הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חמישים גוונים של אפור
    ספר מוגן
     
  • חמישים גוונים של אפור
    א ל ג'יימס | תרגום: ורד ארביב
    ידיעות ספרים | 2012 | רומן ארוטי | 571 עמ' מודפסים

    אנסטסיה סטיל, סטודנטית לספרות, יוצאת לראיין את היזם הצעיר והמצליח כריסטיאן גריי. במשרד רחב הידיים שבקומה העשרים היא פוגשת גבר מבריק ויפה תואר שגורם לה, פשוטו כמשמעו, לאבד את שיווי המשקל. היא מופתעת מהעוצמה שבה היא נמשכת אליו, ומופתעת עוד יותר לגלות שלמרות חוסר ניסיונה – גם הוא רוצה בה. ואז הוא מסביר לה מהם התנאים שלו, והיא מגלה מה זה להיות מופתעת באמת.
    הטעם המיני הייחודי של כריסטיאן גריי מעורר באנסטסיה רגשות מעורבים, ועל ספו של מימוש הקשר ביניהם היא חשה מידות שוות של משיכה ופחד. שכן למרות סממני ההצלחה הרבים – עסקים בינלאומיים משגשגים, עושר רב ומשפחה אוהבת – כריסטיאן גריי הוא גבר רדוף שדים הנשלט בידי הצורך לשלוט. כשבסופו של דבר היא עושה את הצעד המוביל את שניהם לרומן לוהט ונטול מעצורים, אנסטסיה מגלה את הסודות של גריי – וגם צוללת אל תוך מעמקי התשוקות האפלות שלה עצמה.
    טרילוגיית חמישים גוונים היא סדרת ספרים סקסית, ממכרת ופורצת גבולות, ששברה את כל השיאים המוכרים בתחום ההוצאה לאור והיתה לתופעה ספרותית וחברתית מרתקת. היא תישאר עם הקוראים עד קצה הלילה ועד בכלל. היא מיועדת לקוראים בוגרים בלבד.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win10
    מכר אלפי עותקים
  • 24  44 
    הוספה למועדפים שלי


  • אני עומדת מול הראי בפרצוף מתוסכל. אוף, שיֵלך לעזאזל השיער שלי - הוא פשוט לא עושה מה שאומרים לו. ושתלך לעזאזל קתרין קאוואנָה שהחליטה להיות חולה ותקעה אותי עם הצרה הזאת. אני אמורה להתכונן לבחינות סיום התואר, ובמקום זה אני עומדת כאן ומנסה להשתלט על השיער שלי עם מברשת. אסור לי לישון עם שיער רטוב. אסור לי לישון עם שיער רטוב. אני מדקלמת את המנטרה הזאת כמה פעמים, ואז שוב מנסה להכניע את השיער עם המברשת. לבסוף אני מגלגלת את העיניים ברוגז ובתסכול ומסתכלת על הבחורה החיוורת, עם השיער החום־בהיר והעיניים הכחולות הגדולות מדי יחסית לפנים שלה, והיא מסתכלת עלי בחזרה, ואני מתייאשת. האפשרות היחידה היא לקשור את השיער בגומייה ולקוות שהתוצאה תהיה חצי־נסבלת.
    קייט היא השותפה שלי לדירה, שבדיוק היום החליטה לתפוס שפעת, ולכן היא לא מסוגלת לראיין לעיתון הסטודנטים איזה תעשיין מגה־טייקון שאף פעם לא שמעתי עליו. אז ככה יצא שאני נודבתי למשימה. אני צריכה לחרוש לבחינות, ויש לי עוד עבודה אחת להגיש, והייתי גם אמורה לעבוד היום אחרי הצהריים, אבל לא - אני חייבת לנהוג 265 קילומטרים עד למרכז סיאטל ולפגוש את המנכ"ל המסתורי של גרֵיי אחזקות בע"מ. הוא יזם מדהים וגם תורם חשוב לאוניברסיטה שלנו, ולכן הזמן שלו נורא יקר - הרבה יותר יקר מהזמן שלי - אבל הוא הסכים לתת לקייט ריאיון. זה הישג אדיר, היא מסבירה לי. שתלך לעזאזל, היא והתחביבים שלה.
    קייט מתכרבלת על הספה בחדר המגורים.
    "אנה, ממש סליחה. לקח לי תשעה חודשים להשיג את הריאיון הזה. ייקח לי לפחות עוד חצי שנה לקבוע תאריך חדש לפגישה, ועד אז שתינו כבר נהיה אחרי סיום התואר. בתור העורכת, אני לא יכולה לפספס דבר כזה. אני נורא מבקשת," קייט מתחננת בקול צרוד של גרון כואב. איך היא עושה את זה? אפילו כשהיא חולה היא נראית קטנטונת ונהדרת, השיער הבלונדי־אדמדם שלה מונח במקומו ועיניה הירוקות זוהרות, אפילו עכשיו כשהן אדומות וזולגות. אני מחליטה להתעלם מדקירת החמלה שאני מרגישה פתאום בעל־כורחי.
    "ברור שאלך במקומך, קייט. תלכי למיטה. את רוצה כדור אַדוִויל? טַיילֵנוֹל?"
    "אַדוִויל, בבקשה. הנה השאלות. והמקליט הדיגיטלי שלי. להקלטה, פשוט תלחצי על הכפתור הזה. ותרשמי לעצמך הערות. אני כבר אתמלל את זה אחר כך."
    "אני לא יודעת עליו כלום," אני ממלמלת, ולא מצליחה להרגיע את הפאניקה הגוברת.
    "את יכולה להסתמך על השאלות שהכנתי. אבל כדאי שתצאי כבר. זאת נסיעה ארוכה. אני לא רוצה שתאחרי."
    "אוקיי, אני יוצאת לדרך. תחזרי למיטה. הכנתי לך מרק שתוכלי לחמם לך אחר כך." אני מביטה בה בחיבה. רק בשבילך, קייט, אני מוכנה לעשות דברים כאלה.
    "אני אחמם לי. בהצלחה. ותודה, אנה - כרגיל, את פשוט מצילה את חיי."
    אני אוספת את תיק הגב, שולחת אליה חיוך מעוקם ויוצאת והולכת למכונית. יוֹאוּ, אני פשוט לא מאמינה שנתתי לקייט לשכנע אותי לעשות את זה. אבל קייט הזאת, היא הרי מסוגלת לשכנע כל אחד לעשות כל דבר. היא הולכת להיות עיתונאית יוצאת מגדר הרגיל, אבל ממש. היא רהוטה, חזקה, משכנעת, וכחנית, יפהפייה - והיא החברה הכי־הכי שלי.

    אין הרבה תנועה ביציאה מוונקובר, וושינגטון, אל הכביש המהיר מספר 5. עדיין מוקדם בבוקר, ואני צריכה להיות בסיאטל רק בשתיים בצהריים. מזל שקייט השאילה לי את המרצדס סי־אֵל־קֵיי הספורטיבית שלה. אני לא בטוחה שווֹנדָה, החיפושית הישנה שלי, היתה מצליחה לעשות את הדרך הזאת ועוד להגיע בזמן. יוֹאוּ, איזה כיף לנהוג במרצדס הזאת, הקילומטרים עפים להם ואני לוחצת על הדוושה עד הסוף.
    היעד שלי הוא בניין המטֶה של התאגיד הבינלאומי של מר גריי. בניין משרדים ענק ועגול בן עשרים קומות, פנטזיה של אדריכלות שימושית, בנוי כולו פלדה וזכוכית. מעל לדלתות הקדמיות, העשויות זכוכית, כתוב בדיסקרטיות, בית גריי, באותיות פלדה אפורות, ממש כשמו של בעל הבניין שהן מייצגות: גריי, אפור. אני מגיעה ברבע לשתיים. בתחושת הקלה עצומה על שלא איחרתי, אני נכנסת ללובי הענקי - והמפחיד, יש להודות - הבנוי כולו זכוכית, פלדה ואבן לבנה.
    מאחורי שולחן מרשים, גם הוא עשוי אבן לבנה, מחייכת אלי בנועם בלונדינית צעירה, מטופחת מאוד ומושכת מאוד. הז'קט האפור־כהה והחולצה הלבנה שלה הם הלבוש הכי מדויק שראיתי בחיים. היא נראית פשוט מושלמת.
    "אני לפגישה עם מר גריי. אנסטסיה סטיל, בשם קתרין קאוואנה."
    "סלחי לי רגע, מיס סטיל." היא זוקפת גבות בתמיהה, ואני עומדת לפניה נבוכה. אני מתחילה להרגיש שאולי היה עדיף לי לקחת מקייט את אחד הבלייזרים המחויטים שלה, במקום לבוא עם הז'קט הכחול שלי. לא שלא השתדלתי, דווקא כן, לבשתי את החצאית היחידה שיש לי, את מגפי הברך החומים והנוחים, וסוודר כחול. אצלי זה נחשב להיות לבושה ממש טוב. אני דוחפת אל מאחורי האוזן את אחת מקווצות השיער שברחו לי ומעמידה פנים שהבלונדינית לא מפחידה אותי בכלל.
    "למיס קאוואנה נקבעה פגישה. בבקשה תחתמי כאן, מיס סטיל. המעלית האחרונה מימין, תלחצי על הכפתור לקומה העשרים." אני חותמת והיא מחייכת אלי בחביבות, משועשעת ללא ספק.
    היא מגישה לי תגית ביטחון שהמילה "מבקר" מודפסת עליה באותיות מאוד־מאוד בולטות. אני לא מצליחה להתאפק ומגחכת לעצמי. הרי ברור שאני רק מבקרת כאן. אני ממש לא שייכת למקום הזה. כרגיל, כרגיל, אני נאנחת ביני לבין עצמי. אני מודה לה, ובדרך אל שורת המעליות אני חולפת על פני שני מאבטחים בחליפות שחורות, גזורות היטב. גם הם לבושים טוב יותר ממני.
    המעלית מעיפה אותי במהירות מטורפת אל הקומה העשרים. הדלתות מחליקות ונפתחות, והנה אני בעוד לובי גדול - גם הוא מזכוכית, מפלדה ומאבן לבנה. מולי ניצב עוד שולחן אבן לבן ומאחוריו עוד צעירה בלונדינית, הפעם לבושה בשחור־לבן מופתי, והיא קמה ממקומה לקראתי.
    "מיס סטיל, תוכלי לחכות כאן רגע, בבקשה?" היא מצביעה אל אזור ישיבה של כורסאות עור לבנות.
    מאחורי כורסאות העור יש חדר ישיבות גדול בעל קירות זכוכית, ובו שולחן גדול גם הוא, מעץ כהה, ומסביבו לפחות עשרים כיסאות תואמים. מעבר להם יש קיר זכוכית שממנו נשקף קו הרקיע של סיאטל בכיוון המצר. הנוף מדהים, ולרגע הוא משתק אותי. וואוּ.
    אני מתיישבת, שולה את דף השאלות מתיק הגב שלי ועוברת עליהן, ותוך כדי כך מקללת בשקט את קייט על כך שלא סיפקה לי שום פרטים רלוונטיים על האיש. אין לי שמץ של מידע על המרואיין. אולי הוא בן תשעים ואולי בן שלושים. אי־הידיעה מציקה ומטרידה ואני מתחילה להתנועע במקומי בעצבנות. תמיד התקשיתי בראיונות של אחד־על־אחד. אני מעדיפה את האלמוניות של דיון קבוצתי, שם אני יכולה לשבת לי בקצה החדר בלי להתבלט. ואם להודות על האמת, אני מעדיפה לבלות בחברת עצמי, להתכרבל לי בכורסה בספריית הקמפוס ולקרוא רומן אנגלי קלאסי. לא לשבת ככה ולהתפתל מרוב לחץ בתוך מבנה עצום מזכוכית ומאבן.
    אני מגלגלת עיניים ביני לביני. תרגיעי, סטיל. אם אפשר להסיק משהו מהבניין המודרני מדי, הקר מדי, אני מנחשת שגריי הוא בשנות הארבעים שלו; שזוף, בכושר, בלונדיני, בהתאמה לשאר העובדים.
    עוד בלונדינית אלגנטית בלבוש מושלם יוצאת מדלת גדולה מימין. מה הסיפור הזה עם כל הבלונדיניות המושלמות האלה? הן ממש נראות כאילו כולן יצאו מתוך הסרט "נשות סטֶפּפוֹרד", פנטזיה גברית על נשים רובוטיות. אני נושמת עמוק וקמה.
    "מיס סטיל?" שואלת הבלונדינית החדשה.
    "כן," אני מקרקרת ומכחכחת בגרוני. "כן." טוב. זה כבר היה צליל עם קצת יותר ביטחון עצמי.
    "מר גריי יקבל אותך עוד מעט. אני יכולה אולי לקחת את הז'קט שלך?"
    "אה, בבקשה." אני נאבקת להיחלץ מהז'קט.
    "הציעו לך משהו לשתות?"
    "אממ... לא." אוי ואבוי, יכול להיות שבלונדינית א' בצרות?
    הבעתה של בלונדינית ב' מתקדרת והיא מתבוננת בצעירה שיושבת אל השולחן.
    "תרצי תה, קפה, מים?" היא חוזרת ופונה אלי.
    "כוס מים, תודה," אני ממלמלת.
    "אוֹליביָה, תביאי בבקשה למיס סטיל כוס מים." הקול שלה נוקשה. אוליביה מזנקת וממהרת אל הדלת שבעבר האחר של המבואה.
    "אני מתנצלת, מיס סטיל, אוליביה היא המתלמדת החדשה שלנו. שבי, בבקשה. מר גריי יתפנה בעוד חמש דקות."
    אוליביה חוזרת עם כוס מים עם קרח.
    "בבקשה, מיס סטיל."
    "תודה."
    בלונדינית ב' צועדת אל השולחן הגדול, עקביה מתקתקים ומהדהדים על רצפת האבן הלבנה. היא מתיישבת במקומה, ושתיהן ממשיכות בעבודתן.
    אולי מר גריי מוכן להעסיק אך ורק אנשים בלונדינים. אני תוהה לעצמי כבדרך אגב אם דבר כזה לא מנוגד לחוק, ואז נפתחת דלת המשרד ויוצא ממנה גבר שחור, גבוה ומושך, לבוש באלגנטיות, עם תסרוקת ראסטות קצרה. אין ספק, הלבוש שבאתי איתו לא מתאים בכלל למשרדים האלה.
    הוא מסתובב אחורה ואומר, "גולף השבוע, גריי?"
    אני לא שומעת את התשובה. הוא מסתובב בחזרה, רואה אותי, מחייך, וקמטוטים מופיעים בזוויות עיניו הכהות. אוליביה כבר הספיקה לזנק ולהזמין את המעלית. היא ממש מצטיינת בזינוק מהכיסא. היא לחוצה עוד יותר ממני!
    "המשך יום יפה, גבירותי," הוא אומר ונעלם מבעד לדלתות הנסגרות.
    "מר גריי יקבל אותך עכשיו, מיס סטיל. בבקשה תיכנסי," אומרת בלונדינית ב'. אני קמה, בסרבול ניכר, מנסה להרגיע את העצבים שלי. אני אוספת את תיק הגב, נוטשת את כוס המים וניגשת לדלת הפתוחה למחצה.
    "לא צריך לדפוק - פשוט תיכנסי," היא מחייכת בחביבות.
    אני פותחת את הדלת וכושלת פנימה, מסתבכת עם הרגליים, מועדת ונופלת לתוך המשרד ישר על הפרצוף.
    אוי, באסה בריבוע. אני והרגליים השמאליות שלי! לזה קוראים על הפנים. אני על ארבע בכניסה למשרד של מר גריי, וידיים עדינות תופסות בי ועוזרות לי לקום. אני כל כך מבוישת, אני והסִרבּוּל המחורבן הזה שלי. לבסוף אני מעזה להרים את המבט. אוי, שִׁיט - הוא כל כך צעיר!
    "מיס קאוואנה," הוא מושיט אלי יד ארוכת אצבעות ברגע שאני נעמדת. "אני כריסטיאן גריי. את בסדר? את רוצה לשבת?"
    כל כך צעיר - ומושך, מאוד מושך. הוא גבוה, לובש חליפה אפורה משובחת שנתפרה ביד, חולצה לבנה ועניבה שחורה, עם שיער פרא בצבע נחושת כהה ועיניים אפורות שנונות וחודרות, שסורקות אותי במבט חריף ויודע דבר. לוקח לי רגע עד שאני מצליחה להוציא הגה.
    "מממ, בעצם -" אני ממלמלת. אם הטיפוס הזה בן יותר משלושים, אז אני צנצנת. אני מניחה את ידי בידו, המומה, ואנחנו לוחצים ידיים. כשהאצבעות שלנו נוגעות אני מרגישה שעובר בי מין רטט מוזר ומלהיב. אני נלחצת ומושכת את היד בחיפזון לאחור. בטח חשמל סטטי. אני ממצמצת במהירות, בקצב התואם לדופק המהיר שלי.
    "מיס קאוואנה לא בקו הבריאות היום, אז היא שלחה אותי. אני מקווה שלא אכפת לך, מר גריי."
    "ומי את?" הקול שלו חם, אולי משועשע אפילו, אבל קשה לנחש מתוך ההבעה המאופקת שעל פניו. יש בהבעה שלו מין התעניינות קלה, אבל זו בעיקר הבעה של נימוס.
    "אנסטסיה סטיל. אני לומדת ספרות אנגלית עם קייט... אממ... קתרין... אממ... מיס קאוואנה, באוניברסיטת וושינגטון סטייט בוונקובר."
    "אני מבין," הוא אומר בפשטות. אני חושבת שאני רואה בפניו צל של חיוך, אבל אני לא בטוחה.
    "תרצי לשבת?" הוא מחווה בידו לעבר ספת עור לבנה בצורת ר'.
    המשרד שלו ממש, אבל ממש גדול מדי בשביל אדם אחד בסך הכול. לפני קיר הזכוכית עומד שולחן כתיבה מודרני מעץ כהה, ששישה אנשים יכולים לסעוד סביבו ברווחה. הוא תואם לשולחן הקפה שליד הספה. כל שאר החדר לבן - התקרה, הרצפות, כל הקירות חוץ מהקיר שליד הדלת, שעליו תלוי פסיפס של תמונות, שלושים ושש תמונות מסודרות בריבוע. הן נפלאות - סדרה של חפצים שכוחי אל, פשוטים ובנאליים, מצוירים בפרטי־פרטים מדויקים כל כך עד שזה נראה כמו צילום. כשהן מוצגות כך, יחד, הן ממש עוצרות נשימה.
    "אמנית מקומית. גָ'נֶט טרוּטוֹן," אומר גריי כשהוא קולט על מה אני מסתכלת.
    "תמונות מקסימות. הן הופכות סתם דברים רגילים ליוצאים מגדר הרגיל," אני ממלמלת, המומה גם ממנו וגם מהתמונות. הוא מטה את ראשו הצִדה ומביט בי בהמון תשומת לב.
    "אני מסכים איתך לחלוטין, מיס סטיל," הוא עונה, קולו רך, ומשום מה, ממש אין לי מושג למה, אני מרגישה שאני מסמיקה.
    מלבד התמונות, שאר המשרד שלו נקי, קר ומנוכר. אני שואלת את עצמי אם זה משקף את האישיות של האליל היווני הזה, האָדוֹניס הזה, שמתיישב בחן מקסים שכזה באחת מכורסאות העור הלבנות שמולי. אני מנידה את ראשי, מוטרדת מהכיוון שאליו זורמות המחשבות שלי, ושולפת את דף השאלות של קייט מתיק הגב. אחר כך אני מסתבכת עם ההפעלה של מכשיר ההקלטה ומצליחה להפיל אותו פעמיים על שולחן הקפה שלפני. מר גריי לא אומר מילה ומחכה בסבלנות - אני מקווה - ואילו אני רק נלחצת ונבוכה יותר ויותר. כשאני כבר אוזרת אומץ להביט בו, אני רואה שהוא מסתכל עלי, יד אחת שלו מונחת בנחת בחיקו והשנייה מחזיקה בסנטרו, והאצבע הארוכה שלו מטיילת על שפתיו. נדמה לי שהוא משתדל להבליע חיוך.
    "ס־סליחה," אני מגמגמת. "אני לא רגילה לדברים האלה."
    "קחי לך כמה זמן שאת צריכה, מיס סטיל," הוא אומר.
    "יפריע לך אם אקליט את התשובות שלך?"
    "אחרי שעבדת כל כך קשה להפעיל את מכשיר ההקלטה, עכשיו את שואלת?"
    אני מאדימה. הוא מקניט אותי? אני מקווה. אני מסתכלת עליו וממצמצת, לא יודעת מה להגיד, ונדמה לי שהוא מתחיל לרחם עלי, מפני שהוא הראשון ששובר את השתיקה. "לא, לא מפריע לי."
    "קייט, זאת אומרת מיס קאוואנה, הסבירה לך את מטרת הריאיון?"
    "כן, הוא אמור להופיע בגיליון סוף השנה של עיתון הסטודנטים, כי אני מחלק השנה את התעודות למקבלי התארים."
    אה! זה חדש לי, ולרגע אני מתעסקת במחשבה שמישהו שממש לא מבוגר ממני בהרבה - אוקיי, אולי בשש שנים או משהו כזה, וגם אוקיי, סופּר־מצליח וכל זה, אבל בכל זאת - יגיש לי את התעודה של התואר. אני מקמטת את המצח וגוררת את המחשבות הסוררות שלי בחזרה אל המטלה שלשמה הגעתי לפה.
    "יופי." אני בולעת רוק בעצבנות. "יש לי כמה שאלות, מר גריי." אני מחליקה קווצת שיער מרדנית אל מאחורי האוזן.
    "חשבתי באמת שיהיו לך שאלות," הוא עונה בפרצוף פוקר. הוא צוחק עלי. הלחיים שלי מתלהטות כשאני מבינה את זה, ואני מזדקפת ומיישרת את כתפַי כדי להיראות גבוהה יותר, מרשימה ומאיימת יותר. אני משתדלת שהלחיצה שלי על כפתור ההקלטה תיראה מקצועית.
    "אתה צעיר מאוד, וכבר הצלחת להקים כזאת אימפריה. מה הדבר שאתה חייב לו את ההצלחה שלך?" אני מציצה בו. החיוך שלו נוגה, אבל נדמה לי גם שהוא מאוכזב.
    "בעסקים, מיס סטיל, הכול רק עניין של בני אדם, ולי יש כושר שיפוט טוב מאוד בכל מה שנוגע לבני אדם. אני יודע מה מפעיל אותם, באילו תנאים הם פורחים, באילו לא, מה מעורר בהם השראה ואיך לתמרץ אותם. אני מעסיק בצוות שלי אנשים יוצאים מן הכלל, ואני משלם להם היטב." הוא משתתק ונועץ בי את המבט האפור שלו. "אני מאמין שכדי להצליח בתחום כלשהו, אתה צריך לשלוט בתחום הזה, ללמוד אותו על בוריו, להתמצא בכל פרט בו. אני עובד קשה, קשה מאוד, כדי להגיע למצב כזה. אני מקבל החלטות בהתבסס על ההיגיון ועל העובדות. יש לי חוש טבעי לרעיונות טובים, אני יודע איך להשקיע בהם ואיך לפתח אותם, ויש לי חוש לאנשים טובים. זו השורה התחתונה. בסופו של דבר זה תמיד עניין של אנשים טובים."
    "אולי פשוט יש לך מזל." זה לא נמצא ברשימה של קייט - אבל הוא כזה יהיר. עיניו ניצתות לרגע בהפתעה.
    "אני לא מאמין במזל או במקריות, מיס סטיל. איכשהו, תמיד יוצא שככל שאני עובד קשה יותר, יש לי יותר מזל. האמת היא שהדבר היחיד שבאמת חשוב הוא לגייס את האנשים הנכונים לצוות שלך ולתעל את האנרגיות שלהם בהתאם. אני חושב שזה היה הַארוִוי פָיֶירְסְטוֹן שאמר, 'השליחות הגדולה ביותר של כל מנהיגות היא הצמחה והעצמה של אנשים'."
    "אתה נשמע כמו פריק של שליטה." המילים נפלטות לי מהפה עוד לפני שאני אפילו מעלה בדעתי לעצור אותן.
    "אה, אני מקפיד על שליטה בכל מצב, מיס סטיל," הוא אומר, ואין אף שמץ של הומור בחיוך שלו. אני מביטה בו והוא מחזיר לי מבט ישיר, ניטרלי, נטול הבעה. הדופק שלי נהיה מהיר יותר והפנים שלי מסמיקות שוב.
    למה יש לו השפעה כזאת מטרידה עלי? אולי זה המראה החיצוני ההורס שלו? או איך שהעיניים שלו בוערות אלי? איך שהוא מלטף את השפה התחתונה שלו עם האצבע? הלוואי שהוא היה מפסיק עם זה כבר.
    "וחוץ מזה, אתה משיג תחושה עצומה של כוח כשאתה חושב לך בסתר, בינך לבינך, שביסודו של דבר נולדת לשלוט," הוא ממשיך בקול רך.
    "ולך יש תחושה עצומה של כוח?" פריק של שליטה.
    "אני מעסיק יותר מארבעים אלף איש, מיס סטיל. זה יוצר אצלי הרגשת אחריות מסוימת - תחושת כוח, אם תרצי. אילו הייתי מחליט שאין לי עוד עניין בענף הטלקומוניקציה ומוֹכר את החברה שלי, אחרי חודש בערך היו עשרים אלף איש מתקשים לשלם את המשכנתאות שלהם."
    הפה שלי נפער בתדהמה. אני המומה מחוסר הצניעות שלו.
    "אין לך מועצת מנהלים שמפקחת עליך ושאתה צריך לתת לה דין וחשבון?" אני שואלת בתיעוב.
    "אני הבעלים של החברה שלי. אני לא נמצא תחת פיקוח של מועצת מנהלים." הוא זוקף אלי גבה. ברור, הרי הייתי יודעת את זה אילו טרחתי לעשות איזשהו תחקיר. אבל לעזאזל איתו, הוא ממש־ממש יהיר. אני משנה נושא.
    "יש לך תחומי עניין חוץ מהעבודה שלך?"
    "יש לי תחומי עניין מגוונים, מיס סטיל." צל חיוך נוגע בשפתיו. "מגוונים מאוד." ומשום מה המבט היציב שלו מבלבל וגם מלהיט אותי. העיניים שלו נדלקות באיזו מחשבה ממזרית מסתורית.
    "אבל אם אתה עובד כל כך קשה, מה אתה עושה כדי לנוח ולהירגע - אתה יודע, מה אתה עושה בשביל קצת צ'יל־אָאוּט?"
    "לנוח ולהירגע?" הוא מחייך וחושף שיניים לבנות מושלמות. אני מפסיקה לנשום. הוא ממש יפהפה. לאף אחד בעולם אסור להיראות טוב כל כך. "טוב, בשביל ה'צ'יל־אאוט', כמו שקראת לזה - אני יוצא להפלגות, אני טס, אני נהנה מסוגים שונים של פעילות גופנית." הוא משנה תנוחה בכורסה. "אני אדם מאוד עשיר, מיס סטיל, ואני עוסק בתחביבים יקרים ומרתקים."
    אני רוצה להניח לנושא ומציצה במהירות בשאלות של קייט.
    "אתה משקיע בענפי ייצור. מדוע דווקא בזה?" אני שואלת. למה הוא מעורר בי אי־שקט כזה?
    "אני אוהב לבנות דברים. אני אוהב לדעת איך דברים עובדים: מה מפעיל אותם, איך לבנות ואיך לפרק. ואני אוהב ספינות. מה עוד אני יכול להגיד?"
    "זה נשמע כמו דיבור מהלב, לא 'בהתבסס על ההיגיון ועל העובדות'."
    הפה שלו מתעקל לחיוך, והוא מתבונן בי כאילו הוא מנסה לאמוד מה בדיוק אני שווה.
    "זאת אפשרות. אפילו שיש אנשים שטוענים שאין לי לב."
    "למה שיגידו דבר כזה?"
    "כי הם מכירים אותי." שפתיו מתעקלות בחיוך מר.
    "אתה חושב שהחברים שלך היו אומרים עליך שאתה אדם שקל להתקרב אליו ולהתיידד איתו?" ומיד, ממש באותו רגע שבו אני משמיעה את השאלה, אני מתחרטת עליה. היא לא כלולה ברשימה של קייט.
    "אני אדם מאוד פרטי, מיס סטיל. אני מקפיד מאוד להגן על הפרטיות שלי. אני לא מתראיין לעתים קרובות..."
    "למה הסכמת לריאיון הזה?"
    "כי אני אחד התורמים לאוניברסיטה, ולגופו של עניין, לא הצלחתי להוריד ממני את מיס קאוואנה. היא הציקה בלי סוף לאנשי יחסי הציבור שלי, ואני יודע להעריך דבקות במטרה."
    אני מכירה את העקשנות הזאת של קייט. זאת הרי הסיבה שאני יושבת פה ומתפתלת באי־נוחות תחת המבט החודר שלו, במקום לשבת וללמוד לבחינות שלי.
    "אתה משקיע גם בטכנולוגיה חקלאית. למה אתה מתעניין בתחום הזה?"
    "אנחנו לא יכולים לאכול כסף, מיס סטיל, ויש יותר מדי אנשים על הכדור הזה שאין להם מה לאכול."
    "זה נשמע מאוד פילָנתרוֹפּי. זה משהו שחשוב לך? להאכיל את הרעבים של העולם?"
    הוא מושך בכתפיו, לא מתחייב.
    "זה דבר נכון מבחינה עסקית," הוא ממלמל, אבל נדמה לי שהוא מיתמם. זה לא מסתדר לי - להאכיל את עניי העולם? אני ממש לא רואה את התועלת הכספית שניתן להפיק מפעילות למען מטרה כזאת, רק את האידיאליזם האלטרואיסטי שיש בה. נבוכה מהעמדה שלו, אני מציצה בשאלה הבאה.
    "יש לך תפיסת עולם שמדריכה אותך בחיים? ואם כן, מה הפילוסופיה שלך?"
    "אין לי תפיסת עולם מסודרת ממש. אולי רק עיקרון מנחה - העיקרון המנחה של קארנְגִי: 'אדם המשיג בעלות מלאה על מחשבותיו יכול להשיג בעלות מלאה גם על כל דבר אחר המגיע לו בדין.' אני מאוד יוצא דופן בעוצמת הדחף הפנימי שלי להצלחה, להישגיות. אני אוהב להיות בשליטה - בשליטה עצמית ובשליטה על הסובבים אותי."
    "אתה רוצה להשיג בעלות על דברים?" אתה פשוט פריק של שליטה.
    "אני רוצה להיות ראוי לבעלות עליהם, אבל כן, בשורה התחתונה, אני רוצה להשיג בעלות."
    "אתה נשמע כמו הצרכן האולטימטיבי."
    "זה מה שאני." הוא מחייך, אבל החיוך לא משתקף בעיניים שלו. גם זה לא מסתדר לי עם מישהו שרוצה להאכיל את העולם, אז אני חושבת, בעל־כורחי, שאנחנו מדברים כנראה על עניין אחר, אבל אין לי מושג על מה. אני בולעת רוק בכוח. הטמפרטורה בחדר עולה, או שאולי רק אני מרגישה ככה. אני פשוט רוצה שהריאיון הזה ייגמר כבר. לקייט יש בטח כבר מספיק חומר. אני מציצה בשאלה הבאה.
    "היית ילד מאומץ. באיזו מידה, לדעתך, החוויה הזאת עיצבה אותך?" די, זה כבר ממש אישי. אני מביטה בו, מקווה שלא יחליט להיעלב. המצח שלו מתענן.
    "אין לי שום דרך לדעת."
    זה מעורר בי עניין. "בן כמה היית בזמן האימוץ?"
    "המידע הזה גלוי ומופיע במסמכים רשמיים, מיס סטיל." יש נימה של נזיפה בקולו. אוף, באסה. כמובן, כמובן - אילו ידעתי שאני הולכת לעשות את הריאיון הזה, הייתי טורחת להשקיע קצת בתחקיר. אני נלחצת ונחפזת להמשיך.
    "נדרשת להקריב את האפשרות לחיי משפחה בגלל העבודה."
    "זאת לא שאלה." הוא אומר את זה בנימה של קוצר רוח.
    "סליחה." אני מתפתלת במקומי. הוא גורם לי להרגיש כמו ילדה נזופה. אני מנסה שוב. "נדרשת להקריב את האפשרות לחיי משפחה בגלל העבודה?"
    "יש לי משפחה. יש לי אח ואחות ושני הורים אוהבים. אין לי עניין להרחיב את המשפחה שלי מעבר לזה."
    "האם אתה הומו, מר גריי?"
    הוא שואף אוויר בצליל חד, ואני מתכווצת במקומי בזוועה. אוף, איזה באסה! למה לא הפעלתי איזה פילטר לפני שקראתי את זה ישר מהנייר? איך אני יכולה להסביר לו שאני רק קוראת את השאלות? שתלך לעזאזל קייט עם הסקרנות שלה!
    "לא, אנסטסיה, אני לא." הוא זוקף גבות ועיניו נוצצות בברק קריר. הוא לא נראה מרוצה.
    אני מתנצלת. "זה, אממ... כתוב פה." זאת הפעם הראשונה שאמר את שמי. הדופק שלי מאיץ שוב, והלחיים שלי מתלהטות. אני דוחפת בעצבנות את השיער שהשתחרר אל מאחורי האוזן.
    הוא מטה את ראשו הצִדה.
    "אלה לא השאלות שלך?"
    הדם אוזל לי מהראש.
    "אממ... לא. קייט - מיס קאוואנה - היא הכינה את השאלות."
    "אתן עובדות יחד בעיתון הסטודנטים?" ממש לא. אין לי שום קשר לעיתון הסטודנטים. זה התחביב שלה, לא שלי. הפרצוף שלי בוער.
    "לא. היא השותפה שלי לדירה."
    הוא משפשף את סנטרו ומהרהר בשקט בינו לבין עצמו, והעיניים האפורות שלו סוקרות אותי.
    "התנדבת לעשות את הריאיון הזה?" הוא שואל, קולו שקט וקטלני.
    רק רגע, מי אמור לראיין את מי? העיניים שלו קודחות בתוכי, ואני נאלצת לומר את האמת.
    "גויסתי. היא לא מרגישה טוב." הקול שלי חלוש ומתנצל.
    "זה מסביר הרבה דברים."
    דפיקה בדלת, ובלונדינית ב' נכנסת.
    "מר גריי, סליחה על ההפרעה, אבל הפגישה הבאה שלך בעוד שתי דקות."
    "לא סיימנו כאן, אנדריאה. בטלי בבקשה את הפגישה הבאה שלי."
    אנדריאה מהססת ובוהה בו. היא נראית אבודה. הוא מפנה באִטיות את ראשו אליה וזוקף את הגבות. היא מסמיקה לגוון ורוד כהה. אה, מצוין. אז זה לא רק אני.
    "בסדר גמור, מר גריי," היא ממלמלת, ואז יוצאת. הוא מקמט את מצחו, ותשומת לבו שבה אלי.
    "איפה היינו, מיס סטיל?"
    אה, אז חזרנו ל"מיס סטיל" עכשיו?
    "בבקשה אל תיתן לי להפריע לך במשהו."
    "אני רוצה לדעת קצת עלייך, אני חושב שזה יהיה רק הוגן." העיניים שלו ניצתות בסקרנות. אוי, באסה בריבוע, לאן הוא רוצה להמשיך עם זה? הוא מניח את המרפקים על מסעדי הכורסה ומצמיד אלו אל אלו את קצות אצבעותיו הישרות, לפני הפה שלו. הפה שלו מאוד... מפריע לי להתרכז. אני בולעת רוק.
    "אין הרבה מה לדעת."
    "מה התוכניות שלך, אחרי שתגמרי את התואר?"
    אני מושכת בכתפַי, מופתעת מההתעניינות שלו. לעבור לסיאטל עם קייט, למצוא עבודה. לא ממש חשבתי מה יהיה אחרי בחינות הסיום.
    "אין לי תוכניות, מר גריי. אני פשוט חייבת לעבור בהצלחה את בחינות הסיום שלי." ולכן אני צריכה כרגע ללמוד, במקום לשבת בארמון המשרד האלגנטי, המפואר והמנוכר שלך, ולהילחץ מהמבט החודר שלך.
    "יש לנו כאן תוכנית מעולה למתלמדים," הוא אומר בשקט. אני זוקפת גבות בתמיהה. יכול להיות שהוא מציע לי עבודה?
    "אהה. אני ארשום את זה לפני," אני ממלמלת, המומה. "אבל נדמה לי שאני לא אתאים לכאן." אוי, לא. שוב אני מהרהרת בקול רם.
    "למה את אומרת את זה?" הוא מטה את ראשו הצִדה, מסוקרן, רמז חיוך משתובב על שפתיו.
    "זה ברור, לא?" אני מגושמת, שלומפרית, ולא בלונדינית.
    "לא לי." המבט שלו חודר, כל ההומור נעלם מהבעתו, ושרירים מוזרים מתכווצים לי פתאום עמוק בבטן. אני מתיקה את עיני ממבטו החוקר ומשפילה את מבטי בעיוורון אל אצבעותי המסובכות אלו באלו. מה קורה פה? אני חייבת להסתלק מכאן - אבל מיד. אני גוחנת לקחת את מכשיר ההקלטה.
    "תרצי שאראה לך את המקום?" הוא שואל.
    "אני בטוחה שאתה עסוק, מר גריי, ולי יש עוד נהיגה ארוכה."
    "את נוהגת עכשיו בחזרה לוונקובר?" הוא נשמע מופתע, מודאג אפילו. הוא מציץ דרך החלון. התחיל לרדת גשם. "טוב, כדאי שתנהגי בזהירות." נימת קולו מחמירה, סמכותית. מה אכפת לו בכלל? "קיבלת כל מה שהיית צריכה?" הוא מוסיף.
    "כן, אדוני," אני עונה ומכניסה את מכשיר ההקלטה לתיק הגב. עיניו מצטמצמות בהרהור. "תודה על הריאיון, מר גריי."
    "העונג היה כולו שלי," הוא אומר, מנומס כתמיד.
    אני קמה, וגם הוא קם ומושיט את ידו.
    "אני מצפה בכיליון עיניים לפגישה הבאה שלנו, מיס סטיל." זה נשמע כמו אתגר, או איוּם, אני לא בטוחה מה מהם. בלי לשים לב, אני מתעננת. מתי בכלל ניפגש שוב? אני לוחצת את ידו שוב, נדהמת לגלות שאני עדיין חשה את הזרם המוזר ההוא שעבר בינינו. אלה בטח רק העצבים שלי.
    "מר גריי," אני נדה אליו בראשי. הוא נע בגמישות ובחן אתלטי אל הדלת ופותח אותה לרווחה.
    "רק מוודא שתצליחי לעבור בדלת, מיס סטיל." הוא מחייך אלי חיוך קטן. ברור שהוא מתייחס לכניסה הלא־הכי־אלגנטית שלי למשרד שלו קודם. אני מסמיקה.
    "זה מאוד מתחשב מצִדך, מר גריי," אני פולטת ברוגז, והחיוך שלו מתרחב. אני ממש שמחה שאתה חושב שאני תופעה מבדרת. אני יוצאת אל המבואה, זועפת ביני לביני, ומופתעת לגלות שהוא יוצא בעקבותי. אנדריאה ואוליביה מרימות את מבטיהן, מופתעות גם הן.
    "היה לך מעיל?" שואל גריי.
    "ז'קט."
    אוליביה מזנקת ומביאה את הז'קט שלי, ולפני שהיא מספיקה לתת לי אותו גריי לוקח אותו ממנה. הוא מחזיק לי אותו ואני מושכת בכתפַי ומשתחלת לתוכו, מודעת לכל תנועה ומרגישה מגוחכת. גריי מניח לרגע את ידיו על כתפַי. המגע הגופני עוצר את נשימתי. גם אם הוא מבחין בתגובה שלי, הוא לא מסגיר כלום. אצבעו הארוכה לוחצת על הכפתור לזימון המעלית, ואנחנו עומדים ומחכים - אני בלחץ, הוא בשלווה קרירה ונינוחה. הדלתות נפתחות, ואני נחפזת להיכנס, משתוקקת נואשות לברוח. אני ממש חייבת להסתלק מכאן. כשאני מסתובבת להביט בו, הוא מתבונן בי, נשען ביד אחת על המשקוף שליד המעלית. הוא באמת יפהפה, ממש־ממש יפהפה. זה מערער אותי לגמרי.
    "אנסטסיה," הוא אומר כברכת פרֵדה.
    "כריסטיאן," אני עונה. ותודה לאל, הדלתות נסגרות.

    • א ל ג'יימס
    • א ל ג'יימס

      אי. אל. ג'יימס (באנגלית: E. L. James; נולדה ב-7 במרץ 1963) הוא שם העט שבו ידועה הסופרת הבריטית אריקה לנרד (Erika Leonard).

      בשנת 2012 נכללה ברשימת מאה המשפיעים ביותר בעולם של המגזין "טיים".‏
      מתגוררת במערב לונדון עם בעלה, התסריטאי ניאל לנרד, ושני ילדיהם.
     
  • המלצות נוספות