הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • האורחים
  • האורחים
    כתר | 2016 | פרוזה מקור, מד"ב ופנטזיה | 368 עמ' מודפסים
    זה קרה לפני חמש שנים, ברחבי העולם כולו. אנשים מצאו זוג נעליים בפתח ביתם. מה שקרה אחר כך היה מסתורי ומפחיד הרבה יותר: שבעה ימים שנכנסו להיסטוריה וכונו "שבוע המטמורפוזה", שבמהלכו נכבשה תודעתם של אנשים על ידי תודעות של אנשים אחרים ושבסופו רבים התחילו לחלום חלומות זרים, ואילו מיליוני אנשים אחרים פשוט נעלמו. האם יש סיכוי שיום אחד ישובו?
     
    אדם קור, גיבור האורחים, צריך לנסות להבין מה קרה אז כי הוא חוקר פרטי, ומאז המטמורפוזה הוא מטפל בעיקר בתיקים שקשורים בהיעלמות ההמונית ובחלומות הזרים, אבל יש לו סיבה נוספת. הוא איבד במטמורפוזה את אהובו יותם. והוא לא מצליח לשכוח. האורחים, ספרו השישי של אופיר טוּשֶה גַפלָה, הוא רומן מותח ופיוטי, החוקר את אפשרויות הקִרבה האנושית בצל אסון בדיוני, אבל במובנים עמוקים אמיתי לגמרי.
     
    כמו בכל ספריו הקודמים בורא טושה גפלה, בקולו הספרותי היוצא דופן בספרות הישראלית, עולם אחר משלנו אבל בכל זאת קרוב
    ומסתבר ואפשרי, שבאמצעותו הוא מאפשר לקוראיו להתקרב אל עולמם הממשי ואל חוויות היסוד שלו: אובדן, אבל, שכחה — וגם שנאה ואהבה.
    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44 24.2
    ספר מודפס
     
    96 52.8
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • 6 בינואר
     
    לפני חמישה ימים התחולל אסון. המחשב קרס וכל הניסיונות להפיח בו רוח חיים נכשלו. מזמן הייתי צריך להחליף אותו. שמונה שנים הוא בבעלותי, וכבר ארבע פעמים תיקנתי אותו. בכל פעם שהתקלקל הבטחתי לעצמי שזאת הפעם האחרונה ושבקרוב ארכוש מחשב חדש, ובכל פעם שחזר מתיקון הרשיתי לעצמי לשכוח.
    אחרי המטמורפוזה היו לי סיבות מצוינות לא לרצות להחליף אותו. ידעתי שיום אחד הוא יקרוס, והתכוננתי ליום הזה בדרך ההגיונית היחידה — גיביתי הכול. שלחתי לעצמי מסמכים בדואר אלקטרוני, שיתפתי את הענן הווירטואלי באותם מסמכים, ליתר ביטחון, והעתקתי את כל המסמכים לדיסק קשיח חיצוני, כך שכאשר תגיע שעתו האחרונה של המחשב, לא אאבד דבר.
    לא בזבזתי זמן ורכשתי מחשב חדש. בערב, לאחר ששבתי מהעבודה, העברתי אליו את כל החומרים החשובים מהדיסק החיצוני ועמדתי לכתוב ביומן. לתדהמתי, היומן — שרק אותו לא שמרתי במחשב, מחשש שייחשף לעיניים זרות — נעלם כלא היה. לא הבנתי כיצד ייתכן שהיומן נעלם מהדיסק החיצוני, עד שנזכרתי שבלילה הקודם נפל מידיי ונחבט בחוזקה ברצפה. עברתי בשבע עיניים על מקצת המסמכים ששרדו והשתמשתי בכל האמצעים הידועים לי כדי לאתר מסמך שנעלם, ללא הועיל. היומן נגוז. לא המתנתי ליום המחרת ולקחתי את הדיסק החיצוני למכר שמתמחה בשחזור מסמכים. הלה הבהיר לי במבט נבוך שאין אפשרות להושיע את היומן האבוד. כל מילות התחנונים לא עזרו. כששאל מדוע לא שלחתי אותו לעצמי במייל או בענן, מלמלתי ״לא יודע״, למרות שידעתי. בגלל הפחד שמישהו יקרא את מחשבותיי הפרטיות (כאילו למישהו אכפת), העדפתי להרחיק את היומן מן המרחב הווירטואלי והסתפקתי בשמירה פרימיטיבית על המסמך יקר הערך תוך התעלמות מהסיכון שבדבר. המכר ניסה לעודד אותי, אמר ״לא נורא״ לא משכנע, וודאי חשב שאיני מזהה בעיניו את האימה מפני התרחשות דומה בחייו.
    נהגתי כל הלילה, המום. סירבתי להאמין שהיומן שטיפחתי במסירות זה ארבע שנים וחצי התנדף מן העולם. מאז המטמורפוזה כולם מנהלים יומן אישי — חלק כותבים, חלק מקליטים את עצמם, וחלק מדברים מול מצלמת וידיאו על בסיס יומיומי. הדחיפות שבתיעוד נהייתה לערך עליון. דווקא אני הצטרפתי באיחור למתעדים. לא רציתי לנהוג כמו כולם, אפילו בחדרי חדרים. תמיד סלדתי מחקיינות, וקיוויתי שאמצא פתרון מרשים יותר. אחרי שישה חודשים אחזה בי בהלה. אולי הצדק עמם? אולי ההתעקשות הילדותית שלי לנהוג אחרת מכולם תתנקם בי בעתיד? ואולי מה שקרה פעם אחת יקרה פעם נוספת? עם זאת, חשתי תיעוב כלפי יומנים אישיים ובעליהם. מה, אני נערה מתבגרת שמגוללת את הגיגיה העלובים ומטפחת בסתר שאיפות נרקיסיסטיות שסודותיה הכמוסים יהיו לנחלת הכלל, או שלכל הפחות ייפלו לידיו של קורא ראוי? יומן? ברצינות? קמתי, עשיתי, הלכתי לישון, וחוזר חלילה? ואולי הקבס שהעלה בי הרעיון נבע מהרגלי המגונה לדבר עם עצמי בדלתיים סגורות, כשאף אחד לא שומע? איזו תועלת תימצא לי אם אעביר את מילותיי אל הצג? התשובה לא בוששה לבוא. הרי לא אוכל להתחייב שכל אימת שיתחשק לי לדבר אזכור להפעיל מכשיר הקלטה, וכך תיפגם מלאכת התיעוד שנכפתה עלינו. ואם אהיה חייב לספר את שעל לבי, אבל אמָצא במקום ציבורי שבו עדיף לשתוק? בסופו של דבר הבנתי שהתמהמהותי מזיקה לי והתחלתי לכתוב. במשך ארבע שנים וחצי. סיפרתי, ואז חזרתי וקראתי מדי פעם, משנן את עברי כדי לוודא שלא ייעלם. פרטתי את חיי לימים, לחוויות, לתחושות, לאוננות הנפש המטופשת הזאת, שלמרבה הכעס הסבה לי הנאה לא מבוטלת. אני ואני ואני ואני, שחס וחלילה לא אהיה למישהו אחר. ואז קרס המחשב.
    למחרת האסון התקשרתי למשרד והודעתי שלא אגיע. גוּד לא שאל שאלות מיותרות, ואני התהלכתי בבית עד שהסחרחורת אילצה אותי להתיישב. סירבתי להאמין. נזכרתי בחלום בלהות של רענן עדולם, שחלם פעם שספר שכתב נמחק בשלמותו; הסופר האומלל ישב מול המחשב, ידיו קשורות מאחורי גבו, וצפה מבועת במילותיו נמחקות לאחור, מהמילה האחרונה עד המילה הראשונה, כאילו היו גדודי חרקים שהודברו לנגד עיניו. קיללתי את הסופר שהציל את חיי ומיאנתי לשקול ברצינות את הרעיון להתחיל לגולל את קורותיי מחדש, לנוכח כל העבודה שירדה לטמיון. הייאוש העצים את אזלת היד. להתחיל מחדש, כמו לפני ארבע שנים וחצי. למחרת הודעתי לגוּד שאגיע למשרד באיחור, ושוב לא מצאתי בי את הכוחות לצאת מהבית. גוּד לא הציק, ורק כשהיה מוכרח התקשר והתייעץ אתי בסוגיה מקצועית. ידעתי שהוא יודע שמשהו קרה, והערכתי אותו על שתיקתו. מחר, הבטחתי לעצמי. ומחר הגיע, ולא הייתי מסוגל להגיח מדירתי אל עולמם של אלה שזיכרונותיהם עדיין שמורים. בקצות אצבעותיי חשתי דגדוג, צריבה, תשוקה לחדול מן השתיקה העצובה ולחזור לכתוב את היומן. געגוע פיעם בי אל תחושת הערך המזויפת שהרעיף היומן על ימיי, כשבאחרית היום, או השכם בבוקר שלמחרת, העליתי אל המחשב את הרגעים החשובים שנבחרו בקפידה. חייכתי כשנזכרתי במפגשים עם לקוחות יוצאי דופן או בחוויות חריגות, כשכבר בזמן אמת, עוד לפני שבקעתי מתוך הרגע, ידעתי שימצאו את דרכם אל היומן, כמעט כאילו הכתיב התיעוד את תפיסת המציאות שלי.
    שלושה ימים לאחר שהופקע היומן מרשותי השתעשעתי במחשבה שאולי הגיעה השעה להיגמל מן התלות המיותרת, להפסיק לפחד מפני מטמורפוזה שנייה, להתנהל בחופשיות של אדם שזהותו מקובעת עד יומו האחרון. הנה אתה משוחרר מעריצות עברך, מאימת ההיעלמות. מיד הזכרתי לעצמי שרוב האנשים מסוגלים לדמיין את הנורא מכול, אך כשהנורא מכול אכן מתרחש אין שמץ דמיון בינו ובין מה ששיוו בנפשם. למציאות דמיון משלה. וברגע שקטסטרופה מתחוללת אנו נעשים מודעים לאפשרות שהיא תישנה, רק מעצם המפגש הראשוני והלא צפוי עמה. זהו. המנוולת התנחלה אי שם במוחנו, ואין לנו דרך לגרשה משם. ומאז שבוע המטמורפוזה הידוע לשמצה, לפני חמש שנים, כולנו יודעים שמה שקרה פעם אחת עלול לקרות פעם שנייה, חרף ההסתברות הקלושה. היומנים הם דרכנו העלובה לעמוד על המשמר, להבטיח לעצמנו שמשהו מאתנו יישאר. (כמה אני שונא את המעבר ללשון רבים. סולידריות של מוגי לב.)
    השעות נקפו ואני התלבטתי בין פעולה לקיפאון. רציתי ללכת למשרד, או לארכיון, או סתם לבקר את הדר, להעמיד פנים שהבעיה באה על פתרונה או לפחות לשכוח ממנה לשעות אחדות. אפילו התחלתי להתלבש. דמיינתי את עצמי מגיע אל המשרד, ואת מבטו הערמומי של גוּד שיבחן אותי ללא הרף כדי לרדת לשורש העניין, ואיך שנינו נדבר על כל נושא מלבד היומן, ואת המתיחות המגוחכת שתשתרר בינינו, ואז, כעבור שבוע, או חודש, או שנה, כשיום אחד הוא יחליט להיעלם לכמה ימים ללא התראה, ואני אאשים אותו בחוסר מקצועיות ואתבע ממנו הסבר, הוא יביט בי כמו ממרחק רב, יחייך במתיקות ויזכיר לי את הימים האלה בדיוק, כשאני נעלמתי ולא אמרתי מילה. רק בחלוף פרק זמן לא מבוטל, כשנדמה לך שהדברים נשכחו, הוא מטיח בך טענות שנשמרו בקנאות, כמו חיכו לרגע הזה ממש. גם אם אבלע את גאוותי ואספר לו על היומן שלא נותר ממנו זכר, יבהה בי דקה ארוכה, ושתיקתו תטמון בחובה תזאורוס של מילה אחת — 'טיפש', ואז, כשכבר לא אוכל לשאת את שתיקתו, ייאנח ויגיד שתי מילים, שיבעירו בי את חמתי. ״הסנדלר הולך...״ יפטיר ויניד בראשו. אני, שמפציר בכל לקוח לתעד ולשמור על התיעוד מכל משמר.
    בסופו של דבר נשארתי בבית.
    רק אתמול, בלי לייחד מחשבה נוספת לעניין, התיישבתי מול המחשב ופתחתי יומן חדש. הקלדתי ארבעה משפטים, והבנתי שטעות בידי. לפני המחשב, לפני מכשיר ההקלטה, לפני מצלמת הווידיאו, חובה לתעד בדרך הפשוטה ביותר. הלכתי לקנות מחברת ועט.
    • אופיר טושה גפלה
      צילום: ינאי יחיאל
    • אופיר טושה גפלה

      אופיר טושה גפלה נולד בראשון לציון בשנת 1968. עוסק בהוראת אנגלית בפרויקטים למצוינות וכותב מגיל שבע. ספרו הראשון, "עולם הסוף", רומן מרתק על אודות החיים שלאחר המוות, המשלב מרכיבים מסוגות שונות, הפך לרב-מכר וכן זכה בפרס גפן לספר הפנטזיה הישראלי הטוב ביותר בשנת 2005 ובפרס "קוגל" באותה שנה. ספרו השני, "הקטרקט בעיני הרוח", זכה לשבחי הביקורת והקוראים. בשנת 2007 ראה אור הרומן השלישי שלו, "מאחורי הערפל", וב-2010 ראה אור "ביום שהמוסיקה מתה". ארבעת הספרים יצאו לאור בהוצאת כתר.  

       

      ראיון "ראש בראש"

     
    גיא ארליך
    |
    ספרים, הארץ
    |
    28/11/16
     
    גלי איזיקוביץ
    |
    גלריה, הארץ
    |
    02/10/16
     
    דור בביוף
    |
    מאקו ספרים
    |
    31/10/16
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות