יומן חורף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
יומן חורף
מכר
מאות
עותקים
יומן חורף
מכר
מאות
עותקים

יומן חורף

3.8 כוכבים (8 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 196 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 16 דק'

פול אוסטר

פול בנג'מין אוסטר (באנגלית: Paul Benjamin Auster; נולד ב-3 בפברואר 1947 בניו ג'רזי, נפטר ב-30 לאפריל 2024) הוא סופר יהודי אמריקאי. אוסטר נחשב לאחד הסופרים החשובים בעולם וספריו הם רבי־מכר עולמיים. היה נשוי לסופרת סירי הוסטוודט.

למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה. במשך שנים אחדות התגורר בפריז, וגם עבד זמן מה כמלח על סיפון מכלית נפט.
הוא קנה את שמו ביצירה "הטרילוגיה הניו־יורקית" השייכת לז'אנר הפוסט־מודרניסטי, שביסס על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל, וכן ברומן "בארץ הדברים האחרונים". כמו כן פרסם קובץ שירים "היעלמויות", ספר זכרונות אוטוביוגרפי בשם "המצאת הבדידות" וקובץ מסות "אמנות הרעב".
מקור: ויקיפדיה

תקציר

בשנתו ה-65 חוזר פול אוסטר אל צורת המֶמוּאר שבה התחיל את דרכו כפרואזיקון, המצאת הבדידות (תרגם משה רון, הספריה החדשה).

בסגנונו האלגנטי המוכר ובגילוי לב חושפני הוא מספר - בגוף שני - על ההתמודדות עם פגעי הזמן, על ההבנה ועל ההשלמה שבאות עם ההתבגרות.

הוא חוזר אל ילדותו, אל הוריו, אל שנות בחרותו, אל המעלות והמורדות בחייו האישיים והספרותיים, לרבות נישואיו הראשונים והשניים, מקצת חייו כסופר נודע ומסעותיו בעולם.

זהו סיפור אישי מאוד - משברים ושמחות, כאב ואושר - ועם זאת מזמין את הקורא למצוא בו גם את עצמו.

פול אוסטר נולד ב-1947 בניוארק, ניו-ג'רסי, למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה ואחר-כך התגורר שנים אחדות בפריס וגם עבד זמן מה כמלח על סיפון מכלית נפט.

אוסטר נחשב לאחד הסופרים החיים החשובים בעולם וספריו הם רבי-מכר עולמיים. הוא קנה את שמו ביצירה "הטרילוגיה הניו-יורקית"  שביסס על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל, וכן ברומן "בארץ הדברים האחרונים". כמו כן פרסם קובץ שירים "היעלמויות", ספר זכרונות אוטוביוגרפי בשם "המצאת הבדידות" וקובץ מסות "אמנות הרעב".

פרק ראשון

נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו, ואז, אחד־ אחד, הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר.

 

כפות רגליך היחפות על הרצפה כשאתה יורד מהמיטה וניגש אל החלון. אתה בן שש. בחוץ יורד שלג וענפי העצים בחצר האחורית מלבינים.

 

דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

 

אתה בן עשר, ואוויר אמצע הקיץ חם, חום מדכא, לח ולא נעים כל כך עד שאפילו כשאתה יושב בצל העצים שבחצר האחורית מתכסה מצחך בזיעה.

 

עובדה שאין עליה עוררין היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תיעשה בן שישים וארבע, ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע עצמך מלחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך. זו דוגמה אחת לכל שלל הדברים שלא היו יכולים לקרות אך למעשה אכן קרו.

 

הרוח בפניך בעת סופת השלג של השבוע שעבר. מדקרת הקור הנוראה, ואתה שם בחוץ ברחובות השוממים תוהה מדוע השתגעת לצאת מהבית ברוח זלעפות כזאת, ובכל זאת, אפילו בשעה שהתאמצת שלא ליפול, היתה ההתרוננות מן הרוח ההיא, ההנאה לראות את הרחובות המוכרים נהפכים לכתם של שלג לבן מתערבל.

 

הנאות גופניות וכאבים גופניים. בראש וראשונה הנאות מיניות, אבל גם הנאות ממזון וממשקה, משכיבה בעירום באמבט חם, מגירוד של עקצוץ, מעיטוש ונפיחה, משכיבה עוד שעה במיטה, מהסבת פניך אל השמש באחר צהריים נוח בשלהי האביב או בראשית הקיץ ומתחושת החמימות היורדת על עורך. מקרים רבים מספור, שום יום שלא היה בו איזה רגע או אילו רגעים של הנאה גופנית, אלא שכאבים הם בלי ספק מתמידים יותר וקשה יותר לשלוט בהם, וקורה שכמעט כל איבר בגופך נידון להיפגע. העיניים והאוזניים, הראש והצוואר, הכתפיים והגב, הידיים והרגליים, הגרון והקיבה, הקרסוליים וכפות הרגליים, שלא לדבר על הפורונקל הענקי שצץ יום אחד על הלחי השמאלית של עכוזך, שבפי הרופא היה "שְׂאֵת", שלך נשמע כאיזה חולי מימי הביניים, ולא נתן לך לשבת בכיסא שבוע ימים.

 

קרבתו של גופך הקטן אל האדמה, הגוף שהיה שייך לך כשהיית בן שלוש או ארבע, כלומר קוצר המרחק בין כפות רגליך לראשך, ואיך הדברים ששוב אינך משגיח בהם היו לך לפנים נוכחות ועיסוק תמידי: העולם הקטן של נמלים זוחלות ומעות שהלכו לאיבוד, של זרדים שנשרו ומכסי בקבוקים פגומים, של שן־הארי ותלתן. אבל בייחוד הנמלים אותן אתה מיטיב לזכור יותר מכול. המוני נמלים נכנסות ויוצאות מתליהן הגרגיריים.

 

אתה בן חמש, שפוף על תל נמלים בחצר האחורית, מעיין בתשומת לב בבואן ובלכתן של ידידותיך הקטנטנות בעלות שש הרגליים. בחשאי, לא נראה ולא נשמע, מתגנב שכנך בן השלוש אל מאחוריך ומכה אותך על ראשך במגרפה צעצוע. השיניים מנקבות את קרקפתך, דם זב לתוך שערך ויורד אל עורפך, ואתה רץ צווח לתוך הבית, ושם סבתך מטפלת בפצעיך.

 

מילים שאמרה סבתך לאמך: "אביך היה איש נפלא כל כך - אילו רק היה שונה."

 

הבוקר, מקיץ באפלולית של עוד שחר ינוארי, כשאור אפרפר, מרוכך, מסתנן לתוך חדר השינה, ופניה של רעייתך מוסבים אל פניך, עיניה עצומות, השמיכה משוכה לה ממש עד צווארה, ראשה הוא איברה היחיד הנראה לעין, ואתה מתפעל מיופייה, ממראהּ הצעיר, אפילו עכשיו, שלושים שנה אחרי שישנת אתה לראשונה, אחרי שלושים שנות חיים יחד, תחת קורת גג אחת, חולקים במיטה אחת...

פול אוסטר

פול בנג'מין אוסטר (באנגלית: Paul Benjamin Auster; נולד ב-3 בפברואר 1947 בניו ג'רזי, נפטר ב-30 לאפריל 2024) הוא סופר יהודי אמריקאי. אוסטר נחשב לאחד הסופרים החשובים בעולם וספריו הם רבי־מכר עולמיים. היה נשוי לסופרת סירי הוסטוודט.

למד ספרות אנגלית וספרות משווה באוניברסיטת קולומביה. במשך שנים אחדות התגורר בפריז, וגם עבד זמן מה כמלח על סיפון מכלית נפט.
הוא קנה את שמו ביצירה "הטרילוגיה הניו־יורקית" השייכת לז'אנר הפוסט־מודרניסטי, שביסס על דמותה השנויה במחלוקת של הצלמת סופי קאל, וכן ברומן "בארץ הדברים האחרונים". כמו כן פרסם קובץ שירים "היעלמויות", ספר זכרונות אוטוביוגרפי בשם "המצאת הבדידות" וקובץ מסות "אמנות הרעב".
מקור: ויקיפדיה

סקירות וביקורות

אתה היית שם 'יומן חורף' של פול אוסטר מצטיין בכנות גדולה של גבר הולך ומזדקן בגיל 65 התיישב פול אוסטר לכתוב את זיכרונותיו באופן לא רציף ולא שיטתי במכוון, ובדרך מקורית מאוד לעיתים. הוא מונה, למשל, את כל הבתים שגר בהם, 21 במס ספר, מינקותו כילד יהודי בניו-ג'רזי ועד ביתו הנוכחי בברוקלין, ומתאר מעט ממה שהתרחש בתקופת מגוריו בכל אחד מהם. 'יומן חורף' משלים למעשה את הממואר המוקדם של אוסטר, 'המצאת ‭ ,'הבדידות‬ ספרו המשמעותי ביותר, אם כי לאו דווקא המהנה ביותר, מתוך אלה המוכרים לי. וכמו כל חיים שמסופרים ביושר, בענווה, בבהירות וביכולת ניתוח משמעותית - התוצאה מעניינת מאוד.

ישנו עונג מיוחד בהפיכת החיים לטקסט - תהליך שמגדיר ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות - והוא נובע מכך שהחיים שהפכו לטקסט כבר אינם כואבים כמו החיים שנחיו, ולעומת זאת הם עדיין מעניינים. הקורא, מצידו, חש במתיקות מיוחדת כשהוא קורא ממרחק בטוח על חייו וייסוריו של אדם אמיתי שאינו הוא. ועל התנאים הבסיסיים הללו לכתיבה ביוגרפית מוצלחת יש להוסיף את כישרונו של אוסטר לכתוב כתיבה מרוחקת מעט ולא רגשנית, ועם זאת חמה.

לאחרונה פורסמה חליפת מכתבים בין אוסס טר ובין ‭ .'ג‬מ. קוטזי, הסופר הדרום-אפריקאי זוכה הנובל - ואכן, יש יסוד קוטזיאני בנימה ש'יומן חורף' כתוב בה, נימה שמזכירה את הטון המאופק, היבש, המרוחק במתכוון עד כדי התאכזרות עצמית, של קוטזי ביצירתו האוטוביוגרפית ‭ סנע'(‬‭,'רות‬ '‭.)'עלומים‬ ולמרות הדמיון, אוסטר, כאמור, חם יותר.

לא מזמן פירסמתי כאן ביקורת אוהדת על 'יומן של ‭ ,'גוף‬ רומן של הסופר הצרפתי דניאל פנק, שבחר לספר את קורותיו של אדם מפרס ספקטיבה של גופו. מעניין לראות שאוסטר נוטה לאותה פרספקטיבה כשהוא כותב פרקים מחייו. כך, למשל, הוא מתבונן בצלקות שעל גופו ונזכר בנסיבות היווצרותן, או הולך ומונה, באופן קטלוגי, את פעילויות גופו השונות לאורך השנים: "גופך בחדרים קטנים ובחדרים גדולים, גופך עולה ויורד במדרגות, גופך שוחה בברכות, באגמים, בנהרות ובאוקיינוסים, גופך משתרך בשדות בוציים ‭ (...)‬ נכנס לאמבס מים חמים, יושב על אסלות, מחכה בנמלי תעופה ובתחנות רכבת" וכן הלאה לא מעט. "אתה שותה יותר מדי ומעשן יותר מדי‭,"‬ הוא כותב במקום אחר, "איבדת שיניים ולא טרחת להתקין לך אחרות במקומן, הדיאטה שלך לא תואמת את צווי חוכמת התזונה העכשווית, אבל אם אתה נמנע מלאכול את רוב מיני הירקות, הרי זה פשוט מפני שאתה לא אוהב אותם‭."‬

יש נחמה מסוימת בהתמקדות הזו בגוף, שאוסטר ופנק מבטאים בדרכים דומות. בעוד הסביבה שבה אנחנו חיים משתנה בקצב מואץ, המכשירים שאנחנו משתמשים בהם מזדקנים במהירות שיא ומתחלפים תדיר בחדשים - הגוף שאיתו נולדנו נותר עימנו לאורך כל שנות המסע הקיומי שלנו, גם אם הוא משתנה. בהסבת המבט לגוף, ואפילו בהתבוננות בהזדקנותו, יש לפיכך הפחתה של חרדה. ההתמקדות בגוף גם מעוררת תחושה דמוקרטית עמוקה: כולם שווים בפני הגוף, ולכולם רק גוף אחד שחי ומת, גם לעשיר והחזק ביותר, גם לפול אוסטר.

עוד בממואר: תאונת דרכים בברוקלין שאוסטר מרגיש אחראי חלקית לה, ומאז התנזר מנהיגה. סיפור מותם של אמו ואביו של הסופר, כולל תיאור התקף הפניקה שלקה בו לאחר מותה של האם. תיאור מגוריו בצרפת וחוות דעתו על האופי הצרפתי. יחסיו עם נשים, בכללן זונות פריזאיות. אהבתו הגדולה לאשתו מזה 30 שנה, הסופרת סירי הוסטוודט.

מה שמרענן כאן במיוחד היא הכנות. דוגמה בולטת, שמייצגת את כוחו של הספר הקטן הזה, היא זיכרונו של אוסטר מלווייתו של קנדי, שאליה נסע בגיל 16 עם שניים מחבריו: "אבל מה שמצאתם באותו אחר הצהריים היה קהל של טיס פשים פעורי עיניים ומתוחי צוואר, אנשים יושבים בעצים ומצלמות בידיהם, אנשים ההודפים אנשים אחרים מדרכם כדי שיוכלו לראות טוב יותר, ויותר מכל זה הזכיר לכם את האווירה בעת תלייה פומבית, הריגוש שעדים לו כשמוציאים מישהו להורג. אתה היית שם, ראית את הדברים האלה במו עיניך, ואף על פי כן, בכל השנים שעברו מאז, לא שמעת אפילו פעם אחת מישהו מדבר על מה שקרה באמת‭ ." ‬

עוד 3 ספרי זיכרונות של סופרים:
נערות > ‭ .'ג‬מ. קוטזי
לחיות כדי לספר > גבריאל גרסיה מרקס
מחברות המלחמה > מרגרט דיראס

בתמונה: פול אוסטר, 1982
אריק גלסנר 7 לילות 09/08/2013 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: אברהם יבין
  • הוצאה: עם עובד
  • תאריך הוצאה: 2013
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 196 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 3 שעות ו 16 דק'

סקירות וביקורות

אתה היית שם 'יומן חורף' של פול אוסטר מצטיין בכנות גדולה של גבר הולך ומזדקן בגיל 65 התיישב פול אוסטר לכתוב את זיכרונותיו באופן לא רציף ולא שיטתי במכוון, ובדרך מקורית מאוד לעיתים. הוא מונה, למשל, את כל הבתים שגר בהם, 21 במס ספר, מינקותו כילד יהודי בניו-ג'רזי ועד ביתו הנוכחי בברוקלין, ומתאר מעט ממה שהתרחש בתקופת מגוריו בכל אחד מהם. 'יומן חורף' משלים למעשה את הממואר המוקדם של אוסטר, 'המצאת ‭ ,'הבדידות‬ ספרו המשמעותי ביותר, אם כי לאו דווקא המהנה ביותר, מתוך אלה המוכרים לי. וכמו כל חיים שמסופרים ביושר, בענווה, בבהירות וביכולת ניתוח משמעותית - התוצאה מעניינת מאוד.

ישנו עונג מיוחד בהפיכת החיים לטקסט - תהליך שמגדיר ביוגרפיות ואוטוביוגרפיות - והוא נובע מכך שהחיים שהפכו לטקסט כבר אינם כואבים כמו החיים שנחיו, ולעומת זאת הם עדיין מעניינים. הקורא, מצידו, חש במתיקות מיוחדת כשהוא קורא ממרחק בטוח על חייו וייסוריו של אדם אמיתי שאינו הוא. ועל התנאים הבסיסיים הללו לכתיבה ביוגרפית מוצלחת יש להוסיף את כישרונו של אוסטר לכתוב כתיבה מרוחקת מעט ולא רגשנית, ועם זאת חמה.

לאחרונה פורסמה חליפת מכתבים בין אוסס טר ובין ‭ .'ג‬מ. קוטזי, הסופר הדרום-אפריקאי זוכה הנובל - ואכן, יש יסוד קוטזיאני בנימה ש'יומן חורף' כתוב בה, נימה שמזכירה את הטון המאופק, היבש, המרוחק במתכוון עד כדי התאכזרות עצמית, של קוטזי ביצירתו האוטוביוגרפית ‭ סנע'(‬‭,'רות‬ '‭.)'עלומים‬ ולמרות הדמיון, אוסטר, כאמור, חם יותר.

לא מזמן פירסמתי כאן ביקורת אוהדת על 'יומן של ‭ ,'גוף‬ רומן של הסופר הצרפתי דניאל פנק, שבחר לספר את קורותיו של אדם מפרס ספקטיבה של גופו. מעניין לראות שאוסטר נוטה לאותה פרספקטיבה כשהוא כותב פרקים מחייו. כך, למשל, הוא מתבונן בצלקות שעל גופו ונזכר בנסיבות היווצרותן, או הולך ומונה, באופן קטלוגי, את פעילויות גופו השונות לאורך השנים: "גופך בחדרים קטנים ובחדרים גדולים, גופך עולה ויורד במדרגות, גופך שוחה בברכות, באגמים, בנהרות ובאוקיינוסים, גופך משתרך בשדות בוציים ‭ (...)‬ נכנס לאמבס מים חמים, יושב על אסלות, מחכה בנמלי תעופה ובתחנות רכבת" וכן הלאה לא מעט. "אתה שותה יותר מדי ומעשן יותר מדי‭,"‬ הוא כותב במקום אחר, "איבדת שיניים ולא טרחת להתקין לך אחרות במקומן, הדיאטה שלך לא תואמת את צווי חוכמת התזונה העכשווית, אבל אם אתה נמנע מלאכול את רוב מיני הירקות, הרי זה פשוט מפני שאתה לא אוהב אותם‭."‬

יש נחמה מסוימת בהתמקדות הזו בגוף, שאוסטר ופנק מבטאים בדרכים דומות. בעוד הסביבה שבה אנחנו חיים משתנה בקצב מואץ, המכשירים שאנחנו משתמשים בהם מזדקנים במהירות שיא ומתחלפים תדיר בחדשים - הגוף שאיתו נולדנו נותר עימנו לאורך כל שנות המסע הקיומי שלנו, גם אם הוא משתנה. בהסבת המבט לגוף, ואפילו בהתבוננות בהזדקנותו, יש לפיכך הפחתה של חרדה. ההתמקדות בגוף גם מעוררת תחושה דמוקרטית עמוקה: כולם שווים בפני הגוף, ולכולם רק גוף אחד שחי ומת, גם לעשיר והחזק ביותר, גם לפול אוסטר.

עוד בממואר: תאונת דרכים בברוקלין שאוסטר מרגיש אחראי חלקית לה, ומאז התנזר מנהיגה. סיפור מותם של אמו ואביו של הסופר, כולל תיאור התקף הפניקה שלקה בו לאחר מותה של האם. תיאור מגוריו בצרפת וחוות דעתו על האופי הצרפתי. יחסיו עם נשים, בכללן זונות פריזאיות. אהבתו הגדולה לאשתו מזה 30 שנה, הסופרת סירי הוסטוודט.

מה שמרענן כאן במיוחד היא הכנות. דוגמה בולטת, שמייצגת את כוחו של הספר הקטן הזה, היא זיכרונו של אוסטר מלווייתו של קנדי, שאליה נסע בגיל 16 עם שניים מחבריו: "אבל מה שמצאתם באותו אחר הצהריים היה קהל של טיס פשים פעורי עיניים ומתוחי צוואר, אנשים יושבים בעצים ומצלמות בידיהם, אנשים ההודפים אנשים אחרים מדרכם כדי שיוכלו לראות טוב יותר, ויותר מכל זה הזכיר לכם את האווירה בעת תלייה פומבית, הריגוש שעדים לו כשמוציאים מישהו להורג. אתה היית שם, ראית את הדברים האלה במו עיניך, ואף על פי כן, בכל השנים שעברו מאז, לא שמעת אפילו פעם אחת מישהו מדבר על מה שקרה באמת‭ ." ‬

עוד 3 ספרי זיכרונות של סופרים:
נערות > ‭ .'ג‬מ. קוטזי
לחיות כדי לספר > גבריאל גרסיה מרקס
מחברות המלחמה > מרגרט דיראס

בתמונה: פול אוסטר, 1982
אריק גלסנר 7 לילות 09/08/2013 לקריאת הסקירה המלאה >
יומן חורף פול אוסטר

נדמה לך שזה לא יקרה לך לעולם, שאתה האדם היחיד בעולם שאף אחד מן הדברים האלה לא יקרה לו, ואז, אחד־ אחד, הם מתחילים לקרות לך, כשם שהם קורים לכל אדם אחר.

 

כפות רגליך היחפות על הרצפה כשאתה יורד מהמיטה וניגש אל החלון. אתה בן שש. בחוץ יורד שלג וענפי העצים בחצר האחורית מלבינים.

 

דבר עכשיו לפני שתאחר את המועד, ואחר כך קווה שתוכל להמשיך לדבר עד שלא יהיה עוד דבר לאומרו. הלוא הזמן אוזל. אולי מוטב לזנוח לפי שעה את סיפוריך ולנסות לבחון איך היה לחיות בתוך הגוף הזה מהיום הראשון הזכור לך עד היום הזה. קטלוג של נתונים תחושתיים. מה שאולי אפשר לכנות "פנומנולוגיה של נשימה".

 

אתה בן עשר, ואוויר אמצע הקיץ חם, חום מדכא, לח ולא נעים כל כך עד שאפילו כשאתה יושב בצל העצים שבחצר האחורית מתכסה מצחך בזיעה.

 

עובדה שאין עליה עוררין היא שאתה שוב לא צעיר. בעוד חודש ימים בדיוק תיעשה בן שישים וארבע, ואף על פי שאין זו זקנה ממש, לא מה שייחשב כזקנה מופלגת, אינך יכול למנוע עצמך מלחשוב על כל האחרים שלא הצליחו להאריך לחיות כמוך. זו דוגמה אחת לכל שלל הדברים שלא היו יכולים לקרות אך למעשה אכן קרו.

 

הרוח בפניך בעת סופת השלג של השבוע שעבר. מדקרת הקור הנוראה, ואתה שם בחוץ ברחובות השוממים תוהה מדוע השתגעת לצאת מהבית ברוח זלעפות כזאת, ובכל זאת, אפילו בשעה שהתאמצת שלא ליפול, היתה ההתרוננות מן הרוח ההיא, ההנאה לראות את הרחובות המוכרים נהפכים לכתם של שלג לבן מתערבל.

 

הנאות גופניות וכאבים גופניים. בראש וראשונה הנאות מיניות, אבל גם הנאות ממזון וממשקה, משכיבה בעירום באמבט חם, מגירוד של עקצוץ, מעיטוש ונפיחה, משכיבה עוד שעה במיטה, מהסבת פניך אל השמש באחר צהריים נוח בשלהי האביב או בראשית הקיץ ומתחושת החמימות היורדת על עורך. מקרים רבים מספור, שום יום שלא היה בו איזה רגע או אילו רגעים של הנאה גופנית, אלא שכאבים הם בלי ספק מתמידים יותר וקשה יותר לשלוט בהם, וקורה שכמעט כל איבר בגופך נידון להיפגע. העיניים והאוזניים, הראש והצוואר, הכתפיים והגב, הידיים והרגליים, הגרון והקיבה, הקרסוליים וכפות הרגליים, שלא לדבר על הפורונקל הענקי שצץ יום אחד על הלחי השמאלית של עכוזך, שבפי הרופא היה "שְׂאֵת", שלך נשמע כאיזה חולי מימי הביניים, ולא נתן לך לשבת בכיסא שבוע ימים.

 

קרבתו של גופך הקטן אל האדמה, הגוף שהיה שייך לך כשהיית בן שלוש או ארבע, כלומר קוצר המרחק בין כפות רגליך לראשך, ואיך הדברים ששוב אינך משגיח בהם היו לך לפנים נוכחות ועיסוק תמידי: העולם הקטן של נמלים זוחלות ומעות שהלכו לאיבוד, של זרדים שנשרו ומכסי בקבוקים פגומים, של שן־הארי ותלתן. אבל בייחוד הנמלים אותן אתה מיטיב לזכור יותר מכול. המוני נמלים נכנסות ויוצאות מתליהן הגרגיריים.

 

אתה בן חמש, שפוף על תל נמלים בחצר האחורית, מעיין בתשומת לב בבואן ובלכתן של ידידותיך הקטנטנות בעלות שש הרגליים. בחשאי, לא נראה ולא נשמע, מתגנב שכנך בן השלוש אל מאחוריך ומכה אותך על ראשך במגרפה צעצוע. השיניים מנקבות את קרקפתך, דם זב לתוך שערך ויורד אל עורפך, ואתה רץ צווח לתוך הבית, ושם סבתך מטפלת בפצעיך.

 

מילים שאמרה סבתך לאמך: "אביך היה איש נפלא כל כך - אילו רק היה שונה."

 

הבוקר, מקיץ באפלולית של עוד שחר ינוארי, כשאור אפרפר, מרוכך, מסתנן לתוך חדר השינה, ופניה של רעייתך מוסבים אל פניך, עיניה עצומות, השמיכה משוכה לה ממש עד צווארה, ראשה הוא איברה היחיד הנראה לעין, ואתה מתפעל מיופייה, ממראהּ הצעיר, אפילו עכשיו, שלושים שנה אחרי שישנת אתה לראשונה, אחרי שלושים שנות חיים יחד, תחת קורת גג אחת, חולקים במיטה אחת...