הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • הביתה
  • הביתה
    ידיעות ספרים | 2009 | פרוזה מקור | 276 עמ' מודפסים
    "באחד משני חדרי הרווקות תלו הבחורות בסתר, על חוטים שהן מתחו תחת למיטות, תחתוניות משי וכותנות לילה מהבית, שמהן לא יכלו להיפרד לטובת מחסן הבגדים. כל עוד גרו באוהלים וברפת נטולת הפרטיות, החביאו אותן בתרמיליהן; עכשיו לבשו אותן וחוו שוב, כמו בברית המועצות, ריגוש מחתרתי."
     
    הביתה הוא סיפורו של קיבוץ מלידתו עד מותו. זהו סיפורם של אנשים שעזבו את ביתם כדי להגיע הביתה. הם נטשו את הוריהם, את שפתם ואת אמא רוסיה למען ארץ משלהם, וניסו להיפטר מהכמיהה האנושית למשפחה, לפרטיות ולרכוש, כדי ליצור חברה טובה יותר על פי הבנתם. חלקם השכילו למות לפני שמפעל חייהם התנפץ. חלקם עדיין כאן.
     
     
    בסגנונו העז והתמציתי מגולל הספר עלילה סוחפת ומעוררת השתאות, המבוססת על שחזור עובדתי מדוקדק. הוא מוליך את סיפור חייו של הקיבוץ דרך כל שלבי ההתהוות, ההיסדקות וההתרסקות, ומתמקד בשבעה גיבורים ראשיים - באהבותיהם, בריביהם ובגילויי הרוך והאכזריות, העוצמה והגיחוך. הביתה הוא מעשה ספרותי נועז, המשתחרר מן ההבדלה המקובלת בין הספרותי לתיעודי, והופך בכך ליצירה מרשימה ומרטיטת לב; יצירה הלופתת את שאלות היסוד של ההיסטוריה והתרבות הישראלית, ומעניקה להן חיים, רגשות, כאב וגדולה.
    - דב אלבוים.
     
    אסף ענברי נולד ב-1968 בקיבוץ אפיקים, וכיום הוא תושב קיבוץ גשר. למד ספרות כללית באוניברסיטת תל אביב והמשיך ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, שבה כתב דוקטורט על הגותו הספרותית והתרבותית של ביאליק.
    מלמד במכללת כנרת ובמכללת עלמא בתל אביב. מפרסם זה עשרים שנה מסות וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים. נשוי לנעמי ואב לאריאל.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    37
    ספר מודפס
     
    88 61.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 1

    כשרוסיה הפכה לברית המועצות אכלו תושבי אודסה את החלבה שייצֵר אביו של לוניה. הצבא האדום טיהר את העיר מהיסודות הרקובים של החברה בעזרת תושבים לוקחי שוחד שהלשינו על חברי המחתרת האוקראינית. בשדרות הראשיות נתלו חשודים על עצים ועל עמודי פנסים, ועוברי אורח שנעצרו להתבונן בהם כויסו בידי יתומי המלחמה ויתומי המהפכה. צנרת הדירות נותקה ממים, ונחילים של תושבים עם דליים בידיהם התקוטטו ברחובות סביב ברזי כיבוי אש ומזרקות. כל האנשים והילדים האלה, החשודים והמלשינים והשורדים, אכלו חלבה. אביו של לוניה התעשר.
    לוניה בן הארבע־עשרה בילה את רוב זמנו הפנוי, אחרי שעות הגימנסיה, בבית החרושת של אביו. מאתיים פועלים עבדו בבית החרושת. אביו שלט בהם בחביבות סמכותית, ולוניה התהלך ביניהם זקוף ובוחן. בכל יום למד עוד משהו על חביבות סמכותית ועל שאר ההיבטים של ניהול בית החרושת. אביו שמח בו והכשיר אותו לרשת אותו.
    לוניה התחבר עם מיכַיילו, נוצרי בן כיתתו שהתעניין בסוציאליזם על אפם ועל חמתם של הוריו. אביו היה תעשיין שוקולד, ואמו היתה חברה במחתרת האוקראינית. אל אביו של מיכיילו התוודע לוניה כשמיכיילו ערך לו סיור בבית החרושת לשוקולד, אבל תהליך ייצור השוקולד עניין את לוניה יותר משעניין אותו אביו של מיכיילו, הקפיטליסט כאביו שלו. אל אמו של מיכיילו התוודע לוניה כשהתלווה אליו יום אחד אחרי הגימנסיה ועלה איתו אל דירת הוריו כדי לשאול ממנו ספר סוציאליסטי.
    "עיניים יפות," אמרה אמו של מיכיילו כשלוניה התיישב מולה. "אני מסתכלת עליך וחושבת לעצמי: הנה, ככה נראו העיניים של כריסטוס. אבל כריסטוס לא היה מסורק כל כך יפה. ולא היתה לו חליפה."
    לוניה הסיט את מבטו אל שידה שתפסה חצי קיר מאחוריה. על השידה עמד דגם של ספינת סוחר מודרנית. אמו של מיכיילו ערטלה דג שוקולד מנייר הכסף, נגסה בו ואמרה שאין עַם סובייטי. יש אוקראינים, רוסים, ליטאים, יהודים, גרוזינים, אוזבקים.
    מיכַיילו שאל מה לגבי אוקראינים יהודים.
    "אין אוקראינים יהודים. יש יהודים אוקראינים. קח שוקולד, לוניה."
    בלילה חלם לוניה על אמו של מיכיילו, התעורר כשהיא אמרה לו, "קח שוקולד, לוניה," הדליק את האור וקרא בספר הסוציאליסטי עד שנרדם שוב, באור הדולק, וחלם שאמו של מיכיילו לוקחת את ידו ומוליכה אותו במסדרון, הודפת דלת של חדר, אבל מעבר לדלת אין חדר, יש תהום.
    הספר הסוציאליסטי השפיע על לוניה. הוא החליט שלא יהיה קפיטליסט כמו אביו, וכשאמר זאת למיכיילו הפגיש אותו מיכיילו עם הבחור שהשאיל לו את הספר. וולודיה, קאדט בקורס חובלים, היה בחור גבוה בן תשע־עשרה שעישן מקטרת ודיבר על סוציאליזם. כשלא דיבר על סוציאליזם, דיבר על ספינות. דגם הספינה בדירת הוריו של מיכיילו היה מעשה ידיו. לוניה לא היה מעודו על ספינה. אביו לקח אותו פעם לנמל כדי להראות לו איך החלבה מועמסת, ולוניה ראה איך החלבה מועמסת ולא ראה את עשרות הספינות האחרות. אפילו את הים לא ראה, ואם ראה לא זכר.
    "אתה גר בעיר נמל, ונרקב בבית חרושת," אמר וולודיה, וסיפר לו על הפלגות בים סוער, על מרק סרטנים, על נערי הנמל המפצחים אבטיחים על עמודי המזח, על סבלים המניפים חביות ועל מלחים ממארסיי, מפורט סעיד, מניו־קאסל - עד שלוניה נכנע. ביום ובשעה שסוכמו נופף וולודיה במקטרתו מפתח בית החרושת, ולוניה חצה את אולם הייצור, פתח את דלת המשרד והודיע לאביו, שהיה טרוד בחשבוניית העץ שלו, שהוא הולך אל מיכיילו. אביו פלט המהום אישור בלי להרים את עיניו, ולוניה יצא והלך עם חברו החדש בשדרה. הוא השתדל לא להביט לצדדים, אבל מאחד העצים השתלשלה גופת אמו של מיכיילו.
    "תמשיך ללכת," אמר וולודיה.
    גבר קם מספסל והתקדם לעברם. אולי בלש בולשביק. הם פנו מהשדרה אל רחוב צדדי והתרחקו במהירות.
    "היא היתה אנטישמית," אמר וולודיה.
    "לא בגלל זה תלו אותה."
    "זה לא ענייננו."
    חצי שעה הלכו בשתיקה, עד שלוניה שאל איפה הנמל. וולודיה ענה שהנמל יחכה. מאחורי הבתים האחרונים של העיר נפרשו שדות שנחצו בשביל עפר. לאורך השביל ניצבו עד האופק עמודי טלפון בלי חוטי טלפון. וולודיה חתך בצעדיו הגדולים את פסי הצל הקצובים, ולוניה, שמעולם לא הלך כל כך הרבה, השתרך מאחוריו וספר את צעדיו בין פס לפס כדי להסיח את דעתו מהצמא, מהאבק שהאפיר את נעליו ומהזיעה המגרדת שנזלה בתוך החליפה. השביל הוליך לְחורשה. לוניה נעצר. וולודיה הסתובב אליו ושאל אם הוא עייף.
    "אתה הלשנת עליה, וולודיה. אם קוראים לך וולודיה. מיכַיילו סיפר לך על החבר היהודי שלו, היורש היחיד של חלבה גלר, ויהודים שיושבים על הון פרטי אתם תולים בחורשה מיוחדת, שלא נסריח לכם את העיר. איך לא שאלתי את עצמי מה נדבק אלי פתאום קאדט בקורס חובלים. אם לא המצאת גם את זה."
    וולודיה, אם קראו לו וולודיה, משך בכתפיו, הסתובב ונכנס לחורשה. לוניה נכנס אחריו, ומבעד לשרוולי האור שנימרו את הגזעים ראה מחנה כלונסאות שבמרכזו מגדל תצפית. חבלים השתלשלו מהעצים. נערים שעסקו בהקמת חצובה הפסיקו כשראו את וולודיה והצדיעו לו בשלוש אצבעות.
    "סקאוטים," אמר לוניה.
    וולודיה חייך. "זה מה שהילדים מספרים בבית."
    בערב הוקמה מדורה. לוניה התיישב במעגל הנערים בין וולודיה לנער שהחזיק מפוחית, וסקר במהירות את פני הנערות שהבהבו בחשכה.
    "כמה עלתה החליפה?" שאל נגן המפוחית את האורח.
    "רוזינר, עוגן הרם!" השתיק אותו וולודיה, והנער התחיל לנגן. השאר זיהו את הפתיחה והצטרפו בשירה. מילים מסתוריות - "מולדת", "עמל", "הגשמה", "ראשונים" - ריצדו עם האש.

    • אסף ענברי
      צילום: דני זריהן
    • אסף ענברי

      אסף ענברי (נולד ב-1970) הוא סופר ופובליציסט ישראלי.

      ענברי למד ספרות כללית ופילוסופיה במסגרת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן באוניברסיטת תל אביב. עבודת המוסמך שלו חקרה את "מבנה המציאות ביצירתו של נאבוקוב" והוגשה בשנת 2000. הוא המשיך ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת בר-אילן, שבה כתב עבודת דוקטור בנושא: "הגותו הספרותית-תרבותית של ביאליק" (הוגשה בשנת 2008).
      הוא פרסם מסות וסיפורים בכתבי עת ובעיתונים שונים.
     
    |
    "הביתה" של אסף ענברי - הישג ספרותי יוצא דופן מאת נועם לסטר. 4.5.2009
    |
    11/08/10
     
    |
    הדרך מאפיקים למקונדו מאת ארנון לפיד. 13.5.2009
    |
    11/08/10
     
    |
    האם באמת לא היתה ברירה מאת יפתח אשכנזי. 26.6.2009
    |
    11/08/10
     
    |
    שיתופי-חדשני / תוחלת חיי קיבוץ מאת אורי הייטנר. יולי 2009
    |
    11/08/10
     
    |
    הביתה מאת יעל שכנאי. 4.8.2009
    |
    11/08/10
     
    |
    הביתה מאת קרן. 13.1.2010
    |
    11/08/10
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הטנק
    • מוקס נוקס
    • אנחנו לא חיות
    • בלא-ניב
    • שלום לקנאים
    • יותר מדי אושר
    • החרדים החדשים
    • שבטי מדינת ישראל: ביחד ולחוד
    • ואדי סאליב שלי
    • מפגש עם חוליית הבריונים
    • אור קדומים
    • מדינה מפקירה — מדינה משגיחה