הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • כל הדברים הטובים
  • כל הדברים הטובים
    קלייר פישר | תרגום: יעל ענבר
    ידיעות ספרים | נובמבר 2018 | פרוזה תרגום | 280 עמ' מודפסים

    בגיל עשרים ואחת בת' מוצאת את עצמה בכלא. היא עשתה משהו כל כך רע עד שנדמה לה שלא מגיע לה להרגיש טוב. לעולם.

     

    העובדת הסוציאלית שלה, אריקה, מבקשת ממנה להכין רשימה של כל הדברים הטובים בחייה. בת' חושבת שזה רעיון ממש גרוע ולא מאמינה שתצליח למצוא אפילו משהו טוב אחד בחיים הדפוקים האלה. אבל אריקה לא מוכנה להרים ידיים, ובת' מתחילה לכתוב את סיפורה. מהו הפשע שבגללו היא בכלא? והאם לכל אחד — גם לבן אדם שהוא מאה אחוז רע, כמו שבת' רואה את עצמה — יכול להיות גם טוב?

     

    "כל הדברים הטובים" הוא ספר מרגש ומעורר מחשבה על משפחה, על התבגרות ועל הזכות לאושר, שתורגם לשפות רבות וזכה לשבחי הביקורת.

  • ספר דיגיטלי
     
    44 26.4
    ספר מודפס
     
    98 49
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1.  להריח ראש של תינוקת 
    ישר לתוך הלב
     
    מכל הדברים הטובים שהיו בי אי־פעם, אַת הראשונה והטובה מכולם. כל חלק וחלק ממך, החל בתנוכי האוזניים הנעימים כל כך לליטוף ועד לתקווה המקופלת בבהונות רגלייך. תזכרי את זה. תזכרי את זה כשהאידיוטים אומרים שאת דבר רע, או שאת סתם איזה מין דבר של "מה הקטע". תזכרי את זה כשאת משוכנעת שכל הדברים הטובים לכודים מאחורי חיוכים של אנשים אחרים. תזכרי את זה יותר מכול כשאת מרגישה כמו שום דבר בכלל.
     
    *
     
    זה נשמע לי די מפגר לכתוב רשימה של דברים טובים — לפחות זה מה שאמרתי כשאֵריקה העלתה את הנושא. לא הכרתי את אריקה כשהכניסו אותי הנה, אבל עכשיו אנחנו נאלצות לסבול זו את זו במשך שעה שלמה בכל שבוע. יש לה מין משקפי גיקים כאלה, שגורמים לעיניים שלה להיראות גדולות יותר מכפי שאמורות להיראות עיניים של בן אדם. כשאמרתי את המילה "מפגרת", העיניים שלה נפערו ונעשו גדולות כל כך, כאילו היא יודעת הכול עלי ועל היקום ועל כל מה שנמצא מחוץ ליקום, עד שהן עוררו בי הרגשה שאני קטנה, ולכן קפצתי ממקומי, תפסתי את גב הכיסא ואמרתי, "אני לא מפגרת."
    חיכיתי שאריקה תצעק. או שתלחץ על הכפתור שהיא צריכה ללחוץ כדי להזעיק את הסוהרים שיבואו בריצה. אבל היא רק נאנחה, כאילו אני איזו תוכנית טלוויזיה שהיא כבר מחכה שתתחלף בתוכנית טובה יותר. עזבתי את גב הכיסא וחזרתי לשבת.
    "ועכשיו," היא אמרה ושיטחה את כפות ידיה על השולחן בינינו. הן היו אדומות ומתקלפות, כאילו היא שכחה ללבוש כפפות גומי כששטפה כלים. "למה שלא תסבירי למה השתמשת במילה הזאת — מפגרת."
    "אני לא יודעת, איך אני יכולה לדעת? אני פותחת את הפה, המילים יוצאות. סוף הסיפור."
    "זאת דרך אחת להסתכל על זה," אמרה אריקה. "אבל יש גם דרכים אחרות. למשל, אני, כמוך, יודעת מה זה להיות אמא. יש לי שלושה ילדים." אפילו אדם עיוור היה קולט, לפי תנועת הפנים שלה, עד כמה היא אוהבת אותם. האם אדם עיוור היה קולט עד כמה אני אוהבת אותך? האם מישהו היה קולט את זה?
    "אחד מהם משוגע על כדורגל," המשיכה, "האחר על הארי פוטר והשלישי על עכבישים וספינות חלל. אחד שונא רעשים חזקים, האחר שונא לאכול כל דבר עגול. רק במקרה, אחד מהם הוא אוטיסט. אבל כל אחד מהם אמיתי כמו האחרים." היא השתתקה לרגע ונענעה את הגבות — גבות, שלידיעתכם, לא עוצבו בחוט ואפילו לא נמרטו בפינצטה. "את מבינה?"
    התשובה הבוגרת היתה להגיד מצטערת. ואולי: תודה שאת מדברת איתי כאילו אני פשוט עוד אמא. כאילו אנחנו פשוט שתי בנות אדם. אבל אף על פי שאני בת עשרים ואחת ועשיתי דברים מאה אחוז בוגרים עם תעודות, כמו לשטוף צלחות משלי בדירה משלי, עם כפפות גומי והכול, ואף על פי שהיו לי עבודה וחבר ותינוק, מבפנים אני לא תמיד בוגרת. השתרעתי בכיסא ברפיון ומלמלתי, "לא משנה."
    "יש הרבה דרכים להסתכל על כל אדם, ומילים כמו 'מפגרת' הן מסוכנות, כי הן גורמות לנו להאמין שיש רק סיפור אחד."
    פתחתי את הפה, אבל אף מילה לא נפלה החוצה, אפילו לא כמעט־מילה, כמו "אה".
    "אני בטוחה," היא אמרה וטפחה על שׂערה המאפיר, הקצוץ בתספורת נערית, "שאת יודעת כמה דברים על מילים מהסוג הזה."
    פתאום, אריקה והמשקפיים שלה והקירות הצהובים כמו פודינג נעלמו. שוב הייתי באולם בית משפט ההוא ולא ידעתי לאן להסתכל, כי לא משנה אם הסתכלתי על השופט עם הפאה שלו או על הפקידה עם המחשב שלה או על עורכי הדין עם הקלסרים שלהם או אפילו על קירות העץ המלאכותי, ראיתי רק את הדברים הרעים שעשיתי. הדברים שבגללם האסירות האחרות סירבו להסתכל עלי, אלא אם כן נעצו בי מבטי תיעוב.
    "בתאני?"
    קולה של אריקה דחף את הזיכרון הזה לחלק ממוחי שדומה קצת לקטע של השטיח שנמצא מתחת לספה: הוא קרוב, מלוכלך וחשוך, ואף על פי שמתכוונים לטפל בו, אף פעם לא עושים את זה, כי החלקים היחידים מהגוף שלך שרואים אותו בכלל הם הקרסוליים.
    שוב בחדר, אריקה נעצה בי מבט ישיר, אבל בפעם הראשונה בחיים זה לא הפריע לי. אין שום דרך לדעת מה מישהו חושב עלי או לא חושב עלי, וזה דבר שהוא בסדר גמור, אולי אפילו דבר טוב.
    פתחתי את הפה ופתאום בקעו ממנו מילים שבכלל לא ידעתי שהן שם. "לאחת האמהות האוֹמנות שלי, הרביעית או אולי החמישית, היתה אובססיה לחתולים."
    "כן?"
    "היא אהבה אותם. אם אני אמרתי שאני לא מרגישה טוב, היא היתה אומרת לי להפסיק להתלונן. אבל אם חתול התעטש, היא היתה דוחפת אותו למין קופסת פלסטיק כזאת ורצה איתו לווטרינר. לפני שהיא הכניסה אותו לקופסה הזאת, הוא היה בסדר — קצת מנוזל או מצוברח או מה שלא יהיה, אבל בעיקרון בסדר. ברגע שהוא קלט שהוא לכוד, הוא השתגע. הוא שרט ויילל וייבב וחרבן על עצמו. בסופו של דבר, הוא התייאש ונעשה כזה מדולדל ומדוכא. בכל מקרה, כזאת הרגשה הן עושות — מילים מהסוג הזה."
    אריקה חייכה כאילו עשיתי משהו טוב־יותר־מטוב. חיכיתי שתגיד לי מה זה היה, אבל היא רק נתנה לי את המחברת הזאת. "אז אולי תנסי לעשות את הרשימה?"
    "לא ראיתי מחברת כזאת מאז שלמדתי בבית ספר. אני מזהירה אותך כבר עכשיו: אני אקבל ציונים מחורבנים."
    "אני לא אתן לך ציונים," היא צחקה. "אני אפילו לא אסתכל על מה שתכתבי, אלא אם כן תרצי שאסתכל."
    עשיתי את פרצוף ה"לא משנה" הכי מוצלח שלי, אבל הידיים שלי לא הפסיקו למשש את המחברת, ללטף את הדפים המחוספסים מנייר ממוחזר, כי עבר הרבה זמן מאז שמישהו נתן משהו לידיים האלה או לי, וסוף התקופה הזאת עשה לי הרגשה טובה. "אז בשביל מה זה טוב?"
    "זה טוב בשבילך."
    "לכתוב את הדברים הטובים בחיים שלי?"
    "בדיוק."
    "אבל מה אם... אני לא אצליח לחשוב על שום דבר?"
    אם אף פעם לא ראיתם חיוך עצוב, הייתם צריכים לראות את החיוך שלה באותו רגע. "את תצליחי."
    "נו טוב. לפחות יהיה לי משהו לעשות."
    דחפתי את המחברת לחגורה ויצאתי מהחדר. היא היטלטלה כנגד המכנסיים, והדרך היחידה למנוע ממנה לגלוש במורד הרגל השמאלית שלי היתה ללכת מוזר, אבל לא היה אכפת לי, כי בכל פעם שכופפתי את הרגל נזכרתי בָּך.
    בארוחת הערב שוב ישבתי לבד אבל לא היה אכפת לי. בפעם הראשונה מאז שהגעתי הנה, לפני שלושה שבועות, הרעד בידיים שלי פסק. הצלחתי אפילו לדחוף לפה כמה כפות מהדבר החום הזה שמתיימר להיות עוף בקארי. הרעש שעשו הבנות האחרות כששוחחו ואכלו וצחקו היה רם כמו תמיד, אבל הוא לא קרע לי חורים בלב. כשהייתי שוב נעולה בתא שלי, לא הפריע לי השקט וגם לא המקום הריק על הדלת שבו אמורה להיות הידית. זכרתי את הריסים שלך. הם היו שחורים ועבים מהרגע שנולדת, שוברת לבבות, אמרו האחיות. זכרתי איך מלמלת מתוך שינה, כאילו את כבר חולמת את החלומות הכי טובים. אם החלום היה טוב במיוחד, ניפחת בועת רוק. זכרתי איך כיווצת ומתחת את הבהונות כשהחלפתי לך חיתול. הכי טוב היה הריח המענג להפליא של ראשך. להצמיד את האף לשיער הפלומתי ולשאוף שאיפה עמוקה היה טוב יותר מכל משקה או סם או מכשיר טלפון חדש או כל דבר אחר שאנשים קונים כדי להרגיש טוב. שאפתי את הריח ישר לתוך הלב. זה יהיה נפלא ליצור את דמותך על הנייר, נפלא כמעט כמו מה שכבר עשיתי, כלומר ליצור אותך במציאות.
    מי יודע? אולי, למרות הכול, הרשימה הזאת תמצא את דרכה אל ה"אַת" שאני מדמיינת לעצמי גדלה אצל איזו אמא אחרת, אי־שם הרחק מכאן. אני מקווה שהרשימה הזאת, יהיה מה שיהיה בה בסופו של דבר, תראה לָך שכל הסיפורים הרעים או הכלום המוחלט שאולי תשמעי עלי ועל הצורה שבה התחילו החיים שלך הם לא הסיפורים היחידים. אולי תחשבי שאני מפגרת מפני שאני מקווה שזה יקרה, לְאור, או בעצם לחושך, כל מה שקרה. אבל את יודעת מה? לדעתי זה טוב. לדעתי זה דבר טוב למצוא תקווה במקום שכל אדם אחר היה מסכים שאין בו שום תקווה.
    • קלייר פישר
    • קלייר פישר
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות