גיבורים בלתי שבירים 2 - הגיבור שהיא רוצה

פרק 1

היידן

קרוב לוודאי שהחיבה שלי לבוץ הייתה חריגה.

חייכתי כשרכנתי לבחון שבר חרס. אוקיי, זה לא באמת חיבה לבוץ — כמו זה שכיסה את נעלי העבודה שלי ואת שולי מכנסי הדגמ"ח שלי. מה שבאמת אהבתי היה את מה שגיליתי בבוץ.

חילצתי בעדינות חתיכת חרס ובחנתי את החריטות לפני שהנחתי אותה במגש עם כמה אחרות.

הרמתי את ראשי ובחנתי את אתר החפירות.

שמי הוא היידן סינקלייר ואני ארכאולוגית, כרגע אני נמצאת עם צוות רב לאומי של חוקרים באתר בניקרגואה.

לאתר קוראים אל קסקאל דה פלור דה פינו, הוא היה קרוב מאוד לעיירה קוקרה היל, והוא קדם לתקופת בני המאיה, מצאנו הוכחה לעיר קדומה ולכמה כפרים מרוחקים שמקורם היה לפני כמעט שלושת אלפים שנה. הפטרוגליפים וכלי החרס היו יוצאי דופן, ונראה היה שהעיר שימשה מרכז לייצור עמודים טקסיים לאתרי קבורה.

"למה את נראית מרוצה כל כך?"

הקול הנשי והמרוגז גרם לי להרים את מבטי. מריה רודריגז הייתה מבוגרת ממני בכחמש־עשרה שנים, והייתה באמצע שנות הארבעים לחייה. האישה הייתה מוכשרת להדהים וטובה מאוד בעבודתה. שערה הכהה היה קלוע לצמה מסודרת, וידיה היו מונחות בתקיפות על מותניה.

חייכתי אליה. "אני מרוצה כי הפכתי לארכאולוגית כדי לחשוף את ההיסטוריה, במיוחד את ההיסטוריה הלא ידועה. אנחנו יכולים ללמוד כל כך הרבה."

מריה רטנה. "לא הייתי מתנגדת שיהיה פה פחות בוץ, ושיהיה בסביבה בית קפה סביר."

היינו מרוחקים למדי מהציוויליזציה, ולא היה שום בית קפה בסביבה. בקורקה היל היה בית קפה קטן מוזר ומיוחד, ואומנם הקפה בו לא היה מעולה, אבל האוכל היה טוב.

נעמדתי בחיוך. "אני מסכימה, אבל אני עדיין מרוצה."

החברה הטובה שלי רכנה מעט והנמיכה את הקול שלה. "אבא שלך מנסה ליצור איתך קשר. הוא אמר שאת לא עונה בטלפון הלווייני שלך."

הרגשתי פרץ של זעף. אבא שלי שוב הצליח לגרום לי להרגיש כמו נערה מתבגרת, ולא כמו אישה בת עשרים ושמונה. "אני עובדת."

"הוא רק רוצה לוודא שאת בסדר."

"אני יודעת שאת שולחת לו עדכונים."

מבטה הכהה של מריה היה יציב. "כי זאת העבודה שלי."

פניתי והעברתי את ידי על שערי. הלחות בג'ונגל גרמה לו להידבק לקרקפת ולעורף שלי. "הוא רוצה לפתות אותי לחזור בשביל איזה אירוע פוליטי כדי שנשחק את המשפחה המאושרת. אני עובדת, והוא לא תמיד מכבד את זה. אני לא כלי שאפשר להזיז על לוח שחמט."

"היידן, אתם באמת משפחה מאושרת."

"אני יודעת." אהבתי את אבא שלי, אבל הוא עדיין הטריף אותי. נאנחתי. "אני אתקשר אליו."

"יופי."

"דוקטור קלייר?" אחד החוקרים מניקרגואה הופיע. "דוקטור סטיבנסון מצא חלקיק חרס חדש. יכול להיות שזה אתר קבורה. הוא רוצה שתעיפי מבט."

"תודה, פדרו."

מבחינת כל האנשים כאן, הייתי דוקטור היילי קלייר, ארכאולוגית, ולא היידן סינקלייר, בתו של נשיא ארצות הברית.

מריה לא הייתה העוזרת שלי באמת. היא הייתה סוכנת של השירות החשאי שמונתה להגן עליי והייתה מאוד מיומנת.

אבא שלי רצה שאני אהיה מוקפת בחוליית מאבטחים שלמה. בעצם, תמחקו את זה. הוא לא רצה שאני אגיע לכאן בכלל. לעיתים קרובות הוא שכח שאני לא כפופה לו, ושאני אישה בוגרת. אימא שלי נפטרה מסרטן שנתיים קודם לכן. עמדתי לרגע ללא תזוזה וספגתי את דקירת הצער המפלחת שחוויתי בכל פעם שנזכרתי בה. התגעגעתי לאימא שלי בטירוף. הצער היה כמו פצע כואב שהתעמעם, אבל לא נעלם אף פעם. אחרי המוות שלה אבא שלי נעשה מגונן הרבה יותר.

ממש רציתי להשתתף בחפירה הזאת, והצלחתי לשכנע אותו שאני לא זקוקה ליותר מסוכנת שירות חשאי אחת והסכמתי לשימוש בשם בדוי.

לא היה לי שום רצון לחזור לוושינגטון. אבא שלי היה פוליטיקאי לאורך רוב חיי ולפני זה הוא היה איש עסקים, אבל אחרי שנתקל במצבים רבים מדי של חוסר צדק, הוא רצה לעזור לשנות את המצב.

אני שנאתי את החיים הפוליטיים. התרשמתי מהפוליטיקאים הספורים שבאמת רצו לחולל שינוי, אבל רובם היו כרישים — שחיפשו כוח והשפעה.

ניווטתי במים האלה מאז גיל ההתבגרות. כל הזיוף וחוסר היושר הגעילו אותי. כל האנשים שחייכו אליי, ובמקביל שיקרו ועשו מניפולציות מאחורי הגב שלי.

אנשים שבגדו בי.

הבטן שלי התכווצה וזקרתי את הסנטר. דחקתי את הרגש המפלח החדש שחשתי עמוק בפנים. אלה החיים שלי, ואבא שלי צריך להשלים עם העובדה שאני הולכת בדרך משלי.

פירוש הדבר היה בלי גברים מניפולטיביים. בלי דרמה. רק עבודה.

וסוכנת השירות החשאי הקרצייה שאותה אהבתי כמו אחות גדולה. מריה הצטרפה לחוליית המאבטחים שלי לפני למעלה מעשור, ועל אף שמעולם לא שכחתי שלמריה יש עבודה לעשות, זה לא מנע מאיתנו להפוך לחברות טובות.

"קדימה, מרי." השתמשתי בשם הבדוי של הסוכנת. "בואי נעיף מבט בחרס החדש הזה."

היא גנחה אך הלכה אחריי. נעלי ההליכה שלנו התבוססו בקרקע הבוצית.

העפתי מבט בעננים האפורים שהתקבצו באופק מעל העצים הירוקים והשופעים שהקיפו את אתר החפירות. סערה נוספת תגיע בהמשך היום. כרגע השמש זרחה, אך הלחות התגברה. חולצת החאקי שלי נצמדה לגבי, וקצוות משערי הבלונדיני באורך הכתף נדבקו אל פניי בכל מצב אפשרי.

כשהגענו לשטח החפירה שהיה מוקצה לדוקטור סטיבנסון, ראיתי את הארכאולוג מנופף לי. הוא היה גבוה, רזה, והעצמות הארוכות בפניו תמיד שיוו לו מראה מבולבל במקצת.

"הוא דלוק עלייך," מלמלה מריה.

נחרתי בקול. "הוא צעיר ממני בשנתיים."

"אז?"

"ומשום מה הוא נראה צעיר מגילו בעשר שנים."

"הוא... נערי."

לואיס סטיבנסון היה חנון, ולא היה לו הרבה מה לומר אם זה לא היה קשור להיסטוריה של מרכז אמריקה הטרום קולומביאנית. אבל הוא היה נעים ושיתף פעולה עם כל חברי הצוות.

"וחוץ מזה," שלחתי מבט אל החברה שלי, "אני לא רוצה גבר."

מריה שתקה לרגע. "מתישהו תצטרכי להתגבר על דילן הדושבג."

הבטן שלי התכווצה. "התגברתי עליו כבר," אמרתי בשיניים חשוקות.

"את לא."

"אין לי שום רגשות כלפי האיש הזה." כשאישה תופסת את הארוס האהוב שלה דופק את העוזרת שלו על השולחן שלו, רוב הרגשות בדרך כלל גוועים במהירות. "חוץ מכעס."

"את חייבת לשחרר את זה, היי, אחרת הרגשות יעלו מוגלה."

האיש שהצהיר על אהבתו אליי, שהיה נטול כל שאיפות פוליטיות או עניין בתפקיד של אבא שלי, השתחל מבעד להגנות שלי וגרם לי להאמין שהקשר בינינו אמיתי.

הכול היה שקר.

"אני תמיד אכעס עליו. הוא שקרן ובוגד." למרבה הצער, בגידה הייתה הפעוטה מבין הפשעים שלו. "הוא רצה להתקרב לאבא שלי, עשה עסקאות עם פושעים ושכנע אותם שהוא יוכל להשפיע עליו." הדבר הכי גרוע היה שדילן חשב שאני הכרטיס שלו לתפקיד הנשיא ביום מן הימים. אוף, כל כך שנאתי אותו.

"את כועסת על עצמך, אבל זו לא אשמתך. הוא השלה את כולנו. אפילו אני חיבבתי אותו. הוא היה מקסים ומשעשע."

ליבי פעם בחוזקה. דילן דריסקל היה כלום בשבילי. רק הערת שוליים מכוערת בחיים שלי ולקח מכאיב.

אני לעולם לא אלך שוב שולל.

רכב שטח כהה, מכוסה בנתזי בוץ, עצר פתאום על כביש העפר הגבשושי שהוביל אל אתר החפירות. הרמתי את היד כדי לסוכך על עיניי. "מי זה? אנחנו מצפים למישהו היום?"

מריה קפאה, מבטה התמקד ברכב השטח. "לא היה אף אחד ברשימה המאושרת."

חמישה גברים במכנסיים ובחולצות בצבע חאקי יצאו מהרכב.

הכול קרה כל כך מהר. רגע אחד הם צעדו אל אתר החפירה, וברגע הבא הם שלפו נשקים — רובים אוטומטיים — והתחילו לירות לכל עבר.

ראיתי שחלק מהעובדים נופלים. ראשי לא הצליח לפענח את מה שראיתי. דוקטור סטיבנסון נופף בזרועותיו אל התוקפים וצעק משהו.

גופו של לואיס היטלטל מעוצמת הקליעים שפגעו בו.

לא. לא. אימה הכתה בי והקפיאה את גופי.

"בואי." ידה של מריה התהדקה על מפרק כף ידי. היא שלפה את האקדח שלה ומשכה אותי לכיוון השני.

פעימות ליבי רעמו באוזניי. סביבי התערבבו צרחות בקולות ירי, ואדרנלין הציף את עורקיי.

"אני חושש שאת לא הולכת לשום מקום, מיס סינקלייר."

שתינו הסתובבנו במהירות. שלושה גברים נוספים עמדו מאחורינו. שניים מהם החזיקו ברובים שכוונו אל מריה.

האיש שעמד במרכז היה בעל עור שחום, זיפים כהים ועיניים שחורות. הוא נראה יליד ניקרגואה, אבל האנגלית שלו הייתה מושלמת וחפה ממבטא.

אוי, לא. הוא ידע מי אני. ניסיתי נואשות לשמור על פנים חתומות.

מריה הטתה את גופה לפניי. "אתה טועה, זאת דוקטור קלייר —"

הירייה הייתה מחרישת אוזניים, וצעקתי בבהלה.

ראיתי חור במצחה של מריה, שנייה לפני שהיא התמוטטה על הקרקע הבוצית.

"לא!" צרחתי, וזינקתי לכיוונה של החברה הטובה שלי. "מריה."

אבל זרועות חזקות תפסו והרימו אותי מהקרקע. נאבקתי בפראות כשברדס שחור צנח על ראשי.

מריה. אוי אלוהים, מריה.

המשכתי להיאבק כשהגברים סחבו אותי משם. בעטתי וצרחתי לאורך כל הדרך, אבל זה היה חסר תועלת. ידיים נוספות אחזו ברגליי ומנעו ממני לזוז. הם היו רבים מדי, וללא ספק היו חזקים ממני.

"לא!"

שפ

סובבתי את מפתח הברגים וניסיתי לשחרר את הבורג. חשקתי את שיניי. "קדימה, בן זונה עקשן —" ידי החליקה ומפרקי אצבעותיי נשרטו. "פאק."

הזדקפתי מהתנוחה השפופה שבה הייתי תחת מכסה המנוע של הטנדר הישן וניערתי את ידיי.

"חתיכת גרוטאה." בעטתי בצמיג, הטנדר היה שברולט מדגם מאוד ישן שהחלטתי לשפץ לפני כמה שבועות.

כרגע התחרטתי לגמרי על ההחלטה.

היה לי דודג' ראם בן שנתיים שנסע מצוין. לא הייתי זקוק לטרנטה הזאת.

הטלפון בכיס שלי רטט, ונדרכתי מייד. הוצאתי את הטלפון. האזעקה של חיישני השטח שלי הופעלה. הקשתי על מסך הטלפון וקיללתי כשראיתי שמרחתי עליו גריז.

ראיתי בצילומי הווידאו מכונית מתקרבת על שביל הגישה שלי. זה היה רכב שחור שנראה מאוד רשמי, זה בטוח לא היה טנדר או רכב שטח רגיל שלרוב ראיתי בהרי הרוקי בקולורדו.

הבית שלי היה במרחק שלוש שעות מדנוור. לא היו לי מבקרים רבים, בעיקר מפני שכך העדפתי. הזמנתי אנשים לבית שלי לעיתים רחוקות מאוד.

ניקיתי את ידיי בסמרטוט וראיתי את הרכב השחור עוצר מול האסם.

זה לא יכול לבשר טובות.

הדלת האחורית נפתחה, ובדקתי את הגלוק שהיה תחוב באחורי הג'ינס שלי. אפשר היה להוציא את האיש מהצבא, אבל זה לא עבד הפוך. תמיד הייתי חמוש.

האיש שיצא מהרכב היה בשנות השישים לחייו ונראה כשיר יחסית לגילו. הוא לבש חליפה. שערו היה הרבה יותר אפור מכפי שהיה בפעם האחרונה שבה ראיתי אותו.

פסעתי לכיוון שלו. "גנרל רנד. עבר הרבה זמן, אדוני."

"בארלו." גנרל רנד הביט סביב. "מקום נחמד יש לך כאן."

חלקת האדמה שלי הייתה פעם מכרה כסף בתקופת הפריחה הכלכלית במאה ה־19. מבנה עץ ישן עדיין ניצב על הגבעה, ומנהרות היו מפוזרות בכל השטח שעל צלע הגבעה.

בהמשך המקום הפך לבית הארחה עם בקתות להשכרה. הבקתות עדיין היו במצב טוב למדי — חוץ מהעובדה שהן ספגו ירי לאחרונה ואחת מהן אף נשרפה בזמן שעזרתי לחבר ותיק מהצבא עם בעיה לא פשוטה. אני גרתי באחת הבקתות ושמרתי על עוד אחת מתוחזקת בשביל אורחים — שאותם ניסיתי להגביל ככל האפשר. שהות בחברת אנשים הייתה בתחתית סדר העדיפויות שלי.

"איך מצאת אותי?" שאלתי את הגנרל.

"ואנדר נורקרוס."

הזדקפתי מייד. ואנדר היה המפקד שלי במבצעי רפאים. שירתנו יחד בדלתא לפני שגויסנו לתוכנית הכוחות המיוחדים הסודית ביותר של הממשלה.

ביצענו משימות שאף אחד אחר לא יכול היה לבצע, במקומות שאף אחד אחר לא רצה להגיע אליהם.

הייתי מוכן להפקיד את חיי בידי ואנדר, אבל המפקד הקודם שלי טען שאני מסתתר על ההר שלי. והוא נשבע לעשות משהו בעניין.

הייתי פאקינג מרוצה במקום שבו הייתי.

"החלקה הקטנה שלי בהרי הרוקי," אמרתי. "שקט כאן, ומאוד רגוע." הטיתי את ראשי. "חשבתי שפרשת כבר, גנרל?"

האיש חייך חיוך מאולץ. "באופן רשמי, פרשתי."

ולא רשמי, הוא קרוב לוודאי עסק במשהו שקשור למבצעים שחורים.

כן, זה לא נשמע מבשר טובות.

"בוא." החוויתי אל הבקתה שלי. "אני אכין קפה."

הגנרל נכנס אחריי פנימה. הבקתה הייתה עשויה כולה מעץ מבהיק, עם מטבח נחמד ששיפצתי בעצמי. בסלון הקטן הייתה אח בנויה מאבן גדולה.

נכנסתי למטבח והפעלתי את מכונת הקפה. ברגע שהיא סיימה, מזגתי קפה לשני ספלים.

הושטתי ספל אחד לרנד, ואחר כך נשענתי עם האגן על השיש. "עדיין שותה את אותו קפה שחור, אני מניח?"

"בדיוק כמוך." הגנרל לגם.

"אתה רוצה לספר לי מה אתה עושה כאן?"

"תמיד אהבתי את זה אצלך, שפ. גלוי, וניגש ישר לעניין."

"חטפתי על הראש כמה וכמה פעמים כי לא שמרתי על הפה שלי." גיחכתי לעברו.

"לא שזה הזיז לך."

שתיתי מהקפה שלי. "לא. גם היום לא."

"יש לנו בעיה. חיים של אישה... והביטחון הלאומי נמצאים בסכנה."

קימטתי את המצח שלי. "תמשיך."

"דוקטור היידן סינקלייר נחטפה הבוקר מאתר חפירות ארכאולוגיות בניקרגואה."

לגמתי לגימה נוספת מהקפה שלי ותהיתי למה השם שלה נשמע לי מוכר.

"דוקטור סינקלייר היא בתו של הנשיא." הגנרל הוציא תמונה מכיס הז'קט שלו והניח אותה על השיש.

היא הייתה אישה מושכת. היה לה שיער בלונדיני עד הכתפיים ועיניים חומות גדולות. שערה היה זרוע בגוונים שונים והזכיר לי את הקרמל הביתי שקניתי לפעמים בעיירה. עיניה העידו שהיא חכמה. היה לה מבט ישיר שאמר שהיא מקדימה את רוב האנשים בצעד או שניים. הדבר הכי טוב אצלה היה קו הלסת החזק שהפך את פניה למעניינות. היא לא נראתה כמו סתם עוד אשת חברה בלונדינית מפלסטיק.

סנטרה היה זקור בתמונה, כאילו היא אמרה בשתיקה לך תזדיין.

הרמתי את עיניי אל פניו של גנרל רנד. "נשיא ארצות הברית?"

"בדיוק."

"מה לעזאזל הבת של הנשיא עשתה בניקרגואה?"

"עבדה באתר חפירות."

הגבות שלי התרוממו בפליאה. "היא הייתה שם בלי מאבטחים?"

"הייתה איתה סוכנת של השירות החשאי." פיו של הגנרל הפך לקו ישר. "הסוכנת רודריגז חטפה כדור בראש ומתה."

פאק.

"אז הנשיא שולח צוות לחלץ אותה?"

"מצב היחסים בין ארצות הברית לניקרגואה... עדין מאוד כרגע. הבחירות שלהם מתקרבות. אסור לנו להתערב בגלוי. הנשיא לא יכול לשלוח צוות מורשה."

"אבל הנשיא לא מרוצה מזה." לגמתי לגימה נוספת מכוס הקפה שלי.

"לא, הוא משתגע מדאגה. היא הבת היחידה שלו, והוא איבד את אשתו לא מזמן. אבל לא מדובר כאן רק בשלומה של מיס סינקלייר."

הרגשתי את העקצוץ המוכר מדי בעורפי. זה שתמיד הופיע כשחרא עמד להתפוצץ.

הגנרל הניח את ספל הקפה שלו. "הגיעה אלינו שמועה שמי שמחזיק בה מציע אותה למכירה. בתור נשק פוטנציאלי נגד המדינה שלנו."

נענעתי בראשי. "שיט."

"אם הם ימכרו אותה לקבוצת טרור, או למדינה עוינת, הם עלולים להשתמש בה נגד הנשיא."

הבטתי אליו. "זה נשמע כמו תסבוכת רצינית."

"נכון. תסבוכת שאני רוצה שאתה תפתור."

קפאתי במקום. "אני? אבל פרשתי כבר."

"אני יודע, אבל אתה בין האנשים הבודדים שאני מכיר שיש לו את הכישורים כדי להצליח בזה. לבד."

הנדתי בראשי. אין מצב.

"להיכנס ולחלץ אותה. בשקט. נספק לך את כל התמיכה שאתה צריך, אבל אסור שיהיה לזה קשר לממשלה —"

"להיכנס לשם לבד, ואם יתפסו אותי, אתם תטענו שאתם לא מכירים אותי בכלל."

הגנרל הנהן.

"זאת משימת התאבדות." הפסקתי לצאת למשימות כאלו לפני לא מעט זמן.

הגנרל טפח על התמונה שלה. "חיים של אישה צעירה מוטלים על הכף."

הבטתי שוב בתמונה. בסנטר הזקור של היידן סינקלייר, בחצי חיוך שלה. השפתיים שלה נראו רכות מאוד.

כחכחתי בגרוני. "יש עוד אנשים —"

"היא זקוקה לך, שפ. ואנדר המליץ עליך. אתה יכול להציל אותה. ואנדר אמר שאתה האיש המתאים לתפקיד."

פאק. אני אחטיף לוואנדר בפעם הבאה שאראה אותו. "למה?"

"כי יש לך את הכישורים המתאימים. ואין שום סיכוי בחיים שאתה תשאיר אישה חפה מפשע בידי האויב."

איזה זין. הסתכלתי שוב על התמונה. שיער בלונדיני, עיניים חומות, והלסת העיקשת הזאת.

"וכי אחת הקבוצות ששוקלת לקנות אותה היא חלק מתא של הטאליבן בפיקודו של חאליד מוחמד עומארי."

קור התפשט בגופי. זה האיש שהרג את שלושת החברים שלי במבצעי רפאים. מפלצת סדיסטית. פתאום לא היו לי מספיק קללות עם זין שהצלחתי לחשוב עליהם בשביל המצב הזה.