אמני רחוב

פרק ראשון: פרק 1

השראה: מחנכים ומטפלים כאמני רחוב
טיבעו של דימוי מוצלח לעורר בנו השראה ולאפשר לנו לנוע ממקום תקוע לעבר מחשבה חדשה. לאורך השנים חיו בתוכי דימויים רבים שנוצרו בהשראת מקורות שונים. לזמן מה הם שירתו אותי היטב, אחר־כך נפרדנו דרכינו ואני מצאתי את עצמי תר אחרי דימויים אחרים שיזינו את עולמי. כך הדבר גם בנוגע למודלים תיאורטיים: במיטבם הם משרתים אותנו, מאפשרים ליצור הבנה ותמונה רחבה של המציאות. אחר־כך אפשר להיפרד מהם ולנוע הלאה.
בשני הפרקים הבאים אספר על דימוי שמלווה אותי תקופה ארוכה ואתאר מודל תיאורטי שצמח ממנו. אני מאמין שאלה יכולים לתרום גם לאנשי מקצוע אחרים. במהלך העבודה עמם הם כמובן השתנו מפעם לפעם, כפי שראוי לכל מושג שנפגש עם "החיים" ולא נשאר ספון בין דפיו של ספר. במקרה שלי החיים כוללים ילדים, הורים ואנשי צוות שמשנים ומעשירים כל הזמן את האופן שבו אני מתייחס למלאכת החינוך ולאמנות הטיפול.
דימוי אמני הרחוב נולד ממפגש עם מספר רב של יצירות וחוויות. אני זוכר את עצמי במפגש עם אמנים כאלה ברחוב באיטליה, עומד משתאה לנוכח העוצמה האמנותית שהם מגלים באמצע הרחוב, בין המוני אנשים שרובם אינם נעצרים לצפות. אני זוכר כיצד מצאתי את עצמי כועס על הצופים שנעצרו ליד רקדני ברייקדאנס מוכשרים במרכז הסנטרל פארק בניו־יורק ולא מחאו כפיים. רק בדיעבד הבנתי שעמדה זו נמצאת בליבת העשייה של אמני הרחוב: הם אינם מחכים לבמה מסודרת, אלא מניחים את אמנותם עירומה לשיפוטו של הקהל האמתי, קהל של בני אדם עסוקים בחייהם, אשר מוזמנים לעצור לרגע קט ולבחון את עצמם במראת האמנות.
הדימוי התעשר והתמלא בעת שקראתי את ספרה המיוחד של אן מרי מקדונלד, "מעוף העורב" (כנרת, 2005). הסופרת מתארת בין השאר את תהליך התפתחותה של מדלן, גיבורת הספר, עד היותה לאמנית סטנד־אפ מעולה, ומציעה תמונה של המרכיבים המהותיים הנדרשים בתהליך החניכה המפרך של אמן סטנד־אפ איכותי:
"היא חרשה מזנונים נידחים והתקדמה ממלונות דרכים עלובים לסניפי הולידיי אין. היא ליטשה את מיומנותה בחדרים שמחצית מהשולחנות בהם היו ריקים, ואת השאר תפסו בחורים בודדים שהמתינו למופע החשפנות. היא שרדה מסיבה לגברים בלבד — מהנדסים שיכורים שהעיפו בובה מתנפחת לכל אורך המופע שלה. היא הופיעה בפני כורי ניקל עבשים ובנות זוגם, שבעטייה של טעות דפוס באו בציפייה לשיר עם טום קונוורס הרוקע. היא למדה לאהוב את הצלליות הגבוהות של התסרוקות שנדחקו לראות את ההופעות החוזרות בטברנות של רצועת הבורשט בהרים. להצחיק את הנשים, להשרות נינוחות על הגברים, ואז להגביר את החום עד שבסופו של תהליך הגיחה ככורה ניקל קשוח שכלוא בגוף של לסבית דוחה. העובדה שהייתה חמודה לא הזיקה לה.
היא הסתעפה והסתעפה והסתעפה. היא התפרסמה בגופה הגמיש ובדמויות הגבריות הביזאריות ששיחקה. היה את לו, ג'יגולו בחליפת פוליאסטר קלילה כחלחלה שליווה את עצמו באקורדיון ושר במבטא צרפתי מזעזע. ורוג'ר, נער בן 15 שגילה עניין אובססיבי בכתב העת "שכיר חרב", נטה לפרוץ בבכי ואהב את צב השעשוע שלו.
מה שדחף אותה הוא תחושת הליהטוט — הכניסה לרצף חלל– זמן שבו היה ביכולתה לראות מחשבות מגיעות ולקטוף אותן מהאוויר כמו שסופרמן קוטף קליעים במעופם. היא לא הייתה מסוגלת להתמקד בדבר אחד בלבד אז היא התמקדה בכול".
"היא הסתעפה והסתעפה והסתעפה.
היה ביכולתה לראות מחשבות מגיעות ולקטוף אותן מהאוויר.
היא התמקדה בכול".
התיאור של הסתעפות בלתי־פוסקת ושל תחושת הלִהטוט עם המחשבות הנקטפות מהאוויר, ריתקו אותי. ברגעי הטובים כמחנך וכמטפל אני פוגש תחושות דומות: אני מסתעף לכל עבר יחד עם הילדים, רואה את המחשבות מגיעות וקוטף מהאוויר את התובנות. ברגעים אלה אני מרגיש את עצמי חי ויוצר חוויה משותפת עם הילדים.
אני איש חינוך וטיפול, וכך גם האנשים שאִתם אני עובד. אנו לא אמנים כמו מדלן, שחורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה ומשכללים את יכולתם להופיע בפני קהל. אנו רוצים ליצור תהליכים ולעורר תנועה בקרב הקהל שלנו. השבילים שבהם אנו נעים הם שבילי הנפש הפנימיים, וכיוון שכך מצאתי שאני זקוק לעוד מקור של השראה שישמור על האיכויות היצירתיות, אך יעשה זאת בשירות ההתפתחות הפנימית של קהלו.
מצאתי אותו בתיאור קצר של סוקרטס הלקוח מתוך ספרו של אריה סימון, "אפלטון והחינוך בימינו" (ספריית הפועלים, 1985):
"האיש שהתהלך במעילו השחוק, תמיד יחף, בחוצות אתונה. האיש שהיה שונה מכל האנשים המוכרים לבני הטובים שהיו כרוכים אחריו. הוא הקסים אותם, לא במנגינותיו אלא בדבריו. האיש המוזר הרבה לשאול שאלות, שנראה שאבד עליהן הכלח: מה נאה ולא נאה? מה מן הצדק ומן העוול? מה יפה ומה מכוער? מה מותר ומה אסור? איך אדם יחיה את חייו?
רוב הבריות לגלגו או הגיבו ברוגז. מי הוא זה שישאל שאלות? אדם יודע את שהוא עושה. ואם הוא נוהג ככל העולם, סימן שנוהג כראוי. ברם, בקרב אחדים מן הצעירים עוררו שאלות סוקרטס אי שקט. משהו, הרגישו, חסר בחייהם, אולי בכלל העיקר. כשהתחברו עם סוקרטס לא למדו ממנו ידע מעשי, כמו מן הסופיסטים, אך הקשר עמו, המגע עם הרהוריו, עיוניו, אורח חייו חוללו תמורה בהווייתם".
"הקשר עמו.
המגע עם הרהוריו, עיוניו, אורח חייו.
חוללו תמורה בהווייתם".
עבורי זו התורה כולה. האיכות המיוחדת של הקשר הנרקם במפגש שבין אנשי חינוך וטיפול לבין ילדים והשפעתו של קשר זה הם הנושאים העיקריים שמעסיקים אותי.
אני מאמין שכאשר המפגש היומיומי טעון באותה איכות של קשר, באותו סוג של מגע, נוצר שינוי בנפשם של הילדים. כמנהל, אני תר אחר אנשי טיפול וחינוך שמוכנים להיות ב"רחוב" ומסוגלים לכך. אלה המבינים שמפגש אותנטי עם ילד יכול להתקיים בכל מקום, ולא רק בין כותלי חדר טיפולים או כיתה. אנשים שיודעים שלפעמים הלמידה המשמעותית ביותר תתרחש בזמנים לא מתוכננים ובסביבה בלתי־צפויה.
אני מחפש אנשי חינוך וטיפול עם איכויות של אמן רחוב מוכשר כמו מדלן ועם מערכת ערכית כמו זו של סוקרטס. אלו אנשים שיכולים לראות מחשבות מגיעות ו"לקטוף אותן מהאוויר", אבל אחרי שהמחשבה נקטפה הם משתמשים בה כדי ליצור תנועה ושינוי אצל ילדים.
מחנכים ומטפלים שיש להם איכויות של אמני רחוב, אינם עובדים עם טקסטים קבועים ומוכנים מראש. גם כאשר ניתן להם מערך שיעור מובנה ומסודר, הם יאלתרו וישנו אותו בהתאם לצרכיו של הקהל שנמצא מולם. קהל זה יכול להיות קבוצה של ילדים בתוך כיתה, ילד אחד היושב לבד מתחת לעץ או חבורת ילדים שנמצאים בעיצומו של ריב.
אני עסוק בשאלה כיצד נוכל להיות "אמנים־מחנכים" או "מטפלים־אמנים", שיודעים להפוך כל למידה לחוויה משמעותית וגם מהנה. אני תוהה אילו עקרונות משותפים יאפשרו לנו "להסתעף, ולהסתעף" — אך בד בבד להיות קשובים ורגישים ל"קהל" הילדים שאִתם אנו עובדים.
 
הדימוי של אמנים ואנשי חינוך אשר משוטטים בשווקים, בכיכרות ובדרכים עוזר להתייחס גם לתהליך ההכשרה של המורים והמטפלים ולאופן שבו אנו מלמדים.
אנו נוטים לחשוב שלימוד משמעותי מיוצר בתהליך עקבי בעל עקומת למידה ניתנת לבחינה. הדימוי של מחנכים כ"אמני הרחוב" מציע אפשרות שונה שבה ההכשרה לא מסתיימת, אלא נמשכת כדיאלוג מתמיד בין המחנכים והמטפלים לבין הילדים.
אני נזכר שוב במדלן, גיבורת הספר ("מעוף העורב", לעיל), כיצד היא מופיעה שוב ושוב על אין־סוף בימות, נשברת ושוב קמה. אני חושב על סוקרטס המשוטט יום אחר יום בשבילי השווקים כשהוא מחדד ומלטש את יכולתו לשאול שאלות. שניהם לומדים לעמוד חשופים ולא מוגנים מול בני האדם שהם פוגשים. אין להם בית ספר מסודר ואף לא מקום מבודד שבו יוכלו להתאמן ולתרגל, ועם זאת עליהם למצוא דרך להתאמן, ללמוד ולהתפתח כל הזמן, בידיעה שאם לא יסגלו לעצמם משמעת עצמית של אימון ותִרגול תמידיים, לא יוכלו לעמוד באינטנסיביות הנדרשת מהם.
במקביל עליהם ללמוד גם מכישלונות. במקרה של מדלן אלה בדיחות שהצופים אינם מגיבים אליהן, הופעות שלא מצליחות "להתרומם" או קהל עוין. במקרה של סוקרטס זהו המפגש עם שאלות שאינן מניבות שום שיח, דימוי מפולפל או מתוחכם מדי או חוסר סבלנות של קהל. כאשר כישלון קורה, אמן הרחוב המוצלח יבין את הטעות, אך לא יפסיק לנוע ולא יפסיק את הופעתו. הוא יבין שאין דרך ללמוד אם אינו מוכן להיכשל ולקום.
 
מרחב דומה חייב להתקיים אצלנו, האנשים העוסקים בטיפול ובחינוך. אולי סיימנו את לימודינו הפורמאליים לפני שנים, או שרק לאחרונה הגשנו את העבודה האחרונה למנחה, כך או כך, כדי להימצא בתהליך למידה אמִתי, עלינו להשכיל לפגוש את איכות אמן הרחוב בתוכנו.
כמעט בכל יום בנווה צאלים, וכנראה בכל מקום שעניינו חינוך או טיפול, פוגשים שיעורים מתוכננים להפליא שקורסים מול חוסר שקט והפרעות; שיחה אכפתית ודואגת עם ילד שנהדפת על ידו ונדחית בגסות; ישיבת צוות שמתפספסת ולא יוצרת דבר. ועל כן, ממש כמו אמן הרחוב, עלינו ללמוד מכישלונות ולזהות את המרחב היצירתי והאותנטי שיכול להיוולד מתוכם.
בעבודת הצוות בנווה צאלים הפכנו תפיסה זו להבנה מעשית אשר מניעה את תהליכי הלמידה וההכשרה. הנה כמה מקווי היסוד שלנו:
אנו מחוברים ל"שטח". הכרה בכך הכרחית בעיני לכל מי שאכן עובד בשטח. משמעות החיבור היא שאנו חיים "ברחוב", חשופים לילדים שאותם אנו מחנכים, חשופים למבוגרים האחרים. איננו אנשי אקדמיה שעוסקים רק בהיבטים תיאורטיים של עבודת החינוך והטיפול, אלא "אנשי שטח" שעבודתם מתרחשת בתוך המרחב הכאוטי של החיים.
אנו מכירים בזמן ההכרחי להרהור ולמחשבה. התנועה בין מחשבה למעשה צריכה לקרות באופן יומיומי ובלתי־פוסק. אנו זקוקים להעשרה בתחום המקצועי וגם למגע עם תחומים מעשירים שאינם קשורים ישירות לחינוך או לטיפול.
תהליך הלמידה מחייב אותנו לפתח יכולת התבוננות פנימית. התבוננות זו תסייע לנו להבחין במה אנו מוצלחים ובמה פחות, לפתח רגישות ולהבחין מתי אנו מגזימים בתגובתנו, באילו מצבים אנו יוצרים אינטראקציות משמעותיות ובאילו תנאים אנחנו יכולים להיות מחנכים ומטפלים טובים יותר.
כל אחד מאִתנו מחויב לפתח את יכולותיו וכישרונותיו גם אחרי סיום הכשרתו הפורמאלית. גם בתוך העולם החינוכי ישנן התמחויות ומקומות שבהם הכישרון של אדם מובהק יותר. בנווה צאלים אנו מנסים לתת לכך ביטוי. ישנם למשל אנשי חינוך המחוננים בכישרון בולט בכתיבה. אנשים אלה צריכים לקרוא חומרים מסוגים שונים ולהעמיק ולשכלל את כישרון הכתיבה כך שגם בעת כתיבת דוח פורמאלי, הם יאירו עבור כולנו זוויות לא מוכרות שקיימות בילד או במשפחה.
אחרים מבטאים כישרון בולט בשיחה. אך כדי לפתח כישרון זה, עליהם להתאמן בכך עוד ועוד. למשל לערוך שיחות עם מגוון של ילדים, לבקש שאנשי צוות נוספים יהיו נוכחים ויעניקו להם משוב, או אפילו לצלם ולהקליט שיחה עם ילד לצורכי לימוד.
ישנם בינינו אלה המוכשרים באבחון לסוגיו השונים. גם עליהם לעמול על כישרונם, כך שלא יסתפקו רק באבחונים פורמאליים, אלא יקפידו שדוחות שונים הנכתבים על ילד יהיו יסודיים ומיוחדים. הם מוזמנים לבדוק את ההערכות שכבר עשינו ואת ההמלצות שניתנו בעבר ולאפשר לכולנו ללמוד איפה טעינו ומתי הצלחנו לדייק.
ישנם עוד סוגי כישרונות רבים מלבד אלה שהצגתי. המחויבות שלנו היא לאפשר להם להתגלות, להתבטא ולהתפתח.
עלינו לעבוד כצוות. להבדיל ממדלן ומסוקרטס שהיו פרפורמרים יחידים, אנו תמיד חלק מלהקה. אף שפעמים רבות אנו ניצבים לבד בפני הקהל שלנו, הצוות הוא המקור לעזרה ועלינו ללמוד גם לבקש אותה וגם להושיטה לאחרים. יש בנווה צאלים גילויים רבים של אחווה ועזרה, אך אנו צריכים להמשיך להתאמן ביכולת להציע התייחסות מלמדת שאינה רק נעימה. מוסד ההדרכה הקבוצתית, שאותו אתאר בהמשך, הוא הזדמנות ללמוד כיצד לומר זה לזה דברים אמתיים ונוקבים באופן שלא יתקבלו כתוקפנות.
עלינו להשקיע בחומר כמו גם ברוח. אמן רחוב מוצלח דואג לחומרים ולא רק לרוח. תמיד יהיו לו בובות מושקעות או כינור ישן, אבל איכותי. הוא ידאג שהתפאורה, גם אם היא צנועה מאוד, לא תשדר עליבות ומוזנחות, וישתמש במערכת סאונד מוצלחת שתתאים לסביבה שבה הוא מופיע. הבחירה בחומרים נכונים משקפת את הכבוד לקהל. במקרה של נווה צאלים, אלו הילדים והוריהם, אך גם אנשי הצוות עצמם. אנו מחויבים לשימוש בציוד מתאים ברמה גבוהה, אנו שמים לב לאווירה ולאסתטיקה שיעניקו תחושה נעימה לילדים, ואנו משקיעים זמן ומשאבים כדי שהסביבה הנראית לעין תתמוך בעשייה החינוכית.
 
לאמני רחוב יש מסורת שבתוכה הם פועלים. מרביתם מפיקים את יצירותיהם מחומרים שאינם חדשים: סיפורים ואגדות, מופע קסמים או להטוטים שכולם לקוחים מתוך רפרטואר רחב, אך מוכר. המוצלחים שבהם תמיד ידעו ליצור התאמה רגישה לקהל, כך ששום הופעה לא תחזור על עצמה, אלא תשתנה בהתאם לתגובות ולניצוץ שנדלק או כבה בעיניים.
האמן הטוב ישתמש בחומרי הגלם המוכרים על מנת ליצור מהם יצירה שתיגע במחוזות הנפש העמוקים של הצופים ותעיר בתוכם תנועה לא מוכרת. גדולתו של אמן זה היא בחיבור בין יצירת החדש לבין הצניעות שבהכרת המסורת שממנה נחצבו חומרי הגלם. הצופה האינטליגנטי יזהה את סלע היסוד ממנו חוצב האומן את יצירתו, והאומן ייתן כבוד והכרה לסלע זה, אך גם ייקח לעצמו את החירות לעבדו לפי רצונו.
בדומה לכך, גם מערכת החינוך והטיפול נעוצה בתוך יסודות עמוקים של הבנות ואמתות שנכתבו ונלמדו לאורך שנים. אלה הם ה"סלעים" שלנו, חומרי הגלם של עבודתנו. הם מצויים בחומרים תיאורטיים, בהתייחסויות של מחנכים ומטפלים דגולים לאורך הדורות, ובמסורת ייחודית של כל מוסד לימוד. גם לנו בנווה צאלים יש מסורת בת עשרות שנים של כתיבת פואמות פדגוגיות חזקות ומרגשות ושל רעיונות יוצאי דופן של מי שהקימו את המוסד. אך בהמשך לדימוי המלווה פרק זה, האמנות האמתית שלנו תתקיים אם נוכל לחצוב מתוך חומרי הגלם יצירה עצמאית משלנו.
זה לא פשוט. לעיתים אני מוצא את עצמי עומד נפעם אל מול ענקים שהמציאו תיאוריות ופיתחו שיטות ותוהה מדוע לנסות ליצור את החדש לנוכח עושר כל כך עמוק ומרשים. מדוע שלא נשתמש במה שכבר ניתן לנו?
התשובה שאני מציע לעצמי זהה לזו של אמן הרחוב: כדי לעמוד במשימה של הצגת רחוב טובה, עלי לחוש שיש לי חירות להשתמש בחומרי הגלם כראות עיני. ההוגים והמורים שמהם למדתי תמיד יהוו השראה עבורי ויטענו את מצברי הפנימיים, אך כדי לטפל ולחנך באמת, עלי לשחק בהם ולא להתייחס אליהם בחרדת קודש.
 
אמני רחוב פועלים בסביבה שיכולה להיות קשה, בלתי־צפויה ולעיתים אכזרית. אבל ברחוב יש חיים. בניגוד לקניונים הממוזגים, זהו מקום חי ומשתנה, דינאמי ותוסס. הרחוב מחייב ערנות ודריכות, הוא מחדד את החושים ומאתגר אותם. הוא מציע מוזיקה, ריחות, חיכוך באנשים אחרים והרבה חיוּת.
באופן דומה גם אנו בוחרים לעבוד בסביבה חשופה ומשתנה. כאמני הרחוב, אנו מנסים ליצור התרחשויות שיעצרו את התנועה המוכרת של הילדים ויעוררו אותם לשינוי וללמידה משמעותית, וכמוהם אנו שואפים לכך ש"קהל המשתתפים" ימשיך לדרכו אחרי המפגש איתנו, אך יהיה שונה מעט מכפי שהיה לפני שפגשנו אותו. בטיבו של שינוי קטן זה ובאופן שבו אפשר לחולל אותו, עוסק ספר זה.