראית כמו מתבגרת כעוסה.

"כבר אמרתי שאני בסדר," ג'ולי הדגישה את המילים בגלגול עיניים טיפוסי.

"גברת אדמס," רופא לבוש במדים ירקרקים ובחלוק מעבדה לבן התקרב אליה. "אני דוקטור סוֹלוונְג. אני טיפלתי בג'ולי."

סולוונג הסביר לה הכול באופן רגוע ומסודר, כפי שמתבקש מרופא מקצועי בחדר מיון. הוא הישיר אליה מבט ודיבר במשפטים קצרים וברורים. "ג'ולי סיפרה שהיא נפלה מגלשן ההצלה שלה כשחתרה על הברכיים מסביב למצוף במהלך אימון מהירות. היא נקלעה לזרם נסוג. נכון, ג'ולי?"

"כן," היא מלמלה.

"אתה מתכוון לזרם סחף?" קמיל נעצה מבט זועם במדריך — שעמד בקרבת מקום. הוא לא השגיח עליה? התחמקות מזרמי סחף לא אמורה להיות הדבר הראשון שמלמדים בקורס הצלה על גלשן?

"מתברר שכן," אמר הרופא. "המאמן סוונסון הצליח להחזיר את ג'ולי לחוף. באותו שלב היא היתה חסרת הכרה.״

"אלוהים אדירים." חסרת הכרה. קמיל לא העזה לדמיין את זה. "ג'ולי, אני לא מבינה. איך זה קרה? לא היית אמורה להיות בכלל בקורס ההצלה." קמיל שאפה אוויר. "עוד נדבר על זה."

"המאמן סוונסון הוציא אותה וביצע בה החייאה, והמים שהיא שאפה נפלטו החוצה. היא חזרה להכרה מיד, והביאו אותה הנה לבדיקה."

״אז הבת שלי בעצם טבעה.״

"רק הפילו אותי מהגלשן, זה הכול."

"מה? הפילו אותך? אלוהים אדי —"

"בעצם נפלתי!" אמרה ג'ולי והסתכלה במהירות סביבה.

"החבלה תחלים מעצמה," אמר דוקטור סולוונג.

"איזו חבלה?" לקמיל התחשק לתפוס בדש החלוק הצחור שלו ולנער אותו. "היא קיבלה מכה בראש?" היא נגעה בסנטרה של ג'ולי וחיפשה את החבלה בין התלתלים הכהים זרועי המלח. בקו השיער, מעל אחת מעיניה, היתה בליטה. "איך קיבלת מכה בראש?"

ג'ולי הסבה את מבטה. היא מיששה קלות את השיער הלח המצופה במלח שמעל הרקה שלה.

"ערכנו בדיקה נוירולוגית מדי עשר דקות," אמרה האחות. "הכול תקין."

"לא חבשת את הקסדה שלך?" שאלה קמיל. "איך נחבלת?"

"אמא, אני לא יודעת, טוב? הכול קרה ממש מהר. תעשי לי טובה ותפסיקי כבר להתחרפן!"

רגזנות היתה עניין חדש אצל ג'ולי. קמיל הבחינה בכך לראשונה בתחילת שנת הלימודים. כרגע הרגזנות שלה היתה סימן מעודד שאמר שהיא מרגישה בסדר. "מה עכשיו?" שאלה קמיל את הרופא. "אתה מאשפז אותה?"

הוא חייך ונענע את ראשו. "אין צורך. מסמכי השחרור יהיו מוכנים בקרוב."

ההקלה הפיגה מעט את המתח שלה. "אני צריכה טלפון. מיהרתי לצאת מהבית בלי לקחת את שלי ואני צריכה להתקשר לאמא שלי."

ג'ולי החוותה לעבר התיק שלה עם הסמל של קבוצת הברקודות של בת'אני ביי. "את יכולה להתקשר לסבתא משלי."

קמיל מצאה אותו וחייגה לאמה.

"היי, חמודה," אמרה שֶריס וַנדַרְמִיר. "בית הספר נגמר מוקדם היום?"

"אמא, זאת אני," אמרה קמיל. "אני מתקשרת מהטלפון של ג'ולי.״

"חשבתי שתהיי קבורה בחדר החושך שלך כל היום."

חדר החושך. שיט! חשבה קמיל לרגע, אבל היא התעלמה מהמחשבה הזאת לטובת עניין דחוף יותר.

"אני בבית החולים," אמרה לה קמיל. "ג'ולי פונתה לחדר המיון."

"אלוהים אדירים! היא בסדר? מה קרה?"

"היא בסדר. היתה לה תאונה בקורס הצלה על גלשן. הרגע הגעתי לפה."

היא שמעה את אמה מתנשמת בתדהמה. "אני כבר מגיעה."

"אני בסדר, סבתא," אמרה ג'ולי בקול רם. "אבל אמא מתחרפנת."

עכשיו קמיל שמעה אותה נושמת עמוק מעברו האחר של הקו. "אני בטוחה שהכול יהיה בסדר. נתראה שם בעוד עשר דקות. הם אמרו מה —"

השיחה התנתקה. הקליטה בטלפונים סלולריים בנקודה נמוכה כל כך בחצי האי לא היתה טובה במיוחד.

קמיל הביטה סביב לראשונה מאז שהגיעה. המנהל דְרֶייק לָארסוֹן היה שם. דרייק — החבר שלה לשעבר — נראה מקצועי ביותר בחולצת משבצות, בעניבה ובמכנסיים מגוהצים למשעי. אבל עיגולי הזיעה שהסתמנו בבתי השחי שלו הבהירו שהוא ממש לא רגוע.

דרייק היה אמור להיות מושלם בשבילה, אבל לא מזמן הודתה — קודם בפני עצמה ואחר כך גם בפניו — שמערכת היחסים שלהם נגמרה. ולמרות זאת, הוא עדיין התקשר אליה. הוא כל הזמן רמז שהוא רוצה לראות אותה שוב, והיא לא רצתה לסרב ולפגוע ברגשותיו.

במשך חודשים ארוכים ניסתה למצוא דרך לאהוב את דרייק. הוא היה ג'נטלמן, איש טוב, נחמד, נאה וישר. אבל מאמציה היו לשווא. לא היה ביניהם ניצוץ, לבה לא אמר לה שהם אמורים להיות יחד. היא חשה מובסת כשהבינה שזה לעולם לא יעבוד ביניהם, והיתה מוכנה לחתום את הפרק הקצר והצפוי הזה בחיי האהבה המשעממים שלה. הפרידה ממנו דרשה ממנה דיפלומטיות רבה; דרייק היה מנהל בית הספר התיכון של הבת שלה.

"אז איפה היית כשהבת שלי נסחפה ללב ים?" היא דרשה לדעת ונעצה במאמן סוונסון מבט זועם ומאשים.

"הייתי על החוף, באמצע אימון."

"איך היא קיבלה מכה בראש? ראית את זה קורה?"

רגליו בטשו ברצפה. "קמיל —"

"אז התשובה היא לא."

"אמא," אמרה ג'ולי. "כבר אמרתי לך שזו היתה תאונה טיפשית."

"לא אישרתי לה להשתתף בתוכנית," אמרה קמיל למאמן. ואז היא נפנתה לדרייק. "מי היה אחראי לבדיקת האישורים?"

"את אומרת שהיא לא הביאה אישור?" דרייק נפנה אל המאמן.

"יש לנו אישור," אמר סוונסון.

קמיל העיפה מבט לעבר ג'ולי — שלחייה היו עכשיו אדומות כסלק מעל צווארון הקיבוע. היא נראתה נבוכה, אבל קמיל הבחינה בעוד משהו בעיניה של ג'ולי — ניצוץ של התרסה.

"כמה זמן זה נמשך?" שאלה קמיל.

"זה היה השיעור הרביעי שלנו," אמר המאמן.

"קמיל, אני מצטער. את יודעת שג'ולי חשובה לי מאוד."

"היא הדבר הכי חשוב בחיים שלי והיא כמעט טבעה," אמרה קמיל. "אני אתקשר אליך בעניין האישור. אני רק רוצה לקחת את הבת שלי הביתה, טוב?"

"איך אני יכול לעזור?" שאל דרייק. "ג'ולי הבהילה את כולנו."

לקמיל היתה הרגשה נוראה שהמילים נזיקין ותביעה התרוצצו כרגע בראשו של דרייק. "תראה," היא אמרה. "אני לא כועסת, בסדר? רק מבוהלת מאוד. ג'ולי ואני נרגיש יותר טוב כשנגיע הביתה."

שני הגברים הלכו אחרי שהבטיחה לעדכן אותם בהמשך. האחות עמדה לשחרר את ג'ולי והקריאה רשימה של אמצעי זהירות ונהלים כשאמה של קמיל הגיעה. "על פי צילומי הרנטגן, מצב הריאות שלה תקין לחלוטין," אמרה האחות. "ליתר ביטחון אנחנו רוצים שתגיע לביקורת כדי לוודא שהיא לא מפתחת דלקת ריאות."

"דלקת ריאות!" אמה של קמיל היתה בשנות החמישים לחייה, אבל נראתה צעירה בהרבה מכפי גילה. אנשים כל הזמן אמרו שקמיל ושֶריס נראות כמו אחיות. קמיל לא היתה בטוחה שזו מחמאה עבורה. האם זה אומר שהיא, בגיל שלושים ושש, נראית כמו אישה בת חמישים ומשהו? או שאמה בת החמישים ומשהו נראית בת שלושים ושש? "הנכדה שלי לא תפתח דלקת ריאות. אני לא אתן לזה לקרות." שריס מיהרה לגשת למיטה וחיבקה את ג'ולי. "מתוקה, אני כל כך שמחה שאת בסדר."

"תודה, סבתא," אמרה ג'ולי ושיגרה אליה חיוך מהיר. "אל תדאגי, אני יכולה ללכת הביתה. נכון?" היא שאלה את האחות.

"בהחלט." האחות הצמידה חתיכת צמר גפן אל זרועה במקום שממנו נשלף העירוי.

"טוב, חמודה," אמרה אמה של קמיל. "בואי נלך הביתה."

שתיהן עזרו לה להסיר את המדבקות הלבנות העגולות שהתחברו למוניטורים. ג'ולי לבשה חלוק בית חולים מעל בגד הים שלה. היא התלבשה בתנועות מהירות ונראתה כמעט מבוישת כשהוציאה את בגדיה מתיק ההתעמלות. קמיל ידעה שמתבגרים נוטים להיות ביישנים, אבל ג'ולי הגזימה בהתנהגותה. הפיה הקטנה שנהגה להתרוצץ ללא בגדים וללא מעצורים הפכה לנערה מתבגרת זועפת וחשאית. "אתן לא צריכות לחכות לי," הכריזה ג'ולי. "אני יכולה להתלבש לבד."

קמיל סימנה לאמה לצאת לחדר ההמתנה.

"אני מוכנה," אמרה ג'ולי — שהגיחה מאחורי הווילון כעבור כמה דקות. היא לבשה חולצת טריקו רפויה עם הכתובת גלישת בת'אני ומכנסי ג'ינס שידעו ימים טובים יותר, והחזיקה שקית פלסטיק שעליה נכתב חפצי מטופל, והכילה מגבת, קסדה, משקפיים וחולצת גלישה. "ורק שתדעו, אני לא חוזרת לבית הספר," היא הוסיפה וצמצמה את עיניה בהתרסה, כאילו בדקה אם יעזו להתנגד לה.

"בסדר," אמרה קמיל. "צריך לעצור בבית הספר כדי לאסוף את הדברים שלך?"

"לא," ענתה ג'ולי במהירות. "כלומר, אני פשוט רוצה להגיע כבר הביתה ולנוח."

"בטח, מתוקה."

"את רוצה שאבוא איתכן?" שאלה אמה של קמיל.

"זה בסדר, סבתא. זה לא היום העמוס שלך בחנות?"

"כל יום בחנות הוא עמוס. אנחנו מתכוננים לסיור הגלריות של יום חמישי הראשון. אבל תמיד יש לי זמן בשבילך."

"זה בסדר, אני נשבעת."

"שאבוא לעזור אחר כך?" שאלה קמיל. היא ואמה היו שותפות באוֹ־לָה־לָה — בוטיק שוקק לעיצוב הבית במרכז העיירה. העסק שגשג הודות לתושבים מקומיים שפינקו את עצמם ולתיירים עשירים מאזור וושינגטון.

"העובדים ידאגו לכל ההכנות. שלושתנו נוכל לבלות ערב בנות בבית. מה דעתכן? נוכל לצפות בסרט בנות ולמרוח לק אחת לשנייה."

"סבתא, באמת. אני בסדר עכשיו." ג'ולי התקדמה באטיות לעבר היציאה.

שריס נאנחה. "אם את אומרת."

"אני אומרת."

קמיל כרכה את זרועה סביב כתפיה של ג'ולי. "אמא, אני אתקשר אלייך אחר כך. תמסרי דרישת שלום לבָּארְט."

"את יכולה למסור לי בעצמך," אמר קול גברי עמוק. אביה החורג של קמיל התקרב אליהן. "באתי ברגע ששמעתי את ההודעה."

"ג'ולי בסדר," שריס חיבקה אותו בקצרה ובחום. "תודה שבאת."

קמיל תהתה מה מרגישים כשיש אדם שאפשר להתקשר אליו אוטומטית, מישהו שיעזוב הכול וימהר להיות לצדך.

הוא כרך את זרועותיו סביב ג'ולי בחיבוק עוטף. ריח המלח והלחות מהים עדיין דבק בו. הוא היה איש ים מהדור הישן והבעלים של צי סירות דיג, שסרקו את מימי מפרץ צ'ספיק בחיפוש אחר הצדפות הטעימות בעולם. בארט הגבוה, הנאה ובהיר השיער היה צעיר משריס בכמה שנים ונשוי לה כבר רבע מאה, ואף על פי שקמיל אהבה אותו מאוד, לבה היה שייך לפאפא.

אחרי החיבוק הוא הרחיק אותה מעט והביט בה. "באיזו צרה הסתבכת?"

הם הלכו יחד אל היציאה. "אני בסדר," ג'ולי חזרה ואמרה.

"היא נלכדה בזרם סחף," אמרה קמיל.

"הנכדה שלי?" בארט גירד בראשו. "לא. את יודעת מה זה זרם סחף ואת יודעת איך להתחמק ממנו. ראיתי אותך במים. את שוחה כמו דג מאז שהיית ראשן. אומרים שלילדים שנולדו באזור הזה יש קרומי שחייה בין הבהונות.״

"הקרומים שלי בגדו בי כנראה," מלמלה ג'ולי. "תודה שבאת."

במגרש החנייה הם נפרדו. כשג'ולי נכנסה למכונית, קמיל הביטה באמה נצמדת לבארט, מתמסרת לחיבוקו החם והאוהב וזונחת את הדאגות שלה. המראה עורר צביטת קנאה קטנה עמוק בלבה. היא שמחה בשביל אמא שלה — שהיתה במערכת יחסים אוהבת ויציבה כל כך עם הגבר טוב הלב הזה — אבל האושר שלה גם העצים את בדידותה של קמיל.

"בואי נזוז, ילדה," היא אמרה ושילבה להילוך ראשון.

ג'ולי השקיפה מבעד לחלון בדממה. היא כססה את ציפורן האגודל שלה — הרגל שסיגלה לעצמה בזמן האחרון. קמיל כבשה את הדחף להעיר לה. על הילדה עבר יום רע והיא לא צריכה שיציקו לה עוד.

היא נשמה עמוק. לא היה לה מושג איך לטפל בזה. "ג'ולס, אני באמת לא רוצה להגביל אותך."

"ואני באמת לא רוצה לזייף את החתימה שלך על טופסי אישור," אמרה ג'ולי בשקט. "אבל ממש רציתי להשתתף בזה."

היא התעלמה מרצונותיה של בתה, חשבה קמיל וחשה צביטת אשמה. גם כשג'ולי התחננה בפניה שתרשה לה להשתתף בקורס הצלה על גלשן, היא סירבה להקשיב לה.

"חשבתי שזה יהיה כיף," אמרה ג'ולי. "אני שחיינית טובה. אבא היה רוצה שאשתתף בקורס הזה."

"נכון," הודתה קמיל. "אבל הוא היה רותח מכעס שפעלת מאחורי הגב שלי. תקשיבי, אם את רוצה אני יכולה ללמד אותך הצלה על גלשן. הייתי די טובה בזה בזמני."

"איזה כיף! אולי כדאי באמת שאעבור לחינוך ביתי, שיחשבו שאני עוד יותר מוזרה."

"אף אחד לא חושב שאת מוזרה," אמרה קמיל.

ג'ולי נעצה בה מבט. "כן, בטח."

"טוב, מי חושב שאת מוזרה?"

"כל העולם."

"ג'ולס —"

"אמא, אני פשוט רוצה להשתתף בשיעור כמו כולם. אני לא רוצה שתלמדי אותי. נחמד מצדך להציע, אבל זה לא מה שאני רוצה. גם אם היית אלופה בזה. סבתא הראתה לי תמונות מהעיתון."

קמיל זכרה את תמונת הניצחון שהופיעה ב״בת'אני ביי בִּיקון״ לפני שנים. היו לה שיער נפוח, גשר בשיניים וחיוך קבוע. היא ידעה שכישורי ההצלה לא היו הדבר היחיד שרוכשים בקורס. הצלה על גלשן היא מסורת חשובה מאוד פה, והחוויה הקבוצתית היתה חלק מגורם המשיכה. היא זכרה את סיום הקורס, כשהיא וחבריה ישבו סביב מדורה וסיפרו סיפורים. היא זכרה איך הביטה סביבה על כל הפרצופים המוכרים שהבהבו באור המדורה והרגישה כל כך שמחה ושייכת. באותו הרגע היא חשבה לעצמה: לעולם לא יהיו לי עוד חברים כאלה, לעולם לא אחווה עוד רגע כזה.

עכשיו היא תהתה אם היא גוזלת מבתה רגע כזה.

"אמא שלך הרשתה לך להשתתף בקורס," אמרה ג'ולי. "היא הרשתה לך לעשות הכול. ראיתי תמונות שלך גולשת ורוכבת על אופני הרים ומטפסת על סלעים. את כבר לא עושה את הדברים האלה. את כבר לא עושה כלום אף פעם."

קמיל שתקה. אלה היו חיים אחרים. לפני. קמיל של לפני טרפה את החיים, והעולם נראה לה כמו פארק שעשועים אחד גדול. היא התמסרה לספורט, לטיולים, להרפתקאות וללא נודע, וההרפתקה הגדולה מכולן היתה ג'ייס. כשהיא איבדה אותו התחילו החיים אחרי. החיים אחרי היו מלאי זהירות, הססנות, פחד וחשד. היא הקיפה את עצמה ואת כל הדברים היקרים ללבה בחומה, ולא הרשתה לשום דבר ולאף אחד להפר את האיזון שהשיגה במאמץ רב כל כך.

"אז לגבי האישור," אמרה קמיל.

ג'ולי משכה בכתפה. "סליחה."

"אם התאונה לא היתה מבהילה אותי כל כך, הייתי רותחת מכעס עכשיו."

"תודה שאת לא רותחת מכעס."

"זה יגיע בהמשך כנראה. אלוהים אדירים, ג'ולי, יש סיבה שלא רציתי שתשתתפי בקורס. ונראה לי שהיום גילית למה. זה מסוכן מדי. וחוץ מזה את לא אמורה להתגנב מאחורי הגב שלי ולזייף את החתימה שלי —"

"לא הייתי עושה את זה אם היית מרשה לי להשתתף בקורס כמו ילדה רגילה. את בחיים לא מרשה לי לעשות שום דבר!"

"נו באמת, ג'ולס!"

"ביקשתי מלא פעמים, אמא, אבל לא שמעת אותי בכלל. ממש רציתי להשתתף בקורס, בדיוק כמו שאת רצית כשהיית בגילי. רק רציתי הזדמנות לנסות —"

"ניצלת את ההזדמנות הזאת היום ותראי מה קרה."

"אם את רוצה לדעת, למרות שלא נראה לי, הייתי מעולה בשלושת השיעורים הראשונים. הייתי ממש טובה. המאמן סוונסון אמר שאני בין הטובות בכיתה."

קמיל חשה צביטה נוספת של אשמה. איך היא יכולה להסביר לבתה שאסור לה לנסות משהו שהיא עצמה היתה כל כך טובה בו?

לאחר כמה דקות של שתיקה אמרה ג'ולי, "אני רוצה להמשיך."

"מה?"

"בקורס. אני רוצה להמשיך להשתתף בו."

"לא בא בחשבון. התגנבת מאחורי הגב שלי —"

"ואני מצטערת על זה, אמא, אבל עכשיו את יודעת, ואני מבקשת ממך להרשות לי לגמור את הקורס."

"אחרי מה שקרה היום? אני צריכה לא להרשות לך ללכת יותר לשום מקום אף פעם."

"באמת אסור לי ללכת לשום מקום אף פעם," מלמלה ג'ולי. "מאז שאבא מת אסור לי ללכת לשום מקום אף פעם."

קמיל ירדה מהכביש ובלמה בזעם בצמוד לביצת מים מלוחים עצומה ושוממת. "מה אמרת?"

ג'ולי זקרה את סנטרה. "שמעת אותי. בגלל זה עצרת. אני בסך הכול אומרת שאחרי שאבא מת הפסקת להרשות לי לחיות חיים נורמליים כי את כל הזמן חושבת שעוד פעם יקרה משהו נורא. אסור לי ללכת לשום מקום ואסור לי לעשות שום דבר. בחיים לא עליתי על מטוס. ועכשיו אני בסך הכול רוצה להשתתף בקורס הצלה על גלשן כמו כולם. רציתי להיות טובה בדבר אחד." הסנטר של ג'ולי רעד, והיא נפנתה ממנה והשקיפה מהחלון על העשב המתנועע ברוח ועל העננים השטים בשמי אחר הצהריים.

"את טובה בהמון דברים!" אמרה קמיל.

"אני לוזרית שמנה!" קבעה ג'ולי נחרצות. "ואל תגידי שאני לא שמנה כי אני כן!"

קמיל נתקפה בחילה. היא התעלמה מרצונותיה של ג'ולי. האם היא אמא גרועה כי היא מגוננת עליה מדי? האם היא נותנת לפחדיה לדכא את הבת שלה? היא אילצה את ג'ולי לפעול מאחורי גבה כשמנעה ממנה להשתתף בקורס הצלה על גלשן.

"אני לא רוצה לשמוע אותך מדברת ככה על עצמך," אמרה בעדינות ותחבה קווצה משערה הכהה המתולתל של ג'ולי מאחורי אוזנה.

"נכון, את לא רוצה לשמוע את זה," אמרה ג'ולי. "בגלל זה את כל הזמן עסוקה בחנות או בחדר החושך שלך. את דואגת להישאר עסוקה כדי שלא תצטרכי לשמוע על החיים המגעילים שלי."

"ג'ולס, את לא באמת מתכוונת לזה."

"טוב, מה שתגידי. אני לא מתכוונת לזה. אפשר לנסוע הביתה?"

קמיל נשמה עמוק וניסתה להתעלם מהכאב שדבריה של ג'ולי הסבו לה. זה באמת נכון? האם שקעה בעבודה כדי שלא תצטרך לחשוב על הסיבה לכך שהיא עדיין לבדה אחרי כל השנים האלה? או על הסיבה שהיא אחוזת פחד מטורף שמשהו נורא יקרה לאנשים שהיא אוהבת? "מתוקה, בואי נדבר על משהו אחר, נראה לי שזה יעשה טוב לשתינו."

"אני לא מאמינה. את תמיד עושה את זה. את תמיד משנה את הנושא כי את לא רוצה לדבר על זה שכולם חושבים שאני לוזרית שמנה ומכוערת."

קמיל התנשמה בתדהמה. "אף אחד לא חושב ככה."

עוד גלגול עיניים. "כן, בטח."

"את יודעת מה? הקפדת מאוד להרכיב את הרסן, והשיניים שלך נראות נהדר. בואי נשאל את האורתודנט אם אפשר להוריד את הגשר ולהתחיל להרכיב את הרסן רק בלילה. ועוד משהו: התכוונתי לחכות עד ליום ההולדת שלך, אבל מה דעתך שאקנה לך עדשות מגע במקום המשקפיים כדי לחגוג את סיום כיתה ט'? אני אקבע תור —"

ג'ולי נפנתה אליה במושב הנוסע. "אני שמנה, טוב? זה לא ישתנה אם אפטר מהגשר ומהמשקפיים שלי."

"מספיק עם זה!" אמרה קמיל. אלוהים, למה קשה כל כך לתקשר עם מתבגרים? גם היא היתה קשה כל כך? "אני לא מרשה לך להגיד דברים כאלה על עצמך."

"למה לא? זה מה שכולם עושים."

"מה זאת אומרת כולם?"

ג'ולי משכה בכתפיה בזעף. "זה... לא חשוב."

קמיל הושיטה את ידה והסיטה בעדינות רבה קווצה משערה של ג'ולי. הבת שלה איחרה לפרוח, ועדיין לא נחלצה מהתקופה המביכה של תחילת גיל ההתבגרות. כל החברים שלה היו בעיצומה של ההתפתחות המינית שלהם, אבל ג'ולי עדיין לא היתה שם. בשנה האחרונה היא עלתה במשקל והיתה כל כך חסרת ביטחון בנוגע לגוף שלה, עד שהסתירה אותו בחולצות גדולות ובמכנסי ג'ינס רפויים.

"אולי אני באמת צריכה להרפות קצת," אמרה קמיל. "אבל לא בבת אחת ובטח שלא באופן שיסכן אותך."

"יש סיבה שקוראים לזה קורס הצלה על גלשן. אנחנו לומדים על בטיחות במים. את יודעת את זה, אמא. שיואו!"

קמיל נשפה אוויר באטיות, שילבה להילוך ראשון וחזרה אל הכביש. "לעשות משהו ללא ידיעתי זו לא הדרך לזכות באמון שלי."

"בסדר. אז תגידי לי איך לזכות באמון שלך כדי שאוכל להשתתף בקורס."

קמיל לא הסירה את מבטה מהכביש, והנופים המוכרים חלפו על פני חלונות המכונית. הנה האגם שאליו היא וחבריה קפצו מחבל שקשרו לעץ. הנה מפרצון סָאטוֹן — אתר גלישה לאנשים שהיו אמיצים מספיק להתמודד עם הרוח והזרמים בים. אחרי יום של קַיִט־סרפינג עם ג'ייס לפני כמעט שש־עשרה שנה היא הגיחה מהים רטובה ומכוסה חול וראתה אותו כורע ברך ומושיט לה טבעת אירוסים. ההרפתקאות ארבו לה בכל פינה.

"עוד נדבר על זה," אמרה לבסוף.

"זה אומר שלא נדבר על זה."

"זה אומר ששתינו ננסה להשתפר. אני מצטערת שהייתי עסוקה כל כך בעבודה ו —" מחשבה נוראה צצה פתאום במוחה וקטעה את הרגע.

"מה?" שאלה ג'ולי.

"משהו שקשור לעבודה." היא העיפה מבט לעבר בתה. "אל תדאגי, אני אטפל בזה." הבטן שלה התכווצה כשחשבה על הפרויקט עבור פרופסור פינמור. ברגע שהתקבלה השיחה מחדר המיון קמיל עזבה הכול, הגיחה מהחשכה והרסה באופן בלתי הפיך את סרט הצילום הנדיר שהלקוח שלה מצא.

ממש מעולה. התשלילים הייחודיים, שייתכן שהכילו תמונות בנות חצי מאה שאיש לא ראה מעולם, נהרסו לחלוטין.

פרופסור פינמור לא יאהב את זה בכלל.

 

 

עץ משפחתי

 

1 

עכשיו

 

"אני לא מאמינה שאנחנו מתווכחים על באפלו." אנני רש אחזה בצווארון חולצתו של בעלה ויישרה אותו בקפידה.

"אז בואי נפסיק להתווכח," הוא אמר. "העניין סגור." הוא התיישב ודחף רגל אחרי רגל לתוך מגפי הבוקרים שלו — הזוג היקר עד גיחוך שקנתה לו לחג המולד. אבל היא לא התחרטה על הרכישה כי הם התאימו לו מאוד.

"העניין לא סגור. עוד אפשר לבטל. גם ככה אנחנו כמעט חורגים מהתקציב. ובאפלו? זה שבע מאות קילו של עקשנות."

"בחייך, מותק." מרטין קם ועיניו הכחולות נצנצו כמו בריכת שחייה בשמש. "עבודה עם חיה זאת הרפתקה. הצופים ימותו על זה."

היא נאנחה בייאוש. זוגות נשואים רבים על שטויות מוחלטות. מי לא סגר את הפקק של משחת השיניים? האם עדיף לנסוע דרך ונטורה הייוויי או דרך גולדן סטייט? כמה הברות יש במילה ברוקולי. הטמפרטורה המושלמת לחימום הבית. למה הוא לא מסלק את הזיפים שלו מהכיור אחרי הגילוח.

ועכשיו באפלו.

"איפה בהגדרת התפקיד שלי כתוב שאני צריכה להתגושש עם באפלו?" היא שאלה.

"הבאפלו הוא חלק בלתי נפרד מהתוכנית." הוא לקח את צרור המפתחות ואת התיק, ומגפיו נקשו על העץ הקשה כשירד במדרגות.

"טירוף להוציא על זה כסף," היא הכריזה וירדה אחריו. "זאת תוכנית בישול, לא סדרה בדיסקברי."

"לתוכנית קוראים המרכיב העיקרי," הוא ענה. "וכשהמרכיב העיקרי של השבוע הוא מוצרלה, צריך באפלו."

אנני חרקה שיניים כדי לא להאריך את הוויכוח. היא הזכירה לעצמה שתחת הריב הזה שוכנים נישואיהם. הבאפלו הוא עניין פעוט, גם אם הוא שוקל שבע מאות קילו. הדברים הגדולים הם החשובים — הקיצוץ הקליל של שום ועירית כשהוא מבשל לה. מסירותו לתוכנית שהם יצרו יחד. הסקס שעשו אמש במקלחת המהבילה.

"זה יהיה נהדר," הוא אמר. "תסמכי עלי." הוא כרך את זרועו סביב מותניה וסחט ממנה נשיקה קטנה.

אנני נגעה בלחיו המגולחת למשעי. הדבר האחרון שחסר לה עכשיו הוא מחלוקת עם מרטין. לא היה לו מושג כמה מופרך הרעיון שלו. הוא תמיד חשב שסוד קסמה של התוכנית הוא במוזרותה. היא, לעומת זאת, הייתה משוכנעת שהצלחת התוכנית נובעת מהאותנטיות שלה. ממנה, ומהשף המוכשר שהמראה והכריזמה שלו כישפו את הצופים למשך שעה בשבוע.

"אני סומכת עליך," היא לחשה והתרוממה על קצות האצבעות לנשיקה נוספת. אחרי הכול, הוא היה כוכב התוכנית. המפיק בפועל הקשיב לו, והוא תמיד קיבל את מה שרצה. את הפרטים הקטנים הוא השאיר לאנני — אשתו, שותפתו, המפיקה שלו. תפקידה היה לגרום לדברים לקרות.

היא אחזה באדן החלון המשקיף אל גינת ביתם כשהוויכוח עוד מהדהד בראשה. היו לה מיליון משימות היום, הראשונה שבהן ריאיון למגזין פיפל לרגל כתבה על מאחורי־הקלעים של התוכנית.

מנקה חלונות התכונן לטפס על פיגום ולהתחיל לעבוד. מרטין חלף על פניו בדרך לחניה, עצר לומר לו משהו, והאיש חייך והנהן. מרטין מפעיל את קסמיו.

כעבור רגע זינקה הב־מ־וו הפתוחה הכסופה מתוך החניה. היא לא הבינה לאן הוא ממהר. נותרו עוד שעות עד לישיבה השבועית של יום שני.

היא נאנחה, הסתובבה וניסתה להתנער מהשיירים הרגשיים של הוויכוח. סבתא נהגה לומר שריב אף פעם לא קשור לנושא שרבים עליו. הבאפלו לא היה העניין. כל ריב, ביסודו, קשור בכוח. מי אוחז בו. מי רוצה בו. מי ייכנע. מי ינצח.

זו הייתה שאלה רטורית. אנני נכנעה, מרטין ניצח. ככה זה עבד. כי היא נתנה לזה לקרות, או כי היא ידעה לעבוד בשיתוף פעולה? כן, הם היו צוות. צוות מנצח עם תוכנית משלו ברשת שידור צעירה. הפשרות שלה הועילו לשניהם. הן הועילו לנישואים שלהם.

דבר נוסף שסבתא נהגה לומר נחקק בלבה של אנני — תזכרי את האהבה. בזמנים קשים, כשאת תוהה למה התחתנת בכלל, צריך לזכור את האהבה.

למזלה של אנני, זה לא היה קשה. מרטין היה מציאה. הוא היה גבר נאה, שנשים נועצות בו עיניים. קסמו המצטנע לא הוגבל לתוכנית בלבד. הוא ידע להצחיק אותה. כשהם הגו רעיון משותף, הוא היה מניף אותה בזרועותיו ורוקד איתה במטבח. כשדיבר על הבית שיקימו יחד, על התינוקות, לבה נמס מרוב ערגה. הוא היה בעלה, השותף שלה, גורם חסר תחליף במפעל חייה. טוב, היא חשבה. שיהיה באפלו.

אנני הציצה בשעון ועברה על האימיילים מהעבודה — כל האימיילים שלה היו קשורים לעבודה — וגילתה שהתעוררו בעיות מכניות בבימת ההרמה ששכרו לצורכי תאורה באולפן.

יופי. עוד דאגה על הראש.

הטלפון צלצל ותמונה של חתול הופיעה על הצג המואר. "מליסה," אמרה אנני ולחצה על כפתור הרמקול, "מה קורה?"

"רק מודיעה שהגעתי," אמרה מליסה. בזמן האחרון היא הרבתה לעשות את זה. "ראית את האימייל על הפרה?"

"באפלו," תיקנה אותה אנני. "כן. ויש גם משהו על תקלה בבימת ההרמה. ואני מחכה לסי־ג'יי מפיפל, אז נראה לי שאני אאחר. כלומר, ממש אאחר. תגידי לכולם שיחזיקו מעמד עד אחרי הפסקת הצהריים." היא השתתקה לרגע ונשכה את שפתה. "סליחה. אני עצבנית הבוקר. שכחתי לאכול."

"אז לכי תאכלי משהו, מהממת," אמרה מליסה בעליזות. "אני חייבת לזוז."

אנני חזרה אל המחשב וּוידאה שוב את שעת הפגישה עם הכתבת. סי־ג'יי מוריס ערכה תחקיר מעמיק על התוכנית — לא רק על הכוכבים, מרטין הרלו ומליסה ג'אד, אלא על ההפקה כולה, מרגע ההשקה כתוכנית שולית בכבלים ועד שהפכה ללהיט. סי־ג'יי כבר ראיינה את מרטין ואת מליסה. הבוקר היא רצתה לראיין את אנני, הוגת התוכנית. זה היה חריג בכתבות מגזין; קוראים בדרך כלל חיפשו רכילויות על הכוכבים ותמונות שלהם. אנני קיוותה להפיק את המרב מההזדמנות הזאת.

בזמן שחיכתה לכתבת היא עשתה את מה שכל מפיק עושה — ניצלה כל דקה פנויה כדי לטפל בעניינים שונים. היא עברה על הסכם השכירות של בימת ההרמה וחיפשה מספר טלפון. היא ומרטין רבו גם על זה. עלות בימה עם דירוג בטיחות מרבי הייתה גבוהה בהרבה מזו של בימה הידראולית. מרטין התעקש על האופציה הזולה, חרף התנגדותה של אנני. כרגיל, היא נכנעה והוא ניצח. החריגה מהתקציב בשביל הבאפלו אילצה אותם לקצץ במקומות אחרים. עכשיו הבימה ההידראולית התקלקלה ומי שנאלצה לטפל בבעיה הייתה אנני.

מספיק, היא אמרה לעצמה. היא נזכרה שעוד לא אכלה ארוחת בוקר ופתחה את המקרר. יוגורט בולגרי עם גרנולה ומייפל? לא, בטנה הריקה הביעה הסתייגות. והצנוניות הצרפתיות שנראו מגרות כל־כך בשוק האיכרים איבדו מיופיין. אפילו טוסט לא משך אותה. טוב, בלי ארוחת בוקר. כל דבר בעתו.

היא נכנסה לחדר האמבטיה והעבירה מסרק בשערה הארוך, הכהה, שאתמול עבר החלקה. אחר כך בדקה את השפתון ואת המניקור. שניהם באדום דובדבן תואם להפליא. חצאית העיפרון השחורה, סנדלי הפלטפורמה והחולצה הלבנה השופעת יצרו יחד מראה נינוח ועכשווי, בחירה טובה בגל החום הנוכחי. היא רצתה לשדר מקצועיות, למרות שלא יהיה צלם בפגישה היום.

הזַמזם זִמזם והיא מיהרה אל האינטרקום. הכתבת הקדימה.

"משלוח לאנני רש," אמר קול נשי מן העבר השני.

משלוח? "אה... טוב, תעלי." היא פתחה את הדלת.

זר ענקי שופע פרחים טרופיים התנודד במעלה המדרגות. "תיזהרי," אמרה אנני ופתחה את הדלת לרווחה. "פשוט... תניחי את זה פה על המדף."

פרחי שושן ורוד ופוליאנתס הפיצו את ריחם העז לכל עבר. גיבסנית הוסיפה לזר מגע של תחרה. השליחה הניחה את האגרטל והסיטה אניצי שיער שחורים ממצחה. "תיהני, גברת," אמרה. היא הייתה צעירה, והיו לה קעקועים ופירסינג במקומות מוזרים. עיגולים שחורים מתחת לעיניים רמזו על לילות ללא שינה, וחבּורה צהובה דהויה האפילה על עצם הלחי שלה. אנני שמה לב לדברים כאלה.

"הכול בסדר?" היא שאלה.

"אה, בטח." הבחורה הנידה בראשה לעבר הזר. "נראה לי שמישהו ממש אוהב אותך."

אנני הושיטה לה בקבוק מים קרים ושטר של עשרים דולר. "תשמרי על עצמך," אמרה.

"בטח." הבחורה חמקה החוצה וירדה במדרגות.

אנני שלפה את המעטפה הקטנה מלב התפרחת — "רוזיטה — סידור פרחים אקספרס". הכרטיס נשא מסר פשוט: סליחה, מותק. בואי נדבר על זה.

אחח, מרטין. איזו מחווה אופיינית — בזבזנית, מופרזת... כובשת. הוא בטח הזמין את הזר בדרך לעבודה. גל של חיבה שטף אותה, והרוגז התפוגג. ההודעה המצורפת עשתה את שלה ומצפונה החל להציק לה. היא חששה שהיא לא מאמינה בו מספיק, לא סומכת על ההחלטות שהוא מקבל. אולי הוא צודק לגבי הבאפלו. אולי זה יהיה אחד הפרקים הנצפים ביותר שלהם.

הזמזם נשמע שוב ובישר על הגעתה של סי־ג'יי.

אנני פתחה את הדלת והחום העז הסתער עליה. "תיכנסי לפני שתימסי," היא אמרה.

"תודה. מזג אוויר מטורף. אמרו ברדיו ששוב יהיו שלושים ושמונה מעלות היום. והקיץ בקושי התחיל."

אנני פינתה את הדרך לסי־ג'יי והובילה אותה לסלון. היא הקפידה לסדר את הבית והייתה אסירת תודה למרטין על הפרחים, שהוסיפו נופך אלגנטי. "תרגישי בבית. אפשר להציע לך משהו לשתות? הכנתי קנקן תה קר."

"אוי, זה נשמע נהדר. בלי קפאין? אני בגמילה. גם טנין זה בעייתי. זה בלי טנין?"

"מצטערת, לא." גם אחרי שנים בדרום קליפורניה אנני טרם התרגלה להרגלי התזונה השונים והמשונים של תושביה.

"אז אולי רק מים. מבקבוק. הקדמתי," הוסיפה סי־ג'יי בהתנצלות. "אי אפשר לדעת מה יהיה מצב התנועה, אז יצאתי ממש מוקדם."

"אין בעיה," הרגיעה אותה אנני. "סבתא שלי תמיד אמרה שאם אי אפשר לדייק, עדיף להקדים." היא ניגשה למקרר בזמן שהכתבת הניחה את חפציה והתיישבה על הספה.

לפחות אנני יכלה להרשים אותה עם המים. אחד מנותני החסות שלח דוגמיות של מים מינרליים בארבעה־עשר דולר לבקבוק, שנשאבים ממאגר בעומק שלושים מטרים בהרי האנדים ומבוקבקים עוד לפני שהאוויר נוגע בהם.

"איזה יופי של מטבח," העירה סי־ג'יי והביטה סביבה.

"תודה. כאן רוקחים את כל המטעמים," אמרה אנני והגישה לה בקבוק מצונן.

"אני מתארת לעצמי. אז סבתא שלך," אמרה סי־ג'יי ובחנה ספר בישול שנח על שולחן הקפה. "היא כתבה את הספר הזה, נכון?" היא הפעילה את הרשמקול בטלפון והניחה אותו על השולחן. "בואי נדבר עליה."

אנני אהבה לדבר על סבתא. היא התגעגעה אליה מדי יום, אבל זִכרה עדיין חי בלבה. "סבתא פרסמה אותו בשנות השישים. קראו לה אנסטסיה קַרנֶבּי רש. סבא שלי כינה אותה שוגר רש, על שם מפעל המייפל המשפחתי."1

"נחמד." סי־ג'יי דפדפה בספר.

"הוא היה רב־מכר בוורמונט ובניו אינגלנד במשך שנים. לא נשארו עותקים מודפסים שלו, אבל אני יכולה לשלוח לך גרסה דיגיטלית."

"מעולה. היא הייתה שפית מוסמכת?"

"היא לימדה את עצמה," אמרה אנני. "היה לה תואר בספרות, אבל האהבה הכי גדולה שלה הייתה הבישול." אפילו כעת, זמן רב אחרי מותה של סבתא, אנני ראתה אותה בעיני רוחה עומדת במטבח שטוף השמש בחווה ומכינה בשמחה ארוחות למשפחה. "לסבתא הייתה גישה מיוחדת לאוכל," המשיכה אנני. "היא נהגה לומר שבכל מתכון יש מרכיב עיקרי, שמגדיר את המנה."

"הבנתי. בגלל זה כל פרק בתוכנית מתמקד במרכיב אחד. היה קשה למכור את הרעיון לרשת?"

אנני צחקקה. "המכירה עצמה הייתה קלה. בכל זאת, מרטין הרלו." היא הראתה לה ספר בישול נוסף — הספר האחרון של מרטין. בתצלום שעל הכריכה הוא נראה מעורר תיאבון אפילו יותר מפאי הפטל המוזהב והנימוח שאפה.

"בדיוק. השילוב המושלם בין קאובוי מהמערב הפרוע לשף מהקורדון בלו." פניה של סי־ג'יי קרנו בהערצה גלויה. היא בחנה את המגזינים שנחו על השולחן. אס ויקלי. טי־וי גייד. וראייטי. כולם כתבו על התוכנית בששת החודשים האחרונים. "אלה הכתבות העכשוויות ביותר?"

"כן. את מוזמנת להציץ במה שמתחשק לך." לידם נח ספר נוסף ואהוב על אנני — בעל זבוב, מהדורת וינטג' בכריכת עור ובמארז קשיח, אחד משלושה עותקים שהיו ברשותה. היא קיוותה שהכתבת לא תשאל על כך.

אבל סי־ג'יי התמקדה בדברים אחרים — כתבה ארוכה באנטרטיינמנט ויקלי, ובה נראה מרטין מבשל בבגדים שכבר הפכו לסימן המסחרי שלו — מכנסי ג'ינס דהויים וסינר קצבים מעל טישרט לבנה צמודה, שאפשרה הצצה בגופו השרירי המעוצב. שותפתו להנחיה מליסה עמדה לצדו, והופעתה הייצוגית היוותה ניגוד מושלם לאגביות הנמרצת שלו. הכיתוב שאל, האם גילינו את ג'יימי אוליבר הבא?

אוכל כבידור. אנני לא חשבה על הכיוון הזה כשהגתה את המרכיב העיקרי. אבל מי היא שתתווכח עם ההצלחה?

"אין ספק שהוא פורח בתוכנית הזאת," העירה סי־ג'יי, "אבל היום אנחנו מתמקדות בך. את נמצאת באור הזרקורים."

אנני סיפרה בקצרה על הרקע שלה — בית ספר לקולנוע ותקשורת, בדגש על אומנויות הקולינריה — תוכנית מיוחדת של בית ספר טיש לאומנויות באוניברסיטת ניו יורק. היא לא הזכירה את ההקרבה שהייתה כרוכה במעבר מהחוף המזרחי ללוס אנג'לס. זה היה חלק מהסיפור האישי שלה, לא של התוכנית.

"מתי עברת לחוף המערבי?"

"יש לי הרגשה שזה קרה לפני מיליון שנה, אבל בעצם עברו עשר שנים."

"ישר אחרי הקולג', כן?"

"כן. לא חשבתי שאגיע ללוס אנג'לס עוד לפני שהדיו על תעודת הסיום שלי התייבשה, אבל זה מה שקרה," אמרה אנני. "זה נראה פתאומי, אבל זה לא היה ככה מבחינתי. כבר בגיל שש ידעתי שאני רוצה לעשות תוכנית על קולינריה. הזיכרונות המוקדמים ביותר שלי הם של סבתא שלי, עובדת במטבח עם התוכנית צ'או איטליה ברדיו המקומי. דמיינתי את סבתא בתור מרי אן אֶספּוֹסיטו, שמלמדת את העולם לבשל. אהבתי איך שהיא דיברה על אוכל, איך שהיא טיפלה בו, איך שהיא ביטאה את עצמה באמצעותו, דיברה וכתבה עליו, ובעיקר חלקה אותו. בשלב מסוים התחלתי להדגים הכנה של מנות בפני סבתא, ובהמשך בפני כל מי שהסכים לצפות בי. אפילו צילמתי את עצמי מנחה תוכנית בישול. העברתי את הקלטות לפורמט דיגיטלי כדי לשמר אותן. יום אחד מרטין ואני עוד נצפה בהן."

"איזה יופי של סיפור. אז מצאת את התשוקה שלך בחיים בשלב מוקדם."

התשוקה שלה נולדה במטבחה של סבתא, עוד לפני שידעה קרוא וכתוב. אבל היא אף פעם לא הייתה צעירה מדי לחלומות. "הנחתי שכולם מתעניינים באוכל. אני עדיין חושבת כך, ותמיד מופתעת כשאני מגלה שזה לא נכון."

"אז התעניינת באוכל לפני שהכרת את מרטין."

שוב מרטין. כולם הניחו שהוא הדבר הכי מעניין בחייה של אנני. איך היא נתנה לזה לקרות? ולמה? "למעשה," אמרה, "הכול התחיל בסרט תיעודי קצר שהכנתי על מרטין, כשהיה לו דוכן אוכל נייד במנהטן."

"הסרטון הזה נעשה ויראלי, לא? ובכל זאת את מאחורי הקלעים. לא מתחשק לך לפעמים לעמוד לפני המצלמה?"

אנני הקפידה לשמור על הבעה ניטרלית. ודאי שהתחשק לה, בכל יום. זה היה החלום שלה, אבל עולם השידור המסחרי חשב אחרת. "אני עסוקה מדי בהפקה, אז אין לי זמן לחשוב על זה," אמרה.

"אף פעם לא שקלת להשתתף בהנחיה? אני חושבת על מה שאמרת קודם לגבי ההדגמות שצילמת..."

אנני ידעה לאן סי־ג'יי חותרת. כתבים מנסים תמיד להתגנב לפינות פרטיות כדי לחלוב מידע. אבל היא לא תמצא כאן שום לכלוך. "ליאון מאקי, המפיק בפועל והבעלים של התוכנית, רצה שלמרטין תהיה שותפה להנחיה כדי שהוא לא יהיה סתם ראש מדבר. מרטין ואני דווקא צילמנו כמה פרקים לניסיון ביחד," היא אמרה. "עוד לפני החתונה. רצינו להיות צמד לפני המצלמה ומאחוריה. חשבנו שזה רומנטי וייחודי, משהו שיבדיל אותנו משאר תוכניות הבישול."

"בדיוק," אמרה סי־ג'יי. "אבל זה לא עבד?"

תקוותיה של אנני הרקיעו שחקים כשהיא ומרטין צילמו את פרקי הניסיון; היא הניחה שיבחרו בה. אבל לא. התוכנית דרשה מישהי שקל להתחבר אליה, הם אמרו. מישהי מלוטשת יותר, הם אמרו. מה שהם לא אמרו היה שאנני נראית אתנית מדי. עורה השחום ותלתליה הכהים לא התיישבו עם תדמית השכנה ממול שההפקה שאפה להשיג. "את פשוט לא מתאימה לתוכנית הזאת," אמר ליאון. "את נראית כמו אחותה הקטנה של ג'זמין לוקווד. זה עלול לבלבל את הצופים."

ג'זמין לוקווד הנחתה תוכנית פופולרית ביותר על אוכל מנחם באותה רשת שידור. אנני לא מצאה שום דמיון ביניהן, אבל היא נכנעה והעדיפה את טובת התוכנית על פני האגו שלה.

"בכל אופן," אמרה כעת בחיוך עליז, "אם לשפוט לפי הרייטינג, מצאנו את השילוב המנצח לתוכנית."

סי־ג'יי לגמה מהמים, ואז הרימה את בקבוק הזכוכית והתפעלה ממנו. "מתי מליסה ג'אד נכנסה לתמונה?"

אנני השתהתה. היא הרי לא יכלה לומר שמרטין פגש אותה בשיעור יוגה, אף על פי שכך היה. בזמנו מליסה הנחתה תוכנית לילית ברשת שהתמחתה בשופינג. המראה שלה, כך היא טענה בלי למצמץ בריאיון המקדים, תמיד היה לה למכשול כי אנשים התמקדו ביופייה ולא זיהו את הכישרון.

"בינה למרטין יש כימיה חמקמקה שאי אפשר לזייף," הסבירה אנני לכתבת, "פשוט ידענו שאנחנו חייבים לקבל אותה." אנני לא הזכירה את ההכנה שנדרשה כדי להכשיר את המנחה החדשה לתפקיד. ההנחיה של מליסה הייתה צעקנית ותוקפנית, והיא השתמשה בקול של רוכלת בשוק שנועד להשאיר אנשים ערים בשעת לילה מאוחרת. על אנני הוטל להוציא ממליסה את הכישרון החבוי. היא עבדה קשה כדי לטפח את דמותה של מליסה כנערה הכול־אמריקאית העליזה. לזכותה של מליסה ייאמר שהיא הייתה מהירת תפיסה. היא ומרטין הפכו לצמד מנצח על המסך.

"טוב, אין ספק ששיחקתם אותה עם השילוב הזה," ציינה סי־ג'יי.

"אה... תודה." לפעמים, כשצפתה בחילופי הדברים הקלילים בין שני המנחים — חילופי דברים שבדרך כלל כתבה בעצמה בעמל רב — אנני עדיין תפסה את עצמה מייחלת לעמוד מול המצלמה במקום מאחוריה. אבל הנוסחה עבדה. חוץ מזה, למליסה היה חוזה מוצק כברזל ונטול פרצות.

אנני ידעה שכדאי להחזיר את השיחה לתפקידה בתוכנית, אבל הרעב שוב הציק לה. סקונס, היא חשבה. עם מלח גס וחמאת מייפל.

"ספרי לי על הפרק הראשון," הציעה סי־ג'יי. "ראיתי אותו שוב אתמול. המרכיב העיקרי היה סירופ מייפל, שזה די מושלם בהתחשב ברקע שלך."

"זה היה רחוק ממושלם," אמרה אנני וחייכה. "למען האמת, זה היה כמעט אסון מוחלט. המשפחה שלי מייצרת סירופ מייפל כבר כמה דורות." היא הצביעה על הציור שעל הקיר, תמונת נוף של הר רש בוורמונט, מעשה ידי אמה. "חשבנו שזאת הדרך המושלמת להשיק את התוכנית. למקם אותה בחצר האחורית שלי, פשוטו כמשמעו — חורשת המייפל של משפחת רש בסוויצ'בק, ורמונט."

היא נשמה עמוק כדי להתגבר על הבחילה שעלתה בה פתאום, בגלל הזיכרון או בגלל הבטן הריקה — היא לא ידעה מה מבין השניים. אולי היא חששה להעלות באוב אירועים מסוימים בעברה. היא זכרה היטב את האי־שקט שתקף אותה כשחזרה לעיירת ילדותה ופגשה אנשים שהכירו אותה במשך שנים.

למרבה המזל, התקציב הגביל את שהותם לשבעים ושתיים שעות, וכל אחת מהן הייתה גדושה בפעילויות. כל דבר שהיה יכול להשתבש, אכן השתבש. השלג נמס מוקדם מדי ואדמת היער החורפית הפכה לביצה חומה, מנוקדת בעצים עירומים מחוברים זה לזה בצינורות פלסטיק לרדיית הלשד כמו עירוי דם מעץ לעץ. "בקתת הסוכר" שבה התרחש הקסם הייתה רועשת ומהבילה מדי לצילום. אחיה קייל הרגיש כל־כך לא בנוח מול המצלמה, עד שאחד העורכים שאל אם הוא "מוגבל בשכלו". מליסה הצטננה, ומרטין שלף את נשק יום הדין: אמרתי לך.

אנני הייתה בטוחה שהקריירה שלה — תוכנית החלומות שלה, בבת עינה — תגווע בקול ענות חלושה ותהפוך להערת שוליים ברשימת התוכניות שנכשלו עוד לפני שעלו לשידור. היא הייתה שבורת לב.

עד שמרטין חש להצלתה. צוות הפוסט־פרודקשן עבד שעות נוספות באולפני סנצ'רי סיטי, חתך וחיבר קטעים מחדש, השתמש בצילומי ארכיון ובחומרים ממוחשבים והתמקד במנחה הפיקח והסקסי — מרטין הרלו — ובבת לווייתו המאולפת היטב והזולה להחריד מליסה ג'אד.

כשהגרסה הסופית עלתה לשידור, אנני ישבה בכיסא מתגלגל בחדר העריכה ולא העזה לנשום. היא הייתה על סף התקף חרדה, עד שאחת העוזרות האישיות הגיעה עם סמארטפון והציגה בפניה רשימה ארוכה של תגובות ברשתות החברתיות. הצופים מתו על זה.

גם המבקרים התלהבו מהתוכנית, שיבחו את אהבת האוכל המידבקת של מרטין, כשנשען על קיר בקתת הסוכר וטעם מאפה מטוגן טבול בסירופ מייפל טרי. הם הריעו לתרומתה של מליסה למרקחת ולדרך הפתיינית שבה הזמינה את הצופים לטעום ממנה.

הרייטינג היה סביר ומספר הצפיות ברשת עלה משעה לשעה. אנשים צפו בתוכנית. וחשוב מזה, הם שיתפו אותה. הקישור התפשט על פני האֶתֶר הדיגיטלי והגיע לכל קצות תבל. הרשת הזמינה עוד שלושה־עשר פרקים, שיעלו אחרי השמונה שכבר צולמו. אנני הביטה במרטין בדמעות של הקלה. "עשית את זה," היא אמרה. "הצלת את החלום שלי."

"לפי הפרצוף שלך," אמרה סי־ג'יי, "זה היה רגע מרגש."

אנני מצמצה, מופתעת מעצמה. אלה היו ענייני עבודה, ובדרך כלל היא לא התרגשה מהם עד דמעות. "פשוט נזכרתי איך נשמתי לרווחה כשהכול הסתדר," היא אמרה.

"אז חגגתם?"

"בטח." אנני חייכה בתגובה לזיכרון. "מרטין הזמין אותי לארוחת ערב לאור נרות. והציע לי נישואים."

"וואו. את פשוט סינדרלה."

הם התחתנו לפני שמונה שנים. שמונה שנים יצרניות, עמוסות, מוצלחות. לפעמים, כשהגזימו עם גימיקים יקרים, כמו שליית צדפות, חיפוש כמהין או חליבת עזים אנגלו־נוּבּיות, אנני תהתה לאן נעלם המרכיב המרכזי שלה, הרעיון המקורי של התוכנית. הרעיון הצנוע נקבר תחת הפרקים המפוארים שהיא הפיקה כיום. מדי פעם היא חששה שהתוכנית סטתה מהמסלול, נחנקה מרוב תכסיסים תיאטרליים וטריקים למשיכת תשומת לב שלא היה בינם לבין החזון שלה ולא כלום.

לתוכנית יש חיים משלה, היא הזכירה לעצמה שוב ושוב, ואולי טוב שכך. והיא, עם הבקיאות המלוטשת שלה באוכל וכישוריה בניהול חשבונות, דאגה שהכול יעבוד שבוע אחר שבוע.

"את המרכיב העיקרי," אמר לה מרטין. "הכול קרה בזכותך. לקראת חידוש החוזה הבא ננהל משא ומתן על ההנחיה שלך. אולי אפילו על תוכנית נוספת."

היא לא רצתה תוכנית נוספת. היא רצתה את המרכיב העיקרי. אבל היא חייתה בלוס אנג'לס די זמן וידעה איך המשחק מתנהל, וחלק מרכזי במשחק היה סבלנות והקפדה על עלויות. האתגר היה לשמור על רלוונטיות ועל רמת ריגוש גבוהה — בלי לחרוג מהתקציב.

סי־ג'יי כתבה לעצמה כמה הערות בטאבלט. אנני ניסתה להציץ בשעון בדיפלומטיות וחשבה על היום הצפוי לה, שהיה עמוס במשימות כמו התנועה האווירית מעל נמל התעופה של לוס אנג'לס.

היא הייתה חייבת להשתין. היא התנצלה ועלתה לשירותים בקומה השנייה.

ואז ההכרה הכתה בה. היא באיחור. לא לעבודה — היא הרי הודיעה שתאחר. אבל המחזור שלה איחר.

נשימתה נעתקה, והיא נשענה על דלפק השיש הצונן.

היא נשפה אוויר אט־אט והזכירה לעצמה שעברו רק כמה שבועות מאז שהתחילו לנסות. אף אחת לא נכנסת להיריון כל־כך מהר. או שכן? היא חשבה שיהיה לה זמן להסתגל לרעיון. שיהיה להם זמן למצוא בית גדול יותר, לארגן את לוחות הזמנים. להפסיק לריב כל־כך הרבה.

היא אפילו לא עקבה אחרי הביוץ שלה. לא התחילה לקרוא ספרי הכנה. לא הלכה לרופא. זה היה מוקדם מדי.

אבל אולי... היא הוציאה את הערכה מתחת לכיור — שריד מהתקופה שבה היא לא רצתה להיכנס להיריון. אם היא לא תשלול את האפשרות, זה יציק לה כל היום. ההנחיות היו פשוטות, והיא מילאה אותן מאל"ף ועד ת"ו. ואז, בזהירות רבה, היא הניחה את המקלון על הדלפק. ידה רעדה כשהביטה בחלונית. פס ורוד פירושו שהיא לא בהיריון. שני פסים פירושם היריון.

היא מצמצה כדי לוודא שהיא רואה היטב. שני פסים ורודים.

הזמן עצר מלכת, התמצק מרוב פליאה. העולם נעלם כלא היה.

בנשימה עצורה היא רכנה אל המראה בהבעה שכמותה לא ראתה מימיה. זה היה רגע מכונן, כפי שסבתא קראה לזה. רגע שהזמן בו לא חולף סתם כך ברקע. לא, ברגע כזה הכול נעצר. זהו רגע נפרד מכל הרגעים, שנטמע בלב כמו פרח מיובש בין דפיו של ספר אהוב. רגע שברירי ועדין, ואף על פי כן הוא שורד לנצח.

סבתא הייתה מאשרת שזהו רגע מכונן. אנני חשה גוש בגרונה והתרוממות רוח טהורה כל־כך, שהיא שכחה לנשום.

ככה זה מתחיל, היא חשבה.

אין־ספור המטלות ברשימה התפוגגו לאין. נותרה רק מטרה אחת בעולם כולו — לספר למרטין.

היא שטפה את הפנים ונכנסה לחדר השינה כדי לקחת את הטלפון. לא, היא לא תתקשר אליו. הוא אף פעם לא עונה, ובקושי בודק הודעות. וטוב שכך, כי אנני ידעה שהחדשות האלה כבירות מדי להודעה מוקלטת או כתובה. היא חייבת למסור אותה פנים אל פנים, להעניק לו אותה מעומק לבה כהפתעה מתוקה, בדיוק כמו שהיא מרגישה עכשיו. גם הוא היה ראוי לרגע מכונן, והיא רצתה לראות אותו, לצפות בפניו כשתגיד את מילות הקסם: אני בהיריון.

היא מיהרה למטה ובחזרה אל הכתבת היושבת בסלון. "סי־ג'יי, אני נורא מצטערת אבל משהו צץ. אני חייבת לנסוע לאולפן מיד. אנחנו יכולות לגמור את זה בפעם אחרת?"

פני הכתבת נאטמו. "נשארו לי רק עוד כמה —"

לא מומלץ לנפנף ככה כתבת של מגזין חשוב. אבל אנני לא יכלה להרשות לעצמה לחשוב על זה עכשיו. היא רטטה מרוב התרגשות, לא הצליחה להתרכז בדבר מלבד בחדשות המסעירות. והיא לא יכלה לשאת את המחשבה שתשמור אותן לעצמה ולו רגע אחד נוסף. "את יכולה לשלוח לי את שאר השאלות במייל? נשבעת לך שלא הייתי מבקשת אם זה לא היה דחוף."

"הכול בסדר?"

אנני, שהרגישה פתאום סמוקה וקצרת נשימה, השיבה אוויר על עצמה. האם היא נראית שונה? האם היא כבר קורנת? איזו שטות; היא גילתה רק לפני שתי דקות. "אני... צץ משהו בלתי צפוי. אני חייבת להגיע לאולפן מיד."

"אני יכולה לעזור במשהו? להצטרף אלייך?"

"נורא נחמד מצדך." על פי רוב אנני לא הייתה פזיזה כל־כך בהתנהלותה מול התקשורת. אחת הסיבות להצלחתה הרבה של התוכנית הייתה שהיא וצוות יחסי הציבור שלה הקפידו לטפח את היחסים עם אנשי התקשורת. היא חשבה ולבסוף אמרה, "יש לי רעיון. בואי ניפגש ב'לוק' לארוחת ערב — את, מרטין ואני. הוא מכיר את השף. נסיים את הריאיון בארוחה משובחת."

סי־ג'יי הרימה את התיק שלה. "שוחד פותר הכול. שמעתי שיש להם רשימת המתנה של שישה שבועות."

"לא אם את מרטין הרלו. אני אבקש מהעוזרת האישית שלי להזמין לנו מקום והיא תעדכן אותך." אנני מיהרה להיפרד מהכתבת.

ואז היא אספה את חפציה — מפתחות, טלפון, מחשב נייד, טאבלט, ארנק, בקבוק מים, מחברת ההפקה — ותחבה אותם לתיק העבודה המתפקע גם כך. לרגע היא ראתה בעיני רוחה את התיק שתסחב כאם צעירה ועסוקה — חיתולים ומוצצים... מה עוד?

"אלוהים," היא סיננה. "אלוהים. אין לי מושג בתינוקות."

היא נעלה את הדלת וירדה בריצה במדרגות של מתחם לורל קניון. הבית שלהם היה אופנתי, מודרני, והם בקושי יכלו להרשות לעצמם לגור בו. התוכנית צברה תאוצה ומרטין עמד לחתום בקרוב על חוזה חדש. הם יזדקקו לבית גדול יותר. עם חדר ילדים. חדר ילדים.

גל החום הכה בה כמו כבשן. הוא היה קיצוני אפילו יחסית לאביב בדרום קליפורניה. אנשים התבקשו להישאר בבתים, לשתות הרבה מים ולהישמר מפני השמש.

הבחור על הפיגום עדיין שטף חלונות מעל השביל המוביל לחניה. אנני שמעה אותו צועק, אבל לא ראתה את המגב הנופל עד שכבר היה מאוחר מדי. הוא נחת על המדרכה, מרחק סנטימטרים ממנה.

"הי," היא קראה. "נפל לך משהו."

"מצטער, גברת," קרא הפועל במבוכה. "בחיי, זה פשוט נפל לי מהידיים."

צינה חלפה בגופה למרות החום העז. היא צריכה להיזהר עכשיו. היא בהיריון. המחשבה הזאת מילאה אותה בפליאה ובאושר, וגם בשמץ של פחד.

היא לחצה על השלט והמכונית צייצה לעומתה בברכה. חגורת בטיחות, יש. לכוון את המראה הפנימית. היא הסתובבה ובחנה את המושב האחורי. הוא היה מכוסה בסלי קניות ממוחזרים ובקופסאות אוכל ריקות מיום הצילומים האחרון, שהמרכיב העיקרי בו היה זעפרן. יום יבוא ויהיה שם מושב בטיחות לתינוק. אם זאת בת, אולי הם יקראו לה סַפרון.2

אנני הכריחה את עצמה לשבת בשקט ולהירגע. היא כיבתה את הרדיו, ומתחה והרפתה את ידיה על ההגה. אחר כך היא צחקה בקול, והצחוק הפך לצעקה של אושר צרוף. היא דמיינה את פניו של מרטין כשתגיד לו, וחייכה כל הדרך לכביש המהיר. היא נסעה בזהירות יתרה, כבר מגוננת על הזר הזעיר והבלתי נראה שהיא נושאת ברחמה. הכביש הבוהק מחום היה פקוק והתנועה הזדחלה. הגבעות החומות המתפוררות מעל ערוץ הנחל חלפו על פניה. ערפיח ריחף ממעל כמו שחר של חורף גרעיני.

לוס אנג'לס הייתה חסרת חן ובנויה לעייפה. אולי בגלל זה נעשתה כאן כל־כך הרבה עבודה יצירתית. הגבעות הצחיחות, מדבר הבטון, השמים העמומים — כל אלה סיפקו רקע ניטרלי ליצירת אשליות. אולפני הצילום וההקלטה שבה סחפו אנשים למחוזות הפנטזיה — בקתות על גדת אגם, אתרי נופש לחוף ים, ימים ארוכים, סתיו בניו אינגלנד, בקתות חורף חמימות...

נצטרך לעבור, חשבה אנני. אין סיכוי שנגדל ילד באוויר המזוהם הזה.

היא תהתה אם יוכלו להעביר את הקיצים בוורמונט. ילדותה האידילית זהרה בזיכרונה בנצנוץ שהנוסטלגיה מעניקה לכל הדברים. בסוויצ'בק פקק תנועה פירושו שהטרקטור של השכנים נותן זכות קדימה לפרה תועה. בלי ערפיח, רק אוויר צלול וצונן, מתוק מניחוח הרים ופלגים מלאי טרוטות. זה היה גן עדן שלא הושחת, והיא לא העריכה אותו כראוי עד שעזבה אותו.

היא ידעה על ההיריון אולי חמש דקות, וכבר תכננה את חיי התינוק. כי היא הייתה מוכנה. סוף־סוף הם מקימים משפחה. משפחה. בשבילה זה היה הדבר הכי חשוב בעולם, מאז ומעולם.

היא חשבה על המריבה שניהלו הבוקר ונזכרה במשלוח הפרחים. הרגע הזה ישנה את הכול מבחינתם, שינוי חיובי ביותר. המריבות המטופשות שהתפרצו כמו סילוני אדים מעל גייזר יתפוגגו בן־רגע. הם באמת רבו על באפלו? על בימת הרמה? על פקק של משחת שיניים?

הטלפון שלה רטט עם הודעת טקסט מטייגר, העוזרת האישית שלה. בעיה מכנית חמורה בבימה המתרוממת. צריכים אותך עכשיו.

מצטערת, טייגר, חשבה אנני. אחר כך.

אחרי שהיא תספר למרטין על התינוק. תינוק. זה האפיל על כל מקרה חירום באולפן. כל דבר אחר — הבאפלו, הבימה המתרוממת — התגמד לעומתו. הכול יכול לחכות.

היא פנתה למגרש החניה של סנצ'רי סיטי. השומר נופף לה באדישות. היא הקיפה את מבוך הבטון האפור המסנוור, הזרוע בנאות מדבר ירוקים של גינות ועצי דקל. היא פנתה אל כביש השירות וחנתה במקום השמור לה ליד הב־מ־וו של מרטין. היא אף פעם לא התלהבה ממכונית הספורט הזאת. היא הייתה לגמרי לא שימושית בהתחשב בציוד שנאלצו לסחוב מדי פעם מטעם ההפקה. עכשיו, כשהוא עומד להפוך לאב, כדאי שייפטר מהדו־מושבית הזאת.

היא עשתה את דרכה אל הקרון של מרטין ברגל וחלפה על פני קבוצת תיירים רכובים על סגוויי, שניסו לזכות בהצצה על הכוכב האהוב עליהם. אישה להוטה אחת עצרה את הכלי שלה וצילמה את אנני.

"שלום," היא אמרה, "את ג'זמין לוקווד, נכון?"

"לא," אמרה אנני בחיוך כמעט מתנצל.

"אוי, סליחה. את דומה לה. בטח אומרים לך את זה הרבה."

אנני חייכה עוד חיוך קלוש ועקפה את חבורת התיירים. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שמישהו ציין את הדמיון בינה לדיוות הבישול. ההשוואה הביכה אותה. היא לא דמתה לאף אחת מלבד עצמה.

מרטין, המצליחן, אהב לומר שהיא המאהבת האקזוטית שלו, וזה תמיד הצחיק אותה. "אני סתם בת תערובת כול־אמריקאית מוורמונט," היא אמרה. "לא כולנו גזעיים."

האם התינוקת תדמה לה? עיניים חומות ותלתלים שחורים פרועים? ואולי היא תהיה בלונדינית ומלכותית כמו מרטין?

אלוהים, היא חשבה ובטנה התהפכה שוב. תינוקת.

כבלי חשמל התפתלו על פני הסמטה המובילה לאולפן. הקרונות עמדו בשורה, ועובדים חמושים במכשירי קשר ובלוחות כתיבה התרוצצו סביב. היא ראתה את בימת ההרמה מתנשאת מעל אתר הצילומים. המנוף נמתח למלוא גובהו, ותמוכות הפלדה המוצלבות שלו יצרו מעין זיגזג כתום שבראשו משטח גבוה. פועלים בקסדות וחשמלאים נושאים כבלים מסולסלים התרוצצו סביב הבימה. מישהו הכה במפתח ברגים על שסתום הפריקה הידני.

היא הבחינה בטייגר, שמיהרה לקראתה. "זה תקוע למעלה." טייגר נראתה כמו דמות מסדרת אנימה, עם שיער בכל צבעי הקשת וסרבל קצר בצבעי סוכרייה. היא גם ניחנה בכישרון נדיר לעשות כמה דברים בעת ובעונה אחת, ולעשות אותם היטב. מרטין חשב שהיא לוקה במאניה, אבל אנני העריכה את יכולת הריכוז המופלאה שלה.

"תגידי להם שיתקנו את זה." אנני המשיכה ללכת. היא הרגישה את הפתעתה של טייגר; לא התאים לאנני לפסוח על בעיה בלי לנסות לפתור אותה.

קרון ההלבשה של מרטין היה הגדול ביותר בחניון. הוא גם היה המאובזר ביותר, עם עמדת איפור, אזור הלבשה, אמבטיה ומטבח וכן פינת ישיבה ועבודה. בראשית דרכם הם הרבו לעבוד שם יחד עד מאוחר, לעשות אהבה על הספה המעוגלת ולהירדם חבוקים. כעת היה הקרון סגור ותריסיו מוגפים מפני השמש הקופחת. המזגן טרטר במרץ.

אנני הייתה להוטה להיכנס אל הקרירות. היא עצרה, יישרה את החצאית שלה, היטיבה את התיק על הכתף. לרגע היא נזכרה שלא מרחה שפתון. אוף. היא רצתה להיראות טוב כשתבשר לו שהיא בהיריון. לא חשוב, אמרה לעצמה. למרטין לא אכפת משפתונים.

היא הקישה בזריזות את קוד הכניסה ופתחה את הדלת.

הדבר הראשון שהבחינה בו היה הריח. משהו סבוני, פרחוני. מוזיקה רומנטית התנגנה ברקע. "תלויה על בלימה" של ג'ן ארדן, שיר שהיא נהגה לשיר לפעמים בקולי קולות כשהייתה לבדה, כי אין כמו שיר אהבה נדוש להעצמת הרגש של אדם מאוהב.

פס אור דק חדר דרך רווח צר בין התריסים. היא הרימה את משקפי השמש, ועיניה הסתגלו אט־אט לאפלולית. היא פתחה את פיה לקרוא בשמו של מרטין, אבל אז נפל מבטה על משהו שלא היה אמור להיות שם.

הטלפון הנייד של מליסה נח על מדף האיפור. אנני זיהתה אותו על פי הנרתיק הוורוד המנצנץ.

ואז זה הכה בה. האגרוף המתלווה לידיעה שאיננה בדיוק ידיעה אלא חוסר הרצון לדעת.

נשימתה של אנני נעצרה. מוחה התחבט בין האפשרויות, המחשבות ניתזו לכל עבר כמו עכברים במבוך. היא יכלה לסגת מיד, לחמוק החוצה, להחזיר את הזמן לאחור ו...

ומה? מה? לתת להם התרעה, כדי שכולם יוכלו להעמיד פנים שזה לא קרה?

דקירת זעם קפואה דחפה אותה קדימה. היא ניגשה לאזור העבודה המופרד מהכניסה במחיצה מתקפלת. היא הסיטה את המחיצה בתנועה מהירה.

הוא רכב עליה, כשלגופו רק מגפי הבוקרים בשווי חמש מאות דולר.

"הי!" הוא צווח ונרתע כמו קאובוי על שור זועם. "אוי לא, אוי לא." הוא זינק על רגליו, חטף שמיכה וכיסה בה את מבושיו.

מליסה השתנקה והצמידה כרית נוי לחיקה. "אנני! אלוהים אדירים —"

"באמת?" אנני בקושי זיהתה את צליל קולה. "כאילו, באמת?"

"זה לא —"

"זה לא מה שזה נראה, מרטין?" היא קטעה אותו. "לא. זה בדיוק מה שזה נראה." היא נסוגה בלב הולם, מתרחקת ממנו כמו מאש.

"אנני, חכי. בייבי, בואי נדבר על זה."

היא הרגישה שהיא הופכת לרוח רפאים מולו. כל הצבע התנקז מגופה עד שהפכה לשקופה.

האם הוא רואה אותה? האם הוא רואה דרכה, היישר אל תוך לבה? אולי היא הפכה לרוח רפאים מזמן, ורק עכשיו גילתה זאת.

תחושת הבגידה הציפה אותה, הפציצה אותה מכל עבר: אי־אמון, אכזבה, אימה, גועל. זה דמה לחוויה חוץ־גופית. עורה עקצץ כאילו חלף בגופה זרם חשמלי.

"אני עוזבת," אמרה. היא הייתה חייבת לצאת מכאן ולהקיא.

"אנחנו יכולים לדבר על זה, בבקשה?" התחנן מרטין.

"אתה באמת חושב שיש על מה לדבר?"

היא לטשה עיניים בשניהם לרגע נוסף, כאילו מתוך צורך חולני לחקוק את התמונה במוחה. ואז זה חלף.

אז ככה זה נגמר, היא חשבה.

כי גם זה היה רגע מכונן, כזה שמסובב אותך ושולח לכיוון אחר.

ככה זה נגמר.

מרטין ומליסה דיברו בעת ובעונה אחת. באוזניה של אנני זה נשמע כמו קשקוש אחד גדול. כתם מוזר פעם בקצה שדה הראייה שלה. כתם אדמדם, כצבע הזעם.

היא נסוגה כדי להימלט. הכניסה יד לתיק ושלפה את המפתחות, הנתונים במחזיק מפתחות של שוגר רש בצורת עלה מייפל.

היא פנתה במאה ושמונים מעלות, פסעה עד לדלת ויצאה אל הסמטה. היא צעדה בנחישות. מבט לפנים. סנטר מורם.

כנראה בגלל זה היא מעדה על הכבל. היא צנחה על ברכיה והמפתחות נחתו על המדרכה בקול קרקוש. השפלה אחרי השפלה. היא הרימה את המפתחות והעיפה מבט סביב בתקווה שאיש לא ראה.

שלושה אנשים מיהרו אליה — את בסדר? נפצעת?

"אני בסדר," אמרה וניערה את האבק מכפות ידיה ומברכיה השרוטות. "באמת, אל תדאגו."

הטלפון בתיק שעל כתפה זמזם פתאום כמו מסור חשמלי, אף שהיה במצב שקט. היא חלפה על פני אתר הצילומים. פועלים עדיין נאבקו בשסתום ההידראולי של בימת ההרמה. היא לא הייתה צריכה לתת למרטין לשכנע אותה לשכור את הדגם הזול.

"צריך לסובב את זה בכיוון ההפוך," היא קראה אל הפועלים.

"גברת, אסור להסתובב פה בלי קסדה," אמר מישהו וסילק אותה בתנועת יד.

"אני כבר הולכת," היא אמרה. "אני רק אומרת שאתם מנסים לפתוח את זה בכיוון ההפוך."

"מה זה?"

"השסתום. אתם מסובבים אותו הפוך." כמה מוזר לנהל שיחה כזאת רגע אחרי שתפסת את בעלך עם מישהי אחרת. את לא אמורה להתקשר בדמעות לאמא שלך או לחברה הכי טובה?

"אתה יודע," אמרה לפועל. "תסובבו שמאלה."

"גברת?"

"היד של השעון," היא אמרה והרימה את מחזיק המפתחות.

"אנני." מרטין פרץ מתוך הקרון ומיהר לעברה. תחתוני בוקסר, חזה חשוף, מגפי בוקרים. "תחזרי."

ידה התהדקה סביב מחזיק המפתחות, ושוליו של עלה המייפל ננעצו בבשרה.

התיירים על הסגוויי חלפו בקצה הסמטה.

"הנה מרטין הרלו," צעק מישהו.

"מתים עליך, מרטין," קראה מישהי מבין הרוכבים. "אוהבים אותך!"

"גברת, את מתכוונת ככה?" הפועל סובב בכוח את השסתום.

גניחה מתכתית נשמעה מלמעלה והמבנה כולו התרסק וצנח.