פתח דבר
1 בפברואר 2017, ברוקלין, ניו יורק
השלג פסק ושמש חורפית מקסימה שוטפת את הרחובות של ניו יורק. היא מזמינה אותי דרך החלון של הדירה ששכרנו באחת השכונות של ברוקלין לצאת החוצה. אבל ברגעים האלה לבי כולו במזרח. בעת שאני כותב אלפי שוטרים מפנים את המאחז עמונה מזרחית לרמאללה. אנשי כוחות הביטחון מתנגשים עם מתנחלים על אדמותיהם של לקוחותיי, פלסטינים מכפרי האזור. המתנחלים פלשו לאדמות אלה לפני כ-20 שנה ומאז גרו ושלטו בהן בכוח הזרוע. הממשלה והצבא שאמורים להגן על הפלסטינים מפני שודדי רכושם, לא רק שלא נקפו אצבע אלא אף סייעו לעבריינים.
בהליך ארוך וסבוך שהחל תשע שנים קודם לכן, ב-2008, ייצגתי את קורבנות הגזל מטעם ארגון זכויות האדם הישראלי יש דין, ובסוף 2014 ניצחנו בבית המשפט הגבוה לצדק שהורה לפנות את הפולשים. ממשלת ישראל עשתה כל שביכולתה כדי להתחכם לפסק הדין, אך בזכות פעולה נחושה של צוות יש דין, נכשלה. אז הינה, יום השחרור של אדמות לקוחותיי הגיע. לכאורה יום שמח ומלא תקווה, אבל לצד הסיפוק הרב אני גם מודאג. אני יודע שאחרי הפינוי אנו צפויים למאבק ארוך וסיזיפי למימוש הניצחון ותרגומו למציאות שבה בעלי האדמות יהנו שוב מגישה חופשית לאדמתם. החשש שהצבא ימצא תירוץ למנוע או להגביל את גישתם מבוסס על ניסיון רב שעורכי הדין והארגונים המגינים על זכויות של פלסטינים צברו. חשש נוסף הוא מפני גל של פשעי שנאה שמבצעים מתנחלים קיצונים, תופעה חמורה שהפכה לנפוצה מאוד בשנים האחרונות ונתקלת, למרבה הבושה, באכיפה רופסת מצד הרשויות. מעבר לכך, ממשלת ישראל ככל הנראה תאשר הקמת יחידות דיור רבות, וייתכן שאף יישוב שלם, עבור מפוני עמונה. התנחלות חדשה תהווה סכין קולוניאלית נוספת בליבה של הגדה המערבית. אני אף יודע שאת חשבון הקמת ההתנחלות החדשה יקבל לפירעון משלם המיסים הישראלי, כלומר גם אני ומשפחתי נממן את המתנות שממשלת ישראל מרעיפה על המתנחלים כדי לפייסם על שבאופן נדיר החוק נאכף עליהם.
לכן, הסיפוק על הסרת הפלישה מאדמות לקוחותיי מהול בדאגה לתוצאותיו ארוכות הטווח של ההישג.
הספר הזה נולד בכביש ירושלים־תל אביב. הסוגיות שבהן הוא עוסק, התובנות שאותן הוא בוחן, הציפו אותי במאות שעות של הרהורים שצברתי בנסיעות חזרה מדיונים בבג"ץ למשרדי או לביתי בתל אביב. בדרך הלוך כל מעייניי נתונים לפרטי התיק ולטיעונים שבדעתי להעלות. אבל בירידה מירושלים, בעיקולים של מוצא ושל שער הגיא, נינוח לאחר התפוגגות המתח והדריכות שליוו אותי עד לדיון ובמהלכו, שקעתי פעמים רבות בחשבון נפש מקצועי: האם העשייה שלי, כעורך דין לזכויות אדם המייצג נכבשים שזכויות האזרח שלהם מושעות זה חמישה עשורים, משנה משהו? האם יש מקרים שבהם העשייה הזאת עלולה דווקא להזיק? האם בכלל אפשר להביא לשינוי חברתי אמיתי ומשמעותי במתאר כזה באמצעות סִנגור משפטי? או שאולי תכונות היסוד של הרשות השופטת מונעות ממנה לשמש מנוע של השינוי בתחומים מסוימים והוא יכול להתרחש רק מחוץ לאולם בית המשפט? והנורא מכול: האם אני בכלל שותף (תמים) למעשה הרמייה הגדול ביותר של הכיבוש הישראלי החוגג בימים אלה 50 שנה: יצירת מצג שווא של משטר המכיל מנגנונים המונעים שרירותיות ותוחמים את האלימות השלטונית בכללים צודקים ובחוק המונע עוול?
בדרך כלל בסביבות נמל התעופה בן־גוריון, לאחר כחצי שעה של גלישה מעגלית בין טיעונים מנוגדים שכולם משכנעים, הייתי נוטש בכוח את ההתפלפלות האסטרטגית, ואומר לעצמי שממילא תשובה ניצחת אין לי וטוב לא יֵצא מההלקאה העצמית הזאת. יום אחד, הבטחתי לעצמי, אקח פסק זמן ואקדיש אותו לשאלות האלו.
כתיבת "החומה והשער" התאפשרה בזכות מלגה של קרנות החברה הפתוחה (Open Society Foundations) ובזכות עשרות עורכות ועורכי דין ישראלים, ותיקים וצעירים, וכן פעילי זכויות אדם ושלום שאינם עורכי דין, שהסכימו לשתף אותי בתובנותיהם ובזיכרונותיהם. רבים מהם ראיינתי. עם אחרים התכתבתי. נשענתי רבות על ספרים, קטעי עיתונות מהתקופות הרלוונטיות וכמובן על החלטות ופסקי הדין של בג"ץ. ניסיתי, באמצעות כל אלה, לשרטט את סיפורו — לפחות את חלקו - של המאבק המשפטי בכיבוש.
הספר שלפניכם מתאר שמונה מאבקים משפטיים מרכזיים שנוהלו נגד פרקטיקות המפירות באופן נרחב זכויות אדם של פלסטינים בשטחים הכבושים. פרקטיקות אלה עיצבו את מציאות החיים של מיליוני קורבנותיו: גירוש של פעילים פלסטינים, הקמת התנחלויות יהודיות, עינויים בחקירות, הקמת גדר ההפרדה, בניית מאחזים בלתי מורשים, הטלת מעצרים מנהליים, הריסות בתים של משפחות חשודים בטרור וחיסולים. כל אחד ממאבקים אלה כלל עשרות ולעיתים מאות התדיינויות. התקווה שלי היא שהניסיון המצרפי של המאבקים האלה יאפשר זיקוק של תובנות מועילות בנוגע לאפשרויות ולמגבלות הטמונות בשימוש בליטיגציה (התדיינות משפטית) ככלי להגנה על זכויות האדם, ראשית בהקשר של שלטון כיבוש, אבל גם בהקשרים אחרים.
כמה מילות אזהרה: ראשית, לא מעט מאבקים שנוהלו בבג"ץ בעשורים אלה בהקשר של הכיבוש נותרו מחוץ לספר ובהם המאבקים נגד הפקעה ותפיסה של אדמות, שלילת תושבוּת מפלסטינים ומניעת איחוד משפחות, היעדר אחריותיות לפגיעה בפלסטינים, הטלת הגבלות תנועה על פלסטינים בתוך השטחים הכבושים, שימוש בשיטות לחימה אסורות ופגיעה בזכויות ההליך ההוגן בבתי משפט צבאיים.
שנית, איני צופה ניטרלי וגם לספרי אין יומרה כזו. המאבקים מתוארים בו מנקודת מבטה של קהילת זכויות האדם ובעיקר של עורכות ועורכי הדין לזכויות אדם, שחלקם הם אף חברותיי וחבריי. אני מעורב אישית בחלק מהמאבקים המתוארים, וגם בנוגע לאלו שלא הייתי מעורב בהם אישית יש לי דעות שאותן לא חסכתי מהקוראים.
ולבסוף, היות שהספר מתמקד במאבק המשפטי בישראל, מטבע הדברים הוא עוסק בפעילותם של עורכי הדין הישראלים (יהודים ופלסטינים). מכאן שלצערי במידה רבה נפקד מהספר מקומם של עורכי הדין וארגוני זכויות האדם הפלסטיניים מהשטחים הכבושים, שנאבקים בכיבוש אף הם באמצעים משפטיים זה עשרות בשנים בדבקות ובמסירות, וסיפורם מצדיק ספר נפרד.
במשך כתיבתו של הספר ישראל השתנתה. הזרמים האנטי־דמוקרטיים, הלאומניים ואף הגזעניים שתמיד היו בה התחזקו מאוד. לא היה יום שלא הביא איתו התקפה חדשה ומתועבת מקודמותיה על חירויות בסיסיות שהן הבסיס לכל משטר דמוקרטי. לא היה שבוע שממשלת ישראל וגופים לווייניים לה לא הסיתו נגד פעילי זכויות אדם, פעילי שלום וארגוני החברה האזרחית בישראל, רק משום שהם מבקרים את מדיניותה. המרחב הדמוקרטי בישראל הצטמצם והאפליה של אזרחי ישראל הפלסטינים העמיקה.
גם העולם השתנה בתקופה זו. זרם הפליטים מסוריה התדפק על שערי אירופה ובמקומות רבים ביבשת התחזקו באופן מדאיג שנאת הזרים, הלאומנות והבדלנות; בבריטניה הצביעו האזרחים בעד עזיבת האיחוד האירופי; ובארצות הברית נבחר דונלד טראמפ לכהן כנשיא, לאחר מערכת בחירות שבה התבטא בשוביניסטיות, בקסנופוביה ובגזענות בוטות, והביע דעות אנטי־הומניסטיות קיצוניות ובין היתר הביע תמיכה בשימוש בעינויים וביצירת מרשם של אזרחים מוסלמים. ערכי ההשכלה הבסיסיים, שלא העלינו על דעתנו שנצטרך להיאבק עליהם בימי חיינו, עומדים לפתע בפני מתקפה מחרידה. נדמה שהעולם שוקל להפנות עורף לערכי הליברליזם ולעשות פעמיו חזרה לשבטיות לאומנית ושמרנית.
אחת הזירות המרכזיות שבהן מתנהל המאבק על דמותה של כל חברה וחברה, ולכן על דמותה של האנושות, הוא אולם בית המשפט.
הימים האלה מציבים לפיכך אתגרים גדולים לפני פעילי זכויות אדם בכלל ולפני עורכי דין לזכויות אדם בפרט. תפקידם של עורכי הדין במאבקים המתרגשים עלינו מחייב היכרות טובה עם הכלי שבידם. אני מקווה שהספר הזה יתרום, ולו במעט, להבנה של הליטיגציה ככלי לשינוי חברתי.
מיכאל ספרד
