כשהאדמה רעדה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
כשהאדמה רעדה
הוספה למועדפים

כשהאדמה רעדה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    ד"ר אריאל בר (נולד ב-2 באוקטובר 1964) הוא מנתח עיניים, לשעבר מפקד הרפואה הפיקודי של פיקוד העורף, מוביל משלחות הצלה לאסונות ברחבי העולם וסופר.

    לאחר רעידת האדמה בהאיטי פרסם את הרומן הדוקומנטארי "כשהאדמה רעדה" בהוצאת ידיעות ספרים, ואף הוזמן להרצות מטעם צה"ל על פועלה של משלחת ההצלה בכנס איפא"ק בארצות הברית בשנת 2010. ד"ר בר ייסד ועמד בראש כנס בינלאומי לקידום תחום רפואת החירום והאסונות, כנס ה-IPRED הראשון והשני.
    בשנת 2011 מונה לעוזר מנכ"ל אסותא לתחום בטיחות החולה.
     בשנת 2013 יצא לאור ספרו השלישי, רומן תנכי בשם ״יותם״ בהוצאת ״רימונים״.
    בשנת 2014 החל ד"ר בר להגיש תוכנית רדיו בתחום בריאות בשם "רבע ל-גוף ונפש" בגלי צה"ל.

    נושאים

    תקציר

    "מישהו, הצילו, מישהו..." בעודה קבורה בין הריסות ביתה וחייה, הוזה אדית את קולו של בנה ז'אן, היחיד מבין ילדיה שאולי שרד בחיים. "מישהו, הצילו, מישהו..." צועק-לוחש הבן, אבל היא לא יכולה להצילו. הכרתה הולכת ומתערפלת. "מזל, יש לי מזל," אומר לעצמו פרנסואה לאחר שניצל ללא שריטה מרעידת האדמה. כשהוא חוזר הביתה בתחושת הקלה, הוא מגלה לזוועתו שביתו קרס וקבר תחתיו את כל בני משפחתו. בתחנונים, בכסף ובאיומים הוא רותם את העוברים והשבים למלאכת חילוץ הגופות. ולפתע, קרן של אור באפלה: בתו דומיניק נמצאת בין ההריסות, פצועה קשה, אך עודה חיה. בדרך-לא-דרך לוקח אותה אביה אל התקווה הראשונה והאחרונה של אנשי האיטי בימים שאחרי האסון - בית החולים הישראלי. לתדהמתו, מטפלים שם באנשים חינם אין כסף. אדית, שזעקות התחנונים של בנה ממשיכות להדהד בתוך ראשה, ופרנסואה, שנלחם על חיי בתו, הם שניים מתוך אלף איש שזכו לקבל טיפול בבית החולים הישראלי בהאיטי. בבית החולים הזה, שהוקם ביוזמת צה"ל בעקבות אחת מרעידות האדמה הקשות שידעה האנושות, תצטלב דרכם עם דרכו של האורתופד ד"ר פטריק, עולה חדש מצרפת, שהצלת חיים באזורי אסון היא עבורו סגירת מעגל אישית. אל"מ ד"ר אריאל בר, מפקד הרפואה של פיקוד העורף, הגיע לבירת האיטי, פורט-או-פרינס, מיד אחרי רעידת האדמה, ומצא ארץ חרבה ואנשים שנלחמים על צלם האנוש שלהם. בספר זה הוא שוזר את סיפורם של בית החולים ושל משלחת צה"ל למדינה המוכה, עם סיפורם של אנשי האיטי שאותם פגש ובהם טיפל. באמפתיה ובדאגה של רופא מסור הוא מנסה להיות גם להם לפה.

    פרק ראשון

    פרק 1

    אישה

    ראשי המונח על גבי שברי אבנים היה כאגוז קטן הכלוא בצבת של מפצח אגוזים, כמו מאיים להתנפץ. על פני נשענה בכובד עצום קורת בטון כבדה. גופי היה קבור עד לצווארי תחת ערימה של אבנים, שברי קירות, חול, כל מה שהיה עד לפני מספר שעות ביתי. ניסיתי להתעלם מהכאב הנורא בראש ולחוש את שאר גופי, להזיז אצבעות, להניע אגן, להרגיש את הבטן. דומה שהכול היה תקין, לפחות האיברים האחרים לא כאבו. ניסיתי להזיז מעט את הראש, ללא הצלחה, רק כואב יותר. הקורה הארורה לחצה את פני לאורכם, מהזווית השמאלית של הפה, עבוֹר בלחי השמאלית ובעין שהיתה עצומה וכלה במצח. נראה שגם האף היה נתון במכבש האדירים הזה, קשה היה לומר. כל נשימה היתה עבורי מאבק. נשימה דרך האף היתה קלושה, מזערית, קילוח עלוב של אוויר שלא היה בו די. רק מאמץ מתסכל. את הפה יכולתי לפתוח מעט ודרכו לשאוב לקרבי אוויר במידה מדודה. כלום היה זה אוויר? מרקמו צמיג, כמעט מוצק, תערובת מבחילה של אבק עומד, של נפולת, של לחות נוראה, של סירחון זיעה ומוות. לא היה ניתן לנשום את האוויר הזה, צריך היה לינוק אותו במאמץ, לשמוע את הזרם המאולץ החודר ללוע, עושה דרכו מטה לקנה ולריאות ברעש מהדהד בין קירות האוזניים, בתוך קופסת הגולגולת, רעש הדומה אולי לזה הנוהם בין שתי קונכיות ענק המוצמדות לכל אחת מן האוזניים. החום היה נורא, מצמית לכשעצמו, בלתי סביר, כאילו גחלים רחשו תחת תִּלי האבנים וחיממו אותם בנחישות. גלי זיעה נידפו מגופי המאובן, אגלים שהרטיבו את החול שדבק בי, הפכו לשלוליות בוץ זעירות שניגרו על גופי, מחלחלות, מגרדות, עוקצות. גרגר מן הזבל המרחף הזה נשאב אל נשימתי המאומצת, חדר ללועי ולריאותי, יצר גירוי חד פתאומי ועז. השתעלתי, או ליתר דיוק ניסיתי להשתעל, מייצרת מתוכי התכווצויות ועוויתות שלא חרגו מחוץ לגופי, אבל יצרו סערה נוראה בתוכו. העוויתות הולידו השתנקויות, וליחה סמיכה חלחלה ועלתה ירדה מעלה-מטה, מצוקה נוראה, אין אוויר, גוש סותם את קנה הנשימה, אני נחנקת, הכול מתערפל סביבי...
    בשארית הכרתי ניסיתי להשתלט על מצוקתי, לארגן מעט את תנועות הנשימה, לסדרן, להאיטן, עוד השתנקות קלה והגוש הצמיג שנפלט מקנה הנשימה שלי הגיע ללוע, לפה, רקקתי אותו לבסוף, ודי. יכולתי שוב לנשום. מעולם לא הייתי כה אסירת תודה כמו ברגע הזה, בו האוויר שרטנתי עליו עד כה ניאות לחדור שוב לריאותי בנדיבות, מעניק לי מנת חיים חדשה. לחיות. הו אלוהים, בון-דייה, לחיות.
    עבר זמן. לא יודעת כמה. לעיני הימנית, הסוקרת את הקורה הזו בפעם המי-יודע-כמה, חדר אור קלוש אפרפר, שתחת ההריסות האלה לא בישר אף לא רמז האם יום זה או ליל. ראשי כבר התרגל לשאון הנשימות הרוחש ומהדהד בתוכו, וניסיתי להקשיב לקולות אחרים, לרעשים מבחוץ. הקונכיות שוב נהמו באוזני, רחש חדגוני ועמום, הממסך כל רעש אחר המנסה לחדור. ניסיתי להתרכז עוד, לאמץ את שמיעתי, לעמעם עוד את קולות הנשימה, שאון הקונכיות, אך לשווא.
    דומה כאילו היום שלפני הרעש היה לפני שנים. בבוקר עוד הסתובבתי בשוק ההומה לא הרחק מביתנו, וערכתי קניות לארוחת הערב. שוטטתי בין הדוכנים הצפופים, וסקרתי את הסחורה שמשתנה תמיד. בתקופות הקשות של מחסור אחרי סופות ההוריקן או במשברים הכלכליים מוצאים כאן מעט, והכול יקר. בזמן האחרון דווקא בסדר, המגוון והמחירים, ובדרך כלל נמצאת דרך להשׂביע את החבורה הרעבה המחכה לי תמיד בבית כעדת זאבים. מן הכיוון ממנו נכנסתי לשוק הגעתי מיד להמוני הדוכנים הפרוסים על הארץ, לאורכה של תעלת ניקוז בה זורמים תמידית מי ביוב ורפש. שירכתי דרכי בין הררי אשפה לאורכה של התעלה, עוקפת שני חזירים שחוטמם תחוב בתלוליות של אשפה וירקות רקובים, ומלווים על ידי כנופיות זבובים נמרצות. הגעתי לאזור הירקות, שם יושבים הרוכלים על הארץ, סמוך לרפש ממש, לעתים בתוכו, סחורתם ערוכה בערימות קטנות או בתפזורת, והם צמודים זה לזה בצפיפות רבה. משם המשכתי פנימה עוד יותר, הגעתי לשני רוכלי בשר, לכל אחד גוש בשר ענקי המונח על דרגש עץ נמוך. בחנתי את הנתחים, אורכם כמטר וחצי לערך, שהיו לחים ונראו מצוין. הבטתי בקנאה באלה שהיה להם כסף לרכוש מן האדום האדום הזה. הרוכלים הניפו את סכיניהם הגדולות בכוח, ובאבחה חדה ונמרצת כרתו פיסות בשר מדודות, ומסרו אותן בידיהם המדממות לידי הקונים, מי מכניס לסלו, מי עוטף בנייר. הדגים לעומת זאת אינם טריים, מיובשים עד לשד עצמותיהם, פגריהם סדורים שורות-שורות, והם נמכרים ללעיסה כחטיף או כתוספת לבישול. מוכרי תרופות משוטטים בשוק, ולא רק שם, בכל העיר, אבל כאן נמצא המגוון הרב ביותר, התרופות מסודרות על גליל או חרוט המשופד על מוט, סביבו מסודרות בסדר מופתי כרטיסיות של תרופות במגוון צבעים מרשים - כדורים אדומים, ורודים, לבנים, צהובים, קטנים וגדולים, מאורכים או כדוריים, כדורים לכאבי בטן, לחום, לחיזוק הלב או הכליות. התרופות נמכרות לכל דורש, מכל סוג, בהמלצת המוכרים המנוסים. באזור הקרח בוצעים בלוקים מאורכים הנמכרים גם לבעלי מקררים, שכן אספקת החשמל אינה סדירה, שעות בודדות ביום, ורק העשירים ובעלי הממון היכולים להרשות לעצמם גנראטורים יכולים להסתמך עליהם. מוכרי הקרח חמושים בצבת מיוחדת, ענקית, הלופתת בנחישות את הבלוקים הגדולים, ומבקעים אותם בעזרת איזמל חד אם צריך.
    בקצה האחר של השוק ניצבים גדודים של שקי אורז, קטניות, סולת וקמח, ואחריהם מוכרי הבננות הנישאות על כתף באשכולות ענקיים, אגוזי הקוקוס, וקני הסוכר, הערוכים באגדים של מוטות סגולים ובשרניים. קני הסוכר נמכרים ללעיסה אחרי שגולפו מקליפתם הקשה, או נטחנים במכבש מכונת הקנים היוצרת מהם מי סוכר צהבהבים. אני אוהבת להסתובב בשוק הזה, לקשקש עם הרוכלים, לראות את הסחורה, אבל לא תמיד יש לי כסף, ולפעמים אני עוזבת את השוק כלעומת שבאתי בידיים ריקות. היום, לשמחתי חזרתי עם אורז, פולים, מעט ירקות ובננות. יהיה מה לאכול.
    שתן חמים הרטיב את מפשעתי וירכי. למדתי בזמן שחלף בינתיים לנשום באופן סדור ואיטי, לשאוב לתוכי כמויות אוויר סמיך אך במידה נחוצה כדי להמשיך ולשרוד. הכאב נדד מפני לקרקפתי. תחתיו החלה תחושת נימול לרקד בעצבנות סביב אזור הפנים הלחוץ על ידי הקורה. הקורה הארורה הזו! איזה מצב מחורבן, איזה חוסר אונים מייאש, בון-דייה, ישו הרחום, בון-דייה, עזרו לי, עזרו לי. דמעות סמיכות מילאו את עינַי, ניגרו מזוויותיהן על הלחי, על השיער. צריך להיות חזקה, חזקה, אלוהים הרחום.
    שבתי הביתה. היום היה חם ולח במיוחד. חמשת בנַי העצלים שוטטו מעט ברחובות וחזרו הביתה. לא היה יום בו לא קיוויתי והתפללתי שאולי פעם יהיה באפשרותי לשלוח אותם לבית ספר, אולי ילמדו לקרוא ולכתוב, אולי יצליחו בחיים כמו האבא שלהם. הוא עבד במשך שנים כעוזרו של מנהל מחסן בגדים, היה אחראי על סידור הארגזים, על ספירתם ורישום הסוגים והכמויות. אז, בתקופה ההיא, היתה לנו פרנסה, וחיינו ברווחה. כל שבוע יכולנו להתפאר ולחגוג בארוחה בשרית.
    שני בנַי הגדולים, ז'אן ומייקל, למדו לאושרי הרב בכיתה הראשונה והשנייה של בית הספר. בהמשך נולדו האחרים, בזה אחר זה, היריון רודף היריון, שישה ילדים סך הכול. אבל אז, במשבר הכלכלי, נסגר המפעל, בעלי פוטר, ומצבנו הידרדר. הצלחנו לקיים עצמנו בקושי. הגדולים הפסיקו ללמוד, וניסו למצוא דרכים למצוא עבודות מזדמנות, לפעמים אפילו הצליחו. התינוק שלנו, שבקושי הצלחנו להאכילו, הלך ונחלש, לבסוף חלה. לא היה לנו כסף לרופא או לתרופות. הלכנו מדי יום למקדש הוודו, התפללנו עבורו, הגשנו מנחות ורקדנו. זה פעל. הילד התחזק מעט והרגיש טוב יותר, אלוהים הטוב היה איתנו. אבל לא לאורך זמן. תוך כמה ימים הוא הידרדר שוב ולבסוף תינוקי היקר נפח נשמתו ומת.
    באמצעות מנהל המחסן מצא בעלי עבודה ברפובליקה הדומיניקאנית. היתה זו הברירה היחידה שלנו, אחרת ילדינו היו גוועים ברעב. תוך יום אחד הוא נסע, ומאז לא ראינו אותו עוד. מדי חודש שלח לנו כסף. חלק ניכר מן הכסף שהרוויח לא הגיע אלינו. חלקו שולם על פי החוק בהאיטי למדינה, וחלקו גבה מנהל המחסן. אבל את מה שצריכים היינו כדי להתקיים קיבלנו. לאחר כמה חודשים הגיע אלינו מנהל המחסן והודיע לנו ביבושת שבעלי מת. סיפר שחלה, שלא היה לו די כסף לטיפול רפואי, שהחל לעשות דרכו על גבי משאיות חזרה לגבול האיטי, ולבסוף נפטר באיזה כפר בדרך. יותר מזה לא ידענו.
    עמדתי במטבח ובישלתי. בקדירה הגדולה התבשל אורז עם פולים. ריחו מילא את הבית והחבורה החלה להתקבץ בלי שיהיה צורך לזרזה, תמיד רעבים, תמיד רוצים עוד. ארבעת הילדים שיחקו, רבו על דבר מה והתווכחו בקולניות. הגדול כבר לא היה חלק מכל זה. לאחרונה בילה הרבה עם עצמו ועם חבריו, וכעת שיחק עִמם כדורגל ממש בסמוך לבית.
    "תפסיקו," צעקתי אליהם בקול, "עוד מעט אקרא לכם לאכול."
    ואז זה קרה. הרגשתי רעד מוזר. תחילה ראיתי את קדירת האורז מרקדת ונוקשת, אחרי כן הכול החל לרטוט ולרעוד. עמדתי רגע במקומי מוכת אלם, מנסה להבין מה קורה. השניות היו לנצח, זה נמשך ונמשך, חפצים החלו ליפול מהמדפים, תמונות התנפצו, טיח נשר מן הקירות, רסיסיו נתזו לכל עבר. קולם של הילדים לא נשמע עוד, כנראה גם הם קפאו בסקרנות, הרעש הנורא הלך והתגבר, הרצפה רטטה תחת הרגליים, ברכיים פקו.
    "ילדים," צרחתי, "ילדים!"
    קיר המטבח נפל והתמוטט ואני רצתי משם לכיוון החדר השני, לכיוון הילדים, אבל לא יכולתי לעבור שכן המעבר נחסם על ידי קיר שקרס. בשבריר שנייה עוד הספקתי לראות אותם, בני הקטן מצונף וחבוק בזרועותיו של אחיו הגדול, תמונה בלתי נשכחת, ואז נשמע הקול הנורא מכול, התקרה התמוטטה ולמול עינַי הרואות מחצה וקברה כהרף עין את כל ילדַי הקדושים, נטלה אותם מעולם החיים.
    מן הפתח בקיר שעוד נותר ראיתי את הגדול מתקרב בריצה מן החצר, משתחל בבהלה לבית, לפחות ממה שנותר ממנו בשניות האלה, "תברח," צרחתי אליו בכל כוחותי, "תברח!!"
    זה ארך נצח. צרחתי וצרחתי, ראיתי אותו נאבק בהריסות, מנסה להגיע אל אחיו, לא שומע או לא רוצה לשמוע אותי בתוך כל הרעש וההרס, מבטו מבועת ונחרד, בני בכורי, הגבר שלי, והוא זועק וקורא בשמות אחיו...
    התרחקתי מן הקיר במטרה לנסות להגיע אליו מצד המטבח שכבר נהרס וקרס, ואז הגיע הרעש הנורא מכול, הבניין כולו קרס בעוצמה אדירה. הועפתי על הרצפה, הקיר שבסמוך לו עמדתי נפל והתנפץ.
    כשפקחתי את עינַי היה כבר שקט. חושך. הקורה. אין אוויר. כבשן מהביל. הנורא מכול. הרגע בו הבנתי שאני חיה היה הנורא בחיי. אני חיה ובנַי הקדושים מתים. לגורל אכזרי מזה לא יכולתי לייחל, ועתה אני סופרת את שעותי, ספק נאחזת בחיים, ספק מייחלת לרגע הגואל בו תיפח סוף סוף נשמתי ואתאחד עִמם שוב.

    ד"ר אריאל בר (נולד ב-2 באוקטובר 1964) הוא מנתח עיניים, לשעבר מפקד הרפואה הפיקודי של פיקוד העורף, מוביל משלחות הצלה לאסונות ברחבי העולם וסופר.

    לאחר רעידת האדמה בהאיטי פרסם את הרומן הדוקומנטארי "כשהאדמה רעדה" בהוצאת ידיעות ספרים, ואף הוזמן להרצות מטעם צה"ל על פועלה של משלחת ההצלה בכנס איפא"ק בארצות הברית בשנת 2010. ד"ר בר ייסד ועמד בראש כנס בינלאומי לקידום תחום רפואת החירום והאסונות, כנס ה-IPRED הראשון והשני.
    בשנת 2011 מונה לעוזר מנכ"ל אסותא לתחום בטיחות החולה.
     בשנת 2013 יצא לאור ספרו השלישי, רומן תנכי בשם ״יותם״ בהוצאת ״רימונים״.
    בשנת 2014 החל ד"ר בר להגיש תוכנית רדיו בתחום בריאות בשם "רבע ל-גוף ונפש" בגלי צה"ל.

    עוד על הספר

    נושאים

    כשהאדמה רעדה אריאל בר

    פרק 1

    אישה

    ראשי המונח על גבי שברי אבנים היה כאגוז קטן הכלוא בצבת של מפצח אגוזים, כמו מאיים להתנפץ. על פני נשענה בכובד עצום קורת בטון כבדה. גופי היה קבור עד לצווארי תחת ערימה של אבנים, שברי קירות, חול, כל מה שהיה עד לפני מספר שעות ביתי. ניסיתי להתעלם מהכאב הנורא בראש ולחוש את שאר גופי, להזיז אצבעות, להניע אגן, להרגיש את הבטן. דומה שהכול היה תקין, לפחות האיברים האחרים לא כאבו. ניסיתי להזיז מעט את הראש, ללא הצלחה, רק כואב יותר. הקורה הארורה לחצה את פני לאורכם, מהזווית השמאלית של הפה, עבוֹר בלחי השמאלית ובעין שהיתה עצומה וכלה במצח. נראה שגם האף היה נתון במכבש האדירים הזה, קשה היה לומר. כל נשימה היתה עבורי מאבק. נשימה דרך האף היתה קלושה, מזערית, קילוח עלוב של אוויר שלא היה בו די. רק מאמץ מתסכל. את הפה יכולתי לפתוח מעט ודרכו לשאוב לקרבי אוויר במידה מדודה. כלום היה זה אוויר? מרקמו צמיג, כמעט מוצק, תערובת מבחילה של אבק עומד, של נפולת, של לחות נוראה, של סירחון זיעה ומוות. לא היה ניתן לנשום את האוויר הזה, צריך היה לינוק אותו במאמץ, לשמוע את הזרם המאולץ החודר ללוע, עושה דרכו מטה לקנה ולריאות ברעש מהדהד בין קירות האוזניים, בתוך קופסת הגולגולת, רעש הדומה אולי לזה הנוהם בין שתי קונכיות ענק המוצמדות לכל אחת מן האוזניים. החום היה נורא, מצמית לכשעצמו, בלתי סביר, כאילו גחלים רחשו תחת תִּלי האבנים וחיממו אותם בנחישות. גלי זיעה נידפו מגופי המאובן, אגלים שהרטיבו את החול שדבק בי, הפכו לשלוליות בוץ זעירות שניגרו על גופי, מחלחלות, מגרדות, עוקצות. גרגר מן הזבל המרחף הזה נשאב אל נשימתי המאומצת, חדר ללועי ולריאותי, יצר גירוי חד פתאומי ועז. השתעלתי, או ליתר דיוק ניסיתי להשתעל, מייצרת מתוכי התכווצויות ועוויתות שלא חרגו מחוץ לגופי, אבל יצרו סערה נוראה בתוכו. העוויתות הולידו השתנקויות, וליחה סמיכה חלחלה ועלתה ירדה מעלה-מטה, מצוקה נוראה, אין אוויר, גוש סותם את קנה הנשימה, אני נחנקת, הכול מתערפל סביבי...
    בשארית הכרתי ניסיתי להשתלט על מצוקתי, לארגן מעט את תנועות הנשימה, לסדרן, להאיטן, עוד השתנקות קלה והגוש הצמיג שנפלט מקנה הנשימה שלי הגיע ללוע, לפה, רקקתי אותו לבסוף, ודי. יכולתי שוב לנשום. מעולם לא הייתי כה אסירת תודה כמו ברגע הזה, בו האוויר שרטנתי עליו עד כה ניאות לחדור שוב לריאותי בנדיבות, מעניק לי מנת חיים חדשה. לחיות. הו אלוהים, בון-דייה, לחיות.
    עבר זמן. לא יודעת כמה. לעיני הימנית, הסוקרת את הקורה הזו בפעם המי-יודע-כמה, חדר אור קלוש אפרפר, שתחת ההריסות האלה לא בישר אף לא רמז האם יום זה או ליל. ראשי כבר התרגל לשאון הנשימות הרוחש ומהדהד בתוכו, וניסיתי להקשיב לקולות אחרים, לרעשים מבחוץ. הקונכיות שוב נהמו באוזני, רחש חדגוני ועמום, הממסך כל רעש אחר המנסה לחדור. ניסיתי להתרכז עוד, לאמץ את שמיעתי, לעמעם עוד את קולות הנשימה, שאון הקונכיות, אך לשווא.
    דומה כאילו היום שלפני הרעש היה לפני שנים. בבוקר עוד הסתובבתי בשוק ההומה לא הרחק מביתנו, וערכתי קניות לארוחת הערב. שוטטתי בין הדוכנים הצפופים, וסקרתי את הסחורה שמשתנה תמיד. בתקופות הקשות של מחסור אחרי סופות ההוריקן או במשברים הכלכליים מוצאים כאן מעט, והכול יקר. בזמן האחרון דווקא בסדר, המגוון והמחירים, ובדרך כלל נמצאת דרך להשׂביע את החבורה הרעבה המחכה לי תמיד בבית כעדת זאבים. מן הכיוון ממנו נכנסתי לשוק הגעתי מיד להמוני הדוכנים הפרוסים על הארץ, לאורכה של תעלת ניקוז בה זורמים תמידית מי ביוב ורפש. שירכתי דרכי בין הררי אשפה לאורכה של התעלה, עוקפת שני חזירים שחוטמם תחוב בתלוליות של אשפה וירקות רקובים, ומלווים על ידי כנופיות זבובים נמרצות. הגעתי לאזור הירקות, שם יושבים הרוכלים על הארץ, סמוך לרפש ממש, לעתים בתוכו, סחורתם ערוכה בערימות קטנות או בתפזורת, והם צמודים זה לזה בצפיפות רבה. משם המשכתי פנימה עוד יותר, הגעתי לשני רוכלי בשר, לכל אחד גוש בשר ענקי המונח על דרגש עץ נמוך. בחנתי את הנתחים, אורכם כמטר וחצי לערך, שהיו לחים ונראו מצוין. הבטתי בקנאה באלה שהיה להם כסף לרכוש מן האדום האדום הזה. הרוכלים הניפו את סכיניהם הגדולות בכוח, ובאבחה חדה ונמרצת כרתו פיסות בשר מדודות, ומסרו אותן בידיהם המדממות לידי הקונים, מי מכניס לסלו, מי עוטף בנייר. הדגים לעומת זאת אינם טריים, מיובשים עד לשד עצמותיהם, פגריהם סדורים שורות-שורות, והם נמכרים ללעיסה כחטיף או כתוספת לבישול. מוכרי תרופות משוטטים בשוק, ולא רק שם, בכל העיר, אבל כאן נמצא המגוון הרב ביותר, התרופות מסודרות על גליל או חרוט המשופד על מוט, סביבו מסודרות בסדר מופתי כרטיסיות של תרופות במגוון צבעים מרשים - כדורים אדומים, ורודים, לבנים, צהובים, קטנים וגדולים, מאורכים או כדוריים, כדורים לכאבי בטן, לחום, לחיזוק הלב או הכליות. התרופות נמכרות לכל דורש, מכל סוג, בהמלצת המוכרים המנוסים. באזור הקרח בוצעים בלוקים מאורכים הנמכרים גם לבעלי מקררים, שכן אספקת החשמל אינה סדירה, שעות בודדות ביום, ורק העשירים ובעלי הממון היכולים להרשות לעצמם גנראטורים יכולים להסתמך עליהם. מוכרי הקרח חמושים בצבת מיוחדת, ענקית, הלופתת בנחישות את הבלוקים הגדולים, ומבקעים אותם בעזרת איזמל חד אם צריך.
    בקצה האחר של השוק ניצבים גדודים של שקי אורז, קטניות, סולת וקמח, ואחריהם מוכרי הבננות הנישאות על כתף באשכולות ענקיים, אגוזי הקוקוס, וקני הסוכר, הערוכים באגדים של מוטות סגולים ובשרניים. קני הסוכר נמכרים ללעיסה אחרי שגולפו מקליפתם הקשה, או נטחנים במכבש מכונת הקנים היוצרת מהם מי סוכר צהבהבים. אני אוהבת להסתובב בשוק הזה, לקשקש עם הרוכלים, לראות את הסחורה, אבל לא תמיד יש לי כסף, ולפעמים אני עוזבת את השוק כלעומת שבאתי בידיים ריקות. היום, לשמחתי חזרתי עם אורז, פולים, מעט ירקות ובננות. יהיה מה לאכול.
    שתן חמים הרטיב את מפשעתי וירכי. למדתי בזמן שחלף בינתיים לנשום באופן סדור ואיטי, לשאוב לתוכי כמויות אוויר סמיך אך במידה נחוצה כדי להמשיך ולשרוד. הכאב נדד מפני לקרקפתי. תחתיו החלה תחושת נימול לרקד בעצבנות סביב אזור הפנים הלחוץ על ידי הקורה. הקורה הארורה הזו! איזה מצב מחורבן, איזה חוסר אונים מייאש, בון-דייה, ישו הרחום, בון-דייה, עזרו לי, עזרו לי. דמעות סמיכות מילאו את עינַי, ניגרו מזוויותיהן על הלחי, על השיער. צריך להיות חזקה, חזקה, אלוהים הרחום.
    שבתי הביתה. היום היה חם ולח במיוחד. חמשת בנַי העצלים שוטטו מעט ברחובות וחזרו הביתה. לא היה יום בו לא קיוויתי והתפללתי שאולי פעם יהיה באפשרותי לשלוח אותם לבית ספר, אולי ילמדו לקרוא ולכתוב, אולי יצליחו בחיים כמו האבא שלהם. הוא עבד במשך שנים כעוזרו של מנהל מחסן בגדים, היה אחראי על סידור הארגזים, על ספירתם ורישום הסוגים והכמויות. אז, בתקופה ההיא, היתה לנו פרנסה, וחיינו ברווחה. כל שבוע יכולנו להתפאר ולחגוג בארוחה בשרית.
    שני בנַי הגדולים, ז'אן ומייקל, למדו לאושרי הרב בכיתה הראשונה והשנייה של בית הספר. בהמשך נולדו האחרים, בזה אחר זה, היריון רודף היריון, שישה ילדים סך הכול. אבל אז, במשבר הכלכלי, נסגר המפעל, בעלי פוטר, ומצבנו הידרדר. הצלחנו לקיים עצמנו בקושי. הגדולים הפסיקו ללמוד, וניסו למצוא דרכים למצוא עבודות מזדמנות, לפעמים אפילו הצליחו. התינוק שלנו, שבקושי הצלחנו להאכילו, הלך ונחלש, לבסוף חלה. לא היה לנו כסף לרופא או לתרופות. הלכנו מדי יום למקדש הוודו, התפללנו עבורו, הגשנו מנחות ורקדנו. זה פעל. הילד התחזק מעט והרגיש טוב יותר, אלוהים הטוב היה איתנו. אבל לא לאורך זמן. תוך כמה ימים הוא הידרדר שוב ולבסוף תינוקי היקר נפח נשמתו ומת.
    באמצעות מנהל המחסן מצא בעלי עבודה ברפובליקה הדומיניקאנית. היתה זו הברירה היחידה שלנו, אחרת ילדינו היו גוועים ברעב. תוך יום אחד הוא נסע, ומאז לא ראינו אותו עוד. מדי חודש שלח לנו כסף. חלק ניכר מן הכסף שהרוויח לא הגיע אלינו. חלקו שולם על פי החוק בהאיטי למדינה, וחלקו גבה מנהל המחסן. אבל את מה שצריכים היינו כדי להתקיים קיבלנו. לאחר כמה חודשים הגיע אלינו מנהל המחסן והודיע לנו ביבושת שבעלי מת. סיפר שחלה, שלא היה לו די כסף לטיפול רפואי, שהחל לעשות דרכו על גבי משאיות חזרה לגבול האיטי, ולבסוף נפטר באיזה כפר בדרך. יותר מזה לא ידענו.
    עמדתי במטבח ובישלתי. בקדירה הגדולה התבשל אורז עם פולים. ריחו מילא את הבית והחבורה החלה להתקבץ בלי שיהיה צורך לזרזה, תמיד רעבים, תמיד רוצים עוד. ארבעת הילדים שיחקו, רבו על דבר מה והתווכחו בקולניות. הגדול כבר לא היה חלק מכל זה. לאחרונה בילה הרבה עם עצמו ועם חבריו, וכעת שיחק עִמם כדורגל ממש בסמוך לבית.
    "תפסיקו," צעקתי אליהם בקול, "עוד מעט אקרא לכם לאכול."
    ואז זה קרה. הרגשתי רעד מוזר. תחילה ראיתי את קדירת האורז מרקדת ונוקשת, אחרי כן הכול החל לרטוט ולרעוד. עמדתי רגע במקומי מוכת אלם, מנסה להבין מה קורה. השניות היו לנצח, זה נמשך ונמשך, חפצים החלו ליפול מהמדפים, תמונות התנפצו, טיח נשר מן הקירות, רסיסיו נתזו לכל עבר. קולם של הילדים לא נשמע עוד, כנראה גם הם קפאו בסקרנות, הרעש הנורא הלך והתגבר, הרצפה רטטה תחת הרגליים, ברכיים פקו.
    "ילדים," צרחתי, "ילדים!"
    קיר המטבח נפל והתמוטט ואני רצתי משם לכיוון החדר השני, לכיוון הילדים, אבל לא יכולתי לעבור שכן המעבר נחסם על ידי קיר שקרס. בשבריר שנייה עוד הספקתי לראות אותם, בני הקטן מצונף וחבוק בזרועותיו של אחיו הגדול, תמונה בלתי נשכחת, ואז נשמע הקול הנורא מכול, התקרה התמוטטה ולמול עינַי הרואות מחצה וקברה כהרף עין את כל ילדַי הקדושים, נטלה אותם מעולם החיים.
    מן הפתח בקיר שעוד נותר ראיתי את הגדול מתקרב בריצה מן החצר, משתחל בבהלה לבית, לפחות ממה שנותר ממנו בשניות האלה, "תברח," צרחתי אליו בכל כוחותי, "תברח!!"
    זה ארך נצח. צרחתי וצרחתי, ראיתי אותו נאבק בהריסות, מנסה להגיע אל אחיו, לא שומע או לא רוצה לשמוע אותי בתוך כל הרעש וההרס, מבטו מבועת ונחרד, בני בכורי, הגבר שלי, והוא זועק וקורא בשמות אחיו...
    התרחקתי מן הקיר במטרה לנסות להגיע אליו מצד המטבח שכבר נהרס וקרס, ואז הגיע הרעש הנורא מכול, הבניין כולו קרס בעוצמה אדירה. הועפתי על הרצפה, הקיר שבסמוך לו עמדתי נפל והתנפץ.
    כשפקחתי את עינַי היה כבר שקט. חושך. הקורה. אין אוויר. כבשן מהביל. הנורא מכול. הרגע בו הבנתי שאני חיה היה הנורא בחיי. אני חיה ובנַי הקדושים מתים. לגורל אכזרי מזה לא יכולתי לייחל, ועתה אני סופרת את שעותי, ספק נאחזת בחיים, ספק מייחלת לרגע הגואל בו תיפח סוף סוף נשמתי ואתאחד עִמם שוב.