הזן קוד לכניסה
 
  • אני רוצה להישאר מחובר/ת במחשב זה
  • ברצוני לקבל מידע על ספרים חדשים ומבצעים לזמן מוגבל למייל
 

שכחתם סיסמה?
הכניסו את הדואר האלקטרוני עימו
נרשמתם ותקבלו מייל לאיפוס הסיסמה
מייל לאיפוס סיסמתכם נשלח לכתובת
האימייל שהזנתם

  • צבירת נקודות ברכישת ספרים במחיר מלא
  • ספר דיגיטלי מתנה ביום ההולדת
  • צבירת נקודות במסגרת "חבר מביא חבר"
  • אור בין האוקיינוסים
  • אור בין האוקיינוסים
    מ.ל. סטדמן | תרגום: ברוריה בן־ברוך
    כתר | 2012 | פרוזה תרגום | 393 עמ' מודפסים

    זוג חשׂוך ילדים החי בבדידות על אי זעיר מוצא תינוקת בסירה ולידה גבר מת. מיהי הילדה הזאת? האם בואה הוא אות משמים?

    טום ואליזבת שֶרבּוֹרן הם מפעילי המגדלור בג'אנוּס רוֹק, גבעת טרשים שבוקעת מן הים לא הרחק מאוסטרליה ומסמנת את הנתיב לספינות בין האוקיינוס ההודי לאוקיינוס הדרומי. רק שניהם מתגוררים במקום, ועל אהבתם הגדולה מעיב צל הילדים שלא נולדו להם. כעת מופיעה בחייהם תינוקת בת יומה. עליהם לדווח על הסירה שנסחפה לחוף, אבל לא תמיד אנשים עושים את המעשה הנדרש, ולפעמים המחיר שמשלמים על כך כבד מנשוא.

    אור בין האוקיינוסים הוא דרמה מסעירה ומותחת על הכמיהה לילד, על אהבה שמעבר לקשרי דם ועל הבחירות המוסריות שלנו. זהו סיפור שאין בו צדיקים ורשעים, אלא בני אדם. זהו סיפור שבו הצדק של האחד הוא אסונו של האחר, סיפור על געגועים ואהבה שקשה להכיל ועל פצעים שרק הזמן יכול לרפא.

    מ. ל. סטֶדמן נולדה וגדלה במערב אוסטרליה וחיה כיום בלונדון. אור בין האוקיינוסים הוא ספרה הראשון, שמיד עם צאתו לאור היה לרב-מכר בארצות הברית.

    מכר מאות עותקים
  • ספר דיגיטלי
     
    44
    ספר מודפס
     
    98 68.6
    משלוח תוך 48 שעות
    הוספה למועדפים שלי
  • פרק 1

    16 בדצמבר 1918

     

     

    "כן, ברור לי," אמר טום שֶרבּורן. הוא ישב בחדר צנוע, קריר אך במעט לעומת היום המחניק שבחוץ. הגשם הקיצי של סידני ניתך על החלון ושילח בחופזה את האנשים שבמדרכה לחפש מחסה.

    "אני מתכוון ממש קשה." האיש שמעבר לשולחן רכן לפנים ליתר הדגשה. "לא מדובר בפיקניק. לא שהמגדלור של בַּיירוֹן בֵּיי הוא המקום הכי גרוע, אבל אני רוצה להיות בטוח שאתה יודע למה אתה נכנס." הוא דחס את הטבק באצבעו והעלה אש במקטרת. מכתב הפנייה של טום סיפר את הסיפור המוכר של בחורים רבים מאותה תקופה: יליד 28 בספטמבר 1893; בימי המלחמה שירת בצבא; ניסיון בצופן הבין־לאומי ובצופן מורס; כשיר ובריא; השתחרר מהצבא בכבוד. הכללים דרשו לתת עדיפות לחיילים משוחררים.

    "זה לא יכול..." טום השתתק, ואז החל שוב. "עם כל הכבוד, מר קוֹקלן, לא סביר שזה יהיה יותר קשה מאשר בחזית המערבית."

    האיש עיין שוב בפרטים שבמסמכי השחרור, ושב להביט בטום. חיפש משהו בעיניו, בפניו. "לא, בן. בעניין הזה אתה כנראה צודק." הוא דקלם בשטף כמה כללים: "תצטרך לשלם בעצמך על הנסיעה לכל הצבה. אתה עובד כמחליף, ולכן לא יהיו לך חופשות. אנשי צוות קבועים מקבלים חופשה של חודש בסוף כל חוזה של שלוש שנים." הוא נטל את עטו העבה וחתם על הטופס שלפניו. הוא העביר את החותמת הלוך ושוב על כרית הדיו ואמר: "ברוך הבא" - והטיח אותה בנייר בשלושה מקומות - "לרָשות המגדלורים של הקוֹמוֹנוֶולת'".* על הטופס הבהיק בדיו רטובה התאריך "16 בדצמבר 1918".

     

    [* רשות המגדלורים הפדרטיבית (Commonwealth Lighthouse Service). אוסטרליה היא מדינה פדרטיבית ושמה הרשמי הוא The Commonwealth of Australia.]

     

    *

     

    ששת החודשים שעשה בבּיירון בּיי, על חוף ניוּ סַאוּת' וֵיילס, עם שני שומרים נוספים ובני משפחותיהם, הורו לטום את יסודות החיים על מגדלור. אחרי התקופה ההיא עשה תקופה קצרה במֶטסוּיקֶר, האי הפראי שמדרום לטַסמַניָה, שם ירד גשם רוב ימות השנה והרוח הפריחה את התרנגולות לים בזמן סערה.

    על המגדלורים יש לטום שרבורן שפע של זמן להרהר במלחמה. בַּפּנים, בקולות החברים שעמדו לצדו, שהצילו את חייו בדרך זו או אחרת; אלה שאת מילותיהם האחרונות שמע ואלה שאת מלמוליהם הטרופים לא הצליח להבין, ובכל זאת המשיך להנהן אליהם.

    טום איננו מאותם גברים שפקעות גידים השתרכו מאחורי רגליהם או שבני מעיהם נשפכו מגופם כצלופחים מתפתלים. הגז גם לא הדביק את ריאותיו ולא הפך את מוחו לדייסה. אבל הוא מצולק בכל זאת, כיוון שנאלץ לחיות בעורו של האיש שעשה את הדברים שהיו צריכים להיעשות באותם ימים. הוא נושא עמו את הצל האחר ההוא, המוטל פנימה.

    הוא מנסה לא להתפלש בזיכרונות הללו: הוא ראה המון אנשים שהתפלשות כזאת הפכה אותם חסרי אונים, אם לא גרוע מכך. הוא ממשיך אפוא לחיות את חייו סביב הדבר הזה שאין לו שם בשבילו. כשהוא חולם על השנים ההן, כשהוא חווה אותן עתה, כשהוא נמצא שם ודם על ידיו, הוא רק ילד בן שמונה פחות או יותר. והילד הקטן הזה הוא שניצב מול בחורים עם רובים וכידונים, והוא מודאג כי גרבי התלבושת האחידה נשמטו והוא לא יכול להרים אותם כי לשם כך יצטרך להוריד את הרובה, והוא אפילו לא גדול מספיק כדי להחזיק רובה. והוא לא יכול למצוא את אמו בשום מקום.

    ואז הוא מתעורר והוא במקום שיש בו רק רוח וגלים ואור, והמנגנון המורכב המשמר את בערת האש ואת סיבוב הפנס. חג ללא הרף, מתבונן ללא הרף מעבר לכתפו.

    אם רק יוכל להתרחק מספיק? - מבני אדם, מהזיכרון - הזמן כבר יעשה את שלו.

     

    *

     

    ג'אנוּס רוֹק שבחוף המערבי, מרחק אלפי מילין משם, היה הנקודה המרוחקת ביותר ביבשת מבית ילדותו של טום בסידני. אבל המגדלור של ג'אנוס היה הסימן האחרון לאוסטרליה שראה כאשר ספינת הגייסות הפליגה למצרים בשנת 1915. ריח האיקליפטוסים המשיך לעמוד באוויר מרחק מילין רבים מחוף אוֹלבָּני, וכשהתפוגג הניחוח, תקפה את טום בחילה פתאומית לנוכח אובדנו של משהו שלא ידע כי יחסר לו. ואז, שעות אחר כך, נאמן ואיתן, בקע האור, מבזיק לחמש שניות בכל פעם - נקודת הסְפָר הנידחת ביותר של מולדתו - וזכרו נותר אתו כנשיקת פרֵדה לאורך כל שנות הגיהינום שבאו אחר כך. כאשר קיבל ביוני 1920 ידיעה על משרה פנויה ובהולה בג'אנוס, נדמה היה שהאור שם קורא לו.

    ג'אנוס, מתנודד על שולי המדף היבשתי, לא היה מינוי מבוקש. אמנם סיווּגו בדרגת הקושי הגבוהה ביותר הבטיח שכר גבוה מעט יותר, אבל הוותיקים אמרו שהכסף, הזעום למרות הכול, אינו שווה את הטרחה. השומר שהחליף טום בג'אנוס היה טרימבְּל דוֹקֶרטי, שעורר סערה קטנה כאשר דיווח שאשתו מאותתת הודעות לספינות חולפות באמצעות הדגלונים הצבעוניים של הצופן הבין־לאומי. הרשויות לא ראו זאת בעין יפה משתי סיבות: ראשית, כי שנים אחדות קודם לכן אסר סגן מנהל רשות המגדלורים לאותת בדגלונים בג'אנוס בגלל הסכנה האורבת לכלי השיט אם יתקרבו אל החוף בניסיון לפענח את האותות, ושנית, כי האישה המדוברת הלכה לעולמה זמן קצר קודם לכן.

    תכתובת ענפה בשלושה העתקים התנהלה בין פְרימאנְטְל ומלבּוֹרן, כשסגן המנהל בפרימאנטל טוען בזכות דוֹקֶרטי ושנות השירות המצוינות שלו, והמשרד הראשי מוטרד אך ורק בשאלות של יעילות ועלות וציות לכללים. בפשרה שהושגה נקבע שיועסק שומר זמני ושדוקרטי יזכה לחופשת הבראה של חצי שנה.

    "בתנאים רגילים לא היינו שולחים רווק לג'אנוס - זה מקום נידח, ואישה ומשפחה יכולים לעזור מאוד באופן מעשי, לא רק לעודד," אמר קצין המחוז לטום, "אבל כיוון שזה רק עניין זמני... בתוך יומיים תצא לפרטג'ז," אמר, והחתים אותו לחצי שנה.

     

    לא היו סידורים רבים. לא היה ממי להיפרד. יומיים אחר כך צעד טום על כבש הספינה, מצויד בקיטבג ולא הרבה יותר מזה. ספינת הקיטור "פּרוֹמתֵאוּס" הפליגה לאורך חופיה הדרומיים של אוסטרליה ועצרה בנמלים שונים במסלולה בין סידני ופֶּרְת'. התאים הספורים שנשמרו לנוסעי המחלקה הראשונה היו על הסיפון העליון, בקרבת החרטום. במחלקה השלישית חלק טום תא עם ימאי קשיש. "את הנסיעה הזאת אני עושה כבר חמישים שנה - ממני הם לא היו מעיזים לבקש תשלום. ביש מזל, אתה יודע," אמר האיש בעליזות, ואז הפנה את תשומת לבו לבקבוק גדול של רוּם מועשר באלכוהול, שהעסיק אותו כל הזמן. כדי למצוא מפלט מאדי האלכוהול עשה לו טום מנהג לטייל על הסיפון בשעות היום. בערבים נערך בדרך כלל משחק קלפים מתחת לסיפון.

     

    במבט חטוף בלבד אפשר היה לראות מי היה שם ומי עשה את שנות המלחמה בבית. אפשר היה להריח זאת על אדם. הכול נטו להסתופף עם בני מינם. השהייה בבטן האונייה עוררה מחדש זיכרונות מספינות הגייסות, שהעבירו אותם תחילה למזרח התיכון ואחר כך לצרפת. בתוך רגעים ספורים מהעלייה לסיפון כבר הסיקו, כמעט על פי חוש חייתי, מי היה קצין ומי חוגר, והיכן עשו את ימי המלחמה.

    האתגר, ממש כמו בספינות הגייסות, היה למצוא ספורט כלשהו שיפיח חיים במסע. המשחק שעליו התפשרו היה מוכר היטב: המנצח הוא הראשון שיצליח לסלק מזכרת מאחד מנוסעי המחלקה הראשונה. החפץ המיועד היה זוג תחתוני נשים. "סכום הפרס יוכפל אם היא תלבש אותם בשעת מעשה."

    ראש הכנופיה, אדם בשם מֶקגאוֶון, משופם, אצבעותיו מוצהבות מטבק הווּדבַּיינז, אמר שכבר שוחח עם אחד הדיילים על רשימת הנוסעים: המבחר היה מצומצם. בסך הכול היו עשרה תאים. עורך דין ורעייתו - מאלה כדאי לשמור מרחק; כמה זוגות קשישים, צמד בתולות זקנות (מבטיח), אבל הטוב מכולם - בת גביר שנסעה בגפה.

    "נדמה לי שאנחנו יכולים לטפס מהצד ולהיכנס דרך החלון שלה," הכריז. "מי מצטרף?"

    הסכנה הגלומה ביוזמה זו לא הפתיעה את טום. מאז שובו כבר שמע עשרות סיפורים כאלה. אנשים שהתרגלו לסכן את נפשם לנוכח כל גחמה - לזנק בדהרה כדי לטפל במחסומי רכבת; לשחות לתוך זרמי מים עזים כדי לראות אם יצליחו להיחלץ. גברים רבים שחמקו שם ממוות התמכרו עתה כנראה לקסמו. אבל החבר'ה האלה היו עכשיו אנשים חופשיים. אולי רק קצת רברבנים.

     

    בלילה שלאחר מכן, כשהסיוטים היו קשים מן הרגיל, החליט טום לטייל על הסיפון כדי למצוא מפלט מהם. השעה היתה שתיים. בשעה זו היה חופשי לטייל כאוות נפשו, ולכן צעד בשיטתיות וצפה באור הירח המותיר שובל על פני המים. הוא עלה לסיפון העליון והספינה התערסלה על הגלים עד שנאלץ להיאחז במעקה המדרגות. רגע אחד עמד למעלה ושאף אל קרבו את רעננות הרוח ואת הכוכבים שצנחו כמטר על הלילה.

    מזווית עינו ראה אור מנצנץ באחד התאים. אפילו נוסעי המחלקה הראשונה מתקשים לפעמים להירדם, הרהר. ואז ניעור בו חוש שישי כלשהו - אותו אינסטינקט מוכר, בלתי ניתן להגדרה, המזהה צרות. הוא נע בדממה לעבר התא והסתכל מבעד לחלון.

    באור העמום ראה אישה צמודה אל הקיר, לכודה, אף כי האיש שלפניה לא נגע בה. הוא היה מרוחק אך מעט מפניה, ועל פרצופו גיחוך שהיה מוכר לטום היטב. הוא זיהה את האיש ממקומם שמתחת לסיפון וזכר את הפרס. מטומטמים שכאלה. הוא ניסה לפתוח את הדלת, וזו נענתה.

    "תעזוב אותה," אמר כשנכנס לתא. הוא דיבר בשלווה, אבל לא השאיר מקום לוויכוח.

    האיש הסתובב לראות מי הבא וחייך כשזיהה אותו. "אלוהים! חשבתי שאתה חדרן! אתה יכול לעזור לי, בוא, בדיוק כבר..."

    "אמרתי לך לעזוב אותה! תסתלק. מיד."

    "אבל לא גמרתי. בדיוק כמעט עשיתי לה את היום." הוא הדיף צחנת משקה וטבק מעופש.

    טום הניח יד על כתפו ולפיתתו היתה כה עזה עד שהאיש פלט צעקה. הוא היה נמוך מטום בחמישה עשר סנטימטרים לפחות, ובכל זאת ניסה להדוף אותו. טום תפס את פרק ידו ופיתל אותו. "שם ודרגה!"

    "מקנזי. טוראי. 3277." המספר הסידורי, שלא נדרש, נפלט מבלי משים.

    "טוראי, תתנצל עכשיו לפני הגברת הצעירה ותחזור לדרגש שלך, ואתה לא מראה את הפרצוף שלך על הסיפון עד שנעגון, ברור?"

    "כן, המפקד!" הוא פנה אל האישה. "מבקש סליחה, מיס. לא התכוונתי לפגוע."

    האישה, עדיין מבוהלת, הנהנה בתנועה כמעט בלתי מורגשת.

    "ועכשיו עוף החוצה!" אמר טום, והאיש, שהפיכחון הפתאומי הוציא את כל הרוח ממפרשיו, יצא מהתא בצעדים מדשדשים.

    "את בסדר?" שאל טום את האישה.

    "אני - אני חושבת שכן."

    "הוא פגע בך?"

    "הוא לא..." - היא אמרה זאת לאו דווקא לו אלא לעצמה - "הוא לא ממש נגע בי."

    הוא קלט את פני האישה - עיניה האפורות נראו עתה שקטות יותר. שערה השחור הפזור צנח גלים־גלים על זרועותיה, ואגרופיה עדיין הצמידו לצווארה את כתונת הלילה. טום הוריד את חלוקה מוו על הקיר ועטף בו את כתפיה.

    "תודה," אמרה.

    "בטח נבהלת נורא. נדמה לי שכמה מאתנו כבר לא כל כך רגילים לחברה תרבותית."

    היא לא דיברה.

    "הוא לא יטריד אותך יותר." הוא הרים כיסא שהתהפך. "את צריכה להחליט אם לדווח עליו, מיס. הייתי אומר שהוא קצת מטורלל כרגע."

    עיניה שאלו שאלה.

    "להיות שם, זה משהו שמשנה את הבנאדם. בעיני אנשים מסוימים כבר אין הבדל גדול בין מה שנכון ומה שלא נכון." הוא נפנה ללכת, אבל בעומדו בפתח שב והסתכל פנימה. "יש לך זכות מלאה להגיש נגדו תלונה, אם תרצי. אבל נדמה לי שיש לו ממילא מספיק צרות. כמו שאמרתי - את צריכה להחליט," והוא נבלע בדלת.

    • מ.ל. סטדמן
    • מ.ל. סטדמן

      מ. ל. סטֶדמן נולדה וגדלה במערב אוסטרליה וחיה כיום בלונדון. "אור בין האוקיינוסים" הוא ספרה הראשון, שמיד עם צאתו לאור היה לרב-מכר בארצות הברית.

     
    דולב בן ארוש
    |
    הלוחשות לספרים
    |
    11/10/16
     
    |
    "אור בין האוקיינוסים": כיצד פורטים על נימים בעמקי הנפש - ביקורת מאת עלית קרפ
    |
    12/02/13
     
  • נושאים
  • המלצות נוספות
    • הדירה ברחוב אמלי
    • הר אדוני
    • געגוע אליך
    • ספינת הכלות
    • רודף העפיפונים
    • עיר של נשים
    • אבני הסליחה
    • סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה
    • הזמן שנפער
    • הנערה בציור
    • ילדי החירות
    • חיים אחרים