הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • השקרנית והעיר
  • השקרנית והעיר
    ידיעות ספרים, אחוזת בית | ינואר 2018 | פרוזה מקור | 278 עמ' מודפסים
    נופר שלֵו היא נערה אפרורית שעובדת בגלידרייה במרכז העיר.
    אבישי מילנר הוא זוכה תוכנית ריאליטי שימיו הגדולים מאחוריו.
    המפגש ביניהם, בחצר האחורית של הגלידרייה, ישנה את חייהם מקצה לקצה.
     
    הרומן "השקרנית והעיר" מאת איילת גונדר-גושן, אחת הסופרות הישראליות המצליחות ביותר בעולם כיום, מעמיד במרכזו סיפור שמתחיל בטעות תמימה ומתגלגל כמו מעצמו, בלי שליטה. מפגש טעון בחצר אחורית של גלידרייה הופך את נופר מנערה שאיש לא מבחין בה לסמל לאומי, לכוכבת תקשורת שכולם מבקשים את קרבתה. אבל אדם אחד יודע ש"סינדרלה" נהפכה לנסיכה רק בגלל שקר שהתנפח לממדים מחרידים: לביא מימון, נער צנום וחסר ביטחון, הוא העד היחיד למה שבאמת התרחש בחצר האחורית, והוא מעמיד תנאי בפני נופר: אם היא לא רוצה שהוא יחשוף אותה ברבים כשקרנית, היא תצטרך לשלם את המחיר שיבקש. וכך, מה שמתחיל כסחיטה נבזית נהפך לקשר שברירי ומלא תשוקה.
     
    עד מהרה יתברר שברומן "השקרנית והעיר" המציאות כולה ארוגה משקרים– גדולים וקטנים, לבנים ושחורים. שקרים שעליהם בונים מדינה ושקרים שהודות להם מתקיימת משפחה. שקרים שפורחים בעידן של פוסט-אמת, וכאלה שסופרו מאז ומעולם, בכל מקום שבו חיים בני אדם. ברחובות הסואנים של העיר הגדולה –שגם היא גיבורה של הספר הזה –מתהלכים חירש-אילם יודע סוד ושוטרת חשדנית, קשישה מרוקאית שמתחזה לניצולת שואה ואחות יפה שקנאתה שורפת, וכולם נגלים לנו במבט מצחיק ואכזרי, ובו בזמן מלא אהבת אדם.
     
    "השקרנית והעיר" הוא ספרה השלישי שלאיילת גונדר-גושן. ספריה הקודמים תורגמו לארבע-עשרה שפות כל אחד, וזכו בפרסים, בהם פרס ספיר לביכורים ופרס וינגייט הבריטי. "לה רפובליקה" האיטלקי הכתיר את סגנונה של גונדר-גושן כ"קול נפיץ בדור חדש של סופרים ישראלים". ואכן, ב"השקרנית והעיר" – שנמכר להפצה באחת-עשרה מדינות עוד בטרם יצא בישראל – גונדר-גושן מספרת סיפור שבו התוקפנוּת והקורבנוּת אינן ניצבות משני צדיו של גבול מוסרי ברור, אלא מתלפפות זו בזו, עד שקשה להבחין מי היא מי.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    42
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    בסוף הקיץ עדיין עמד החוֹם מחוץ לדלתות הבתים, מגולגל עם העיתון וצופן רעה כמוהו. כשהגיע זמנן של העונות להתחלף היו אנשי העיר מסוגרים כל כך בדירות הממוזגות, עד שכלל לא הרגישו באוויר שנִסתָיו לו. ואולי היה הסתיו כולו מגיע וחולף מבלי שאיש ישגיח בו, אלמלא בישרו עליו השרוולים הארוכים שהפציעו לפתע בחלונות הראווה.
    מול חלון ראווה כזה נעמדה כעת הנערה. פניה השתקפו אליה מהזגוגית - קצת נמוכה. קצת מנומשת. מעברה השני של הזכוכית הביטו בה בובות התצוגה, גבוהות ויפות, ואולי בשל כך האיצה פתאום את צעדיה. להקת יונים נסקה מעליה במשק כנפיים מופתעות. הנערה מילמלה סליחה והוסיפה ללכת, והיונים, שכבר שכחו מה הפחיד אותן, שבו ונחתו על ספסל סמוך. בפתח סניף הבנק התנחשש תור של ממתינים לכספומט. קבצן חירש־אילם עמד מולם, ידו מושטת, והם שמים עצמם עיוורים. להרף עין פגש מבטה של הנערה במבטו, ושוב מילמלה סליחה, ומיהרה הלאה, שלא תאחר למשמרת. היא עמדה לחצות את הכביש כשצפירה רמה מיסמרה אותה למקומה, ואוטובוס גדול ממדים חלף על פניה בזעף. מהשמשה האחורית של האוטובוס איחל לה שלט פרסומת שנה טובה. החג יחול רק בעוד שבוע, אך הרחובות כבר מלאים בהבטחות למבצעים. מצדו השני של הכביש שלוש נערות בגילה הצטלמו יחד על רקע המזרקה. צחוקן הידהד על אבני המרצפת, והיא הקשיבה היטב ושָנתה לעצמה שבכלל־בכלל לא אכפת לה ללכת לבד.
    היא חצתה את הכיכר ומיהרה הלאה. בתוך החנויות מוֹכרות אדומות שיער אומרות ללקוחות ״יפה לך״, ומוסיפות ״אני במקומך הייתי לוקחת שתיים״, ומגניבות מבט לשעון כי השלפוחית כבר מתפוצצת, שרק תגיע סוף כל סוף ההפסקה. ליד הדלפק עלם חמודות, האצבעות שהעביר הבוקר בשערו של אהובו מקישות כעת על הקופה. כשיוצאים הקונים מהחנות מתלפפות השקיות זו בזו, והרשרוש העירוני הזה מודיע את הסתיו לא פחות מרשרוש שלכת. בגלידרייה הסמוכה מתייצבת הנערה מאחורי דלפק זכוכית. היא מגישה כפיות לאלה המבקשים לטעום ויודעת שהחופש הגדול עוד רגע תם מבלי שאיש יטעם ממנה, היחידה מהבנות שנשארה בבתוליה, ובקיץ הבא כשהשדות יצהיבו היא עצמה כבר תלבש ירוק.
    כעת הושיטה את הגלידה לילד שמולה, וממש השתדלה לחייך כשהגתה, בפעם האלף השבוע, את המילה ״בבקשה״. הבא בתור ניגש אליה וביקש לטעום סורבה תאנים. נופר ראתה מיד שהוא לא יקנה בסוף סורבה תאנים, הוא רק יטעם ממנו, ומעשרה טעמים נוספים, ובסוף יבקש שוקולד. ובכל זאת לקחה כפית פלסטיק וגרפה איתה סורבה תאנים, והציצה מהר בשעון שמעל הדלפק. רק עוד שבע שעות.
    ובדיוק באותו רגע הדלת נפתחה והם צעדו פנימה. לאורך כל הקיץ חיכתה שהרגע הזה יגיע, אפילו תיארה אותו בפרטי פרטים במחברת - יותם ייכנס לגלידרייה ויופתע לראות אותה. היא תציע לו גלידה על חשבון הבית, והוא, בתמורה, יציע להקפיץ אותה הביתה על האופנוע שלו. היא תגיד שהיא מסיימת רק בעוד כמה שעות. הוא יגיד שכמה שעות זה ממש מעט זמן לחכות. אבל כשהרגע הזה קרה לבסוף, שלושה ימים לפני סוף החופש, יותם לא נכנס לבדו. הוא נכנס מוקף בחבורה. ובחבורה הזאת היתה שיר, שעד לפני ארבעה חודשים עוד היתה חברה של נופר. החברה היחידה של נופר, אם לדייק.
    החמישה עמדו שם, ולמרות שאיש מהם לא היה יפה במיוחד כשלעצמו, בכל זאת כשעמדו כך, מול הדלפק, נראו לנופר יפים להפליא. הזוהר שבהיותם חבורה הקרין עליהם, כאילו עצם היותם חמישה מכפיל את יופיו של כל אחד מהם פי חמישה לפחות. הם הביטו בשורת הטעמים הפרושה לפניהם, חוככים בדעתם, ולרגע העזה נופר לייחל שלא יבחינו בה. אבל לבסוף הרים יותם את עיניו היפות מהגלידה אל הדלפק, קימט מעט את הגבות ואמר, ״היי, את לומדת איתנו.״ האחרים הרימו את מבטם. נופר נאבקה בדחף להשפיל את מבטה. ״את בכיתה של שיר, לא?״ מורן שאלה את זה בעודה אוספת את שערה לזנב סוס, בתנועה שהיתה שגרתית כשם שהיתה מלאת חן. נופר מיהרה להנהן. כן. היא בכיתה של שיר. למעשה, היא ישבה ליד שיר מאז כיתה ב' ועד לפני ארבעה חודשים, כשהגיעה בוקר אחד לבית הספר וגילתה ששיר פיטרה אותה, בלי מכתב או התראה מראש.
    היה רגע של שקט, ואחריו יותם אמר, ״אז אני אקח וניל עוגיות.״ נופר כבר התחילה להעמיס על הכוס כשיותם אמר, ״בגביע.״ וזה, בעצם, כל מה שיותם אמר לה, כי מיד אחר כך האחרים התחילו להגיד איזה טעמים הם רוצים, ואיזה תוספות, ומורן גם הוסיפה בטון מתנחמד שהם חייבים את זה מהר, כי הסרט שהם רוצים לראות מתחיל בעוד עשרים דקות. כל הזמן הזה שיר עמדה בשקט והסתכלה על נופר בעיניים אשמות קצת, ובסוף אמרה שהיא תיקח גלידת וניל. היא לא היתה צריכה לומר, נופר ידעה איזה גלידה שיר אוכלת. אחרי חמש דקות הם כבר היו בחוץ, בדרך לסרט. נופר הביטה על הסורבטים שנפרשו מתחת לדלפק במרבדים פורחים של אדום וכתום. על מחיצת הזכוכית שמולה התנוססו עשרות טביעות אצבע של לקוחות, וכל האצבעות מורות לעברה, ואף אצבע אינה מורה עליה.
    דלת הזכוכית נפתחה, ולגלידרייה פרצה להקה רעשנית של ילדים. כשהיום הזה ייגמר היא תשים את המוזיקה שהיא אוהבת, לא השירים שגבי מתעקש שמביאים לקוחות. היא עדיין תצטרך להרים את כל המפיות שאנשים הפילו, ואת כל הכפיות שפעוטות זנחו על השולחנות ולהורים לא התחשק לאסוף. היא עדיין תצטרך לשטוף רצפה ולקרצף את המחיצה מטביעות אצבע ולהוציא פחים, אבל ברקע תהיה המוזיקה שלה. אחר כך היא תיקח קופסת קלקר ותמלא אותה בגלידה, ותלך לתת אותה להומלס שעומד ליד המזרקה. או אולי רק תניח את הגלידה לא רחוק ממנו, כי בפעם האחרונה שניגשה אליו ההומלס צעק עליה במלמול שלא לגמרי הבינה.
    היא חלמה יותר מדי, על ההומלס, והגלידה, ועל החבורה שבקולנוע בלעדיה - וכשהביטה מסביב גילתה שהילדים נמלטו עם הגלידה בלי לשלם. גבי ינכה לה את זה מהמשכורת. גוש גדול של עליבות עמד לה בגרון, והיא לקחה נשימה עמוקה ובלעה אותו במלואו. עוד שש וחצי שעות. שהיום הזה ייגמר כבר.
    ולא ידעה שהיום הזה ייגמר אחרת מכל הימים שהיו לפניו, ושהיום הזה ישנה את כל הימים שיבואו אחריו, ושזהו לה היום האחרון בהחלט שבו היא איננה אלא מוכרת גלידה אפרורית.
    *
    כשנולדה היה משקלה שלושה קילוגרם וארבע מאות גרם. מעבר לכך אי־אפשר היה לומר עליה דבר, פשוט משום שרגע קודם לכן עוד טרם התקיימה. האנשים שעד לפני רגע עוד נקראו רונית וצחי וכעת נקראו אמא ואבא, הביטו בה מבעד דוק של התרגשות. תשע־עשרה שעות ארכה הלידה, ובסיומה היו מיתרי הקול של רונית מרוטים כמעט כמו עור התוף של צחי. התינוקת שהרגע נולדה שכבה ביניהם והיתה אדומה מאוד ומקומטת מאוד, אבל האחות המיילדת אמרה להם שזה רק זמני. ״היא תהיה יפהפייה!״ פסקה, ״פרח!״ לא ברור מאיפה שאבה האחות המיילדת את הביטחון הנבואי הזה, אבל ההורים קיבלו את דבריה כעובדה מוגמרת. רונית הרימה את התינוקת בעדינות, משתוממת על אותם שלושה קילוגרם וארבע מאות גרם שעד לא מזמן היו חלק ממשקל גופה שלה, וכעת התקיימו כשלעצמם. ״נקרא לה נופר,״ אמרה רונית בקול צרוד, ״והיא תהיה יפהפייה!״ צחי מיהר להנהן - ״פרח!״ האחות פנתה לדרכה, אל חדרים אחרים ולידות אחרות. וכך, עוד בטרם מלאו לה עשר דקות, כבר היו לה לתינוקת נבואה ושם.
    בחירת שם לתינוק איננה דבר של מה בכך. רק החלו התאים הקטנים נחלקים בבטן וכבר נחלקים ההורים, זה רוצה תמר וזאת דורשת דניאל, זה מתעקש מיכל וזאת פוסקת יעל. אולי ראוי היה להמתין עד שהתאים יתגבשו לכדי ברייה של ממש, כך שהשם ייוולד מתוך האדם תחת שייוולד האדם אל תוך השם. אבל ההורים אינם מתאפקים, שועטים קדימה בדהרת ציפיות ותקוות, ויש שציפיותיהם גומעות מרחק כזה שלנצח ירוץ הילד מאחור, משתרך אחרי תקוות הוריו. נופר שלֵו לא היתה מכוערת. רחוק מכך. אבל האחות המיילדת אמרה ״יפהפייה״, והנבואה הזאת רדפה אותה מינקותה. לכשבגרה היתה לנערה מהוססת, מכונסת, המהלכת בעולם כאילו הגיעה לא־מוזמנת למסיבה לא לה. כעת, ממקום עומדה בגלידרייה, נזכרה ברגע ההוא שבו נכנסה החבורה ויותם הבחין בה. ״היי, את לומדת איתנו.״ היה לה ברור שהוא לא יודע איך קוראים לה. ושזה לא מספיק משנה לו כדי לשאול.
    כשזרם הלקוחות בגלידרייה נרגע מעט, לקחה נופר את המפתח שתלוי על הוו כמתאבד בחדרו, ומיהרה החוצה, לשירותי העובדים שבחצר האחורית. צמד חתולי רחוב מזדווגים עצרו לרגע ממעשיהם כדי להעיף בה מבט זועף. בהינף זנב המשיכו השניים בעניינם, ונופר מיהרה להידחק אל תא השירותים הצר, סוגרת את הדלת במהירות, כאילו לא את משגלם של שני חתולי רחוב קטעה, אלא, חלילה, את זה של הוריה.
    כשיצאה מהתא סידרה ביד רועדת את השמלה הכחולה שהופשלה קודם. בתחילת הקיץ שאלה אותה מאחותה. איך קיוותה אז שלא רק את השמלה היא שואלת ממאיה, אלא גם את החן הדרוש כדי לשאת אותה. מקסימה כל כך היתה האחות הצעירה בתנועתה, משוחררת כל כך, שרמזורי העיר הסמיקו מעונג בכל פעם שהתקרבה אליהם. הרחובות הפקוקים בלאו הכי נפקקו עוד יותר, כי הרמזורים נשטפו גל זימה אדמדם שכזה שכל התנועה נאלצה לעצור. כך הלכה מאיה בין מרבדים של אור ירוק להולכי רגל, וגם בצמתים הסואנים ביותר לא היה עליה להמתין מעולם. אבל אצל נופר זה היה אחרת. היא תמיד חיכתה.
    בינקותן לא ידעו האנשים להבחין ביניהן. פחות משנה הפרידה בין לידתה של נופר ללידת אחותה, ומאיה הדביקה את הפער במרוצת אנטילופה. קודם זמנה נולדה האחות, ולמרות שהרופאים ייחסו זאת למצבה הנפשי של רונית (בעלה גויס למילואים כשכרסה בין שיניה), הרי שבפועל הוקדמה הלידה כי קצרה רוחה של זאת שבפנים להשתוות כבר לזאת שבחוץ. מוכרת הגלידה המהוססת לא היתה אז מהוססת כל עיקר. להפך. עגלגלה וחלקלקה כמו חביצת חמאה, כפות ידיה הקטנטנות חובקות כל אצבע שתושט לה, העולם שלה לִלפות ולטעום ממנו. מתחת לשונה כבר הולכת ונמתקת המילה ״אבא״, מבשילה לאט, שי ביכורים שתגיש להוריה במועד הנכון. אך כשבא המועד נעלם האב, והאם, שקודם האירה פנים כמו השחר, התהלכה בבית כציפור מרוטת עצבים ונוצות. נופר הכירה את הסיפור היטב, בני המשפחה היו מגלגלים בו דרך קבע, וכשם שבבית הספר למדה לעמוד דום עם הישמע ההמנון, גם בעת שמיעת ההמנון המשפחתי הזה נהגה לפי כללי הטקס, הקשיבה בראש מורכן כשנשמעו המילים המוכרות ומילמלה ״תודה לאל״ במקומות הנכונים. ״תודה לאל״, כשהאמבולנס לקח את אמא, השכנה מיהרה להתקשר לאבא, ו״תודה לאל״, הספיקו לקרוא לאבא לטלפון רגע לפני שהתחילה הכניסה הקרקעית, ו״תודה לאל״, כשהמפקד שמע שנולדה לאבא בת הוא נתן לו אפטר של שתים־עשרה שעות, ו - כאן אסור לומר ״תודה לאל״, היא נפלה בזה פעם, ואמא שלה נתנה לה מבט שבא למות - ״מי היה מאמין״, רגע אחרי שאבא נסע, הטנק שלו נכנס ללבנון וכולם נהרגו, ו״תודה לאל, בזכות הלידה של מאיה אבא ניצל.״ המשפט האחרון קוּצר קצת עם השנים, לרוב זה היה פשוט: ״ותודה לאל, בזכות מאיה אבא ניצל.״ לא בזכות הלידה, האירוע הרפואי. לא בזכות המפקד, ששיחרר את אבא לאפטר, קיבל צל״ש אחרי מותו ושלמה ארצי הלחין שיר שכתב ליום הזיכרון. בזכות מאיה. את זה כולם ידעו ועל זה כולם דיברו, וכשנופר אמרה סוף־סוף את המילה ״אבא״, הם בקושי שמו לב. כי ככה זה, כל התינוקות אומרים בסוף ״אבא״, אבל לא כל התינוקות מצילים את אבא שלהם מטנק בוער.
    ביום הראשון לעבודתה בגלידרייה יצאה נופר מהבית בשמלה של מאיה, חגיגית מתמיד. לראשונה בחייה היתה לה הזדמנות להתחיל הכל מחדש, ואין מקום טוב יותר לשם כך מהגלידרייה. הגלידרייה, ארץ פלאות של טעמים ושל צבעים, כאילו הצליח מישהו ללכוד את הקשת בענן בכבודה ובעצמה, למסמר לה דלת בפתחה וקופה רושמת בקצה, ולהציבה בפינת הרחוב. ההורים שלה שיבחו אותה על שבחרה לעבוד בתקופת הקיץ, אבל היא לא עשתה את זה רק בשביל הכסף. בשביל האנשים הגיעה לכאן, מהלך חמישים דקות נסיעה מביתה שבפרבר. בשביל העיניים הזרות, הברוכות, שאינן יודעות עליה את מה שכל השכונה יודעת: שאין מה לדעת עליה. שאף פעם לא קרה לה כלום. שום הסתבכות. שום הרפתקה. קיום צדדי ובלתי מזיק שזה עתה מלאו לו שבע־עשרה שנה.
    אפילו החטטים שעל פניה לא היה בהם די כדי לייחד אותה. יש נערים שעל פניהם מופיעות תצורות גיאולוגיות מפעימות ממש: מכתשים עמוקים, גבעות וגאיות בלתי נשכחים. אך בלוטות החלב של נופר פעלו במתינות, סיפחו לעצמן את המצח ומובלעת קטנה על האף, והסתפקו בהם. אבל החטטים, בה במידה שלא הטרידו איש, הטרידו מאוד את נופר עצמה. בינה לבינה ובין עצמה כינתה את עצמה ״המחוצ'קנת״.
    שמות וכינויים הם דבר מסוכן מאוד. יעיד על כך לביא מימון, קומה רביעית בבניין שמעל לגלידרייה. כמה כדורים בטעם שוקולד כבר גילגל לקרבו, ועדיין הוא צנום כאותם עמודים שמציבה העירייה למען יקשור אליהם הציבור את אופניו. אולי יכול היה לביא לשאת את עליבות קיומו לוּ קראו לו הוריו בשם מחייב פחות, אבל על כתפיו הצנומות נשא את מלך החיות בכבודו ובעצמו. בילדותו עוד המתין לביא לרעמה שתגיע, לשרירים שיתפחו תחת העור כשיגדל סוף־סוף ויהיה לנער. אך השנים חלפו והשיער מיאן לצמוח, ארבע־עשרה שערות בלבד יש לו בזקנו, מדי ערב הוא סופר אותן מול המראה, ועל שרירים בכלל אין מה לדבר. אביו, סגן־אלוף במילואים אריה מימון, פיקד על עסקיו באותה נחישות שבה פיקד בזמנו על חייליו. וכשם שחייליו של אריה מימון הוסיפו בשעתו לטפס על הגבעה בקרב, כי פחדו פחות מהמחבלים היורים ממעל מאשר מהמפקד העצבני מתחת, כך הוסיפו מניות החברה שהקים אריה מימון עם שחרורו לטפס אף הן, מעפילות מעבר לכל תחזית כלכלית, כי פחדו מהמפקד שייתן בהן את מבטו הרושף.
    סגן־אלוף אריה מימון לא העניק לבנו את השם לביא. היתה זאת החלטת האם, אישה צעירה ויפה שהעריצה את בעלה, את המדינה ואת המורה שלה לפילאטיס, לאו דווקא בסדר הזה. השם לביא מצא חן בעיניה במיוחד, ובעלה התיר לה לפנים משורת הדין לקבל את ההחלטה בעצמה. לימים בגר הילד והיה לנער, וניכר היה שאין בו אפילו קמצוץ מהחן הטורפני של האב. אם היתה לו קרבה כלשהי לחתולים הגדולים, היה זה רק כארוחה פוטנציאלית. בשנים הראשונות עוד נהם האב כלפי הנער, נתן בו את אותו המבט שהקפיץ בעבר חיילים ומניות. אך לאחר זמן־מה חדל אפילו מכך. לביא החל מתגעגע לנזיפות הרועמות, אפילו לשאגות. הכל עדיף על הדממה הדקה, השקט שאחרי האכזבה.
    לעת ערב, כשהאם התקדשה לקראת שיעור של פילאטיס והאב גירגר בנחת מול מסך הטלוויזיה, פתח לביא את חלון חדרו והביט אל הרחוב. תחת מבטו הנהר העירוני שוצף, חבורות נערים בחופשה מתערבלות סמוך לגדת המדרכה. הוא שמע את צחוק החבורות ושאל את עצמו אם היו מוסיפים לִצחוק אילו היה גופו נוחת לצדם, חבטה עמומה על אבני המרצפת. אם היו הנערות רוכנות לסייע, להעביר אצבע דקה על שערו הקצוץ, הרעמה שהכזיבה. אם לפחות היו מביטות בו - אם לא בחמלה, לפחות בעניין - שולפות את הסלולרי ומצלמות את הגוף השרוע וזרועותיו חובקות את הכביש. נערה לא חבקו הזרועות האלה מעולם.
    כך, מדי ערב, העיר מתקשטת בזוהר הפנסים ולביא מימון עומד בחלון ומהרהר במותו, הוגה בפנים הרבות שיביטו בו כשינחת בפתחה של הגלידרייה. וכבר מזמן היה לביא מימון מנסה את כוחו בתעופה שכזאת, אלמלא היה פורץ אותו מבצע קיצי בגבול הדרום, שוטף את העיר באזעקות וכובש את דפי העיתונים. להיקבר בעמודים האחוריים, לזה לא היה לו חשק. העדיף להמתין עד שוך הקרבות. וברוך השם, הקרבות לא חדלו מעולם: אך פסקו בדרום וכבר החלו בצפון. בכל בוקר קם לביא וראה שהעיתון עמוס כמקודם, איך יימצא מקום לסיפור תעופתו הכושלת. וכך היה דוחה את מותו מיום ליום, והמבצע הצבאי, שאמנם גבה חיים רבים, הציל לפחות את חייו של נער עירוני אחד.
    שעה שנאנק לביא תחת שם הארי הרובץ על כתפיו, כרעה גם נופר שלֵו תחת נטל שמה שלה. ולמה לעזאזל האמינה שדווקא כאן, בגלידרייה, תנץ בה סוף כל סוף איזו נופר אחרת. מדי בוקר נעמדה מאחורי הדלפק. הקיץ בא על העיר ועשה בה את זממו בהתעלסות עליזה ומיוזעת, וכעת הסתיו בפתח, והכל שָבו ולבשו חזות מהוגנת. עוד ימים אחדים תשוב נופר לבית הספר, ואין לה באמתחתה ולו סיפור מסעיר אחד מהגלידרייה שבעיר, זולת אלה שכתבה במחברתה. כמה קיוותה לפרשיית אהבים חצופה עם איזה סטודנט, או תייר, או פרחח רחוב מנוקב. כשתחזור ללימודים יגיע לבקר אותה בבית הספר, ימתין מחוץ לשער, והיא תרוץ אליו וכולם יראו. גם שיר. גם יותם. לכל היתה נופר מוכנה ובלבד שלא לשוב לשנתה האחרונה בבית הספר בידיים ריקות, באצבעות שמעולם לא אחזו אצבעותיו של נער אלא כדי להגיש לו את העודף. לו לפחות היתה מוצאת כאן חבֵרה אחרת במקום שיר. העיקר להיות רגע במרכז אישוניו של מישהו, בנקודת ההתכנסות של המבט.
    בקומה הרביעית עומד לביא מימון ועיניו ברחוב. בחצר האחורית עומדת נופר שלֵו וידיה מחליקות על שמלתה, ואיש מהם לא מעלה על דעתו שהעלבון הזה, עלבון הנפש הנושאת שם גדול ממידותיה, אינו שלו לבדו. אולי קל היה להם יותר אילו ידעו שאי־שם - בקצה השני של הכדור או במרחק ארבע קומות - נמצא אדם שכאבו זהה. ואולי לא היה מקל עליהם הדבר כלל וכלל, כשם שאין האדם הסובל משן חולה מתעודד למשמע אנחת שותפו לספסל ההמתנה במרפאה.
    אף על פי שלביא מימון ונופר שלֵו אינם יודעים דבר זה על אודות זה, בכל זאת משמיעים שניהם את אותה אנחה עגומה באותו רגע ממש. וההבדל היחיד בין נופר שלֵו ולביא מימון, הוא שלביא מוסיף עוד לעמוד בחלונו, ואילו נופר מבינה לפתע שהיא מאחרת לשוב מההפסקה, ופותחת בריצה. כל כך מהר רצה הנערה, כמעט כאילו ידעה שלא רק אל הגלידרייה היא ממהרת עכשיו, אלא אל הרגע שבו ישתנה הכל, אל הגורל שכבר ממתין לה מעבר לדלפק.
    • איילת גונדר־גושן
    • איילת גונדר־גושן

      איילת גונדר-גושן היא סופרת ופסיכולוגית, ילידת 1982. ספרה הראשון, ״לילה אחד, מרקוביץ'״, זכה בפרס ספיר לספר ביכורים ובפרס ויצ״ו איטליה וויצ״ו צרפת, ותורגם לארבע־עשרה שפות. ספרה השני, ״להעיר אריות״, זכה בפרס וינגייט הבריטי לשנת 2017, נכלל ברשימת ״בחירת העורכים״ של ה״ניו יורק טיימס״ וה״וול סטריט ג'ורנל״, ותורגם אף הוא לארבע־עשרה שפות. ״השקרנית והעיר״, ספרה השלישי, נמכר לתרגום לאחת־עשרה מדינות עוד בטרם צאתו לאור בישראל. סיפורים קצרים פרי עטה של איילת גונדר־גושן הופיעו באנתולוגיות בארץ ובחו״ל.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • סיפורים אינטימיים
    • לילה אחד, מרקוביץ'
    • להעיר אריות
    • שיר ענוג
    • הוואלס האיטי של הצבים
    • מה שנטע אוהבת
    • על מקום הימצאה
    • בעלי לא בבית
    • אדל
    • מלכת היופי של ירושלים
    • צומת גורל
    • בית הקפה של נורה אפרון