הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • המתריע
  • המתריע
    ידיעות ספרים | ספטמבר 2019 | היסטוריה ופוליטיקה | 248 עמ' מודפסים
    אין כמעט אירוע ביטחוני או מדיני בעשורים האחרונים שהאלוף במילואים עמוס גלעד לא היה מעורב בו – בחזית או מאחורי הקלעים, בצורה גלויה או בחשאי.
     
    כקצין צעיר באגף המודיעין, ערב מלחמת לבנון הראשונה, עמד גלעד בקשר הדוק עם ראשי הפלנגות והזהיר שהם מובילים אותנו לאסון. הוא צדק. כראש חטיבת המחקר באמ"ן אחרי הסכם אוסלו הוא התריע כי פניו של ערפאת לעימות. הערכתו התממשה באינתיפאדה השנייה. כמתאם פעולות הממשלה בשטחים ניהל שיחות ארוכות עם אבו מאזן, וכראש המטה המדיני־ביטחוני של שר הביטחון היה מופקד על היחסים הרגישים ביותר עם מצרים, ירדן ומדינות אחרות. גלעד עבד לצד חמישה ראשי ממשלה והקפיד תמיד לומר את האמת המקצועית שלו – גם כשאיש לא היה מוכן לשמוע.
     
    בשנתיים האחרונות קיים העיתונאי שמעון שיפר, הפרשן המדיני הבכיר של "ידיעות אחרונות", סדרה של שיחות אישיות עם גלעד שעסקו בסוגיות המדיניות והביטחוניות שנחשפו אליהן, איש־איש במסגרת תפקידו. שיחות אלה הולידו את הספר שלפניכם.
     
    בין הגילויים בספר שעברו את אישור הצנזורה הצבאית:
     
    - כיצד נולד המבצע להפצצת הכור הגרעיני בסוריה, שגלעד היה בצוות המצומצם שהכין אותו.
     
    - הניסיונות לעקוב אחר מצב בריאותם של מנהיגי האזור.
     
    - ההשלכות של פרשת הצוללות, שעליה העיד גלעד במשטרה.
     
    - הפגישות עם ערפאת בתוניסיה ומה היה התפריט של יו"ר הרשות בזמן המצור על המוקטעה.
     
    - השיחות האינטימיות עם הגנרל א־סיסי, לימים נשיא מצרים, אחרי ההתנתקות מרצועת עזה.
     
    - התרעות השווא של המוסד שכמעט הובילו למלחמה עם סוריה, וחלקו של גלעד בחשיפתו של יהודה גיל – מפעיל הסוכנים שהתגלה כנוכל.
     
    - הפגישות עם באשיר ג'ומייל בביירות והעדות הדרמטית בוועדת כַּהַן לחקירת הטבח בסברה ושתילה.
     
    המתריע – שיחות עם עמוס גלעד מיועד לכל מי שרוצה להבין לעומק את התהליכים והתמורות במזרח התיכון, לא רק בתיאוריה אלא מתוך ניסיון חיים עשיר של מי שעמד עד לאחרונה בצומתי קבלת ההחלטות החשובים ביותר. לצד הסיפורים והתיאורים המרתקים על קורותיו כקצין מודיעין שזור הספר בלקחים ובתובנות שגיבש גלעד במהלך הקריירה הארוכה שלו.
  • ספר דיגיטלי
     
    46 35
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • מבוא

    "אם יש ערך כלשהו לנקודת ראות אישית כמו זו שיש בידי להציע, הרי זה במידה רבה הודות לנסיבות חיים מוצלחות, שבמהלכן היה לי המזל לחשוף את האמת שבמאורעות, ולא על ידי המאמצים להסתירה ולטייחה".
     
    כך כתב ההיסטוריון הצבאי הבריטי, ב"ה לידל הארט בפתח ספרו הצנוע - 108 עמודים בתרגומו העברי - ששמו מדוע איננו לומדים מההיסטוריה.1 לידל הארט, שהנחיל למצביאים את האסטרטגיה של הגישה העקיפה כערובה לניצחון, שואל האם ניתן לחזות את המלחמות והעימותים בין המדינות.
    "ההיסטוריה", כותב לידל הארט, "היא תולדות צעדיו ומעידותיו של האדם. היא מראה לנו שהצעדים היו תמיד אטיים וזעירים והמעידות - פתאומיות ותכופות. היא מאפשרת לנו להפיק לקח מכישלונותיהם של קודמינו. אם נכיר במגבלותינו שלנו, נדע לגלות סלחנות כלפי שגיאותיהם של אחרים, אך אין אנו סולחים לעצמנו אם איננו מצליחים לזהות שגיאות".
    בשנתיים האחרונות קיימתי עם האלוף במילואים עמוס גלעד סדרה ארוכה של שיחות שעסקו בסוגיות המדיניות והביטחוניות שנחשפנו אליהן, איש־איש במסגרת תפקידו. גלעד - במסגרת תפקידיו במערכת הביטחון, מאז היותו קצין צעיר בדרגת סרן באגף המודיעין ועד שנתמנה לראש חטיבת המחקר באמ"ן ואחר כך למתאם הפעולות בשטחים ולראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון. הוא היה בעמדות הרגישות ביותר ליד ראשי הממשלה ושרי הביטחון יצחק רבין, שמעון פרס, יצחק שמיר, אהוד ברק, בנימין נתניהו ומשה בוגי יעלון, וצבר ניסיון רב בתחומי המודיעין, האסטרטגיה והמדינאות. ואילו אני - כעיתונאי וכפרשן שמסקר את התחום המדיני־ביטחוני מאז מנחם בגין ועד בנימין נתניהו. ליוויתי את בגין בנסיעתו הראשונה למצרים, סיקרתי את מלחמת לבנון הראשונה - ואף פרסמתי על אודותיה את הספר כדור של"ג,2 הייתי שליח רשות השידור בארצות הברית, ובמשך שנים, גם בעת כתיבת שורות אלה, אני הפרשן המדיני הבכיר של העיתון "ידיעות אחרונות".
    עמוס גלעד מוכר במערכת הביטחון, בקהילת המודיעין ובצה"ל כמי שהיושרה שלו אינה מוטלת בספק. הוא מעולם לא נרתע מלהביע את עמדתו בכל סוגיה שעלתה לדיון אצל הקברניטים, והוא עשה זאת בלא מורא ובלא משוא פנים. ההתרעות שהעביר למפקדיו, ומשלב מסוים גם לראשי הדרג המדיני, נתקלו פעמים רבות בתגובות שליליות, בהתעלמות, ואף בניסיונות מצד הממונים עליו לסלקו מצה"ל. אפשר לומר כי גלעד הוא הגרסה המודרנית של הנביאים שנסקלו באבנים על ידי אלה שסירבו לשמוע את נבואות הזעם שלהם.
     
    ▪▪▪
     
    במהלך כמעט 40 שנה שבהן סיקרתי מלחמות והסכמי שלום ועקבתי אחר הנושאים הרגישים ביותר ביחסי החוץ של ישראל, התובנה המרכזית שאליה הגעתי היא שנדרש מאיתנו - הן העיתונאים והן השותפים לקבלת ההחלטות במישור הלאומי - להטיל ספק בכל מה שאנחנו נחשפים אליו. לא לקחת דבר כמובן מאליו.
    בשנות השמונים סיקרתי פגישה שנערכה בניו יורק בין שמעון פרס לקבוצה של יהודים זוכי פרס נובל. איזידור אייזק רבי, שזכה בפרס נובל לפיזיקה ב-1944, סיפר שם שכאשר היה חוזר מבית הספר אמו לא היתה שואלת אותו מה למד היום, אלא מה הוא שאל את המורים. במילים אחרות: מי שחפץ לתרום ולהותיר אחריו חותם, מוטב שיהיה בעמדת השואל.
    זוהי גם חובתו של קצין מודיעין, ודאי ברמות הבכירות ביותר: לדעת להטיל ספק, לשאול את השאלות הנכונות, לא לקחת דבר כמובן מאליו. מהיכרותי את האלוף (במיל') גלעד אני יכול להעיד כי הוא ניחן בתכונות הללו - וכי שילם על כך לעתים מחיר לא פשוט.
    בשיחות שקיימנו פירט גלעד את תפיסתו באשר לתפקיד המודיעין ולאחריות המוטלת על כתפי מי שעוסק בתחום הרה גורל זה. "תפקיד המודיעין הוא להתריע על ההכנות שעושה היריב כדי לאסור מלחמה על הצד שלנו. מקבלי ההחלטות, ראש הממשלה ועמיתיו השרים, חברי הקבינט המדיני־ביטחוני, אמורים להחליט על הצעדים המעשיים לנוכח ההערכות שנמסרות להם על ידי המודיעין. עומדות לרשותם כמה אפשרויות: החל מהעברת מסרים חריפים למדינות האויב כי יישאו בתוצאות אם יתקפו, דרך הנחיית הצבא להיערך למתקפה מקדימה, ועד ליציאה למערכה כוללת לשם הסרת האיום".
    גלעד מדגיש כי זכותו של הדרג המדיני לדחות את ההערכות שמגישים לו גופי המודיעין השונים - אגף המודיעין בצה"ל, המוסד, השב"כ והאגף למחקר של משרד החוץ - ולא לקבל את המסקנות הנובעות מהן. אך בטרם יקבל החלטה, לכאן או לכאן, חובתו של המדינאי לגופים הללו.
    בספר נבחן שורה של התרעות, כמו גם התרעות־שווא, שהעביר המודיעין לקברניטים, ואת השלכותיהן הרות האסון, שבחלק מהמקרים עלו בחייהם של מאות ואף של אלפי ישראלים.
    "הלקח העיקרי שאני מבקש להנחיל לאחראים על הערכות המצב בתחום המודיעין הוא שעליכם לגלות ענווה וצניעות בבואכם לשפוט ולהכריע בשאלות שעולות מאוקיינוס המידע שעומד לנגד עיניכם", אומר גלעד. "נהגו כפי שנדרש מהשופט בבואו לכתוב את הכרעת הדין: הכריעו על פי הראיות ואיכותן, ואל תהיו לכודים בקונספציה כזאת או אחרת".
    אבל, הוא מדגיש, יש הבדל אחד בין מה שנדרש מהשופט לבין הנדרש מקצין המודיעין: "עליכם לשפוט לא רק על פי הראיות, אלא גם מתוך הבנת העומק האידיאולוגי שעומד בבסיס המידע שנחשפתם אליו. במקרה של איראן, למשל, חשובים לא רק מספר הטילים ארוכי הטווח שבידי האיראנים, הטווח שלהם והנזק שהם עלולים להסב, אלא גם ההבנה שמשטר האייתוללות בטהרן נחוש להשמיד את הישות הציונית".
     
    ▪▪▪
     
    הסוגיות שנבחן בספר נוגעות לזירות שבהן נכח גלעד במהלך הקריירה הביטחונית והמודיעינית רבת השנים שלו, ממלחמת לבנון הראשונה, ב-1982, ועד לקרב הבלימה מול מאמציה של איראן להגיע ליכולת גרעינית ולתקוע יתד על אדמת סוריה.
    - מלחמת לבנון הראשונה התבססה, בין היתר, על הכזבים של הפלנגות שהפיץ המוסד לאורך שנים, ושהניעו את ראש הממשלה מנחם בגין ואת שר הביטחון אריאל שרון להניח כי לישראל יש בעל ברית אמיתי בדמותן של הפלנגות הנוצריות בלבנון. כל פרט מידע או הערכה שעשויים היו להביא למסקנה כי אותן פלנגות הן משענת קנה רצוץ, וכי ראשיהן מובילים אותנו באף לקראת אסון, כפי שאכן קרה, זכו להתעלמות או שנדחו בבוז. גלעד, כקצין מודיעין צעיר ששב והתריע, גם בפני בכירים ממנו בהרבה בדרגה, חש זאת היטב על בשרו.
    - האינתיפאדה הראשונה, שפרצה בדצמבר 1987, היתה הפתעה מוחלטת ולא נצפתה כלל על ידי המודיעין. היתה זו קריסה מוחלטת של כל המערכות.
    - הסכמי אוסלו יכולים לתפוס מקום מרכזי במצעד האיוולת הישראלי. המשא ומתן החשאי שניהלה סביבתו הקרובה של שר החוץ שמעון פרס באוסלו הוסתר לחלוטין מגופי המודיעין. זהו מעשה חסר אחריות ברמה הלאומית, בלא שום קשר להשקפת עולם פוליטית. כשם שלא יוצאים למלחמה בלי מודיעין, כך גם לא מנהלים משא ומתן לשלום בלי מודיעין. הסכמי אוסלו נשענו על ניתוח מוטעה של אישיותו של ערפאת, מחולל הטרור הגדול ביותר שהיה כאן מאז ומעולם, ועל האשליה כי הוא מעוניין בפיוס עם ישראל. למעשה, הסכם העקרונות שנחתם באוסלו נועד, על פי תפיסתו של ערפאת, לפורר את ישראל ולהחיש את היעלמותה מהמפה. תהליך אוסלו הביא, בסופו של דבר, למרחץ דמים נורא שעלה בחייהם של יותר מאלף ישראלים.
    - כראש חטיבת המחקר באמ"ן התריע גלעד בפני ראש הממשלה אהוד ברק כי פניו של ערפאת לעימות כולל עם ישראל - הערכה שהתממשה עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, באוקטובר 2000. במקביל הגיש גלעד הערכה זהה לרמטכ"ל שאול מופז, שאימץ אותה לאחר דיון ארוך. מופז פנה לברק וביקש תוספת לתקציב הביטחון לצורך היערכות לאינתיפאדה שנייה, כפי שצפה גלעד. ברק דחה את הדרישה. הוא לקח את הבקשה הכתובה של מופז, מעך אותה בידיו והשליך אותה לפח האשפה.
     
    כישלון המשא ומתן שניהל אהוד ברק בקמפ דייוויד מול ערפאת, ולאחר מכן - התנהלותו של נתניהו מול הרשות הפלסטינית, הופכים את רעיון שתי המדינות לבלתי־ישים, ומקרבים אותנו יותר ויותר למציאות של מדינה אחת בין הים לירדן, על כל המשתמע מכך. היעדר מנהיגות של מתווך הוגן מצד ארצות הברית, לצד הנהגה ישראלית שנמנעת מנטילת יוזמה, טומנים בחובם חומרי נפץ שיפגעו, בסופו של דבר, בנו.
    לצד כל אלה, מדבר גלעד על היחסים עם מצרים ועם ירדן, שהיה לו חלק מרכזי בפיתוחם ובתחזוקתם, על פגישותיו החשאיות עם מנהיגים ועם מקבלי החלטות בעולם הערבי, על התרעת השווא שכמעט הובילה למלחמה ב-1996, על הניסיונות הלא־תמיד־מוצלחים לעקוב אחר מצב בריאותם ולחזות את שרידותם של מנהיגי האזור - אויבים וידידים כאחד, על המעורבות האמריקאית במזרח התיכון, שהיתה כרוכה לא פעם בקוצר ראות ובחוסר הבנה של התהליכים שמניעים את האזור, על המאבק בהתגרענות האיראנית והסורית, ועל עוד שורה של נושאים שהם חלק מליבת קיומנו כאן.
    הספר מיועד לכל מי שחפץ להבין לעומק את התהליכים והתמורות שמתרחשים בשכונה שבה אנו חיים, לא רק ברמה התיאורטית אלא מתוך ניסיון חיים עשיר של אדם שעמד בצומתי קבלת ההחלטות החשובים והרגישים ביותר. אך מעבר לכך, הוא נועד לשמש כלי עבודה לקציני מודיעין, שניצבים בעצם ימים אלה מול אתגרים דומים לאלה שבפניהם ניצב עד לא מזמן האלוף (במיל') גלעד. לכן, לצד סיפורים ותיאורים מרתקים על קורותיו כקצין מודיעין, שזור הספר בלקחים ובתובנות שגיבש גלעד במשך ארבעה עשורים. כדאי להקשיב לו.

    פרק א'

    משענת קנה רצוץ: הרומן עם הפלנגות

     
    הפעם הראשונה שבה נתקלתי בשמו של עמוס גלעד היתה במהלך איסוף החומרים והראיונות לקראת כתיבת הספר כדור של"ג על מלחמת לבנון הראשונה, שנקראה אז עדיין מלחמת שלום הגליל. ועדת כַּהַן (ובשמה הרשמי: "ועדת החקירה לחקירת האירועים במחנות הפליטים בביירות"),3 שקמה לאחר הטבח שביצעו הפלנגות במאות מתושבי מחנות הפליטים בסברה ושתילה, החלה אז את דיוניה, ועורכי הדין שייצגו בפני הוועדה את שותפי הסוד למהלכי המלחמה קיבלו לידיהם אלפי מסמכים שנועדו להכין את הצמרת המדינית-ביטחונית להופיע בפניה.
     
    גלעד, שהיה באותם ימים קצין מודיעין צעיר בדרגת רב-סרן, נשלח בראשית המלחמה לפיקוד הצפון כאיש קשר בין אמ"ן לבין מטה הפיקוד. המסר שהעביר למפקדיו היה חד-משמעי: הברית עם הפלנגות הנוצריות היא משענת קנה רצוץ, שכן מדובר בכנופיות של רוצחים שיגרמו לישראל נזקים אדירים. מהמסמכים שהגיעו לידַי נוכחתי לדעת כי גלעד התריע, ושב והתריע, אבל כמעט איש לא היה מוכן לשמוע אותו.
     
    * * *
    מתי נחשפת לראשונה ללבנון כקצין צעיר?
     
    אני מכיר את לבנון כבר מתחילת שנות השבעים, בין 1973 ל-1974, כי עסקתי אז באמ"ן בתחום הטרור, והטרור באותה תקופה יצא בעיקר מלבנון או מירדן. מה שלמדתי שם לא יסולא בפז. בהמשך, בסביבות 1980, הייתי רמ"ד4 לבנון, ואחר כך עברתי לעסוק בנושא הסורי. אבל מאחר שכבר הייתי בקיא בתחום הלבנוני, ובאותה תקופה התחילו להכין את התוכניות לקראת מבצע אפשרי בלבנון - ביקשו ממני לרכז מטעם אמ"ן גם את הטיפול בלבנון. בכלל, קרה לי לא פעם במהלך השירות הצבאי שמילאתי שני תפקידים במקביל, וזה אפילו לא רשום במחשב של צה"ל.
     
    לא יכולת להבין את לבנון של אותם ימים אם לא הבנת את ערפאת ואת המדיניות שלו, את אבו ג'יהאד, את ארגוני הטרור השונים. איך הם ניצלו את לבנון; איך הם אנסו אותה. גם ראיתי, למרות שזה לא היה תחום האחריות שלי, מה הם עשו בירדן. הבנתי את הקו. מצאתי את עצמי, נוסף לתפקידי הרשמי, עובד בצורה אינטנסיבית מול המערכת הלבנונית: הן בהיבט הצבאי; הן בהיבט של הכנת נספחי המודיעין לתוכניות "אורנים"5 והן במגעים עם הפלנגות - ישירות או באמצעות המוסד.
     
    במסגרת תפקידי הטילו עלי לתאם וללוות פעילויות מול הנוצרים בלבנון מצפון לביירות. וכך מצאתי את עצמי מעורה ואף נוכח במגעים מדיניים, כולל עם פייר ג'ומייל,6 שמאוד הערכתי אותו, למרות שתיארו אותו בארץ כסנילי; עם כמיל שמעוּן, שלמדתי עליו באוניברסיטה ומעולם לא האמנתי שאראה אותו במציאות; וכמובן, עם בשיר ג'ומייל. גם עם אלי חובֵּייקה7 היתה לי היכרות מאוד עמוקה.
     
    הייתי מעורב בכל הערוצים, אפילו בדברים טכניים. נניח שמאיר דגן8 היה צריך לבדוק את כשירות הטנקים של הפלנגות. אז התלוויתי אליו, למרות שלא היתה לי שום מומחיות בתחום הטנקים, בטח לא בהשוואה אליו.
     
    והיית נוכח גם בפגישות שלהם עם שר הביטחון אריאל שרון ועם הרמטכ"ל רפול.
     
    כמובן, למרות שלא בטוח ששרון בכלל שם לב שאני בחדר.
     
    איך התרשמת אז מהפלנגות? מה חשבת על הקשר שלנו עם הנוצרים?
     
    תראה, שיפר, הסיפור של לבנון הראשונה זה כישלון כל כך מזעזע, שכמעט לא מדברים עליו היום, וחשוב לי לתאר אותו, כי יש כאן לא מעט לקחים שהם רלוונטיים גם לתקופתנו.
     
    בבסיס המדיניות הישראלית באותם ימים עמד הרעיון לחבור לפלנגות ולכונן שלום עם מדינה ערבית שנייה, לבנון, שלכאורה זה דבר נהדר. מה רע בזה? הנוצרים בלבנון הם אנשים מאוד מרשימים. מאוד משכילים. תואר שלישי זה דבר מאוד נפוץ אצלם. הם דוברים שפות רבות, מסוגלים לנהל שיחה בכל נושא, נראים בני תרבות. עם זאת, חסר להם דבר אחד שמופיע בספרי ההיסטוריה שוב ושוב: אין להם יכולת לפתח עוצמה ביטחונית ואסטרטגית עצמאית. ואז הבריק אצלם הרעיון שישראל תעשה בשבילם את העבודה על תקן של קבלן משנה. ואנחנו נפלנו בפח.
     
    מכאן התחיל דבר שעד היום אני מהרהר בו שוב ושוב ולא נותן לי מנוח. המסקנה, שהתגבשה אצלי בתהליך קצר, נוקב ואכזר, היתה שהפלנגות הן משענת קנה רצוץ.9 הביטוי התנ"כי הזה - בזמן אמת, לא בדיעבד - הוא תיאור אמיתי ומדויק של הפלנגות. אני גיליתי את זה בזמן אמת - והתרעתי.
     
    מתי עמדת על כך שהקשר עם הפלנגות הוא קשר מורעל?
     
    בכל המגעים איתם, כבר מסוף 1980. אף פעם לא האמנתי בהם, כי ראיתי אותם מקרוב. הפלנגות נהגו להתפאר ביכולות מדהימות. הם היו מספרים על דיוויזיות שהם יעמידו. אז לא היה פאוור-פוינט. היו כל מיני עזרים שהכינו אותם ידנית, והם היו מרשימים מאוד. אבל אני הבנתי שאין שום מתאם בין דברי הרהב שלהם לבין יכולותיהם האמיתיות. טענתי שכשהם מסמנים על השקף איקס, כלומר: סימן טקטי של חטיבה, זה לא שווה ערך אפילו למחלקה. במילים אחרות, אין שום כיסוי ליומרות שלהם להפעיל כוחות לוחמים. הם פשוט לא היו מסוגלים. היה להם מטה כללי מפואר, רק בלי חיילים.
     
    אני זוכר שהגיעה משלחת בראשות מאיר דגן כדי לבדוק את כשירות הטנקים שלהם. דגן המנוח אמר: "זו פשוט תת-רמה. שום טנק פה לא יזוז לשום מקום, ואין אפשרות לשום מערכת, כולל זו המפוארת של ישראל, לתחזק אותו או להקים אותו לתחייה". נכון, היו להם אנשים כמו סמיר ג'עג'ע, שהיו לו עיניים בוהקות בטירוף והוא באמת עסק ברצח. רק שלא היתה שום איכות צבאית.
     
    אבל יותר מזה: מהשיחות שלי עם מנהיגי הנוצרים הבנתי שאין להם שום מחויבות כלפי ישראל ושהם הולכים לסבך אותנו.
     
    איך הבנת את זה?
     
    קודם כול, בשיחות עם פייר ג'ומייל. צריך להבין שלאיש הזה היה משקל יוצא דופן בהוויה של בשיר, הבן שלו, כיוון שבשיטה הפטריארכלית הלבנונית, לאב יש תפקיד מפתח. בשיר היה איש מאוד גאוותן, אפילו שחצן, אבל ליד אבא שלו הוא נראה כמו חמאה מותכת בטמפרטורה גבוהה.
     
    פייר היה אומר: "אנחנו צריכים אתכם כרגע בשביל לסלק את הפלסטינים, שהם כמו סרטן בגוף של לבנון". ובמילים אחרות: אנחנו שונאים את הישראלים - לא במילים האלה, זו פרשנות שלי - אבל אנחנו שונאים עוד יותר את הפלסטינים. בתשובה לשאלה האם נזכה לשלום עם לבנון הוא ענה בכנות: "בשום אופן לא". התרשמתי שבנו אימץ את העמדה הזאת.
     
    אגב, רבים מהם גם היו אנטישמים. בעיתון שלהם, שקראו לו "עמל" - "פעולה", או "אקסיון" בצרפתית, פורסמה קריקטורה של נחש פיתון ענק שעל ראשו מגן דוד. ופעם, כשביקרתי במתקן סודי שלהם מתחת לאדמה, ראיתי על הקיר צלב קרס בגודל של שני מטר.
     
    אבל אני זוכר בעיקר שני אירועים שגרמו לי להבין מי זה בשיר ג'ומייל. יום אחד הייתי עד לפגישה מדהימה בין בשיר לבין אריק שרון. שר הביטחון אמר לו: "הגיע הזמן שתעשה את המוטל עליך", כלומר - תשנה את המציאות בלבנון. אני לא יודע עד לאיזה עומק הוא כיוון, אבל לפחות למדינה שחותמת איתנו על הסכם שלום. ובשיר החצוף הזה השיב: "ג'נרל", היה לו קול סופרן כזה, "I can't do it. I want to be president of all Lebanese".10 עד ליום האחרון שבו עוד אהיה צלול, אני אזכור את המשפט הזה. זה היה בשבילי כמו מכת חשמל. בשיר בעצם אמר לשרון: כל התזות שלכם לגבינו מופרכות.
     
    אני מזכיר בספר שלי את הביקור של שרון אצל פייר ג'ומייל בביקפיה. היית נוכח שם?
     
    לא, אני מדבר על פגישה אחרת של שרון, עם בשיר. בשיר אמר General, I can't do it ושרון ענה לו: Ask your father how to do it.11 אני לא אשכח את זה. הייתי לידו, ליד שרון, ולא יכולתי לדבר איתו אפילו. אני זוכר איך הוא היה אומר לרפול (גלעד מחקה כאן את שרון): "תאכל, תאכל", ורפול היה אומר לו: "איזה אוכל טוב, אוכל מצוין". הם היו מביאים כל מיני מעדנים מפריז. ועודד שמיר12 תמיד היה מביא מנגו. שרון היה אומר לו: "עודד, תביא מנגו!"
     
    אז הפגישה הזאת, זה היה אירוע אחד. האירוע השני היה בסביבות 1981. היינו בפגישה אצל בשיר במפקדה שלו. אגב, הוא לקח אותנו לשם במכונית כשהוא נוהג בעצמו, טעה בדרך, וכמעט שנכנס למחסום סורי. הוא עצר איזה מאתיים מטר לפני המחסום. יכולנו לגמור שם. גם זה חלק מהשחצנות שלו. הוא חשב שהוא יודע הכול.
     
    בכל אופן, לפני הפגישה הוא קיבל מעטפה עם מסר מהסורים דרך מישהו שקראו לו כרים בקרדוני והיה נציגם הסודי. על המעטפה היה כתוב BG, כמו בן-גוריון. רק שבמקרה הזה אלה ראשי התיבות של בשיר ג'ומייל. הסורים הודיעו לו שביום שתהיה חתונה, כלומר - הסכם שלום עם ישראל - יהיו גם אלמנות. כל עוד יש יחסי פילגשים, לא אכפת להם. אבל חתונה זה כבר משהו אחר. הרמז היה ברור: אם הוא יעשה שלום עם ישראל, אשתו תהיה אלמנה. כך ששלום לא יהיה.
     
    בשיר ג'ומייל היה מוקף באנשים כמו אלי חובייקה, האיש הנורא הזה שהיה מְרַצח ופושע. אני זוכר אינספור ארוחות ערב עם חובייקה בביירות כשהוא אומר: "נחסל את ערפאת, נחסל את זה, נחסל את ההוא, נשתלט על הפלסטינים". הוא כל הזמן היה מתפאר במבצעים שאני ידעתי שלא היו ולא נבראו. חוץ ממעשי אכזריות והתעללות, הוא נראה לי חסר אמינות לחלוטין.
     
    חובייקה היה אדם אכזר שעשה מעשי זוועה. לא ראיתי במו עיני, אבל שמעתי ממנו איך הוא מתנהג, באיזו אכזריות, באדנותיות, ברהב. וגם הבנתי, למרות שגם את זה לא ראיתי בעצמי, שהוא מעורב בפלילים. יום אחד פגשתי בביירות איש מאפיה, נדמה לי איטלקי, שהם הציגו בפני. הוא עסק בענף שהיה מאוד מקובל שם - להטביע אוניות על יושביהן במזיד ולהציג זאת כתאונה כדי לגבות כספים מהביטוח, שזה הרבה מאוד כסף. קראתי לזה "משולש ברמודה הלבנוני". אותו מאפיונר עסק בזה. ראיתי אותו במו עיני. לא יכולתי לזהות אותו, אני גם לא בטוח שהוא הזדהה בשמו האמיתי. דיווחתי עליו למשטרת ישראל, שידווחו לאינטרפול, אבל זה היה חסר ערך. הוא גם לא פעל נגד ישראל.
     
    אני דווקא הייתי בקשר טוב עם חובייקה. יש לי תמונות איתו בג'בל סנין.13 חשוב להבהיר: לא באמת הייתי חבר שלהם, רק העמדתי פנים כדי להבין יותר טוב מה הם עושים כי מאוד חשדתי בהם. כמו שאמרתי, הכרתי אותם מהצד המודיעיני, והם נראו לי שקרנים.
     
    ולא רק חובייקה. הפלנגות בכלל היו אכזרים כלפי יריביהם, בין אם אלה הדרוזים ובין אם הפלסטינים. הם התאכזרו לאוכלוסייה אזרחית. ידעתי את זה עוד לפני הטבח בסברה ושתילה. אני זוכר, למשל, איך הם התגרו בדרוזים. היו מסובבים להם את קצה השפם, משפילים אותם. אמרתי לחבר'ה שלי: הדרוזים האלה הם לוחמים מלידה. הם יביסו אותם תוך שבוע. טעיתי. בסוף הם הביסו אותם תוך יום. פשוט העיפו את הנוצרים לכל הרוחות.
     
    כך שמצד אחד הפלנגות היו משוללי יכולת צבאית. מצד שני, הם היו אכזרים. ומצד שלישי, הם היו אנשים מבריקים. משכילים. אמידים. השטח הנוצרי היה נקי. וגם עשיר. לא ברור לי מאיפה הגיע הכסף. עד היום אני חושב שזה מהברחות. לכל משפחה גדולה או ארגון היה שם רציף. רציף דבייה, למשל, נמל קטן כזה בשטח הנוצרי, היה שייך לכמיל שמעון, רציף 5 בביירות היה שייך לפלנגות, וכן הלאה. והיה קזינו שפעל 24/7. חבל ארץ יפהפה, הכול נקי ומטופח, אבל מתחת לפני השטח הכול מושחת ומטונף.
     
    לי, בתור רב-סרן, היה איזה רבע רכב ת"ש.14 משהו כזה. וכשהייתי נוחת בלבנון, בדרך כלל היינו מגיעים מהים, היו מחכות לנו שם מכוניות מפוארות של הפלנגות. פעם אחת המכונית שבאה לאסוף אותנו התנגשה ברכב אחר. והם, באדישות, אמרו לנו: לא נורא, מחר נגנוב מכונית אחרת ברחוב חמרה או באחד הרחובות הנוצצים של ביירות. זה עשה עלי רושם נורא.
     
    היינו במפקדה של סמיר ג'עג'ע בצפון לבנון. הוא נתן לנו סקירה על כל מיני כוחות מופלאים שיש להם כביכול, ואני ידעתי שהם לא היו ולא נבראו. מה באמת הרשים אותי? ארזי הלבנון. היו שם במפקדה שלו ארזים, וזו הפעם הראשונה שראיתי מה זה ארז. יחסית לעץ הזה, הייתי כמו זבוב ליד בן אדם. זה עץ מדהים. פתאום אתה מבין מה זה "כארז בלבנון ישגה".15 מאז כל פעם זה חלף לי בראש: איזה פער בין העץ האדיר הזה לבין הסמרטוטים, הפרובוקטורים האלה.
     
    היו גם כל מיני אירועים בתוך שלוחת המוסד - ארוחות מפוארות עם מאכלים משובחים. הם היו מקרינים סרטים פורנוגרפיים מבחילים. זה נראה כאילו הם מטביעים אותנו באיזו ביצה של שחיתות כדי שנתערב ונעשה בשבילם את העבודה.
     
    אפרופו כל הפעילות החשאית שלנו שם: אני זוכר שנכנסנו פעם למסעדה בבית מרי שבאזור ביירות. אסור היה לנו להרים את הקול, או לדבר בעברית, שלא ידעו מי אנחנו. הכול בסודי סודות. ואז פתאום מתחיל להתנגן השיר "הבה נגילה". הבעלים של המסעדה כאילו אמר לנו: "חבר'ה, אתם חנטרישים. אני יודע בדיוק מי אתם".
     
    במלחמה עצמה, אני לא אשכח את זה בחיים, הגענו למקום בביירות שנקרא סנט ג'ורג'. אזור יפהפה. מטוסי חיל האוויר שלנו חגים ממעל. חיילינו נלחמים, מזיעים, נפצעים, נהרגים. שיא הקיץ. פתאום מופיעה לא רחוק מהמפקדה שהיתה שם, יפהפייה לבנונית במכונית ב-מ-וו, פושטת את בגדיה ונשארת עם ביקיני, כאילו כל מה שקורה מסביב לא מעניין אותה. המחזה הזה מלווה אותי עד היום כמו סיוט.
     
    כרב-סרן צעיר יצא לי עוד לפני המלחמה לפגוש שרים מטעם הפלנגות, שישבו בממשלת לבנון. הם לא היו באמת שרים אלא סוכנים עלובים של הפלנגות, שאין להם שום זכות דיבור ושום יכולת הבעה. כבר אז נראה היה שהמדינה הזאת התפרקה.
     
    ככל שהכרתי את המערכת הזאת יותר ויותר, מכל הזוויות - הצבאית, המדינית, האסטרטגית - כך הגעתי למסקנה העגומה שאין מה לסמוך עליהם. הרושם שלי היה שבמישור האסטרטגי הם היו נחושים לנצל את ישראל כדי להשיג את היעדים שלהם. העיניים שלהם נצצו כשהם הבינו - ובדיעבד הבינו נכון - שאנחנו רוצים להיכנס ללבנון, להביס את הסורים ואת המחבלים שנואי נפשם, ובראשם ערפאת, ולסלק את הפלסטינים מלבנון.
     
    היו עוד כמה באמ"ן שחשבו כמוני, אבל הם היו מיעוט. אריק שרון, וזה מדהים אותי עד היום, נראה כמי שמאמין בפלנגות. בצה"ל, בצמרת, האמינו - יש לי ממש טראומה מזה - שהפלנגות הם בעל ברית שיעשה בשבילנו את העבודה ויביא את השלום. ואז אולי הפלסטינים - לא שמעתי את זה באופן אישי, אבל כך התרשמתי - יועברו מלבנון לירדן, וירדן תהיה המולדת החלופית של פלסטין. כל מיני רעיונות הבל. לו ירדן היתה מפסיקה להתקיים, היינו נמצאים היום במצב אסוני של שפך דם נורא.
     
    ואז החלה לחלחל בי חרדה עמוקה שצה"ל ייכנס לקשר רומנטי עם הפלנגות. הייתי מיואש. מה שהטריד אותי, אפילו הטריף אותי, זה שחיילי צה"ל יסתבכו בביצת דמים ללא תכלית וללא מוצא. לו היה מדובר רק בסיוע חשאי, כמו שרבין החליט עליו בשנות השבעים, אפשר עוד היה לקבל את זה, כי כל סיוע לבעל ברית פוטנציאלי זה בסדר. אבל לערב בזה את חיילי צה"ל?
     
    ואתה חזרת והתרעת.
     
    ניסיתי להתריע, אבל נתקלתי בחומה בצורה. המוסד הוביל את הקשר עם הפלנגות, וכל ביקורת נגדו נדחתה על הסף ונמחצה. לכן נחשבתי אצלם למעין אויב. אני זוכר אפילו שמישהו מהמוסד שאשתי הכירה - לא רוצה לציין את השם - אמר לה שהם היו רוצים שאני אפסיק להתקיים, כי אני מעצבן אותם.
     
    המוסד, כמי שהיו אחראים על הקשר, היו צריכים להתריע. זה תפקידו של מודיעין, להתריע מפני סיכונים שאורבים למדינת ישראל ולצה"ל. אבל נחיק16 האמין בקשר הזה. אני לא אשכח איך בזמן המלחמה - זה היה בשלוחת המוסד מצפון לביירות - הוא אמר לי: "תראה איזה קשר מדהים יש לנו עם הפלנגות. אג"ם מבצעים ביקשו שהפלנגות יפתחו באש לאורך הקו הירוק,17 והם באמת פתחו באש תופת". אמרתי לו: "נחיק, על מה אתה מדבר? אני לא שומע כלום". כי טברג'ה, המקום שבו היתה שלוחת המוסד, זה כמו עכו מול חיפה. לא יכול להיות שהיתה אש תופת ואתה לא שומע. אז נחיק אמר: "אתה תמיד עוכר של הלבנונים, אתה אופוזיציונר". אמרתי לו, "אתה יודע מה? בוא נצא לחזית. אם אתה צודק, יכול להיות שלא נחזור משם. אבל אני בטוח שנחזור משם בריאים ושלמים". "טוב", הוא אמר, "בוא נלך".
     
    הדיווח ששלחתי בעקבות הביקור היה כדלקמן: "על פי דיווחי כוחותינו", כלומר, המוסד, "אש תופת לפי בקשת אג"ם מבצעים לאורך הקו הירוק. על פי המציאות בשטח, אש ספורדית לא מובנת. הסורים מהצד השני של הקו תמהו מה פשר האש המגוחכת שבה פתחו הפלנגות מולם, והם החליטו שזה אפילו לא מחייב תגובה".
     
    אחר כך היה מבצע יוצא מן הכלל שהתבקשתי לתאם - הנחתת כוחות צה"ל מכביש ביירות-דמשק על הכוחות הסוריים שישבו בשטח ההררי שמדרום לכביש. קראו לו מבצע "פרי הדר". לצורך המבצע הזה, שתוכנן בצה"ל, היה צריך להעביר כוחות דרך השטח הנוצרי. פתאום בשיר הגיע, עצר בחריקת בלמים, מה שקראו לזה פעם "חראקה", יצא אדום כולו מהמכונית ואמר: "אני לא אאפשר את כניסת צה"ל". מדוע? "כי אני רוצה להיות נשיא של כל הלבנונים". אבל הוא קיבל מצה"ל פלוגת טיראנים, שזה טנקי שלל רוסיים. הוא קיבל אספקה. הוא קיבל מאיתנו את כל הסיוע שנדרש לו. מה זאת אומרת הוא לא מרשה לצה"ל לתקוף אותם? הרי היינו מנקנקים את הסורים, הם היו רקובים עד היסוד. בסוף עצרו את המבצע. אני המלצתי לנחיק שיֵצאו לַמבצע, אבל זו היתה המלצה של רב-סרן מול עמדה של בכיר במוסד. ביטול המבצע עלה לנו בכך שכשהגענו לכביש ביירות-דמשק בנחיתות קרקעית, הכוחות המיוחדים הסוריים כבר היו שם והסבו לנו אבידות קשות.
     
    אני זוכר שיום אחד מצאתי את עצמי מפליג לפגישה עם כמיל שמעון דרך הים. אני יושב עם פלנגיסט בסירת גומי מתנדנדת מצד לצד, כשברקע סטי"ל של חיל הים, שכנראה לא היה מתואם איתנו, וכל רגע המנוע של הסירה נתקע. אמרתי לעצמי: זהו בדיוק המצב שלנו.
     
    הבעת את חששותיך בפני שרון?
     
    לצערי, אף פעם לא הגעתי לשיחה אישית עם שרון. פניתי לאנשים המקורבים אליו, בראשם רפי איתן,18 והוא הבטיח לי שהוא יעביר את המסר. אבל הוא לא העביר.
     
    אני רוצה להדגיש משהו. לצערי, בצמרת הישראלית לא היתה לי השפעה של ממש. כלומר - שרון, רפול, יהושע שגיא,19 כל אלה, לא הגעתי אליהם. מה שכן, הדוחות שלי הגיעו לרח"ט מחקר, מה שאני הייתי לימים. זה היה אבי יערי.20 יום אחד אבי אמר לי: "תשמע, יש פה בעיה. הדוחות שלך לא מקובלים. אתה כמו חריג במערכת. מתלוננים עליך כל הזמן. אני לא יודע מה לעשות. אתה יודע מה? אתה רשאי להמשיך לדווח, אבל מהיום כל הדוחות שאתה מוציא יהיו על אחריותך. אני אתן לך סימוכין עצמאיים, 699" - זו ההתחלה של הסימוכין,21 אני זוכר את זה עד היום, 699 ואחריו לוכסן - 001, 002, 003 - "תכתוב מה שאתה רוצה, אבל לאמ"ן אין יותר אחריות על הדוחות שלך". שזה אבסורד, כי אני קצין. הוא יכול היה פשוט להדיח אותי; להגיד לי: "תשמע, תפקידך הסתיים בהצלחה, הא לך שתייה קלה וזהו". הוא תת-אלוף, רח"ט מחקר, ואני רב-סרן. הרי מה זה להדיח רב-סרן? אתה מודיע לו דרך השלישות שהוא כבר לא קיים. במקום זה הוא אמר לי: "תכתוב מה שאתה רוצה, אבל אנחנו לא אחראים על זה". וכמובן שלא הזמינו אותי אף פעם לראש אמ"ן לדיון. רק אחרי הטֶבח.
     
    היחיד שיכולתי לדבר איתו והקשיב לי באמת היה אורי שגיא, אז תת-אלוף, רח"ט מבצעים. הוא היה מאוד-מאוד חזק בתפקידו. זה תפקיד חשוב, אבל לא כל אחד שנושא בו נמצא באותו מעמד. אני חושב שאם יש מאה דרגות של עוצמה, אורי היה דרגה מאה. התפקיד של ראש אגף מבצעים לא היה קיים עדיין, כך שהוא היה בעצם ראש האגף, ותוסיף לזה את הרקע שלו כמפקד נערץ בגולני.22 בקיצור, הוא היה משהו מדהים. ואיכשהו הוא היה מוכן להקשיב לי. הוא תמיד היה קובע לי פגישות בחמש בבוקר, אחרי שהלכתי לישון באחת בלילה. יום אחד באתי אליו ואמרתי לו: "תקשיב, מה עושים כדי להציל את צה"ל ואת החיילים שלנו ממלתעות האשליה הזאת?" אורי שאל אותי מה אני מציע. אמרתי לו, "בוא ניסע שנינו למטה הכללי של הפלנגות. אני אעביר להם סקירת קמ"ן23 בערבית, מין הרצאה שתתחיל בפרק משעמם ביותר, אני אדאג שהוא יהיה משעמם, שייקרא 'מאזני כוחות בלבנון', וזה יהיה פתיח להטחת האשמות: אתם חסרי יכולת צבאית, אתם חסרי כישרון ואתם הולכים לגרור את צה"ל לאסון. אני צופה סערת רוחות. ואז אתה, הגנרל, תגיד להם: 'עמוס גלעד הוא רב-סרן צעיר וחמום מוח', ותגיד את אותם דברים שאני אמרתי, רק בצורה פחות בוטה, כמו השוטר הטוב והשוטר הרע. העיקר שיבינו שאנחנו במסלול אסוני איתם".
     
    הגענו למטה הכללי של הפלנגות בקרנטינה, שליד נמל ביירות. האמת שהתרגשתי נורא. זה אפילו היה מפחיד. תזכור שאורי שגיא היה גנרל עתיר יוקרה, אבל אני הייתי בסך הכול קצין זוטר יחסית. קמתי והתחלתי הרצאה משעממת ביותר. הם כמעט נרדמו. ופתאום כמו קרשנדו, כמו בריאת העולם של היידן, התחלתי להרעים בקולי: "אתם גרועים. אתם חסרי יכולת. אין לכם שום יכולת צבאית". ואז, לתדהמתי המוחלטת, קם בשיר ג'ומייל, אדום כולו, והתחיל לצווח עלי ולצטט דברים שאמרתי נגדם בדיונים פנימיים סגורים ומסוּוגים במערכת הביטחון. הציטוטים היו מדויקים. אלה באמת דברים שאמרתי. זה הדהים אותי. זאת אומרת, ישראלים הדליפו עלי לפלנגות. מצד אחד, זה כבוד בשביל קצין בדרגת רב-סרן שמנהיג הפלנגות יודע מה הוא אומר. מצד שני, הבנתי שדברים שאני אומר בדיונים סגורים וסודיים ביותר בישראל מגיעים לאוזניו של מנהיג הפלנגות, שזה דבר שלא יעלה על הדעת. בשיר צווח וצרח. זה היה ממש מטריד. ואז אורי שגיא קם ואמר: "טוב, הסגנון של עמוס לא מקובל עלי, אבל אני מציע לכם להקשיב למסרים הקשים שלו".
     
    רגע, אתה אומר שמישהו הדליף לבשיר מתוך דיונים סודיים במערכת הביטחון? מי זה היה לדעתך?
     
    אני משוכנע שזה היה מישהו מהמוסד.
     
    אתה בעצם דיברת לעצמך. ההתרעות שלך, החששות שלך, הגיעו לאוזניו של בשיר, אבל לא לאוזניהם של הקברניטים בישראל.
     
    נכון. לחרדתי, זה לא חלחל כלפי מעלה. לא במוסד, שהוא גוף מודיעין, לא בצבא - ולא אצל שרון. הם לא הבינו שיש לנו עסק עם נוכלים שמעוניינים שחיילי צה"ל יהיו הפועלים הזרים שלהם וינקו להם את לבנון. שום בקרה מודיעינית אמיתית לא הופעלה. היו קציני מודיעין שהבינו את זה, אבל קולם לא נשמע. ראש אמ"ן יהושע שגיא הבין, אבל פחד לומר את דעתו. המוסד הזרים לראש הממשלה המנוח, מנחם בגין, דיווחים מסמרי שיער על התעללות קלגסית של הסורים בנוצרים, עד כדי כך שהוא קרא להם "נאצים". בגין היה בעיני דמות היסטורית עילאית, אבל במקרה הזה הוא נפל בפח.
     
    את כל המסרים לבגין הם העבירו ישירות דרך המוסד. המוסד הפך להיות גורם שמפעיל קשר יותר מאשר גוף שעושה אנליזות. אני, אגב, לבגין לא הגעתי אף פעם. מעולם לא פגשתי אותו. אולי פעם או פעמיים, אבל זה לא נחשב.
     
    קח לדוגמה את הסיפור של זחלה. עיירה יפהפייה. הפלנגות טענו שהנוצרים נמצאים תחת מצור של הצבא הסורי ושהסורים עומדים להשמיד אותם, לשחוט אותם. הם העבירו את המסר לבגין באמצעות המוסד - ובגין היה נרעש מזה. החוש המוסרי שלו היה כל כך גבוה, שהוא הורה לתקוף את הסורים כדי למנוע את טבח הנוצרים, ובעקבות זאת תקפנו במסוקים את הסורים. לי היה ברור שהפלנגות משקרים ושהצבא הסורי לא זומם כלום ולא מכין שום דבר. הרי אם הוא ירצה לתקוף אותם, הוא יכול לעשות מצעד ת"ס כזה, כמו תרגילי סדר לא חמושים, ולכבוש את זחלה בקלות. כי הפלנגות היו כלומניקים. הם לא היו מסוגלים להילחם באמת. למה הסורים לא עשו את זה? לאט-לאט התחוור לי שהיתה ברית בין הסורים לבין הנוצרים. אולי לא בדיוק ברית, אבל היה להם מכנה משותף. העלאווים הם מיעוט קטן בסוריה, 12 אחוזים, מיליון ומשהו, והנוצרים הם מיעוט במזרח התיכון בכלל, והיתה ביניהם ברית סמויה של מיעוטים. טענתי אז, ואני טוען גם היום, למרות שאני לא יכול להוכיח את זה, שהם שיתפו פעולה. איך אפשר להסביר, למשל, שבזמן המלחמה השטח הנוצרי לא הותקף אף פעם בקטיושות, לא על ידי הסורים ולא על ידי הפלסטינים?
     
    כל הדיווחים של אנשי המוסד שעבדו עם הפלנגות היו מאוד ציוריים, אבל הם לא התבססו על שום מודיעין אמיתי. לא היתה להם שום אחיזה במציאות. הפלנגות למדו לנצל את הכמיהה שלנו לסגור חשבון עם הפלסטינים, דבר שהוא כשלעצמו לגיטימי, והפציצו אותנו בדיווחים מבצעיים שהיו מאוד מרשימים על פי התוכן, אבל משוללי יסוד על פי המציאות. למשל, הם שלחו אותנו פעם לתקוף מבצר שנמצא על אי בכניסה לנמל טריפולי בטענה שמוחזק שם שבוי ישראלי. לי היה ברור שזה שקר. עוד שקר ועוד שקר ועוד שקר. הם היו אומרים לנו: תירו על הבית הזה והזה כי ערפאת מסתתר בו. גם זה כמובן היה שקר. הם ניצלו אותנו לחיסולי חשבונות עם יריבים מקומיים שלהם. הרגשתי די בושה להיות ישראלי שמשטים בו, שמשטים במדינה שלו בצורה כזו.
     
    עוד דוגמה: הפלגנו ללבנון בסטי"ל, פואד,24 נחיק ואני, לפגישה עם ראשי הפלנגות. היתה הוראה של רפול, הרמטכ"ל, שאם נגיע למסקנה שהפלנגות נמצאים בסכנה נעביר מסר, ואז חיל האוויר יתקוף. הגענו. נחיק אמר כן, צריך לעזור להם. פואד נטה להסכים איתו. אני אמרתי לו: "אתה לא יכול לעשות את זה. הם שקרנים. אני לא מאמין להם לאף מילה". הודעתי: "אני אלך לראש אמ"ן או למפקדים שלי ואנסה לשכנע אותם שלא יקבלו את המסקנות שלכם, שמבוססות רק על דיווחי הפלנגות". טענתי כל הזמן שהכול שקרים. בסוף קיבלו את העמדה שלי.
     
    אתה טוען בעצם שהמוסד שיקר לראש הממשלה, למקבלי ההחלטות?
     
    אני טוען שהמודיעין שהם נתנו לנו היה קלוקל לחלוטין. זה לא שהם שיקרו בכוונה. הם פשוט לא הקפידו על אמות מידה של מידע ראוי.
     
    תראה, אני אמון על דוקטרינת עבודה מודיעינית מאוד פשוטה: העובדות חייבות להיות מוצקות. ההערכות יכולות להיות שונות, אבל הבסיס העובדתי חייב להיות אחד. עדיף שתהיה הערכה דומיננטית שמובילה, אבל אם למישהו יש הערכה אחרת, זה בסדר גמור. ויש עוד שני מושגי יסוד במודיעין: היכולות של היריב והכוונות שלו. על הצד של היכולות כבר דיברתי. ולגבי הכוונות - אני ראיתי בפלנגות יריב, ועל זה ננזפתי על ידי ראש אמ"ן. למה ראיתי בהם יריב? כי סברתי שהם מסוכנים ושהם גוררים את צה"ל לאסון.
     
    מתי הבנת שהולכים למלחמה עם הסורים?
     
    הייתי מעורב בהכנת נספח המודיעין לפקודת המבצע המטכ"לית. אני מזכיר לך שבמסגרת התפקיד הרשמי שלי עסקתי בצבא הסורי, והייתי צריך לכתוב בנספח המודיעין מה יעשה הצבא הסורי. ראיתי שאנחנו מכינים סיכומי מודיעין לא למבצע של חיסול אש"ף בלבנון, אלא של התנגשות עם הצבא הסורי, שהיה פרוס בעומק לבנון, ושל כיבוש ביירות. מה זה קשור לסילוק המחבלים? סיכום המודיעין הזה היה סיכון מודיעין. לצערי, אף אחד לא קרא אותו, אבל זה חלק מכללי הטקס, שלפקודה מטכ"לית כותבים סיכום מודיעין. זה נראה לי כמו הרפתקנות מהסוג הגרוע ביותר.
     
    אגב, גם לא ידעו בכלל איך השטח נראה. אני זוכר שבדקו אם טנקים שלנו יכולים לעבור שם על הגשרים לפי כל מיני צילומי עיתונות. חוסר מוכנות מוחלט. אשליות.
     
    לקראת המלחמה ראיתי שאנחנו פשוט צועדים נכוחה לעבר עימות מיותר עם הסורים. גם עם הפלסטינים, אבל את זה אפשר להבין ולקבל, כי הם היו טרוריסטים. אי-אפשר היה לרחוש כלפיהם אפילו טיפה של אהדה, הם הרי השתמשו בלבנון כבסיס לפיגועים קשים מאוד: הפיגוע בכביש החוף, מלון סבוי, ירי הקטיושות, פיגועי מיקוח. אבל מי שהכיר את החומר המודיעיני ידע שהמחבלים הפלסטינים היו נתונים תחת רגל גסה מאוד של הסורים. באותה העת נרקבו בבתי הכלא בסוריה כמעט 4,000 פלסטינים.
     
    בעינַי הסורים לא נראו גורם שלילי כפי שהם נראו לרבים אחרים. כלומר, אני תיעבתי את חאפז אל-אסד, שהיה איש אכזר, וזה היה אחרי הטבח בחמה.25 אבל תמיד ניסיתי לראות מה מסייע לישראל ומה מזיק לה. זה הכול. ומה שראיתי זה שברמת הגולן, היכן שהסורים נמצאים, אין טרור, ובלבנון, באותם מקומות שהם היו בהם, גם לא היה טרור.
     
    אני נזכר עכשיו בעוד אירוע, "החדר הצרפתי". זה מוצב תצפית שהצרפתים בנו על פסגת ג'בל סנין בתחילת המאה העשרים. לפני המלחמה הוא היה חלק מהמובלעת הנוצרית. באו הפלנגות ואמרו לנו שהסורים מנסים לדחוק משם את רגליהם, שהם עומדים להשתלט על ג'בל סנין, שזה ההר השני הכי גבוה בלבנון, והוא חולש על ביירות. אני זוכר את עזרי המודיעין שהם הציגו לנו, עם תמונות יפות כאלה. מאוד משכנע. אבל אני כל הזמן הייתי בתחושה שהם עובדים עלינו, שהסורים לא רוצים להפיל את המובלעת הנוצרית. כי כמו שאמרתי קודם, זו ברית מיעוטים. אין מה לעשות, אתה חייב להתמצא ולדעת מי נגד מי.
     
    בסופו של דבר, כל היחסים עם הפלנגות היו מקסם שווא. הצמרת הצבאית אצלנו - רפול, יאנוש ואחרים, ואחר כך גם שרון - האמינה באמת ובתמים שזו הזדמנות לפתרון יסודי במזרח התיכון. על פניו, הרעיונות האלה היו מבריקים, אבל הם לא התאימו לזירה הלבנונית. בכל פעם שאני נזכר בקורבנות שלנו, באנשים הנפלאים שלנו שהיו שם ולא ידעו בשביל מי הם נלחמים באמת, אני חושב עד כמה מותם היה לשווא.
     
    3. ועדת כַּהַן היא ועדת חקירה ממלכתית שהוקמה ב-1 בנובמבר 1982 כדי "לחקור את כל העובדות והגורמים הקשורים למעשי הזוועה, אשר בוצעו על ידי הכוחות הלבנוניים, באוכלוסייה האזרחית במחנות הפליטים בסברה ושתילה". בראש הוועדה ישב נשיא בית המשפט העליון, יצחק כהן, וכיהנו בה היועץ המשפטי לשעבר, שופט בית המשפט העליון אהרן ברק, והאלוף במילואים יונה אפרת.
     
    4. ראש מדור.
     
    5. תוכנית המגירה של צה״ל אשר כללה כניסה ללבנון, סילוק מפקדות אש"ף וצבא סוריה מתוכה, והשלטת שלטון נוצרי במדינה.
     
    6. שייח' פייר ג'ומייל (1905-1984), רוקח ופוליטיקאי לבנוני נוצרי, מייסד הפלנגות ואביהם של בשיר ג'ומייל ואמין ג'ומייל, שכיהנו שניהם כנשיאי לבנון.
     
    7. קצין הקישור בין הפלנגות בצה"ל ואחד המעורבים בטבח במחנות הפליטים סברה ושתילה.
     
    8. מאיר דגן ז"ל, לימים אלוף וראש המוסד, שימש לפני המלחמה כמפקד אד"ל (אזור דרום לבנון), ובזמן המלחמה עצמה היה מפקד חטיבת השריון 188.
     
    9. עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה (מלכים ב יח, יט).
     
    10. "אינני יכול לעשות זאת. אני רוצה להיות נשיא של כל הלבנונים".
     
    11. "שאל את אביך (פייר) כיצד לעשות זאת".
     
    12. המזכיר הצבאי של שר הביטחון שרון ולימים יו"ר חברת נתיבי ישראל.
     
    13. ההר השני בגובהו בלבנון.
     
    14. תנאי שירות.
     
    15. "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה" - תהילים צב יג.
     
    16. מנחם (נחיק) נבות, שהיה ראש אגף "תבל" ואחר כך המשנה לראש המוסד במלחמת לבנון הראשונה, הוביל את הקשר עם הנוצרים בלבנון.
     
    17. הקו שהפריד בין מזרח ביירות למערבה.
     
    18. בכיר המוסד רפי איתן, לימים שר בממשלת ישראל, שימש באותה תקופה כראש הלק"ם (הלשכה לקשרי מדע), הגוף שהפעיל את המרגל היהודי-אמריקאי יונתן פולארד.
     
    19. ראש אגף המודיעין בזמן המלחמה.
     
    20. תא"ל בדימוס ד"ר אביעזר יערי. כראש ענף 5 באמ"ן, לפני מלחמת יום כיפור, התריע כי עומדת לפרוץ מלחמה - וננזף על ידי מפקדיו. ועדת אגרנט ציינה לשבח את תפקודו.
     
    21. מספר סידורי המופיע בראש מסמך צבאי.
     
    22. אורי שגיא, לימים מפקד פיקוד הדרום, מפקד חילות השדה וראש אמ"ן, היה מח"ט גולני בשנים 1976-1977.
     
    23. קצין מודיעין.
     
    24. תא"ל בנימין (פואד) בן-אליעזר, לימים שר הביטחון.
     
    25. ב-2 בפברואר 1982 רצחו אנשיו של אסד בין 10,000 ל-25 אלף אזרחים סונים בעיר חמה (حماة) שבצפון סוריה.
    • שמעון שיפר
    • שמעון שיפר

      שמעון שיפר, הכתב והפרשן המדיני של "ידיעות אחרונות" ומבכירי העיתונאים בישראל, החל את הקריירה העיתונאית שלו בשנת 1974 . בין השנים 1989-1979 הוא שימש ככתב המדיני וככתב בוושינגטון של קול ישראל, ובשלהי שנות ה– 80 הצטרף ל"ידיעות אחרונות". במסגרת תפקידיו סיקר שיפר את כל האירועים המדיניים והביטחוניים החשובים ב– 40 השנים האחרונות, ובהם הסכמי השלום עם מצרים ועם ירדן, שיחות אוסלו, מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, האינתיפאדה הראשונה והשנייה וההתנתקות מרצועת עזה. הוא ליווה כעיתונאי את כהונתם של כל ראשי הממשלה מבגין ועד נתניהו, קיים עשרות מפגשים וראיונות עם מנהיגי העולם וחתום על מאות חשיפות וסיפורים בלעדיים. המתריע ־ שיחות עם האלוף (במיל') עמוס גלעד הוא ספרו השני של שמעון שיפר. ספרו הראשון, "כדור של"ג: סודות מלחמת לבנון", יצא אף הוא לאור בהוצאת "ידיעות ספרים". עיצוב

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות