בבוא מותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בבוא מותי
מכר
מאות
עותקים
בבוא מותי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

בבוא מותי

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
     
    פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
     
    הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
     
    פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

     

    פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

     

    הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

     

    פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

    תקציר

    "התחלתי מתוך כוונה לכתוב ספר מופת. עוד לפני שהנחתי את העט על הנייר וכתבתי את המילה הראשונה כבר ידעתי מה תהיה המילה האחרונה וכמעט היכן תופיע הנקודה האחרונה," אמר ויליאם פוקנר על הרומן הזה, שאותו כתב במשך שישה שבועות בלבד.

    בבוא מותי (שבתרגום הקודם לעברית נקרא "בשוכבי גוועת") מגולל את סיפורה של משפחת באנדרן ואת מסעה על פני האזורים הכפריים של מדינת מיסיסיפי כדי לקבור את אדי, האישה ואם המשפחה. הרומן הרב־קולי - המסופר מנקודות המבט של כל אחד מבני המשפחה ושל דמויות נוספות - משתנה מקומדיה שחורה לפתוס גדול, ונחשב לאחד הרומנים האמריקאיים המשפיעים ביותר מבחינת המבנה שלו, הסגנון והדרמה.

    פרק ראשון

    דארל
     
    ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל. למרות שאני חמישה מטר לפניו, כל מי שמסתכל עלינו מבית הכותנה יכול לראות שכובע הקש הקרוע והבלוי של ג'ול הוא ראש שלם מעל שלי.
    השביל ישר כמו משקולת אנך, שחוק מרוב כפות רגליים וכבר קשה כמו אבן בחום יולי, נמתח בין שורות ירוקות של כותנה מגודלת עד בית הכותנה שבאמצע השדה, ושם הוא פונה ועוקף את בית הכותנה בארבע זוויות ישרות מעוגלות וממשיך הלאה לאורך השדה, שחוק גם כאן מרוב רגליים ופחות ופחות מדויק.
    בית הכותנה עשוי מבולי עץ מחוספסים שהמילוי ביניהם נפל מזמן. מרובע, עם גג שבור שיש לו שיפוע אחד, נוטה בעזובה ריקה ובוהקת בשמש, חלון אחד רחב בשני קירות נגדיים פונה אל המשכֵי השביל שבא והולך. כשאנחנו מגיעים אל המבנה אני פונה וממשיך בשביל שעוקף אותו. ג'ול, חמישה מטר מאחורי, מסתכל ישר קדימה ונכנס בצעד אחד דרך החלון. הוא ממשיך להסתכל ישר קדימה, עיניים חיוורות כמו עץ תקועות בפרצוף העץ שלו, הוא חוצה את המבנה בארבעה צעדים ברצינות נוקשה של אינדיאני מעץ בחנות סיגרים לבוש בסרבל עם טלאים וזז רק מהמותניים ומטה, ובצעד אחד הוא יוצא מהחלון שממול חזרה לשביל בדיוק כשאני מגיע מסביב לפינה. שוב בטור אנחנו הולכים ברווח של חמישה מטר וג'ול עכשיו מלפנים, ממשיכים לאורך השביל לכיוון התחתית של הצוק.
    העגלה של טאל עומדת ליד המעיין, קשורה למעקה, המושכות מלופפות על המוט של המושב. בתוך העגלה יש שני ספסלים עם משענות. ג'ול עוצר ליד המעיין, מוריד מהענף את המצקת מקליפת דלעת ושותה. אני עובר אותו ועולה בשביל, מתחיל לשמוע את המסור של קאש.
    כשאני מגיע לראש הצוק הוא כבר הפסיק לנסר. הוא עומד בנשורת של שבבים ומצמיד שני קרשים. בחיבורים המוצללים הם צהובים כמו זהב, כמו זהב רך, ועל צדם בגלים חלקים הם נושאים סימנים של להב הקרדום: נגר טוב, קאש. הוא שם את שני הקרשים על כן העבודה, צמודים לאורך השפה הם רבע מהארון הגמור. הוא כורע על הברכיים, מכווץ את העיניים ומסתכל לאורך השפה שלהם, ואז מוריד אותם ולוקח את הקרדום. נגר טוב. אָדי בּאנדרֶן לא יכלה לבקש לעצמה ארון יותר טוב מזה, ארון יותר טוב לשכב בו. שייתן לה ביטחון ונחמה. אני ממשיך אל הבית, ואחרַי
     
    צ'אק.  צ'אק.  צ'אק.
     
    של הקרדום.
    הסופר האמריקאי ויליאם פוקנר (1962-1897), שזכה בפרס נובל ובשני פרסי פוליצר, נולד למשפחה דרומית מכובדת מניו אולבני, מיסיסיפי, וגדל באוקספורד, מיסיסיפי. הוא הצטרף לצבא הקנדי, ובמלחמת העולם הראשונה לחם עם חיל האוויר הבריטי. במשך תקופה מסויימת למד באוניברסיטת מיסיסיפי והתנסה בעבודות זמניות בחנות ספרים בניו יורק ובעיתון בניו אורלינס. אך פרט לגיחות קצרות לאירופה ואסיה, ולכמה ביקורים בהוליווד כשכתב תסריטים, עסק רוב ימיו בכתיבת רומנים וסיפורים קצרים בחווה באוקספורד.
     
    פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכה של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות הוא מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.
     
    הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סרטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הִרבָּה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.
     
    פוקנר פרץ דרך בכתיבתו בכך שהשתמש במונולוגים פנימיים ובטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממסַפֵּר אחד, מעמיד את פוקנר בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

     

    פוקנר המציא שורה של דמויות האופייניות לצמיחה ההיסטורית ולדעיכתו של הדרום של ארצות הברית, ולפיכך הדרמה האנושית ברומנים שלו מסתמכת על הדרמה ההיסטורית האמיתית שהתרחשה על פני כמעט מאה שלמה, כשאת הדמויות מיקם במחוז דמיוני שקרא לו יוֹקָנָפָּטאווּפָה.

     

    הנושא המרכזי בכתיבתו הוא שקיעת הדרום, כפי שהיא מיוצגת על ידי המשפחות סטוריס וקומפסון, והופעתה של המשפחה הנועזת והאכזרית סנופס. הוא גם הרבה לכתוב על גזענות ודעות קדומות.

     

    פוקנר היה פורץ דרך בכתיבתו על ידי הצגת מונולוגים פנימיים בטכניקת זרם התודעה. גם השימוש בריבוי נקודות מבט, באמצעות יותר ממספר אחד, מעמיד אותו בקדמת הכתיבה המודרניסטית.

    סקירות וביקורות

    העגלה נוסעת אין עצור התרגום החדש והטבעי של 'בבוא מותי' ראוי לקרב את הקורא הישראלי אל עולמו המפואר של ויליאם פוקנר בפתחו של התרגום העברי החדש ל'בבוא מותי', רומן שכתב ויליאם פוקנר במשך שישה שבועות ב-‭,1930‬ הציבה הוצאת הספרים את השורה הבאה: "הערה לקורא: השמטת סימני פיסוק והכנסת רווחים בטקסט נעשו במכוון, על פי המקור". זוהי הערה שלא נועדה רק למי שלא קרא פוקנר מעולם, אלא למי שעיניו לא שזפו אי פעם ספרות מודרניסטית החוצה את רף הסיפורת המצויה בימינו – רף שמקפיד על סיפור סדור, קל לעיכול, אפוי היטב בתבנית מרובעת. לא יעלה על הדעת, למשל, להבהיר בתחילת הקרנתו של 'המלאך הכחול', סרטו של פון שטרנברג שיצא אף הוא ב-‭,1930‬ כי הסרט צולם במקור בשחור-לבן ולהזהיר מפני סגנון המשחק והעריכה שלו. ההערה הזאת אינה מסגירה אפוא רק את מוגבלותה של הספרות הרווחת כיום, אלא גם את בורותם ושמרנותם של רוב קוראיה.

    'בבוא מותי', ששמו מצטט מהאודיסיאה של הומרוס, נחשב ליצירת "גותיקה דרומית" האופיינית לסופרים אמריקאים דרומיים או דרומיים-לשעבר, שכתבו על מחוזות הולדתם שהובסו במלחמת האזרחים ושקעו לחיים של בערות, אובדן ערכים וקנאות דתית. הוא מציג את סיפור מסעה של משפחת באנדרן, משפחת איכרים כפריים הממלאת לטוב ולרע את בקשתה של אם המשפחה המנוחה – להיקבר בעיר הולדתה המרוחקת. ואולי מפני שבקשתה נולדה בחטא, ברגע מותה תוקף את הארץ מבול הממוטט את הגשרים ומטביע את הדרכים, מעמיד את המשפחה במבחני אמון ונאמנות וגובה מהם מחירים אבסורדיים-טרגיים.

    המצב הקיצוני הזה הוא כר פורה להעצמת תודעותיהן של הדמויות, ופוקנר אמנם הצהיר על הרומן כ"טור דה פורס" – מפגן כוח של וירטואוזיות יצירתית. ובכל זאת, זהו אחד מספריו הנגישים והבהירים ביותר: הוא נמסר מפי ‭ 17‬דמויות שונות, בין שאלה בני משפחת באנדרן, קרוביהם או עדים אקראיים למעשיהם, בפרקים קצרים וקצביים המזרזים את הקריאה. להרכב הקולות השפעה סותרת: מצד אחד מתגבש כאן מעין גשטלט שמאפשר לקורא להשלים את חלקיו החסרים בכוח בינתו ודמיונו; מצד שני, ריבוי הקולות, המתאפיין הן בפיצול פנימי והן במיזוג תודעות, מכשיל את השלמת הצורה – כלומר את הסיפור המלא – ומכרסם בה שוב ושוב. כך מפעיל פוקנר על הקורא כוח כפול: ביד אחת הוא נותן לו את זכות הקריאה הפעילה, הערנית והיצירתית, וביד השנייה הוא חוטף ממנו את הכלים האלה בדיוק ברגע שבו הם בשיא יעילותם.

    גם אלוהיהן של הדמויות הוא סמכות מתעתעת. אנס, אב המשפחה, מפרש אותו כך: "מתי שהוא מתכוון שמשהו יזוז כל הזמן, הוא עושה אותו שוכב לאורך, כמו דרך או סוס או עגלה, אבל מתי שהוא מתכוון שמשהו יישאר במקום אחד, הוא עושה אותו עומד מלמעלה למטה, כמו עץ או בן אדם". אבל אנס מכחיש כאן את הממד השלישי, הוא העומק של המוות, השאול והקבר, ואף את הממד הרביעי הטורף את הכל גם יחד: האם מתגלגלת בתודעותיהן של הדמויות לכדי דג, סוס ואף לא-כלום, איש-איש מתוך דחפיו הרגשיים.

    כל זה נשמע אינטלקטואלי מדי, אבל הקריאה ב'בבוא מותי' היא בראש ובראשונה סערת נפשות. החמצן בפסגה הספרותית הזאת הוא דליל מאוד, ונשימתו של הקורא נעתקת שוב ושוב. הנה עוד סתירה אופיינית לפוקנר: הוא כותב בדם ליבם של מאמינים בהשגחה אלוהית, ואף שכתיבתו חילונית ואקזיסטנציאלית, היא תוקפת את הקורא בטרנס דתי לנוכח הגדולה הספרותית (החילונית) שלפניו.

    במיוחד בגלל זה, תרגום של פוקנר הוא אחריות כבירה. הספר כבר תורגם לעברית בשנת ‭ 1973‬בידי רנה ליטוין תחת השם 'בשוכבי גוועת'. ליטוין, כמו מתרגמים אחרים בני דורה, לא הייתה מסוגלת להמיר לעברית את שפת היום-יום הדרומית המשובשת, מפני שלא יכלה לנער מעליה את העברית התקנית, הספרותית לכאורה, שהתמחתה בה. היא כתבה אפוא עברית-לא-עברית המקשה מאוד על קריאה טבעית ושוטפת. שרון פרמינגר, המתרגמת של 'בבוא מותי', מיטיבה לגלגל את שפת האיכרים לכדי שפה עברית מדוברת ומשובשת, מבלי לכפות אותה באופן מלאכותי על משלב מקומי מובהק – הישג יפה, שבהחלט מגיע לספר הזה.

    יחד עם זאת, הפואטיקה הייחודית של פוקנר אינה מגיעה כאן לגבהים המסחררים שיצר לה אמציה פורת, מי שתירגם את רוב יצירותיו של פוקנר לעברית. בין שהתכוון לכך או לא, פורת חיבר לפוקנר עברית משלו, עברית כל כך מהפנטת וחד-פעמית, שקשה לשחזר או להתעלות מעליה. הפסגות הפוקנריות האלה אינן מזדקרות כאמור מהמהדורה הנוכחית של 'בבוא מותי', אבל אם לחזור אל אותו תמרור אזהרה שהציבה ההוצאה בראשית הספר – אין כמו המהדורה המתורגמת הזאת דווקא כדי להכניס את כל אותם קוראים רדומים אל עולמו המפואר של ויליאם פוקנר.

    עוד 3 ספרים של פוקנר:
    אור באוגוסט‭1932 < ‬
    אבשלום אבשלום‭1936 < ‬
    רד, משה‭1942 < ‬

    בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי של ג'יימס פרנקו לספר,‭ 2013 ‬
    ענת עינהר 7 לילות 10/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    "בבוא מותי" של פוקנר: נייר לקמוס תרבותי למורכבות של דרום ארה"ב אילת שמיר הארץ ספרים 11/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >

    עוד על הספר

    סקירות וביקורות

    העגלה נוסעת אין עצור התרגום החדש והטבעי של 'בבוא מותי' ראוי לקרב את הקורא הישראלי אל עולמו המפואר של ויליאם פוקנר בפתחו של התרגום העברי החדש ל'בבוא מותי', רומן שכתב ויליאם פוקנר במשך שישה שבועות ב-‭,1930‬ הציבה הוצאת הספרים את השורה הבאה: "הערה לקורא: השמטת סימני פיסוק והכנסת רווחים בטקסט נעשו במכוון, על פי המקור". זוהי הערה שלא נועדה רק למי שלא קרא פוקנר מעולם, אלא למי שעיניו לא שזפו אי פעם ספרות מודרניסטית החוצה את רף הסיפורת המצויה בימינו – רף שמקפיד על סיפור סדור, קל לעיכול, אפוי היטב בתבנית מרובעת. לא יעלה על הדעת, למשל, להבהיר בתחילת הקרנתו של 'המלאך הכחול', סרטו של פון שטרנברג שיצא אף הוא ב-‭,1930‬ כי הסרט צולם במקור בשחור-לבן ולהזהיר מפני סגנון המשחק והעריכה שלו. ההערה הזאת אינה מסגירה אפוא רק את מוגבלותה של הספרות הרווחת כיום, אלא גם את בורותם ושמרנותם של רוב קוראיה.

    'בבוא מותי', ששמו מצטט מהאודיסיאה של הומרוס, נחשב ליצירת "גותיקה דרומית" האופיינית לסופרים אמריקאים דרומיים או דרומיים-לשעבר, שכתבו על מחוזות הולדתם שהובסו במלחמת האזרחים ושקעו לחיים של בערות, אובדן ערכים וקנאות דתית. הוא מציג את סיפור מסעה של משפחת באנדרן, משפחת איכרים כפריים הממלאת לטוב ולרע את בקשתה של אם המשפחה המנוחה – להיקבר בעיר הולדתה המרוחקת. ואולי מפני שבקשתה נולדה בחטא, ברגע מותה תוקף את הארץ מבול הממוטט את הגשרים ומטביע את הדרכים, מעמיד את המשפחה במבחני אמון ונאמנות וגובה מהם מחירים אבסורדיים-טרגיים.

    המצב הקיצוני הזה הוא כר פורה להעצמת תודעותיהן של הדמויות, ופוקנר אמנם הצהיר על הרומן כ"טור דה פורס" – מפגן כוח של וירטואוזיות יצירתית. ובכל זאת, זהו אחד מספריו הנגישים והבהירים ביותר: הוא נמסר מפי ‭ 17‬דמויות שונות, בין שאלה בני משפחת באנדרן, קרוביהם או עדים אקראיים למעשיהם, בפרקים קצרים וקצביים המזרזים את הקריאה. להרכב הקולות השפעה סותרת: מצד אחד מתגבש כאן מעין גשטלט שמאפשר לקורא להשלים את חלקיו החסרים בכוח בינתו ודמיונו; מצד שני, ריבוי הקולות, המתאפיין הן בפיצול פנימי והן במיזוג תודעות, מכשיל את השלמת הצורה – כלומר את הסיפור המלא – ומכרסם בה שוב ושוב. כך מפעיל פוקנר על הקורא כוח כפול: ביד אחת הוא נותן לו את זכות הקריאה הפעילה, הערנית והיצירתית, וביד השנייה הוא חוטף ממנו את הכלים האלה בדיוק ברגע שבו הם בשיא יעילותם.

    גם אלוהיהן של הדמויות הוא סמכות מתעתעת. אנס, אב המשפחה, מפרש אותו כך: "מתי שהוא מתכוון שמשהו יזוז כל הזמן, הוא עושה אותו שוכב לאורך, כמו דרך או סוס או עגלה, אבל מתי שהוא מתכוון שמשהו יישאר במקום אחד, הוא עושה אותו עומד מלמעלה למטה, כמו עץ או בן אדם". אבל אנס מכחיש כאן את הממד השלישי, הוא העומק של המוות, השאול והקבר, ואף את הממד הרביעי הטורף את הכל גם יחד: האם מתגלגלת בתודעותיהן של הדמויות לכדי דג, סוס ואף לא-כלום, איש-איש מתוך דחפיו הרגשיים.

    כל זה נשמע אינטלקטואלי מדי, אבל הקריאה ב'בבוא מותי' היא בראש ובראשונה סערת נפשות. החמצן בפסגה הספרותית הזאת הוא דליל מאוד, ונשימתו של הקורא נעתקת שוב ושוב. הנה עוד סתירה אופיינית לפוקנר: הוא כותב בדם ליבם של מאמינים בהשגחה אלוהית, ואף שכתיבתו חילונית ואקזיסטנציאלית, היא תוקפת את הקורא בטרנס דתי לנוכח הגדולה הספרותית (החילונית) שלפניו.

    במיוחד בגלל זה, תרגום של פוקנר הוא אחריות כבירה. הספר כבר תורגם לעברית בשנת ‭ 1973‬בידי רנה ליטוין תחת השם 'בשוכבי גוועת'. ליטוין, כמו מתרגמים אחרים בני דורה, לא הייתה מסוגלת להמיר לעברית את שפת היום-יום הדרומית המשובשת, מפני שלא יכלה לנער מעליה את העברית התקנית, הספרותית לכאורה, שהתמחתה בה. היא כתבה אפוא עברית-לא-עברית המקשה מאוד על קריאה טבעית ושוטפת. שרון פרמינגר, המתרגמת של 'בבוא מותי', מיטיבה לגלגל את שפת האיכרים לכדי שפה עברית מדוברת ומשובשת, מבלי לכפות אותה באופן מלאכותי על משלב מקומי מובהק – הישג יפה, שבהחלט מגיע לספר הזה.

    יחד עם זאת, הפואטיקה הייחודית של פוקנר אינה מגיעה כאן לגבהים המסחררים שיצר לה אמציה פורת, מי שתירגם את רוב יצירותיו של פוקנר לעברית. בין שהתכוון לכך או לא, פורת חיבר לפוקנר עברית משלו, עברית כל כך מהפנטת וחד-פעמית, שקשה לשחזר או להתעלות מעליה. הפסגות הפוקנריות האלה אינן מזדקרות כאמור מהמהדורה הנוכחית של 'בבוא מותי', אבל אם לחזור אל אותו תמרור אזהרה שהציבה ההוצאה בראשית הספר – אין כמו המהדורה המתורגמת הזאת דווקא כדי להכניס את כל אותם קוראים רדומים אל עולמו המפואר של ויליאם פוקנר.

    עוד 3 ספרים של פוקנר:
    אור באוגוסט‭1932 < ‬
    אבשלום אבשלום‭1936 < ‬
    רד, משה‭1942 < ‬

    בתמונה: מתוך העיבוד הקולנועי של ג'יימס פרנקו לספר,‭ 2013 ‬
    ענת עינהר 7 לילות 10/08/2018 לקריאת הסקירה המלאה > 7 לילות
    "בבוא מותי" של פוקנר: נייר לקמוס תרבותי למורכבות של דרום ארה"ב אילת שמיר הארץ ספרים 11/10/2018 לקריאת הסקירה המלאה >
    בבוא מותי ויליאם פוקנר
    דארל
     
    ג'וּל ואני חוזרים מהשדה, הולכים בטור לאורך השביל. למרות שאני חמישה מטר לפניו, כל מי שמסתכל עלינו מבית הכותנה יכול לראות שכובע הקש הקרוע והבלוי של ג'ול הוא ראש שלם מעל שלי.
    השביל ישר כמו משקולת אנך, שחוק מרוב כפות רגליים וכבר קשה כמו אבן בחום יולי, נמתח בין שורות ירוקות של כותנה מגודלת עד בית הכותנה שבאמצע השדה, ושם הוא פונה ועוקף את בית הכותנה בארבע זוויות ישרות מעוגלות וממשיך הלאה לאורך השדה, שחוק גם כאן מרוב רגליים ופחות ופחות מדויק.
    בית הכותנה עשוי מבולי עץ מחוספסים שהמילוי ביניהם נפל מזמן. מרובע, עם גג שבור שיש לו שיפוע אחד, נוטה בעזובה ריקה ובוהקת בשמש, חלון אחד רחב בשני קירות נגדיים פונה אל המשכֵי השביל שבא והולך. כשאנחנו מגיעים אל המבנה אני פונה וממשיך בשביל שעוקף אותו. ג'ול, חמישה מטר מאחורי, מסתכל ישר קדימה ונכנס בצעד אחד דרך החלון. הוא ממשיך להסתכל ישר קדימה, עיניים חיוורות כמו עץ תקועות בפרצוף העץ שלו, הוא חוצה את המבנה בארבעה צעדים ברצינות נוקשה של אינדיאני מעץ בחנות סיגרים לבוש בסרבל עם טלאים וזז רק מהמותניים ומטה, ובצעד אחד הוא יוצא מהחלון שממול חזרה לשביל בדיוק כשאני מגיע מסביב לפינה. שוב בטור אנחנו הולכים ברווח של חמישה מטר וג'ול עכשיו מלפנים, ממשיכים לאורך השביל לכיוון התחתית של הצוק.
    העגלה של טאל עומדת ליד המעיין, קשורה למעקה, המושכות מלופפות על המוט של המושב. בתוך העגלה יש שני ספסלים עם משענות. ג'ול עוצר ליד המעיין, מוריד מהענף את המצקת מקליפת דלעת ושותה. אני עובר אותו ועולה בשביל, מתחיל לשמוע את המסור של קאש.
    כשאני מגיע לראש הצוק הוא כבר הפסיק לנסר. הוא עומד בנשורת של שבבים ומצמיד שני קרשים. בחיבורים המוצללים הם צהובים כמו זהב, כמו זהב רך, ועל צדם בגלים חלקים הם נושאים סימנים של להב הקרדום: נגר טוב, קאש. הוא שם את שני הקרשים על כן העבודה, צמודים לאורך השפה הם רבע מהארון הגמור. הוא כורע על הברכיים, מכווץ את העיניים ומסתכל לאורך השפה שלהם, ואז מוריד אותם ולוקח את הקרדום. נגר טוב. אָדי בּאנדרֶן לא יכלה לבקש לעצמה ארון יותר טוב מזה, ארון יותר טוב לשכב בו. שייתן לה ביטחון ונחמה. אני ממשיך אל הבית, ואחרַי
     
    צ'אק.  צ'אק.  צ'אק.
     
    של הקרדום.