אלנבי

הדלת של המועדון נפתחה במכה. המעקה מסביב לכניסה התמלא בנות. שבע, שמונה, עשר. עקבים, ידיים, רגליים, בושם, חצאיות, עגילים. צעקות. מוזיקה מבפנים. אלכס נלחץ. אלכס הרים את היד עם מכשיר הקשר. "ווֹ, ווֹ! לצאת!" הוא דחף. "לא לעמוד פה! החוצה!" אַרטיוּם פתח את השרשרת של היציאה. ארטיום היה גבוה מהגוש של הבנות בְּראש. מעיל רוח שחור עם הסמל של "בריח אבטחה". "לצאת, אמרו לכם!" הגוש של הבנות נתקע בפתח. ארטיום תפס אחת ביד, משך. "עזוב אותי! תוריד ידיים!" ארטיום לא עזב. משך אותה החוצה. אלכס דחף מאחורה. השומר השני עזר. צחי. רק אז אלכס קלט: באמצע הגוש של הבנות, בחורה עם דם על הסנטר. מכוּוצת. עיניים עצומות חזק. בכי. כתפיים רועדות. הבנות החזיקו אותה מסביב, הובילו אותה כמו עיוורת. הבנות נדחקו איתה דרך הפתח, התאספו מסביבה מחדש ליד הקיר, מחוץ למעקה. אלכס יצא. נדחק לתוך הגוש, מכשיר קשר מעל הראש. "סליחה! סליחה שנייה! זוזו רגע, נו! סליחה!" יותר גרוע ממה שהוא חשב: היד של הבחורה היתה מתחת לפה. בתוך היד דם, רוק, חתיכות של שיניים. אלכס נבהל. הוא נדחק החוצה. הוא קרא לאריק במכשיר.
רק אז נפל לו האסימון. הוא הבין מה אריק יגיד, דבר ראשון. הוא הסתובב לארטיום וצחי. צעק. "'סגרו את הדלת! אף אחד לא יוצא!"
אריק ענה לו מהמשרד. "מה קרה, אלכס?" רגוע. שטוח. הטון אמר: מה אתה צועק?
אלכס קלט מה הטון אומר. "אחת חטפה פצצה, אחי, מה זה פצצה." יותר בשקט.
"לידנו?"
"לא, אחי. לא בחוץ. אצלנו בִּפְנים. עכשיו יצאה. מה זה פצצה, אחי. כל הפרצוף דם."
"בחורה?"
"כן."
הפסקה. קצרה. "הבנתי. סגרתם?"
"כן."
"תעמיד מישהו מהפרונט ליד הדלת, מבפנים."
"טוב, אחי."
"אני בא," אריק אמר.

אלכס נכנס למועדון. ערן הסתכל מרחוק. לא רצה להידחף עם יד אחת במִתלה. נשען על העמוד העגול של המודעות. הכתף כאבה לו. אנשים עברו. קהל של אלנבי בלילה. צעירים, לבושים לבילוי. חבורה של בנים. קבוצה של תיירות בנות עשרים וקצת. צעקות. צחוקים. חלק נעצרו להסתכל. חלק לא שמו לב. שלט הנאון של המועדון היבהב. פסים: אדום, לבן, כחול. הפסים החליפו רקע ללוגו של גולדסטאר, לשם של המועדון: Alenbi Dance-Bar. הנאון האיר את הבנות ליד המעקה. באדום. בלבן. בכחול.
אלכס יצא. לא ידע מה לעשות עד שאריק יגיע. קבוצה של בנים אתיופים ליד הטוסטייה. כמה פרֵחות. צעירות. אנשים הצטופפו ליד שרשרת הכניסה. נהיה פקק. צחי עמד ליד השרשרת. סמל של בריח על הגב של המעיל. אנשים שהכירו את צחי קראו לו בשם. אנשים שהכירו את ארטיום קראו לארטיום ברוסית. צחי התעלם. ארטיום התעלם. צחי הסתכל על האנשים מלמעלה. אלכס נכנס דרך שרשרת היציאה. צחי סימן לאלכס ביד 'מה קרה?' אלכס התקרב להגיד לו. לא הספיק. הדלת נפתחה. אריק.
"איפה?" אריק אמר. הוא הזיז את השיער הצידה על המצח, בין שתי אצבעות. מספריים. אלכס הצביע על הבנות. ארטיום פתח לאריק את שרשרת היציאה. הוא ניגש. אלכס הלך אחריו. אריק הסתובב. תקע לאלכס מבט בעיניים. "תגיד לי, אתה דפוק?"
אלכס לא הבין.
"אתה לא יודע מי זאת?"
אלכס הסתכל עליו. "מי?"
אריק הסתכל חזרה. קר. הניד את הראש מצד לצד. הוא נכנס לתוך הגוש של הבנות. הוא הזיז בנות הצידה בידיים. הוא דחף. הפקעת נפתחה. נתנו לו לעבור. פינו לו מקום. אחת נשארה עומדת ליד הבחורה עם הדם. אתיופית, קטנה. רזה. פנים חדים. עיניים גדולות. סרט סגול מהעורף מסביב למצח. הבחורה עם הדם עוד בכתה. מכווצת. הצלעות שלה רעדו. בוץ של איפור מסביב לעיניים. אריק תפס אותה בכתפיים, נשען קרוב. בשקט: "מיקה, מה קרה, ממי?"
היא פקחה עיניים. היא ראתה אותו דרך הדמעות. היא זרקה את עצמה עליו. חיבקה אותו חזק. הבכי התגבר. היא נתלתה עליו. היא סגרה את היד עם הדם והשיניים. רוק עם דם נזל מהאגרוף על הגב של החולצה שלו. אריק נתן לה רגע להירגע. הוא חיבק אותה. הוא קלט מישהי צועקת לתוך סלולרי. הוא קלט שהיא מדברת עם המשטרה. "מאיפה שאני אדע!" היא צעקה. היא הרימה את הראש לחפש מספר על הקיר, לתת כתובת. היא צעקה את הכתובת לתוך הטלפון. אריק היה מפסיק אותה. אבל לא ככה. לא ליד אנשים.
הוא סובב את מיקה, השעין אותה על הקיר. חיבק אותה. עמד ככה, האף בתוך מודעה של הופעה. כתום זרחני ושחור. הוא הוריד את הידיים של מיקה מהצוואר שלו. בעדינות. החזיק אותה בכתפיים. השעין אותה על הקיר. "מי זה היה, הבן זונה, מותק? מי זה היה?" הוא הסתכל לה בעיניים. מקרוב.
בכי. היא כיסתה את הפה עם האגרוף. "לא יודעת."
אריק ליטף את הזרוע שלה, את הכתף. "זה בסדר. זה בסדר." הוא שאל עוד פעם: מי זה היה. היא כעסה. היא צעקה. "לא יודעת! אוף! לא יודעת! אתה לא מבין?" דם ורוק על השפתיים. הוא ראה את השיניים השבורות. אחת הקדמיות שבורה. אחת לידה חסרה. חור בחניכיים. הוא חיבק אותה שוב. "די, די, מותק. אנחנו נמצא אותו, אל תדאגי." הוא השעין אותה שוב על הקיר. "איפה זה קרה?"
"לא יו ד עת!" היא רקעה ברגל. היא הרימה את העיניים לשמים. שיעזוב אותה כבר. עוד בחורה התקרבה. גדולה. שמנה. גבוהה ממיקה בחצי ראש. תספורת קרֶה שחורה. חולצה שחורה שחתכה את החזה לרוחב. קו ישר, באמצע. חזה גדול. החולצה הבליטה את החריץ. "אני ראיתי," היא אמרה. היא העבירה את השיער מאחורי האוזן. אצבעות עבות.
האתיופית לא נתנה לה להמשיך. "את, מי שאל אותך?" חד.
השמנה השתתקה.
אריק הסתובב אליה. "מה ראית?" יד אחת עוד על הכתף של מיקה.
העיניים של השמנה עברו ממיקה, לאתיופית, לאריק, חזרה למיקה. מבוהלת. האתיופית המשיכה לתקוע בה מבט. "אני ראיתי," השמנה אמרה. חלש.
אריק לא הזיז את העיניים ממנה. "נו? מי זה היה?"
היא הסתכלה על האתיופית. "לא יודעת. עם זָקָן."
"איך הוא נראה?"
מבט לאתיופית. למיקה. חזרה לאריק. רפוי: "לא יודעת."
"איפה זה היה?" אריק אמר.
עוד מבט לאתיופית. חזרה לאריק.
"נו, איפה זה היה?" אריק אמר. תקיף.
היא פתחה את הפה. היא סגרה.
"נו?"
"במאחורה. שמה. נו, איך קוראים לזה? איפה שהדי.ג'יי."
אריק ליטף למיקה את הזרוע. "אנחנו נתפוס אותו, מותק, אל תדאגי." הוא פילס דרך החוצה בין הבנות. אלכס פתח לו את שרשרת היציאה. אריק נכנס לרחבה הקטנה. קלט את ערן עם היד במתלה, ליד עמוד המודעות. ערן סימן לו ביד הבריאה 'מה קורה?' אריק סימן לו חזרה: 'תכף'.
אנשים התחילו להתעצבן שלא מכניסים אותם. מישהו קרא לאלכס. אלכס לא ענה. אריק החזיק את הדלת פתוחה. מוזיקה מבפנים. הוא הסתובב לאלכס. "אתה לא יודע מי זאת?"
אלכס הסתכל עליו. שאלה בעיניים.
"מיקה? לא יודע מי זאת מיקה? שעובדת בקסאנאדוּ? החברה של דימה?"
העיניים של אלכס התרחבו. דימה שמר לפעמים גם אצלם, בדאנסבַּר. אותה חֶברה. בריח אבטחה.
"יוֹ!" אלכס אמר, "שאני אודיע לדימה?"
אריק שתק. ארוך. אלכס התכווץ מהמבט. הפה של אלכס נשאר פתוח. העיניים של אלכס נפתחו עוד.
"תגיד לי, אתה דפוק? זה מה שאני צריך פה עכשיו? את דימה? איפה הראש שלך, אני לא מבין." אריק הסתובב. נכנס למועדון. אלכס נשאר תקוע במקום. כמה שניות. ערן חיכה לתפוס את המבט שלו. הוא רצה להיכנס. ארטיום שם לאלכס יד על הכתף. "הכול בסדר, אחי?" ארטיום אמר.
אלכס התנער. "יוֹ! אתה לא מאמין. אתה יודע מי זאת?"
"מי?" ארטיום אמר.
"חברה של דימה."
ערן התקרב לשרשרת היציאה. היה צפוף מדי ליד שרשרת הכניסה. ערן הגן על היד. ארטיום עצר אותו.
אלכס אמר, "תן לו, תן לו."
ארטיום פתח לו את השרשרת. צחי פתח לו גם את הדלת.
"אתה יכול להיכנס," צחי אמר, "אבל לא לצאת."