הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הילדה
    ספר מוגן
     
  • הילדה
    פיונה ברטון | תרגום: אילן פן
    כשפסקה קצרה בעיתון חושפת טרגדיה בת כמה עשורים, רוב הקוראים מרפרפים עליה בחטף מדפדפים הלאה. אבל שלוש נשים שלא מכירות זו את זו אינן מסוגלות להתעלם מהידיעה.
     
    בשביל אחת מהן זוהי תזכורת לדבר הנורא ביותר שקרה לה.
    לאחרת זאת אזהרה שסודה האפל ביותר עומד להתגלות.
    ועבור השלישית, עיתונאית במקצועה, זהו הרמז הראשון במרדף אחר חקר האמת.
     
    קולה של הילדה עומד להישמע.
     
    "העלילה רבת־תפניות ופתרונה מדהים ומרגש."
    "Publishers Weekly) "starred review)
     
    ברטון יוצרת דמויות משכנעות של נשים מצולקות שפצעיהן אינם תמיד גלוים לעין." (Kirkus Review)
    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 44
    הוספה למועדפים שלי
  • 1
     
    יום שלישי, 20 במארס 2012
     
    אֶמָה
    המחשב שלי קורץ לי כממתיק סוד בעודי מתיישבת לצד שולחני. אני נוגעת במקלדת, ותמונה של פּוֹל מופיעה על המסך. זאת התמונה שצילמתי בירח הדבש שלנו ברומא, מחליפים מבטים אוהבים מעבר לשולחן בקמפו דה פיורי. אני מנסה להחזיר לו חיוך, אבל כשאני רוכנת קדימה אני קולטת לרגע את ההשתקפות שלי במסך ועוצרת. אני שונאת לראות את עצמי בלי התראה מוקדמת. לפעמים אני לא מצליחה לזהות את עצמי. את חושבת שאת יודעת איך את נראית, והנה זרה מסתכלת עלייך. זה יכול להפחיד אותי.
    אבל היום אני חוקרת את פני הזרה. את השיער החום, חלקו משוך מעל לראש בקוקו שנאסף בחופזה, עור נקי מאיפור, צלליות וקמטים הזוחלים לכיוון העיניים כמו סדקים בקיר.
    אלוהים, את נראית זוועה, אני אומרת לאישה שעל המסך. תנועת פיה מהפנטת אותי ואני גורמת לה להמשיך לדבר.
    קדימה אמה, תתחילי כבר לעבוד, היא אומרת. אני מחייכת אליה חיוך חיוור והיא משיבה לי בחיוך.
    זו התנהגות לא שפויה, היא אומרת לי בקולי ואני מפסיקה.
    תודה לאל שפול לא יכול לראות אותי עכשיו, אני חושבת.
    כשפול יבוא הביתה הערב הוא יהיה עייף ומעט מרוגז אחרי יום בחברת תלמידי התואר הראשון "הסתומים" ועוד מריבה עם ראש החוג על מערכת השעות.
    אולי זה עניין של גיל, אבל נראה שבימים האלה פול מתקשה להתמודד עם כל אתגר שניצב מולו בעבודה. אני חושבת שהוא כנראה מתחיל לפקפק בעצמו, ומכל עבר רואה איומים על מעמדו. חוגים באוניברסיטה דומים ללהקות של אריות, באמת. הרבה זכרים מתמרקים להם, מסתובבים בחוסר מעש ונאחזים בציפורניים בעליונותם. אני אומרת את כל הדברים הנכונים ומכינה לו ג'ין עם טוניק.
    כשאני מורידה את תיק המסמכים שלו מהספה אני רואה שהוא הביא הביתה עותק של "איבנינג סטנדרד". הוא לבטח אסף אותו ברכבת התחתית.
    אני מתיישבת לקרוא בזמן שהוא שוטף מעליו את דאגות היום במקלחת, ואז אני מבחינה בפסקה על התינוקת. 
    כתוב, "התגלתה גופת תינוקת." רק כמה שורות על כך ששלד של פעוטה התגלה באתר בנייה בווּליץ', ושהמשטרה פתחה בחקירה. אני חוזרת וקוראת את הידיעה שוב ושוב. איני מצליחה לעכל אותה כראוי, כאילו היא כתובה בשפה זרה. 
    אבל אני מבינה את משמעות הדברים ואימה עוטפת אותי. מרוקנת את האוויר מריאותי. מקשה עלי לנשום.
    אני עדיין יושבת פה כשפול מגיע מלמעלה, לח וורוד, וצועק שמשהו נשרף.
    הצלעות שהכנתי שחורות. מפויחות. אני משליכה אותן לפח ופותחת את החלון כדי לתת לעשן לצאת. אני מוציאה מהמקפיא פיצה ומכניסה אותה למיקרוגל בזמן שפול יושב בשקט לצד השולחן.
    "אנחנו חייבים להתקין מגלה עשן," הוא אומר, במקום לצעוק עלי שכמעט העליתי את הבית בלהבות. "קל לא לשים לב לדברים כשאתה שקוע בקריאה." הוא נהדר כל כך. לא מגיע לי אדם כזה.
    בעודי עומדת מול המיקרוגל ומביטה בפיצה המסתובבת ומבעבעת, אני תוהה בפעם המיליון אם הוא יעזוב אותי. הוא כבר היה צריך לעשות זאת לפני שנים. זה מה שאני הייתי עושה לו הייתי במקומו, במקום להתעסק מדי יום עם כל העניינים שלי, הדאגות שלי. אבל הוא לא מראה כל סימן שהוא אורז. במקום זאת הוא מכרכר סביבי כמו הורה מודאג המגן עלי מפני סכנה. הוא מרגיע אותי כשאני בהתקף, ממציא סיבות לשמוח, מחבק אותי חזק כדי להרגיע אותי כשאני בוכה ואומר לי שאני אישה מבריקה, מצחיקה, נפלאה. 
    המחלה גורמת לך להתנהג כך, הוא אומר. זו לא את.
    אלא שזאת אני. הוא לא באמת מכיר אותי. דאגתי לכך. הוא מכבד את הפרטיות שלי כשאני מתחמקת מכל אזכור של עברי. "את לא חייבת לספר לי," הוא אומר. "אני אוהב אותך בדיוק כפי שאת."
    "פול הקדוש" — כך אני קוראת לו כשהוא עושה את עצמו כאילו איני מכבידה עליו, אבל הוא בדרך כלל משתיק אותי.
    "ממש לא," הוא אומר.
    בסדר, אז לא קדוש. אבל מי כן קדוש? על כל פנים, חטאיו הם חטאי. איך זוגות זקנים אומרים? מה ששלך הוא שלי. אבל החטאים שלי... טוב, הם שלי בלבד.
    "למה את לא אוכלת, אֶם?" הוא אומר בעודי מגישה את הצלחת שלו לשולחן.
    "אכלתי ארוחת צהריים מאוחרת, הייתי שקועה בעבודה. אני לא רעבה עכשיו — אוכל משהו מאוחר יותר," אני משקרת. אני יודעת שהייתי נחנקת אם הייתי מכניסה משהו לפה.
    אני מחייכת את החיוך הרחב ביותר שלי — זה שאני מציגה כשאני מצטלמת. "אני בסדר, פול. עכשיו תגמור לאכול."
    בצד שלי של השולחן אני מחזיקה בידי כוס יין ועושה את עצמי מקשיבה לדיווח על היום שעבר עליו. קולו עולה ויורד, משתתק לרגע כשהוא לועס את הארוחה המגעילה שהגשתי, וממשיך משם. 
    אני מהנהנת מדי פעם, אבל לא שומעת דבר. אני תוהה אם ג'וּד ראתה את הכתבה.
    • פיונה ברטון
    • פיונה ברטון

      פיונה ברטון, עיתונאית וסופרת, מכשירה כיום עיתונאים מרחבי העולם. היא היתה כתבת בכירה ב״דיילי מייל״, עורכת חדשות ב״דיילי טלגרף״, וכתבת ראשית במייל און סאנדיי״ — אז גם זכתה בתואר ״כתבת השנה״ של איגוד העיתונות הבריטי. פיונה היא ילידת קיימברידג' ומתגוררת כיום בדרום־מערב צרפת.

     
  • המלצות נוספות
    • ספר לבן יולי
    • לא ישובו לעולם
    • סיפורה של שפחה
    • מחשבה פלילית
    • האלמנה
    • ספינת הכלות
    • אשתו של מגדל התה
    • השוד
    • צוערים
    • עקוב אחר שינויים
    • שיר ענוג
    • תזכירי לי מי את