הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הילד הטוסקני
    ספר מוגן
     
  • הילד הטוסקני
    ריס בואן | תרגום: אסנת הדר
    ידיעות ספרים, פן | אוקטובר 2018 | פרוזה תרגום | 320 עמ' מודפסים

    רומן חדש מאת ריס בּואֶן, מחברת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס" ו"הוול סטריט ז'ורנל", המגולל את סיפורה של אישה המעזה לחשוף סודות מעברו של אביה.

     

    השנה 1944 . הטייס הבריטי הוגו לנגלי נאלץ לנטוש את המפציץ שלו וצונח בשדותיה המוריקים של טוסקנה הכבושה בידי הגרמנים. הוא נפצע קשה ומוצא מפלט בין הריסות כנסייה ובזרועותיה של סופיה בַּרטוֹלי. אבל את האהבה שניצתת ביניהם מערער מעשה בגידה.

     

    כעבור כשלושים שנה שבה בתו של הוגו, ג'ואנה, הביתה לאנגליה הכפרית כדי לארגן את סידורי ההלוויה של אביה. בין חפציו האישיים היא מוצאת מכתב סגור הממוען לסופיה.

     

    ג'ואנה, שמתמודדת עם טראומה אישית, יוצאת למסע בטוסקנה במטרה להבין את קורותיו של אביה – ואולי גם להבין את עצמה. עד מהרה היא מגלה שיש מי שמעדיפים שהעבר יישאר קבור, אבל היא כבר הרחיקה לכת מכדי שתוכל עתה להרפות...

     

    ריס בּואֶן מחברת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס" ו"הוול סטריט ז'ורנל", זכתה בשלל פרסים וביניהם ה"אגתה" וה"אדגר". בּואֶן נולדה באנגליה, למדה באוניברסיטת לונדון, ועכשיו מחלקת את זמנה בין צפון קליפורניה לאריזונה.

     

    "העלילה המרתקת נטוותה ביד אמן ומחזיקה את הקורא במתח עד לסוף הספר. זהו מסע מהנה בנופיה של טוסקנה, והקוראים יצטערו להיפרד ממנה."– RT Book Reviews

     

    "עלילת הרומן כתובה היטב והדמויות כל כך כובשות עד שהקורא כמעט מרגיש שהוא יושב וחולק איתן כוס קיאנטי."– Historical Novel Society

     

    "הרומן הזה יכבוש את הקוראים עד הסוף".–פורטלנד בוק ריוויו

    מתאים למכשירים: android, iOS, win10
    מכר מאות עותקים
  • 2 ב-50
    ספר דיגיטלי
     
    44
    2 ב-80
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק ראשון 
    הוגו
    דצמבר 1944
     
    הוא עמד למות, זה היה די ברור. הוגו לַנגלי ניסה לבחון את העובדה הזאת בקור רוח. הכנף השמאלית של מפציץ הבריסטול בְּלֶנהַיים עלתה באש והלהבות ליחכו את פנים המטוס. הנווט שלו, לוטננט פִיפְּס, קרס מאחוריו על מכשירי הניווט שלו. זרזיף דם חלחל מתחת לקסדת הטיסה שלו וטפטף על צד אחד של פניו. והמקלען בְּלֶקבֶּרן כבר מת, לאחר שהגל הראשון של מטוסי המֵסֶרשמיט ירו בו בצריח האחורי. הוגו לא היה בטוח אם הוא עצמו נפגע. האדרנלין עדיין זרם בגופו בעצמה כה רבה עד שהיה קשה לדעת. הוא השפיל את מבטו אל כתמי הדם שעל מכנסיו ותהה אם זה הדם שלו או של פיפס.
    "לעזאזל," רטן. הוא לא רצה שזה ייגמר ככה, כל כך מהר. הוא ציפה לרשת יום אחד את לנגלי הוֹל ואת התואר, ליהנות בסביבה ממעמדו כבעל האחוזה, סר הוגו לנגלי. הוא התעכב קצרות על אשתו ובנו וגילה שדמויותיהם כמעט לא עוררו בו רגש. היא תסתדר בלעדיו. היא יכולה להמשיך לחיות באחוזה עם הזקן עד שהיא תמצא מישהו אחר, ואין ספק שתמצא. בנו, אותו ילד מוזר ושקט, יהיה צעיר מכדי לזכור אותו. הם ידברו עליו כעל גיבור כשבעצם הוא היה שוטה ארור, מטרה נייחת. זאת היתה משימת הפצצה שלא היתה צריכה לצאת לפועל. כולם ידעו שמטוסי הבלנהיים מיושנים, אטיים ממטוסי האויב. וכשטס צפונה מבסיסו שליד רומא כדי להגיע למטרותיו במתחם פסי הרכבת במילאנו, נאלץ לטוס מעל מאות קילומטרים של שטח בשליטת הגרמנים.
    הוא ניסה להעריך את המצב באופן הגיוני. הבלנהיים לא יכול לחזור לבסיס גם אם יצליח לסובב את הארגז הישן, ולא סביר שיצליח כשמנוע אחד עולה באש וכנף אחת לא מתפקדת. אבל הוא בטח לא התכוון לצלול בלהבות כמו עוף צלוי. הוא הציץ מבעד לשמשה הקדמית וניסה לבחון את השטח שמתחתיו, אבל לא ראה דבר. הלילה היה שחור משחור. שמים מכוסי עננים. בלי ירח. בלי כוכבים. בלי אורות מתחתיו. אבל גם לא היה זכר למטוסי אויב, אלא אם כן הם עדיין עוקבים אחריו. הוא חשד שהם החליטו שהוא גמור וכבר לא שווה את המאמץ. לפי דוח המיקום האחרון שלהם הוא ניחש שהוא כבר טס מעל טוסקנה. אולי אפילו מצפון לפּיזה, ובשטח שהגרמנים עדיין שולטים בו. אזור הררי ופתוח. היה סיכוי שיוכל להסתתר ולהגיע בבטחה לחוף אם איכשהו יצליח לצנוח בלי שחופת המצנח תעלה בלהבות. בכל אופן, היה כדאי להמר על הסיכוי הזה. הוא ניסה לפתוח את כיפת הזכוכית של תא הטייס. הבריח השתחרר, אבל כיפת הזכוכית לא זזה. לרגע חש אימה טהורה — שהוא יילכד בפנים, ייצלה לאטו או יצלול ארצה ככדור אש, תלוי מה יקרה קודם. הוא דחף בכל כוחו והרגיש איך כיפת הזכוכית נכנעת סוף־סוף ומחליקה לאחור. הלהבות ליחכו אותו מיד.
    "קדימה, תעשה את זה," דחק בעצמו. הוא הציץ לאחור בפיפס. "מצטער, חבר," אמר, "אבל אני לא יכול לקחת אותך איתי." אצבעותיו בכפפות העור העבות לא צייתו לו כשהוריד את קסדת הטיסה שלו עם צינור החמצן. מיד התקשה לנשום, אבל הוא לא טס בגובה רב ואולי רק נבהל. הוא הושיט יד למצנח וניסה לקשור אותו אליו. הוא הרגיש כאילו הוא קפוא בזמן, כאילו החיים הצטמצמו לתנועה אטית. בסופו של דבר הרגיש שהרתמה נסגרת בנקישה. הוא לא רצה להיחפז וניסה לקום, אבל חש כאב ברגלו השמאלית. אז כן ירו בו. אז אין סיכוי לרוץ ולהתחבא. למרות זאת, זה עדיף על צלייה בעודו בחיים או על התרסקות עם המטוס. בעזרת קצת מזל, הוא ינחת בשטח שהגרמנים כבר לא שולטים בו. הם נסוגו למה שנקרא "הקו הגותי"1 לאורך חצי האי, מצפון לפיזה, והאיטלקים כבר לא היו בעלי בריתם. הוגו חי פעם באיטליה ופקפק בכך שהאנשים מן היישוב תמכו במיוחד בגרמנים או במלחמה.
    1 קו הגנה גרמני בחזית האיטלקית במלחמת העולם השנייה (הערת המתרגמת).
     
    הוא גרר את עצמו למעלה והחוצה עד שהשתופף על הכנף הטובה, הרחק מהלהבות, ונאחז בה בכל כוחו בעוד הרוח מכה בו. הוא עדיין היסס ודמיין את אחד ממטוסי המסרשמיט אורב כדי להפילו אם יצנח. הוא הטה אוזן, אבל לא שמע את הרעש המוכר של מטוס האויב, רק את נהמתו העמוקה של המנוע הימני שלו — השמאלי שבק חיים. הוא ניסה לזכור את אימון הצניחה המרוחק והקצר שעבר — איך לקפוץ, וכמה שניות לספור לפני שימשוך בחוט כדי שחופת המצנח לא תסתבך במטוס. מוחו היה בליל אבוד ומבולבל.
    הוא נשם עמוק ואז השליך את עצמו מהמטוס. במשך כמה שניות הרגיש שהוא צולל ארצה. אחר כך משך בחוט והיטלטל למעלה כשהמצנח נפתח. היה נדמה לו שהצניחה נמשכה לנֶצח. אי־שם מעליו שמע את נקישת הפיצוץ הרועמת כשמכל הדלק של מטוסו התפוצץ. הוא ראה את הבלנהיים מסתחרר מטה וחולף על פניו. הוא לא ממש ראה את הרגע שבו התרסק ארצה, אבל שמע את פגיעתו. אחר כך היה מודע לצורות המעורפלות של הגבעות סביבו — הקרקע מיהרה לפגוש אותו. הוא שב וניסה להיזכר ברגעים הקצרים של אימון הצניחה שלו. להתכווץ? להתגלגל? נראה לו שהוא צונח ממש מהר. אולי המצנח לא נפתח עד הסוף. אולי נפגע מהאש. הוא העיף מבט למעלה וראה את העיגול הלבנבן העמום מרחף מעליו. לא נראה שהוא ניזוק. אחר כך הוא הסתכל למטה, בניסיון להבין איך נראית הקרקע מתחתיו. הוא זיהה בקושי את צורתה, את תווי המתאר של הגבעות, שאחדות מהן היו באותו גובה כמוהו. ועצים. הרבה עצים.
    שמץ קלוש של זריחה נראה במזרח וצייר את קווי המתאר הכהים של הגבעות כצללית. שום זכר לגגות או לעיירה. לפחות אלה חדשות טובות. לא סביר שיראו אותו או שיִשבּו אותו מיד. אבל סביר להניח שהוא יילכד בין ענפי איזה עץ ויתנדנד שם חסר ישע עד שימצאו אותו. הוא ממש שמע את לבו הולם בחזהו. הלילה היה שקט עד כדי כך שהוא כמעט חשב שישמעו את לבו למרחקים ויזעיקו את כל מי שקם מוקדם.
    אחר כך, כשהתקרב עוד יותר לקרקע, שמע קולות: אוושת הרוח בעלים היבשים, חריקת ענף ונביחה של כלב רחוק. אז יש אנשים בסביבה. ואם הם איכרים, הם יקומו עם שחר. השניות האחרונות של הצניחה חלפו כמו נצח. הוא הרגיש חסר ישע וחשוף להחריד ודמיין שעל הקרקע עומדים חיילים גרמנים ליד כלי הרכב שלהם, רוביהם מכוונים אליו, מחכים שיהיה בטווח הירי.
    עכשיו הצליח לזהות צורות: לשמאלו, איזה צוק סלעי שהתרומם מעל נוף מתון יותר. ועצים — עצים חשופים על ראשי ההרים, ומתחתיהם עוד עצים, בשורות מסודרות וקבועות. אבל שום שדות ריקים. שום מקום שהבטיח לו נחיתה רכה. זה לא משנה כל כך, חשב בקדרות. הוא לא ידע איך לכוון את המצנח למקום שרצה לנחות בו.
    הקרקע התקרבה מהר. הוא ראה את שורות העצים משתרעות על צלע הגבעה מולו. העצים היו קטנים וישרים, עדיין מכוסים בעלים ומטופחים בעליל. מטע כלשהו, עם רווח בין השורות שיתאים לנחיתה, אם יוכל לכוון את עצמו כמו שצריך. הוא בלע בשקיקה אוויר קפוא. ענפים נתפסו בו והסיטו אותו ממסלולו. הוא פגע בקרקע. רגליו קרסו והוא הוטל ונגרר קדימה.
    "תשחרר את המצנח, טמבל!" צעק על עצמו. הוא ניסה לגשש אחר ידית הרתמה בעוד פניו מנתרות על הקרקע הקפואה, ואז נתפס המצנח במשהו. הוא שכב דומם והריח את רקבובית העפר על לחיו. הוא ניסה לקום ולנוע, אבל כאב צורב עלה ברגלו. הדבר האחרון ששמע לפני שהתעלף היה שירת ציפור שבירכה את אור השחר.
    • ריס בואן
    • ריס בואן

      ריס בּוֺאֶן מחברת רבי המכר של "ניו יורק טיימס" ו"וול סטריט ג'ורנל", זכתה בשלל פרסים וביניהם ה"אגתה" וה"אדגר". בואן נולדה באנגליה, למדה באוניברסיטת לונדון, ועכשיו מחלקת את זמנה בין צפון קליפורניה לאריזונה בארצות הברית.

     
  • נושאים
  • המלצות נוספות