הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • נערה באושוויץ
    ספר מוגן
     
  • נערה באושוויץ
    כיצד מצליחה נערה בודדה לשרוד את התופת של אושוויץ? האם ערכים כמו אומץ, אמונה ועזרה לזולת שלאורם התחנכה היו עשויים להצילה, ובכלל – האם היו אסירי המחנות מסוגלים לשמור על צלם אנוש גם במקום חסר אנושיות?
     
    שרה ליבוביץ, ילידת צ'כוסלובקיה, שרדה את מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו בהיותה בת 16 ונותרה יחידה מכל משפחתה. הספר מקפל בתוכו את השואה והתקומה, הפרטי והכללי, מהעלייה לרכבות ועד העלייה לארץ ישראל; ובתווך – אושוויץ, גיהינום מעשה ידי בני אדם.
     
    הסיפור מסופר בשני קולות: זה של שרה ליבוביץ ניצולת אושוויץ, וזה של בתה, אתי אלבוים, המביאה את קולם של בני הדור השני לשואה. שני הקולות האלה נשזרים ברקמה אחת של כאב, זיכרון, עוצמה והנצחה. הדור הראשון שרד על מנת להעיד ולספר את האמת על מה שהיה. הדור השני מתגייס על מנת לקיים את הבטחתו – לְעולם לא ניתן לָעולם לשכוח!
     
    זהו סיפורה של נערה אחת בת 16. זהו סיפורו של העם היהודי. זהו סיפורה של האנושות.
     
    שרה ליבוביץ היא אשת עדות, פעילה ומתנדבת, אמא לשלוש בנות וסבתא לנכדים ולנינים רבים.
     
    אתי אלבוים היא סופרת, עיתונאית ומחזאית, אמא לשישה ילדים.
    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
  • ספר דיגיטלי
     
    38
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • תחנה אחרונה, אושוויץ
     
    הרכבת האטה את נסיעתה ונעצרה בחריקת בלמים צורמנית. היה זה בוקר יום חמישי, כ״ה באייר תש״ד, 18 במאי 1944. מאז יום שני היינו סגורים בקרון, נתונים בחושך, בלכלוך, בדוחק וברעב. את נסיעתנו ברכבת ליוו בכי, צער ופחד מפני הבלתי־נודע.
    כעת עמדנו צפופים והמתנו בדריכות לפתיחת דלתות הקרון הנעולות. היו בינינו אנשים שחשבו כי שום דבר טוב לא יכול לצמוח מנסיעה ברכבת משא, בקרונות שבהם מובילים בדרך כלל בהמות מפולין לגרמניה. ואני חשבתי לעצמי שאולי את הבהמות אפילו מובילים בתנאים נוחים יותר מאשר אותנו, בני האדם, ואם כך נראתה הנסיעה — מי יודע מהו המקום שאליו הגענו.
    ובכל זאת, היתה לי תקווה קטנה שאולי עכשיו המצב ישתנה ויהיה טוב יותר לאבי, לאמי, לחמשת אחי הצעירים, לי וליתר היהודים שנסעו איתנו ברכבת. מה עוד יכלה נערה צעירה לבקש? הייתי בת חמש־עשרה ועשרה חודשים. שׂוּרי הרשקוביץ, ילידת הכפר קומיאט, שבזמן הולדתי היה בתחומי צ'כוסלובקיה ובמהלך המלחמה סופח להונגריה.
    נכנסנו לקרון שלושה ימים קודם לכן היישר מגטו מוּנקאץ', שהיה בעצמו גיהינום. אז עוד לא ידענו שמחכים לנו בנסיעה גיהינומים קטנים בדרך לגיהינום גדול יותר וממושך.
    בכניסה לקרון לא היו מדרגות. הצעירים שבינינו טיפסו ודילגו פנימה בכוחות עצמם, והמבוגרים נעזרו בידיהם של אלו שעלו לפניהם.
    כשנכנסתי לקרון נדהמתי לראות שהוא מלוכלך ומסריח מהבקר שהובל בו לפנינו. הרצפה היתה רטובה ומלוכלכת. נראה שלפני כניסתנו לקרון נעשה ניסיון לשטוף אותה, אבל כיוון שדחקו בנו להיכנס בטרם התייבשה, כוסתה הרצפה מיד בעיסה דביקה של בוץ ולכלוך.
    הדבר הראשון שהבחנו בו היה שבקרון אין מקומות ישיבה. כולם עמדו דחוקים זה לזה.
    אמרו לנו לא להשתולל ולהתנהג יפה. הסבירו שדלתות הקרון יינעלו מבחוץ ויישארו כך עד שנגיע למקום שאליו אנחנו נוסעים. רק שם הדלתות ייפתחו, משום שרק לאנשים ״שם״ יש מפתח. מה זה ״שם״? לא ידענו. לא היה לנו מושג לאן נוסעים.
    בזמן שעלינו לרכבת מוּנה בן דודי שוני סלומון למפקד הקרון. איני יודעת מי מינה אותו לתפקיד, אני רק זוכרת שהוא היה האחראי. הוא היה בן תשע־עשרה, יליד הכפר בוגרוביץ הסמוך לכפר שלנו, בנה של פייגה, אחות אבי.
    באחת מפינות הקרון בכו ילדים ובפינה אחרת ניסו להושיב על הרצפה את הקשישים. כולנו היינו רעבים מאוד ועייפים, והדבר החריף את תחושת הסבל. היו בינינו אמהות שעלו לקרון לבד עם ילדיהן. בכלל, רוב הנוכחים היו נשים, קשישים, ילדים ונערים. הגברים היו מעטים, משום שבאותם הימים רוב הגברים הצעירים גויסו בכפייה לצבא ההונגרי. הם הועסקו בעבודות פרך, ולאחר הכיבוש הגרמני נפלו בשבי. נוסף על חסרונם, בני משפחותיהם דאגו לשלומם.
    בסך הכול היינו בקרון שמונים וארבעה אנשים, כולנו מלאי חרדה, לא מכירים אלו את אלו. היינו אוסף של אנשים שנקלעו לגורל אחד.
    הדבר הבא שהבחנו בו היה שבקרון אין מים לשתייה. נשגב מבינתנו להבין כיצד מצפים שנסתדר בקרון ללא מי שתייה.
    ברבע השעה הראשונה לנסיעה כולם השתדלו להיות מנומסים ומתחשבים. ״בבקשה, זוז קצת הצדה,״ נשמעה בקשה מכיוון אחד. ״בבקשה, תפנו פה קצת מקום,״ נשמעה בקשה מכיוון אחר. אבל אז התברר שגם אין בקרון שירותים! רוחנו החלה להישבר. בתוך כמחצית השעה של נסיעה הפך הדבר למצוקה נוראה.
    אבי קרא בקול, ״סליחה, למישהו יש שמיכה להשאיל?״
    אבא שלי, יעקב הרשקוביץ, היה בן ארבעים וארבע. כמי שהיה גבאי בבית הכנסת, היה רגיל להנהיג את הציבור ועזר לאחיינו, שוני, לפקד על הקרון. המשפט ממסכת אבות, ״במקום שאין אנשים השתדל להיות איש״, התאים מאוד לאבי. הוא הוכיח שגם בשעות הקשות אדם מסוגל לגלות את האנושיות שבו ולעזור לציבור.
    מישהו פתח את מיטלטליו ונידב שמיכת צמר.
    ״סליחה,״ הוסיף אבי בקול, ״למישהו יש פטיש? מסמר? דלי?״
    בדרך־לא־דרך, ללא פטיש וללא מסמר, הצליחו אבי ושוני לתלות את השמיכה בפינת הקרון כך שנוצר תא שירותים פרטי. אבל מה עושים בדלי שהתמלא מהר מאוד עד גדותיו?
    ״צריך לשפוך את מה שבדלי החוצה,״ אמר אחד האנשים.
    מישהו הציע לעלות על כתפיו של אדם אחר, לאחוז בדלי המלא ולשפוך את תכולתו מבין הסורגים שחסמו את החלון. אולם הניסיונות לשפוך את דלי הצרכים החוצה בזמן שהרכבת המשיכה לדהור נכשלו שוב ושוב.
    ״אולי למישהו יש עיתון?״ שאלו אבי ושוני, כדי לנסות לכוון את תכולת הדלי אל מחוץ לחלון.
    אולם לאיש לא היה עיתון, והקרון התלכלך יותר ויותר, והריח היה נורא. מדי פעם עצרה הרכבת בתחנות וחשבנו שאולי כעת נקבל מים ונוכל לסלק מן הקרון את הצחנה, אבל הדלתות נשארו נעולות במשך שלושה ימים.
    מדי פעם המתינה הרכבת בתחנה, לעתים לזמן קצר ולעתים לזמן ממושך, אולי בשל חילופי רכבות על הפסים. בחלק מהתחנות חיכו לנו אנשים טובים שגרו באזור וזרקו לנו דרך סורגי החלון כיכרות לחם או קלחי תירס מבושלים. כולם התנפלו על המזון, ובתוך דקות לא נותר ממנו דבר.
    בכל פעם שהרכבת עצרה בתחנה השתתקנו כולנו כדי לנסות לשמוע באיזו שפה מדברים בחוץ, אבל בדרך כלל לא הניחו לאנשים שבחוץ להתקרב אל הקרונות, ונשארנו באי־הידיעה.
    הנסיעה ברכבת התנהלה תוך כדי בכי וצעקות. אנשים נמנמו בעמידה ובישיבה. מדי פעם התחלפו ביניהם אלו שעמדו עם אלו שישבו, ולרגע אחד לא שררו בקרון שקט או שלווה.
    ניסינו כל הזמן לנחש לאיזה כיוון אנחנו נוסעים. לא ראינו שמש, לא ראינו ירח, לא ראינו כוכבים. נדמה היה שכל הטבע וכל העולם נגדנו.
    החלונות היו צרים, וכשמישהו השתהה ליד החלון, צעקו לו מיד שיזוז, כדי שלא יחסום את האוויר לכל היתר. באחת הפעמים, כשמישהו בכל זאת הצליח להציץ דרך החלון על הנוף הדוהר, הוא הכריז, ״אנחנו בפולין!״
    גם אבי הציץ בחלון ואמר, ״הו, אנחנו בפולין.״
    קשה לאדם להאמין ששולחים אותו למוות על לא עוול בכפו וללא סיבה הגיונית. מוח האדם אינו יכול לתפוס זאת. זהו אולי ההסבר לכך שלמרות המסע המטלטל ברכבת היתה בנו תקווה והיינו אופטימיים.
    כבר כשהוציאו אותנו מהבית פשטה בקרב היהודים השמועה ששולחים אותנו מעבר לנהר הדנובה, למקום שנקרא ״דונה־טול״ (בהונגרית, ״מעבר לדנובה״), שבו מים עומדים יוצרים אדמת כבול שחורה. אבי ושכנינו שוחחו ביניהם על כך שכנראה מביאים את כל היהודים למקום הזה, כדי שננקז את המים מעל האדמה ונפַתח חקלאות מתקדמת. אבי ורעיו היו בטוחים שנצליח לעמוד במשימה. היום אני יודעת שבאותה תקופה יצאו מרחבי הונגריה מדי יום ארבעה משלוחים, שבכל אחד מהם כ־3,000 יהודים. בסך הכול היו 147 משלוחים ובהם כ־450,000 יהודי הונגריה. בחודשים שקדמו לכך אמנם חווינו אנטישמיות, עברנו סבל ותלאות בגטו מונקאץ' ושמענו שבכפרים באוקראינה, יהודים הוצאו להורג ביריות, בתוך בורות, אבל אילו היה מישהו אומר לנוסעי הרכבת שלנו, ״תקשיבו, רובכם המוחלט יומת בתוך כשעה מרגע שתגיעו לתחנה הסופית,״ היינו מביטים בו כאילו יצא מדעתו.
    מדי פעם אירעו באותה נסיעה ברכבת תקריות לא נעימות. אחת מהן התרחשה כאשר נער כבן ארבע־עשרה קשר את נעליו לסורגי החלון בשרוכיהן. הרכבת נסעה והתנדנדה, והנעליים נשמטו מהסורגים, נפלו וחבטו בפניה של אמי. היו אלו נעליים בעלות אבזמי ברזל. אמי נחבלה בעינה והחלה לבכות. אבי בדק את המכה, נתן לאמי ממחטה ועודד אותה שהמצב לא נורא ושעד מחר לא יישאר סימן. אבל מיד קמו אנשים בקרון, כעסו על הנער ורצו להכות אותו. אבי ריחם עליו וניסה לפייס ולהרגיע את הרוחות. הוא אמר לאנשים, ״תנו לי לטפל בילד. אני יודע לחנך ילדים.״ בקושי רב הצליח למנוע מנוסעי הקרון להכות את הנער, שהיה בן יחיד לאם עגונה. לאורך הנסיעה המשיך אבי לשמור על הנער לבל יפגעו בו נוסעי הרכבת.
    אמי התאוששה, אבל עינה נותרה כחולה ונפוחה.
    הנסיעה היתה איומה ונוראה, אבל איש בקרון שלנו לא מת. בסיומה של הנסיעה עמדנו, שמונים וארבעה אנשים, והמתנו במתח רב לפתיחת דלתות הקרון.
    • אתי אלבוים
    • אתי אלבוים

      אתי אלבוים (נולדה ב-1963) היא עיתונאית, עורכת וסופרת ישראלית.

       למדה באוניברסיטת בר-אילן לתואר ראשון בגאוגרפיה ולימודי ארץ ישראל. בשנים 1983 – 1997 עסקה בהדרכת טיולים ובריכוז טיולים, במסגרת החברה להגנת הטבע, בתוכנית "מורשת צפת" ובתוכנית "ארץ מורשת" של החברה למתנ"סים.
     
    • שרה ליבוביץ
    • שרה ליבוביץ
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות