הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אחות
    ספר מוגן
     
  • אחות
    רוזמנד לאפטון | תרגום: עידית שורר
    ידיעות ספרים, פן | 2012 | מתח ופעולה | 230 עמ'

    ביום ראשון, באמצע ארוחת צהריים, ביאטריס מקבלת שיחת טלפון מבוהלת שבה אמה מודיעה לה שאחותה הצעירה טס נעדרת. ביאטריס ממהרת לעלות על הטיסה הראשונה הביתה ללונדון, וכאשר היא מתוודעת לנסיבות היעלמותה של טס, היא נדהמת לגלות כי על אף הקרבה הגדולה ביניהן, ישנם דברים דרמטיים שהיא לא יודעת על חיי אחותה.

    גם כאשר המשטרה, ארוסה של ביאטריס ואפילו אמה משלימים עם אובדנה של טס, ביאטריס עצמה מסרבת לוותר. היא יוצאת למסע מסוכן לגילוי האמת; מסע שמוביל אותה לגילוי אמיתות כואבות גם על עצמה.

     

    "מלוטש להפליא מהעמוד הראשון עד לאחרון, מותחן הביכורים הטוב ביותר שקראתי השנה. ספר מצוין המבשר את הופעתו של כישרון מקורי אמיתי."

     - דיילי מייל

     

    "ההתבוננות החדה של לאפטון ברגשות של אבל ואשמה במשפחה מתגבשת לכלל עלילה המכוונת בבטחה. לאפטון משוחררת מרגשנות מלאכותית וקולה המשכנע של המספרת מנווט את ספר הביכורים המתוחכם הזה בדייקנות."

     - אינדיפנדנט

     

    "בספר אחות נכנסת לאפטון – שמאחוריה שנים רבות של עבודה כתסריטאית – לזירה טעונה מאוד שבה מתגוששים טובי כותבי המותחנים הפסיכולוגיים, ויוצאת כשידה על העליונה... הספר מעלה דמעות בעיניים ובד בבד מקפיא את הדם."

     - ניו יורק טיימס

     

    רוזָמַנְד לאפּטוֹן עבדה שנים כתסריטאית בבי-בי-סי. היא מתגוררת בלונדון עם בעלה הרופא ושני בניהם. אחות הוא הרומן הראשון שלה.

    מתאים למכשירים: טאבלטים, סמארטפונים, win8
  • 37
    הוספה למועדפים שלי
  • 1



    יום ראשון בערב

    טס היקרה מכול,

    הייתי עושה הכול כדי להיות איתך עכשיו, הרגע, כדי לאחוז בידך, להביט בפנייך, להקשיב לקולך. כי איך אפשר להחליף מגע, ראייה ושמיעה - קולטני חישה ועצב ראייה ועור תוף רוטט - במכתב? אבל נכון שהצלחנו כבר בעבר להשתמש במילים כמתווכות? כשנשלחתי ללמוד בפנימייה ונאלצנו להחליף משחקים וצחוק וסודות שהמתקנו בקולות נמוכים במכתבים שכתבנו זו לזו. אני לא זוכרת מה כתבתי במכתב הראשון, אני זוכרת רק שהשתמשתי בשפת חידות מפורקת כדי לחמוק מעיניה הבולשות של אם-הבית שלי (ניחשתי נכון שהילד הפנימי שלה, חובב החידות, נטש אותה כבר לפני שנים רבות). אבל אני זוכרת מילה במילה את תשובת בת-השבע שלך לשִברי געגועי הביתה, ושהאותיות שכתבת לא נראו לעין עד שקירבתי להבה מתחת לנייר. ומאז ועד היום יש לנדיבות ריח לימונים.

    העיתונאים יאהבו את הסיפור הקטן הזה, שמתאר אותי בתור מין בלשית-מיץ-לימון כבר מילדות ומוכיח שהיינו תמיד אחיות קרובות מאוד. למעשה הם נמצאים עכשיו ליד הדירה שלך עם צוותי צילום וטכנאי קול (הפנים מיוזעים, המעילים מלוכלכים, כבלים משתרכים על המדרגות ומסתבכים במעקה). נכון, זאת שליפה מוקדמת מפתיעה קצת, אבל איך עוד אני יכולה לספר לך? אני לא יודעת איך תגיבי לעובדה שנהפכת לסלבריטי, סוג של סלבריטי, אבל אני חושבת שזה ייראה לך קצת מגוחך. מגוחך-מצחיק וגם מגוחך-הזוי. בעיני זה יכול להיות רק מגוחך הזוי, אבל נכון שחוש ההומור שלי אף פעם לא דמה לשלך.

    "אבל השאירו אותך בבית ספר אחרי הלימודים, זה לא צחוק," אמרתי. "בפעם הבאה יסלקו אותך סופית, ולאמא יש מספיק צרות."
    תפסו אותך כשהברחת את הארנבת שלך לבית הספר. התנהגתי כל כך כמו אחות בכורה.
    "אבל זה לא גם קצת מצחיק, בִּי?" שאלת. קפצת את שפתייך כדי שהצחוק לא יברח והזכרת לי בקבוק של רֶד בּוּל עם בועות-צחקוקים עולות שסופן להשתחרר בקולות של תסיסה ופצפוץ.

    די לי להיזכר בצחוק שלך כדי לאזור אומץ ואני ניגשת לחלון.
    אני מזהה בחוץ כתב מערוץ חדשות בלוויין. אני רגילה לראות את פניו שטוחים בדו-ממד על מסך הפלזמה ומוקרנים אלי כשאני יושבת לי בדירה שלי בניו יורק, והנה כאן הוא מופיע לפני בגודל טבעי, בשר ודם בתלת-ממד, עומד ברחוב צֶ'פְּסטוֹאוּ ומסתכל בי ישירות מבעד לחלון המרתף שלך. האצבע שלי משתוקקת ללחוץ על כפתור הכיבוי בשלט; במקום זה אני סוגרת את הווילונות.
    בעצם, כבר עדיף לי לראות אותם. האורות שלהם מסנוורים מבעד לווילונות, הרעשים מתחבטים בחלונות ובקירות. נוכחותם מעיקה עלי כמו שרשרת של כלבי שמירה תוקפניים שעלולים לזנק פתאום לתוך הסלון שלך. אין פלא שהעיתונות מכונה "כלב שמירה", יש לי הרגשה שהיא תכף תתנפל עלי. כן, טוב, זה קצת מוגזם, את במקומי היית מן הסתם יוצאת אליהם החוצה ומציעה להם קפה. אבל כידוע לך, אני נלחצת בקלות וחרֵדה מדי למרחב הבין-אישי שלי. אני אלך למטבח ואנסה איכשהו להשתלט על העניינים.
    כאן רגוע יותר, יש לי שקט לחשוב. מצחיק מה מפתיע אותי עכשיו; הרבה פעמים אלה הדברים הכי קטנים. אתמול למשל הופיעה באחד העיתונים כתבה שסיפרה עד כמה היינו תמיד קרובות כאחיות, אבל לא צוין בה הפרש הגילים בינינו. אולי עכשיו, כשאנחנו מבוגרות, הפרש כזה הוא כבר חסר חשיבות, אבל כשהיינו ילדות הוא ממש זעק. "חמש שנים, זה פער גדול...?" אמרו אנשים שלא ידעו, וקולם התרומם מעט בסוף המשפט כדי לנסח אותו כשאלה. ושתינו היינו נזכרות בליאו ובפער שהותיר אחריו, ואולי חלל פעור הוא תיאור מדויק יותר, אבל אף פעם לא אמרנו מילה, נכון?
    מעבר לדלת האחורית אני שומעת עיתונאית מדברת בנייד. היא כנראה מכתיבה למישהו בטלפון, והשם שלי קופץ ומגיע אלי, "אַרַבֶּלָה בִּיאַטריס הֶמינְג". אמא אמרה שאף אחד אף פעם לא קרא לי בשם הפרטי הראשון שלי, לכן הנחתי תמיד שעוד כשהייתי תינוקת ידעו שאני לא ארבלה, שם עטור לולאות וסלסולים כתוב בכתיבה תמה בדיו שחורה; שם שמכיל בתוכו בנות שמכונות בֶּלה או בֶּלְז או בֶּל - המון אפשרויות נהדרות. לא, כבר מלכתחילה הייתי בבירור ביאטריס, הגיונית ולא מיופייפת, בגופן "טיימס ניו רומן", ואף אחת אחרת לא מסתתרת בפנים. אבא בחר את השם ארבלה לפני שנולדתי. המציאות כנראה טפחה על פניו.
    העיתונאית שבה לטווח שמיעה, בשיחה אחרת, נדמה לי, והיא מתנצלת שהיא עובדת עד מאוחר. לוקח לי רגע לתפוס שאני, ארבלה ביאטריס המינג, הסיבה לכך. עולה בי הדחף לצאת ולהתנצל. והרי את מכירה אותי, תמיד הייתי הראשונה שהגיעה למטבח ברגע שאמא פצחה באיתותי הטם-טם הכעוסים שלה בקרקוש בסירים. העיתונאית מתרחקת. אני לא שומעת את המילים אבל מקשיבה לטון הדיבור, שמנסה לפייס, קצת מתגונן, פוסע בעדינות. קולה משתנה פתאום. היא כנראה מדברת אל הילד שלה. קולה מפעפע מבעד לדלת ולחלונות ומשרה חמימות בדירה שלך.
    אולי אני צריכה לגלות התחשבות ולהגיד לה ללכת הביתה. התיק שלך הוא סוּבּיודיצֶה, לכן אסור לי להגיד לעיתונאים שום דבר עד אחרי המשפט. אבל גם היא וגם עמיתיה יודעים את זה. הם לא מחפשים עובדות עלייך אלא רגשות. הם רוצים לראות אותי פוכרת ידיים ומספקת להם תמונת תקריב של פרקי אצבעות מלבינים. הם רוצים לראות כמה דמעות בורחות ומחליקות לי על הלחיים כמו חלזונות ומשאירות שבילי מסקרה שחורים. לכן אני נשארת בפנים.

    הכתבים ופמליית הטכנאים שלהם הלכו סוף כל סוף והשאירו מפלס גבוה של אפר סיגריות על המדרגות שיורדות לדירה שלך ובדלים נעוצים בעציצי הנרקיסים שלך. מחר אניח בחוץ מאפֵרות. למעשה דנתי אותם לחומרה שלא בצדק. שלושה מהם התנצלו על הפלישה, ואחד הצלמים אפילו נתן לי כמה כריזנטמות שקנה בחנות בפינת הרחוב. אני יודעת שבכלל לא אהבת כריזנטמות.

    "אבל הצבע שלהם הוא חום-אדמדם של תלבושת אחידה או חום סתווי, אפילו באביב," אמרת בחיוך שנועד להקניט אותי, שמעריכה פרח מפני שהוא נאה לסידור ומאריך ימים.
    "לפעמים דווקא יש להם צבעים ממש חיים," אמרתי בלי לחייך.
    "צעקניים. מגדלים אותם כדי שיבלטו ממשטחי בטון גדולים של מגרשי חנייה."

    אבל הנציגים הקמֵלים האלה הם גבעולים של מחוות התחשבות לא צפויה, זר של חמלה מפתיעה כמו פרחי בכור-האביב בשוליים של כביש מהיר.
    הצלם עם הכריזנטמות אמר לי שבערוץ החדשות של הבי.בי.סי ישדרו הערב תוכנית מיוחדת על הסיפור שלך. הרגע טלפנתי לאמא להגיד לה. נדמה לי שבסגנון-אמא המוזר שלה היא למעשה גאה בתשומת הלב הרבה שאת זוכה לה. וזה עוד לא הסוף. לדברי אחד מטכנאי הקול, מחר תגיע גם התקשורת הזרה. זה מגוחך - מגוחך הזוי - כי רק לפני כמה חודשים ניסיתי להגיד לכל מיני אנשים ואף אחד לא רצה לשמוע.

    יום שני אחרי הצהריים

    עושה רושם שעכשיו כולם רוצים להקשיב - העיתונות, המשטרה, עורכי דין - העטים רושמים, הראשים רוכנים קדימה, מכשירי הקלטה מזמזמים. היום אחר הצהריים אני הולכת למסור הודעת-עד בפני עורך דין במחלקת התביעה הפלילית כהכנה למשפט שיתחיל בעוד ארבעה חודשים. נמסר לי כי לעדות שלי יש חשיבות מכרעת לפרשת התביעה ושאני היחידה שמכירה את כל הסיפור.
    מר רייט, הפרקליט מהתביעה הפלילית שגובֶה ממני את העדות, יושב מולי. אני חושבת שהוא בסוף שנות השלושים שלו, אבל ייתכן שהוא צעיר יותר ופניו פשוט נחשפו ליותר מדי סיפורים כמו שלי. ארשת פניו ערנית, והוא מתכופף אלי טיפה כדי לעודד גילוי לב. מאזין טוב, אני חושבת, אבל איזה טיפוס הוא כאדם?
    "אם זה בסדר מבחינתך," הוא אומר, "הייתי רוצה שתספרי לי הכול מההתחלה ותאפשרי לי למיין אחר כך מה רלוונטי."
    אני מהנהנת. "אני לא בטוחה שאני יודעת איפה בדיוק ההתחלה."
    "אולי ברגע שהבנת שקרה משהו?"
    אני שמה לב שהוא לובש חולצת פשתן איטלקית יפה ועונב עניבת פוליאסטר מודפסת מכוערת. אחד מהשניים ודאי ניתן לו במתנה. אם העניבה היתה מתנה הוא אדם נחמד כי הוא עונב אותה. אני לא יודעת אם סיפרתי לך, אבל המוח שלי אימץ הרגל חדש, לשוטט בלי מטרה כשהוא לא רוצה לחשוב על העניין הנדון.
    אני מרימה אליו את העיניים ונתקלת במבטו.
    "זה היה כשאמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא נעדרת."

    ***

    אמא טלפנה ביום ראשון, כשאירחנו חברים לארוחת צהריים. האוכל, שהובא מהמעדנייה השכונתית שלנו, היה מאוד ניו יורקי - יוקרתי ולא אישי; כנ"ל הדירה, הרהיטים שלנו והיחסים בינינו - לא היה בהם שום דבר ביתי. ה"תפוח הגדול" בלי הליבה. את מופתעת מהתפנית החדה בקטע הזה, אני יודעת, אבל השיחה בינינו על חיי בניו יורק יכולה לחכות.
    חזרנו באותו הבוקר מ"נופש רומנטי מושלג" בבקתה במֵיין לכבוד קידומי לתפקיד מנהלת לקוחות. טוֹד בדיוק הנעים את לב אורחינו בסיפור על הטעות הגדולה שעשינו:
    "לא שציפינו לג'קוזי, אבל מקלחת חמה לא היתה מזיקה, וקו טלפון היה עוזר. וגם בניידים שלנו לא יכולנו להשתמש כי היינו מחוץ לרשת של הספק שלנו."
    "מה, זאת היתה חופשה ספונטנית?" שאלה שרה בתימהון.
    כפי שאת יודעת, טוד ואני לא הצטיינו בספונטניות. בעלה של שרה, מארק, הפנה אליה מבטים כעוסים מעבר לשולחן, "חומד."
    היא הצליבה איתו מבט. "אני שונאת 'חומד'. למעשה זאת מילת קוד ל'תסתמי את הפה', לא?"
    שרה היתה מוצאת חן בעינייך. אולי בגלל זה אנחנו חברות, כי מההתחלה היא הזכירה לי אותך. היא פנתה אל טוד. "מתי בפעם האחרונה אתה וביאטריס רבתם?" היא שאלה.
    "אף אחד מאיתנו לא בקטע של דרמות," השיב טוד בניסיון צדקני לפנצ'ר לה את השיחה.
    אבל לא קל להוציא לשרה את האוויר. "אז גם לכם שום דבר לא מזיז."
    אחרי כן השתררה שתיקה מביכה, ואני קטעתי אותה בנימוס, "מי שותה מה, קפה או תה צמחים?"

    במטבח הכנסתי פולי קפה למטחנה, תרומתי היחידה להכנת הארוחה. שרה נכנסה אחרי כולה חרָטָה. "סליחה, ביאטריס."
    "אין בעיה." הייתי המארחת המושלמת, חייכנית, מחליקה, טוחנת. "מארק שותה עם או בלי חלב?"
    "עם חלב, ואנחנו גם כבר לא צוחקים יותר," אמרה, עלתה והתיישבה על הדלפק ונדנדה את הרגליים. "והסקס..."
    הפעלתי את המטחנה בתקווה שהרעש ישתיק אותה. היא צעקה כדי לגבור עליו, "מה קורה אצלך ואצל טוד?"
    "הכול בסדר, תודה," השבתי והעברתי את הפולים הטחונים למכונת אספרסו שעלתה לנו שבע מאות דולר.
    "אתם עוד צוחקים ומזדיינים?" היא שאלה.
    פתחתי קופסה של כפיות קפה משנות השלושים, שכל אחת מהן היתה מצופה באמייל בצבע שונה, כמו סוכריות מותכות שנקרשו. "קנינו אותן ביום ראשון שעבר בבוקר ביריד עתיקות."
    "את משנה את הנושא, ביאטריס."
    אבל את כבר תופסת שלא שיניתי; כי ביום ראשון בבוקר, כשזוגות אחרים נשארים במיטה ועושים סקס, טוד ואני יוצאים לקניות ביריד עתיקות. תמיד היינו מוצלחים יותר בתור שותפים לקניות מאשר כנאהבים. חשבתי שבמילוי הדירה שלנו בדברים שבחרנו ביחד אנחנו בונים לנו עתיד משותף. אני שומעת אותך בדמיוני מקנטרת אותי שאפילו קנקן תה של קלָריס קליף* הוא לא תחליף לסקס, אבל לי הוא הקנה הרבה יותר ביטחון.
    [* Clarice Cliff - אמנית קרמיקה בריטית מפורסמת (1972-1899).]
    הטלפון צלצל. שרה התעלמה ממנו. "סקס וצחוק. הלב והריאות של זוגיות."
    "אני צריכה לענות לטלפון."
    "מתי לדעתך צריך להתנתק ממכונת ההחייאה?"
    "אני ממש חייבת לענות."
    "מתי לדעתך צריך לפצל את המשכנתה ואת חשבון הבנק ואת החברים המשותפים?"
    הרמתי את הטלפון, שמחתי שיש לי תירוץ לקטוע את השיחה הזאת. "הלו?"
    "ביאטריס, זאת אמא."
    את נעדרת כבר ארבעה ימים.
    אני לא זוכרת שארזתי, אבל אני זוכרת שטוד נכנס בדיוק כשסגרתי את המזוודה. הסתובבתי אליו. "על איזו טיסה אני?"
    "אין שום מקום פנוי עד מחר."
    "אבל אני חייבת לטוס עכשיו."

    לא הופעת לעבודה מאז יום ראשון שבוע קודם לכן. המנהלת צלצלה אלייך אבל קיבלה רק את המזכירה האלקטרונית. היא ניגשה לדירה שלך, אבל לא היית בבית. אף אחד לא ידע איפה את. בינתיים גם המשטרה כבר חיפשה אותך.
    "אתה מוכן להסיע אותי לשדה התעופה? אני אעלה על כל טיסה שימצאו לי."
    "אני מטלפן למונית," הוא השיב. הוא שתה שתי כוסות יין. פעם הערכתי את זהירותו.

    ***

    ברור שאני לא מספרת למר רייט דבר מכל זה. אני מספרת לו רק שאמא התקשרה אלי ב-26 בינואר ב-15:30 לפי זמן ניו יורק ואמרה לי שאת נעדרת. כמוך גם הוא מתעניין בתמונה הכוללת, לא בפרטים הזעירים. אפילו כילדה הציורים שלך היו גדולים, נשפכו מעבר לשולי הדף, ולעומת זאת אני ציירתי בזהירות והשתמשתי בעיפרון, סרגל ומחק. אחר כך ציירת ציורים מופשטים והִבעת אמיתות גדולות בכתמים נועזים של צבעים חיים, ואילו אני התאמתי יפה לתפקידי בעיצוב תעשייתי, בהתאמת כל צבע שבעולם למספר הקטלוגי בסולם הצבעים של חברת פַּנְטוֹן. מכיוון שחסרה לי היכולת שלך למשיחות מכחול רחבות אספר לך את הסיפור הזה בנקודות מדויקות של פרטים. אני מקווה שכמו בציור פואנטליסטי הנקודות ייצרו תמונה, וכשהיא תושלם נבין מה קרה ולמה.
    "אז עד שאמא שלך טלפנה לא היה לך מושג שיש בעיה?" שאל מר רייט.
    אני מרגישה את הגל המבחיל והמוכר של ייסורי מצפון. "לא. לא שמתי לב לשום דבר מיוחד."

    ***

    טסתי במחלקה הראשונה, זה היה המקום הפנוי היחידי שנשאר. כשריחפנו בתוך העננים בין שמים וארץ דמיינתי שאני נוזפת בך על ההרפתקה שאת כופה עלי. הוצאתי ממך הבטחה לא לחזור על תעלולים כאלה. הזכרתי לך שבקרוב תהיי אמא ושהגיע הזמן שתתנהגי כמו מבוגרת.
    "'אחות בכורה' זה לא בהכרח תיאור תפקיד, בִּי."
    על מה הטפתי לך כשאמרת את זה? מי יודע? זה יכול להיות אחד מהרבה מאוד דברים; העניין הוא שתמיד ראיתי באחות מבוגרת תפקיד ותפקיד שהולם אותי מאוד. וכשטסתי לחפש אותך, בידיעה גמורה שגם אמצא אותך (ההשגחה עלייך היא חלק מהותי מתיאור התפקיד שלי), התנחמתי בתרחיש המוכר שבו אני האחות הבכורה, המוצלחת יותר, הבוגרת, נוזפת בצעירה קלת דעת ופורקת עול שאפשר כבר לצפות ממנה לקצת שכל.
    המטוס החל להנמיך לכיוון היתרו. לונדון השתרעה תחתינו מוסווה בשכבת שלג שברירית. נורות חגורות המושב נדלקו, ואז עשיתי הסכם עם אלוהים: אני אהיה מוכנה לעשות הכול אם תימַצאי בריאה ושלמה. הייתי עושה חוזה גם עם השטן אילו הציע לי.
    כשהמטוס התחבט בכבדות במסלול התפורר הרוגז שהשתעשעתי בו בדמיוני ונותרה ממנו חרדה מעלה בחילה. אלוהים נעשה הגיבור באגדה לילדים. כוחותי כאחות גדולה הידלדלו ונותרו אין-אונים דומם. עמוק בתוך הקרביים נזכרתי במותו של ליאו. תחושת אבל, כאילו אכלתי בשר פיגולים, גרמה לי בחילה. לא יכולתי לאבד גם אותך.

    ***

    החלון ענקי, מפתיע בגודלו למשרד, ושמש אביבית נוהרת מבעדו.
    "כלומר יצרת קשר בין ההיעלמות של טס למוות של ליאו?" שואל מר רייט.
    "לא."
    "אמרת שחשבת על ליאו?"
    "אני חושבת על ליאו כל הזמן. הוא היה אחי." כבר נמאס לי לחזור על זה. "ליאו מת מסיסטיק פיברוזיס בגיל שמונה. טס ואני לא ירשנו את המחלה, נולדנו בריאות לגמרי."
    מר רייט מנסה לכבות את מנורת התקרה המסנוורת, אבל משום-מה היא לא נכבית. הוא מושך בכתפיו בהתנצלות וחוזר לשבת.
    "ומה קרה אחר כך?" הוא שואל.
    "אמא פגשה אותי והלכנו לתחנת המשטרה."
    "את יכולה לספר לי על זה?"

    ***

    אמא, לבושה במעיל צמר גמלים משובח, חיכתה לי בשער הטיסות הנכנסות. כשהתקרבתי ראיתי שהיא לא הסתרקה ושהתאפרה ברישול. אני יודעת; לא ראיתי אותה ככה מאז הלוויה של ליאו.
    "נסעתי במונית מליטְל הַדסטוֹן עד כאן. המטוס שלך איחר."
    "רק בעשר דקות, אמא."
    מסביבנו התחבקו אוהבים וקרובי משפחה שנפגשו זה עם זה, ואילו בין שתינו שררה מבוכה גופנית ממש. אני חושבת שאפילו לא התנשקנו.
    "יכול להיות שהיא ניסתה להתקשר אחרי שיצאתי," אמרה אמא.
    "היא תנסה שוב."
    אבל מאז שהמטוס נחת גם אני בדקתי אינספור פעמים את הנייד שלי.
    "ממש טיפשי מצדי," המשיכה אמא. "אני לא יודעת למה אני מצפה שהיא תטלפן. היא הפסיקה כמעט לגמרי להתקשר אלי. מטרד גדול מדי, אני מניחה." זיהיתי התקשחות של רוגז. "ומתי בפעם האחרונה היא טרחה לבוא לבקר אותי?"
    תהיתי ביני לביני מתי היא תתקדם לשלב של הסכמים עם אלוהים.

    שכרתי מכונית. השעה היתה רק שש בבוקר, אבל ב-M4 ללונדון - שנקרא "כביש מהיר" גם כשהוא פקוק - כבר התנהלה תנועה כבדה; הזחילה המתוסכלת והזועפת של שעת העומס הואטה עוד יותר בגלל השלג. נסענו היישר לתחנת המשטרה. לא הצלחתי להפעיל את ההסקה, והמילים שאמרנו נהפכו להבל שריחף לרגע באוויר הקר שבינינו. "כבר דיברת עם המשטרה?" שאלתי.
    המילים של אמא כאילו התכווצו באוויר בעצבנות. "כן, אבל מה זה שווה? מה אני יודעת על החיים שלה?"
    "את יודעת מי הודיע במשטרה שהיא נעדרת?"
    "בעל הבית שלה. אֶמַיאס משהו," השיבה אמא.
    שתינו לא הצלחנו להיזכר בשם המשפחה שלו. נראה לי מוזר שדווקא בעל הבית הקשיש שלך דיווח במשטרה שאת נעדרת.
    "הוא אמר להם שמישהו הטריד אותה בטלפון," אמרה אמא.
    למרות הקור המקפיא במכונית הרגשתי דביקה מזיעה. "הטריד באיזה מובן?"
    "לא אמרו לי," אמרה אמא. הסתכלתי עליה. פניה החיוורים והמודאגים התגלו מעבר לשוליים של מייקאפ בגון בז', גיישה בגיל העמידה בממרח מתוצרת "קליניק".
    השעה כבר היתה שבע וחצי, אבל עדיין שרר חושך חורפי כשהגענו לתחנת המשטרה בנוֹטינְג היל. הכבישים היו פקוקים, אבל המדרכות, שזה עתה פוזר עליהן חול גס למניעת החלקה, היו כמעט ריקות. בפעם הקודמת שהייתי בתחנת משטרה דיווחתי על אובדן הטלפון הנייד שלי; הוא אפילו לא נגנב. עד עכשיו אף פעם לא עברתי את דלפק היומנאי. הפעם לקחו אותי אל מעבר לדלפק אל עולם זר של חדרי חקירות ותאי מעצר ושוטרים שמהחגורות שלהם משתלשלים אלות ואזיקים. כל זה ממש לא התחבר אלייך.

    ***

    "ופגשת את סמ"ר פינְבּוֹרוֹ ממחלקת החקירות?" שואל מר רייט.
    "כן."
    "איך התרשמת ממנו?"
    בררתי את המילים בקפדנות. "רציני. יסודי. הגון."
    מר רייט מגיב בהפתעה, אבל ממהר להסתיר אותה. "את זוכרת משהו מהריאיון הראשון ההוא?"
    "כן."

    ***

    בתחילה ההיעלמות שלך בלבלה אותי, אבל אחר כך החושים שלי התחדדו מדי; ראיתי יותר מדי פרטים ויותר מדי צבעים, כאילו היה העולם סרט אנימציה של "פיקסאר". גם חושים אחרים היו במצב כוננות מוגבר; שמעתי את הנקישה של המחוג בשעון הקיר, רגל של כיסא נגררת על לינוליאום. הרחתי ריח סיגריה שדבק במעיל התלוי על הדלת. הכול התחבר לרעש לבן שהופעל בשיא העוצמה, כאילו המוח שלי כבר לא מסוגל לכבות דברים לא חשובים. הכול היה חשוב.

    שוטרת לקחה את אמא לשתות תה, ונשארתי לבדי עם סמ"ר פינבורו. התנהגותו היתה אדיבה, מיושנת אפילו. הוא נראה כמו פרופסור מאוקספורד או קיימברידג' ולאו דווקא כמו חוקר משטרתי. מבעד לחלון ראיתי שיורד גשם מעורב בשלג.
    "יכול להיות שהיתה לאחותך איזושהי סיבה להסתלק?" שאל.
    "לא שאני יודעת."
    "היא היתה אומרת לך?"
    "כן."
    "את גרה באמריקה?"
    "אנחנו כל הזמן מדברות בטלפון ומתכתבות באימייל."
    "אז אתן קרובות."
    "מאוד."
    מובן שאנחנו קרובות. שונות, נכון, אבל קרובות. פער הגילים אף פעם לא יצר מרחק בינינו.
    "מתי בפעם האחרונה דיברת איתה?"
    "ביום שני שעבר, נדמה לי. ביום רביעי נסענו להרים רק לכמה ימים. ניסיתי לטלפן לה מכל מיני מסעדות כמה פעמים, אבל הקו בבית היה תפוס כל הזמן; היא מסוגלת לפטפט עם חברים שעות." ניסיתי להרגיש רוגז - הרי אני משלמת את חשבון הטלפון שלך; ניסיתי להרגיש רגש ישן ומוכר.
    "ומה עם הנייד שלה?"
    "היא איבדה אותו או שהוא נגנב לפני חודשיים בערך. היא מפוזרת מאוד במובן הזה." שוב ניסיתי להרגיש רוגז.
    סמ"ר פינבורו השתתק לרגע כדי לחשוב על ניסוח נכון. הוא גילה התחשבות. "אז לדעתך היא לא נעלמה מרצון?" שאל.
    "לא מרצון." מילים עדינות לתאר אלימות. בפגישה הראשונה ההיא אף אחד לא ביטא את המילים "חטיפה" או "רצח". סמ"ר פינבורו ואני הגענו להסכמה בשתיקה. הערכתי את הטאקט שלו; עוד היה מוקדם מדי לתת שם לדבר. הכרחתי את עצמי לשאול. "אמא שלי סיפרה לי שמישהו הטריד אותה בטלפון?"
    "לדברי בעל הבית שלה, כן. חבל רק שהיא לא מסרה לו שום פרטים. טס סיפרה לך על זה משהו?"
    "לא."
    "והיא גם לא אמרה שהיא פוחדת או מאוימת?" הוא שאל.
    "לא. שום דבר כזה. היא היתה כרגיל; מאושרת." גם לי היתה שאלה. "בדקתם בכל בתי החולים?" ותוך כדי שאלה כבר שמעתי את גסות הרוח ואת הביקורת המרומזת. "חשבתי שאולי הלידה הקדימה."
    סמ"ר פינבורו הניח את ספל הקפה, והנקישה הקפיצה אותי.
    "לא ידענו שהיא היתה בהיריון."
    פתאום נזרק לי גלגל הצלה ושחיתי אליו. "אם הלידה הקדימה, אולי היא בבית חולים. בדקתם גם במחלקות של יולדות?"
    "ביקשנו מבתי החולים לבדוק את כל מצבת המאושפזים, וזה כולל גם יולדות," הוא השיב, וגלגל ההצלה חמק לו.
    "מתי היא היתה אמורה ללדת?"
    "בעוד פחות משלושה שבועות."
    "את יודעת מי האב?"
    "כן. אֶמיליוֹ קוֹדי. הוא מנחה במכללה לאמנות שלה."
    לא התעכבתי, אפילו לא לשנייה. עבר זמנה של הדיסקרטיות. סמ"ר פינבורו לא נראה מופתע, אבל אולי זה חלק מההכשרה המשטרתית.
    "ניגשתי למכללה לאמנות..." הוא פתח, אבל נכנסתי לדבריו. ריח הקפה בכוס הקלקר שלו נעשה חזק עד בחילה.
    "היא כנראה מדאיגה אותך מאוד."
    "אני אוהב להיות יסודי."
    "כן, ברור."
    לא רציתי שסמ"ר פינבורו יחשוב שאני היסטרית, אלא שאני הגיונית ונבונה. אני זוכרת שחשבתי שדעתו עלי לא צריכה להיות חשובה. אחר כך גיליתי שהיא חשובה מאוד.
    "נפגשתי עם מר קודי," אמר סמ"ר פינבורו. "הוא לא אמר שום דבר על היחסים שלו עם טס חוץ מאשר כסטודנטית שלו לשעבר."
    אמיליו המשיך להתכחש לך גם לאחר שהתברר שאת נעדרת. אני באמת מצטערת. אבל זאת בדיוק היתה המשמעות של "הדיסקרטיות" שלו כל הזמן - התכחשות שהתחבאה מאחורי מונח קביל יותר.
    "את יודעת למה מר קודי לא רצה שנדע על היחסים ביניהם?" הוא שאל.
    ידעתי מצוין. "המכללה אוסרת על מרצים לקיים יחסי מין עם סטודנטים. הוא גם נשוי. כשהבטן התחילה לבלוט הוא הכריח את טס לצאת ל'שנת שבתון'."
    סמ"ר פינבורו קם; ההתנהגות שלו עברה להילוך גבוה יותר, עכשיו הוא נעשה שוטר יותר מפרופסור. "לפעמים אנחנו נעזרים בחדשות המקומיות בטלוויזיה לאתר נעדרים. אני רוצה לערוך שחזור טלוויזיוני של התנועות האחרונות הידועות שלה."

    ציפור שרה מעבר לחלון המסורג. נזכרתי בקול שלך, קול חי לגמרי, כאילו היית איתי בחדר:

    "בערים מסוימות הציפורים כבר לא שומעות זו את זו בגלל הרעש. אחרי כמה זמן הן שוכחות את המורכבות והיופי של שירת הציפורים האחרות."
    "ואיך זה בכלל קשור אלי ואל טוד?" שאלתי.
    "יש ציפורים שוויתרו לגמרי על שירה והן מחקות חיקוי מושלם את צפצופי האזעקה של המכוניות."
    קולי היה מוטרד וחסר סבלנות. "טס."
    "טוד שומע את השירה שלך?"

    בזמנו התעלמתי מעוצמת הרגשות הסטודנטיאליים שלך כמשהו שהתבגרתי ממנו כבר מזמן. אבל בחדר החקירות במשטרה נזכרתי בשיחה הזאת כי מחשבות על שירת ציפורים, על טוד, על כל דבר שבעולם, אפשרו לי להימלט ממה שהשתמע מהמתרחש בהווה. סמ"ר פינבורו חש שאני במצוקה. "לדעתי, עדיף לנקוט זהירות מופרזת שתתברר בסופו של דבר כמיותרת. בעיקר עכשיו, כשאני יודע שהיא בהיריון."

    הוא נתן הנחיות לשוטרים זוטרים. נערך דיון על צוות הצילום ושאלו מי יגלם אותך. לא רציתי שזרה תחקה אותך והתנדבתי לעשות את זה. כשיצאנו מהחדר סמ"ר פינבורו פנה אלי. "מר קודי מבוגר בהרבה מאחותך?"
    מבוגר בעשרים שנה והמנחה שלך. הוא אמור לשמש דמות אב, לא מאהב. כן, אני יודעת שכבר אמרתי לך את זה קודם לכן הרבה פעמים, והן הצטברו למסה קריטית שהכריחה אותך להגיד לי במפורש לרדת לך מהגב, רק שאת השתמשת בביטוי בריטי מקביל שאמר לי להפסיק לדחוף את האף. סמ"ר פינבורו עדיין חיכה לתשובה ממני.
    "שאלת אותי אם אני קרובה אליה, לא אם אני מבינה אותה."
    עכשיו אני חושבת שאני מבינה, אבל אז לא הבנתי.

    סמ"ר פינבורו סיפר לי עוד על השחזור.
    "עובדת בסניף הדואר ברחוב אֶקְזֶבּישְן זוכרת שטס קנתה כרטיס ברכה ובולי דואר אוויר קצת לפני שתיים אחרי הצהריים. היא לא אמרה שטס היתה בהיריון, אבל יש להניח שהיה ביניהן דלפק והיא לא יכלה לראות."
    ראיתי את אמא באה מולי במסדרון. סמ"ר פינבורו המשיך.
    "טס שלחה את הכרטיס מאותו סניף קצת לפני שתיים ורבע."
    הקול של אמא נשבר מסבלנות שמוצתה עד תום. "הכרטיס היה כרטיס ברכה ליום ההולדת שלי. היא לא באה לבקר אותי כמה חודשים. בקושי טלפנה אלי. ואז היא שולחת לי כרטיס וחושבת שעכשיו היא בסדר."
    נכון לפני כמה שבועות הזכרתי לך שיום ההולדת שלה מתקרב?
    לפני שאנחנו ממשיכים, וכיוון שאני רוצה להיות ישרה בסיפור שאני מספרת, אני חייבת להודות שצדקת בקשר לטוד. הוא לא שמע את השירה שלי. כי אף פעם לא שרתי לו. ולא לאף אחד אחר, בעצם. אולי אני דומה לציפורים שיודעות רק לחקות אזעקות של מכוניות.

    ***

    מר רייט קם לסגור את התריס הוונציאני מפני שמש האביב הבהירה.
    ועוד באותו היום עשיתם את השחזור?" הוא שואל.
    "כן."
    למר רייט יש וידיאו של השחזור והוא לא זקוק לפרטים נוספים על משחק ההתחפשות היוצא מן הכלל שלי, אבל אני יודעת שאת כן צריכה. את רוצה מאוד לדעת איזו מין את גילמתי. ועשיתי את זה לא רע, למען האמת. אספר לך על זה בלי הצלילות המסנוורת של חוכמה שלאחר מעשה.

    ***

    שוטרת לא צעירה בשם ורנון לקחה אותי לחדר להחליף בגדים. היא היתה ורודת לחיים ובריאה, כאילו חזרה זה עתה מחליבת פרות ולא משיטור ברחובות לונדון. לידה הרגשתי חיוורת, טיסת הלילה גבתה מחיר.
    "את חושבת שזה יועיל?" שאלתי.
    היא חייכה אלי וחיבקה אותי חיבוק מהיר, והוא הפתיע אותי אבל מצא חן בעיני. "כן. השחזורים הם בלגן גדול מדי אם אין סיכוי טוב שהם יזכירו משהו למישהו. עכשיו, כשאנחנו יודעים שטס היתה בהיריון, יש יותר סיכוי שמישהו שם אליה לב. זהו, אז בואי נבחר לך בגדים, בסדר?"
    אחר כך התברר לי שאף על פי שהשוטרת ורנון בת ארבעים היא במשטרה רק כמה חודשים. סגנון התפקוד שלה כשוטרת שיקף את האם החמה והמיומנת שבה.
    "הבאנו חלק מהבגדים מהדירה שלה," המשיכה. "יש לך מושג מה היא היתה יכולה ללבוש?"
    "שמלה. היא הגיעה לשלב ששום דבר כבר לא עלה על הבטן והיא לא יכלה להרשות לעצמה לקנות בגדי היריון. למזלה רוב הבגדים שלה רחבים וחסרי גזרה."
    "נוחים, בִּי."
    השוטרת ורנון פתחה רוכסן של מזוודה. ראיתי שהיא קיפלה בקפדנות כל בגד ישן ומרופט ועטפה אותם בנייר דקיק. התרגשתי מתשומת הלב שגילתה. עד עכשיו אני מתרגשת.
    בחרתי את השמלה הכי פחות סמרטוטית; שמלה של "ויסְלְס", סגוּלה, עשירה בבד, עם רקמה סביב האמרה.
    "היא קנתה אותה במבצע לפני חמש שנים," אמרתי.
    "בגדים טובים מחזיקים מעמד."
    היה אפשר לחשוב שאנחנו נמצאות בתא מדידה ב"סֶלפרידגֶ'ס".
    "כן, נכון."
    "תמיד שווה להשקיע, אם אפשר."
    הייתי אסירת תודה לשוטרת ורנון על יכולתה לנהל שיחה לא מחייבת כזאת, גשר מילולי בין שתי נשים שנמצאות במצב הכי לא סביר שיכול להיות.
    "אז בואי נלך על זאת," אמרה והפנתה אלי את הגב בעדינות כשפשטתי את החליפה המחויטת הלא-נוחה שלי.
    "את דומה לטס?" היא שאלה.
    "לא, כבר לא."
    "ופעם כן הייתן דומות?"
    בירכתי אותה שוב בלבי על השיחה הלא-מחייבת, אבל חשדתי שהיא תכף תיהפך למחייבת.
    "רק שטחית."
    "כלומר?"
    "אמא שלי השתדלה תמיד להלביש אותנו אותו הדבר."
    למרות הפרש הגילים לבשנו חצאיות סקוטיות וסוודרים עם דוגמאות צבעוניות או שמלות כותנה מפוספסות, לפי העונה. לא שום דבר עם קישוטים וסלסולים, את זוכרת? ולא שום דבר סינתטי.
    "והיתה לנו גם אותה התסרוקת."
    "תספורת מסודרת," פקדה אמא, והשער הגזוז צנח לרצפה.
    "אנשים אמרו שטס תיראה בדיוק כמוני כשהיא תגדל. אבל רק מתוך אדיבות."
    נבהלתי כשגיליתי שאמרתי את זה בקול רם. אף פעם עוד לא צעדתי בדרך הזאת עם מישהו, אבל הצעדים שלי-עצמי כבר כבשו אותה היטב. תמיד ידעתי שכשתגדלי תהיי יפה ממני בהרבה. אבל אף פעם לא אמרתי לך את זה, נכון?
    "זה בטח לא היה לה קל," אמרה השוטרת. היססתי רגע לפני שהעמדתי אותה על טעותה, ובינתיים היא כבר המשיכה הלאה. "יש לכן אותו צבע שער?"
    "לא."
    "לא הוגן שיש כאלה שנשארות בלונדיניות."
    "האמת שזה לא טבעי."
    "ממש לא רואים."
    הפעם כבר היתה נעוצה בשיחה הלא-מחייבת סיכה והיא בצבצה ודקרה. "אם ככה רצוי שתחבשי פאה."
    נרתעתי, אבל השתדלתי להסתיר את זה. "כן."
    בזמן שהיא הוציאה ארגז עם פאות נוכריות העליתי את השמלה שלך מעל לראש והרגשתי את הכותנה הרכה מהרבה כביסות מחליקה על גופי. ופתאום חיבקת אותי. כעבור שבריר שנייה תפסתי שזה רק הריח שלך; ריח שלא שמתי לב אליו עד אז: תערובת של השמפו והסבון שלך ועוד משהו שאי-אפשר להצמיד לו תווית. אני חושבת שהרחתי אותך ככה רק כשהתחבקנו. עצרתי את הנשימה, לא התכוננתי לסחרור הרגשי הזה, שתהיי קרובה בלי להיות שם.
    "הכול בסדר?"
    "הריח שלה נשאר בשמלה."
    פניה האמהיים של השוטרת הביעו אהדה. "ריח הוא חוש ממש חזק. רופאים משתמשים בו כשהם מנסים לעורר אנשים מתרדמת. מתברר שריח של דשא מיד אחרי הכיסוח הוא ריח מעורר שהרבה אנשים אוהבים."
    היא רצתה שאדע שהתגובה שלי לא מוגזמת. היא התברכה בהבנה ובאינטואיציה והייתי אסירת תודה שהיא נמצאת איתי.
    בארגז הפאות הנוכריות היה שיער מכל המינים, והנחתי שהן משמשות לא רק לשחזורים של מקרי נעדרים אלא גם של פשעים אלימים. הן הזכירו לי אוסף של קרקפות וכשנברתי בהן הרגשתי בחילה. השוטרת שמה לב לזה.
    "בואי, תני לי לנסות. איזה שיער יש לטס?"
    "ארוך, היא כמעט לא מקצרת אותו ולכן הוא מפוצל בקצוות. והוא מבריק מאוד."
    "והצבע?"
    מספר קטלוגי פנטון 167, חשבתי מיד, אבל אנשים אחרים לא מכירים את הצבעים בעולם על פי מספרי פנטון שלהם, לכן עניתי "קרמל." וזה נכון שהשיער שלך תמיד הזכיר לי קרמל. את המילוי של סוכריות קרמל, ליתר דיוק, נוצץ וניגר. השוטרת ורנון מצאה פאה שהיתה די דומה והבריקה מניילון. כפיתי על עצמי לחבוש אותה על התספורת המוקפדת שלי, ואצבעותי נרתעו. חשבתי שסיימנו. אבל השוטרת היתה פרפקציוניסטית. "היא מתאפרת?" היא שאלה.
    "לא."
    "אז לא אכפת לך להוריד את האיפור?"
    היססתי? "אין בעיה," השבתי. אבל כן היה לי אכפת. אפילו כשהתעוררתי בבוקר היו לי שפתיים ורודות וכתמים על הלחיים מהאיפור של הלילה. ליד כיור מוסדות קטן, שעל שוליו עמדו כוסות קפה מלוכלכות, שטפתי את האיפור מהפנים. הסתובבתי לאחור ופתאום ראיתי אותך. חשתי מדקרת אהבה. רק כעבור רגע ראיתי שזאת רק הבבואה שלי שהשתקפה במראה ארוכה. התקרבתי אליה וראיתי את עצמי מרושלת ומותשת. אני נזקקתי לאיפור, לבגדים בגזרות מעולות ולתספורת טובה. את לא זקוקה לשום דבר מכל אלה כדי להיראות יפהפייה.
    "אנחנו צריכות איכשהו לאלתר גם את הבטן," אמרה השוטרת ורנון. כשהיא נתנה לי כרית ביטאתי בקול שאלה שניקרה בפינה נידחת במוחי, "אולי את יודעת למה בעל הבית של טס לא סיפר לכם שהיא בהיריון כשהוא דיווח שהיא נעדרת?"
    "לא. לצערי לא. את יכולה לשאול את סמ"ר פינבורו."
    תחבתי כרית שנייה מתחת לשמלה וניסיתי להתפיח אותן כדי שייראו כמו בטן הריונית משכנעת. לרגע אחד נהפך הכול לפרודיה אבסורדית, וצחקתי. גם השוטרת צחקה צחוק ספונטני, וראיתי שחיוך הוא הבעת הפנים הטבעית שלה. היא בטח צריכה להתאמץ כדי שהפנים שלה ייראו רציניים ואמפתיים רוב הזמן.
    אמא נכנסה. "הבאתי לך משהו לאכול, חומד," אמרה. "את צריכה לאכול כמו שצריך." הסתובבתי אליה וראיתי שהיא מחזיקה שקית מלאה אוכל, והאינסטינקט האמהי שלה נגע ללבי. אבל כשהיא הסתכלה עלי פניה התאבנו. אמא המסכנה. הפרודיה שהיתה בעיני קומדיה שחורה נהפכה לאכזרית.

    "את מוכרחה לספר לה. כמה שתדחי יותר זה יהיה קשה יותר."
    "לפני כמה ימים ראיתי מגבת מטבח שזה מה שהיה מודפס עליה. מתחת היה כתוב 'אל תדחו למחר את מה שאתם יכולים לעשות היום'."
    "טס..." (ואולי רק השמעתי אנחת אחות-גדולה ברורה לגמרי?)
    צחקת וקנטרת אותי בחמימות. "עוד יש לך תחתונים שרקומים עליהם ימי השבוע?"
    "את משנה את הנושא. וקיבלתי אותם כשהייתי בת תשע."
    "ובאמת לבשת כל אחד ביום הנכון שלו?"
    "היא תיפגע עד עמקי נשמתה אם לא תספרי לה."

    החזרתי לאמא מבט ובכך אישרתי לה והשבתי לשאלתה בלי שנאמרה אף מילה. כן, את בהיריון; כן, לא סיפרת לה, וכן, כל העולם, כל עולם צופי הטלוויזיה לפחות, יֵדע את זה.
    "מי האבא?"
    לא עניתי; מספיק הלם אחד בכל פעם.
    "בגלל זה היא לא באה לבקר אותי כבר כמה חודשים, כן? היא מתביישת מדי."
    זאת היתה קביעה, לא שאלה. ניסיתי לפייס אותה, אבל היא נפנפה הצדה את המילים שאמרתי בתנועת ידיים נדירה אצלה. "אני רואה שלפחות הוא מתכונן להתחתן איתה."
    היא הסתכלה על טבעת האירוסים שלי, ששכחתי להסיר. "היא שלי, אמא." בלי שום היגיון נפגעתי משום שלא הבחינה בה עד אז. הסרתי מהאצבע את הטבעת המשובצת ביהלום אחד גדול ונתתי לה אותה. היא הכניסה אותה לתא עם רוכסן בתיקה אפילו בלי להסתכל עליה.
    "יש לו כוונה להתחתן איתה, ביאטריס?"
    אולי הייתי צריכה להיות טובה אליה ולומר לה שאמיליו קודי כבר נשוי. הייתי מזינה את הכעס שלה עלייך ומרחיקה לעוד כמה זמן את החרדה המקפיאה.
    "קודם בואי נמצא אותה, אמא, אחר כך נדאג לעתיד."

    • רוזמנד לאפטון
    • רוזמנד לאפטון
     
  • המלצות נוספות
    • עצמי עיניים חזק
    • מאושרת בדרכה
    • הכלה ממומביי
    • ללכת בדרכך
    • לאחר מכן
    • השוד
    • צוערים
    • רשימה שחורה
    • הכרזת מלחמה
    • ספינת הכלות
    • עקוב אחר שינויים
    • אשתו של מגדל התה