הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • חוב קטלני
    ספר מוגן
     
  • חוב קטלני
    ג'ון גאפר | תרגום: דרורה בלישה
    ידיעות ספרים, פן | 2012 | מתח ופעולה | 192 עמ'

    בן קופר, פסיכיאטר בבית חולים יוקרתי בניו יורק, נדהם לגלות שאחד המטופלים שלו, הארי שפירו, הוא מענקי וול סטריט ואחד התורמים הגדולים של בית החולים. אבל תהפוכות הגורל הותירו את הטייקון מחוסר עבודה, מריר וככל הנראה גם נואש. לדעתו המקצועית של בן, שפירו נמצא על סף התאבדות. אבל כשהמטופל העקשן ורב- ההשפעה מסרב להישאר במחלקה הפסיכיאטרית, בן נאלץ לשחררו. ימים אחדים אחרי שחרורו מגיעות חדשות מרעישות; רצח התרחש באחוזתו של שפירו בהמפטונס. אך החדשה המרעישה באמת היא זהותו של הנרצח. הטרגדיה מובילה לשרשרת אירועים שהופכת את חייו של בן על פיהם.

     

    שאלות חטטניות מצד השוטרים, וכתף קרה מצד הקולגות שרוצים להגן על התורם הנדיב, דוחקות את בן עם הגב אל הקיר; עליו לחשוף סודות שהאנשים שמכירים את שפירו יעדיפו להרוג - או להיהרג – מאשר לגלות, ולברר מה האמת שמסתתרת מאחורי רשע שמתחזה לשיגעון.

     

    ג'ון גאפר הוא כותב טור בכיר ועורך במגזין "פייננשל טיימס". הוא למד באוניברסיטת אוקספורד וזכה במלגה ללימודים באוניברסיטת פנסילבניה. גאפר חי בברוקלין עם אשתו ושתי בנותיו. חוב קטלני הוא ספרו השלישי.

     

    "גאפר מספק מדריך מזורז לדפוס החשיבה של הטייקונים ולעסקיהם המפוקפקים, שיכולים להוליד רווחי או הפסדי עתק. הוא יודע בדיוק מתי ללחוץ על דוושת העלילה ומתי להרפות."

    - Financial Times

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

     

     

    לעיר ניו יורק יש אור משלה, בוהק מסנוור השונה בתכלית מהקיצים הרכים, הזרועים עננים, במקום שבו גדלתי. בעבר הפריעה לי עוצמתו, כמו עוצמתה של העיר כולה, אבל עכשיו אני מתגעגע אליו. האור בהק גם באותו בוקר של חודש אפריל, כשיצאתי מבניין הדירות שלי. השמש זרחה על ניצני העלים בגרֶמֶרסי פארק והאירה את הגרגוֹילים בסגנון ארט־דקו של בניין קרַייזלר במרחק, בשדרת לֶקסינגטון.

    מועדון הכושר שלי היה לא רחוק משם, קופסה עם חלונות באחת הפינות של אֶרווינג פּלֵייס, ששוקקת יומם ולילה ניו יורקים שהולמים ברגליהם על שורות ארוכות של מכשירי ריצה. אחדים מהם צופים במסכים כשהם מחוברים לאוזניות והחוטים משתלשלים מאוזניהם ומתנדנדים בקצב הריצה. זה היה יום ראשון, בסופו של שבוע סוריאליסטי ולחוץ - גדוש אירועים מטרידים שקיוויתי שמצאו את פתרונם. הלכתי לאט והשתדלתי להירגע, לאפשר לאירועים האלה לחלחל אל התת־מודע שלי.

    שני גברים שיחקו בשחמט על המדרכה. שניהם היו רזים ושדופים ושערם מקליש, ולאחד מהם היה זקן לבן ומטופח. תוך כדי משחק הם קיטרו על מצב העיר, על העלייה בתעריפי הרכבת התחתית ועל מחירי הנדל"ן המאמירים בבַּאוּרי. זה ששיחק בכלים השחורים קידם את הפרש אל המלך הלבן, וברגע שהניח את הכלי מידו הטיס השני את המלכה אל צדו השני של הלוח ותפס צריח בשתי אצבעותיו. בסיס המלכה הוטח על הלוח בנקישה שהדהדה ברחוב כולו.

    "אך," מלמל השחור לעצמו.

    "לא ראית את זה?" קרא הלבן.

    עשר הדקות הראשונות על מכשיר ההליכה כשהגעתי לחדר הכושר היו קשות - שרירי חרקו, גרוני צרב. כשהתקרבתי לתחום חמש־עשרה הדקות הרצון העז לעצור פינה את מקומו למצב של שעמום, ומחשבותי נדדו. תמיד היה לי רגע כזה, לפני שהתחלתי את הספירה לאחור, שבו החוויה נהפכה למרגיעה. כשנפתח לי החלון הקטן אך המהנה הזה הצצתי בצג של מכשיר סמוך, שהיה מכוון לפוקס ניוז.

    ואז לחצתי בכל כוחי על כפתור העצירה האדום.

    על המסך נראו תמונות ששודרו בשידור ישיר מתוך מסוק חדשות - מרדף משטרתי או אולי פשע בעת התרחשותו. המצלמה רעדה כשהמסוק הסתובב, אבל התמונה היתה ברורה: ביתו של הארי שפירו באיסט המפּטוֹן. הנה הדשא ליד הדיונות, הברֵכה הכחולה, הריבועים והעיגולים של רעפי הגג העשויים עץ ארז, הכיסאות שעליהם ישבנו. הכיסאות היו ריקים ואיש לא נראה בשטח - רק בית, דשא, דיונה, חוף ומכוניות בשחור ולבן שגדשו את שביל הכניסה. הרֵיינג' רוֹבֶר שלו חנה לצד הבית, בנפרד מכל המהומה.

    "אתה משתמש במכשיר, אחי?" שאל אותי מישהו משמאלי. בלי שהרגשתי בכך ירדתי מהמכשיר שלי ונמשכתי אל הצג.

    "לא," אמרתי. "אתה יכול לקחת אותו." גם ערוצים אחרים הראו את אותה תמונה, אבל אני העברתי לפוקס, עם הכיתוב האדום בתחתית המסך: "מוות בהמפטונס". כשהצמדתי לאוזני את האוזניות שהשתלשלו מהמכשיר שמעתי את מגישי החדשות מדברים בהתרגשות אך בחוסר היגיון מוחלט, כאחוזי טירוף.

    "נעבור אל בּרוּס בּרֶדלי," אמר קול נשי, "שנמצא בזירה. ברוס, מה אתה יכול לספר לנו?"

    המצלמה עברה אל גבר בבלייזר כחול ופנים אדישות שעמד בכניסה לסמטה שהארי התגורר בה ועטה ארשת מקצועית חמורת סבר. במרחק יכולתי לראות את קווי המתאר אפופי הערפל של ביתן האורחים של הארי.

    "מֶליסה, אני נמצא באיסט המפטון, עיירת החוף בלונג איילנד המוכרת כמקום הנופש של העשירים," אמר האיש בקול מהדהד. "הבלשים נקראו הלילה אל בית ברחוב הזה, שם, כך נאמר לי, הם מצאו גופה."

    המגישה התחילה לשאול משהו, אבל קול גברי קטע אותה. "ברוס, כאן ג'ק. האם אתה יכול לומר לנו מה זהותו של הקורבן?"

    "המשטרה אינה מגלה, אבל המקורות שלי אומרים לי שהמנוח הוא בנקאי שהיה מוכר מאוד בווֹל סטריט."

    "ישו," אמרתי - בקול רם, בגלל האוזניות. אישה על מכשיר סמוך הסתכלה בי בכעס. "סליחה," אמרתי והרמתי את ידי. היד רעדה מפחד כשהחזרתי אותה אל מוט האחיזה.

    גם שבועות לאחר מכן לא עזבה אותי אותה תחושת חרדה שכל העולם מתרסק סביבי. אפילו עכשיו, בכל פעם שאני נמצא בניו יורק, די במבט חטוף בפוקס ניוּז כדי שלבי יהלום. וזה לא היה רק האיום על פרנסתי: זאת היתה תחושה שמנתקים אותי בכוח מהמסגרת שבניתי סביבי, מהניתוק שיצרתי מאנשים אחרים ומכל הרגשות המבולבלים שלהם. אהבה, קנאה, ייאוש.

    שנאה.

    אחרי שהתנתקתי מהאוזניות התחלתי ללכת בחזרה אל חדרי ההלבשה. ליד הדלת של חדר הכושר תקף אותי גל של סחרחורת. התיישבתי והכנסתי את ראשי בין ברכי. לא רציתי לראות עוד: ידעתי מה קרה. הארי שפירו התאבד. ידעתי גם, בוודאות מוחלטת, שאני האשם.

    כשרֶבֶּקה חזרה הביתה ממשמרת בשעות הבוקר המוקדמות היא היתה לפעמים יושבת במטבח בשקט לפני שנכנסה למיטה. בימים כאלה ידעתי שחולה מת על שולחן הניתוחים. אנחנו הפסיכיאטרים לא מאבדים הרבה מטופלים, ולכן לא מתרגלים לזה כמו רופאים מנתחים. בעבר כבר היו לי מטופלים שהתאבדו, אבל גם אם זה גרם לי צער, מעולם לא חשבתי שזו אשמתי. הם היו במצב כרוני, התמודדו במשך זמן רב עם משאלת המוות שלהם, ואני עשיתי כמיטב יכולתי לעזור.

    הארי היה שונה. ידעתי שהוא נתון בסכנה ונתתי לו למות. הרשיתי לעצמי להיכנע להפחדות ולשוחד ומעלתי באמונו.

    ראשי היה עדיין בין ברכי, אבל הרוק כבר לא גדש את פי, והרגשתי שהסחרחורת מתחילה להתפוגג. הרמתי את ראשי וראיתי את אחד המאמנים מביט בי בדאגה, חושש שמא הפרזתי במאמצים על מסלול הריצה. עיוויתי את פני כמו לאישור החשד שלו, קמתי ולקחתי מגבת. הלכתי למקלחות ועמדתי זמן רב מתחת לזרם.

    • ג'ון גאפר
    • ג'ון גאפר
     
  • המלצות נוספות
    • הכלה ממומביי
    • פרשת קוליני
    • אשמת הכוכבים
    • תישאר קרוב
    • השוד
    • צוערים
    • רשימה שחורה
    • הכרזת מלחמה
    • ספינת הכלות
    • עקוב אחר שינויים
    • אשתו של מגדל התה
    • סיפורה של שפחה