אשרי אדם עוז לו בך

הרב משה ליכטנשטיין

ראש ישיבת הר עציון

 

 

אשרי אדם עוז לו בך,

מסילות בלבבם

 

 

אבא, תמיד אמרת שכאשר מספידים את האנשים הכי קרובים, לא יוצאים דברי הספד מסודרים. אנו בעיצומה של 'שעת חימום' ומחשבותי אינן מסודרות. עברו עשרים וארבע שעות מני פטירתך, שבהן היה לנו זמן להתכונן לקראת הספדך, ובמשך היממה ניסינו לסדר את הדברים אך הם עדיין מבעבעים ומבולבלים. ואולם יודע אני שבין אם יצאו הדברים מסודרים ובין אם לא, אחת היא בעיניך, כי רגשות אהבתנו אליך ותחושת האבדן הנוראה יזעקו מתוכם וימצאו את ביטויין בכל מקרה.

"מִזְמוֹר לְדָוִד ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר. בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי עַל מֵי מְנֻחוֹת יְנַהֲלֵנִי. נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב יַנְחֵנִי בְמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי" (תהילים כ"ג, א־ד).

הפסוקים הללו, המדברים על הרועה הדואג למשורר בעתות שמחה ומשבר, המנהלו על מי מנוחות ובעתות סערה, מוסבים כלפי אבינו שבשמים ונכונים ביותר למצבנו הבוקר, כאשר אנו הולכים בגיא צלמוות ונשענים על אבינו שבשמים לנחמה; אך אני רוצה להליץ אותם גם כלפיך, אבא, וכלפי מה שהיית לנו (אני יודע שהקפדת מאד על העקרון שנפסק בשו"ע [או"ח סי' קפ"ח ס"ג] שלא לערב בין מלכותא דארעא למלכותא דרקיעא, אך בבחינת "והלכת בדרכיו" ארשה לעצמי לעשות זאת). בנאות דשא הרבצת אותנו, על מי מנוחות ניהלת אותנו, שובבת את נפשנו, הנחֵתנו במעגלי צדק, וגם הבוקר כאשר אנו בגיא צלמוות, אתה עמנו - שבתך ומשענתך, מעשיך, הליכותיך וזיקתך העמוקה אלינו, המה ינחמונו.

בטרם אפתח בדברי ההספד, לא אמנע מלציין את החסד הגדול של הקב"ה, שהעניק לך את החיים שכה ניצלת לטובה, שהרי היית באימת גיא צלמוות בגיל צעיר ביותר - כמעט קיפדת את חייך לפני גיל שמונה ולא לקראת גיל שמונים ושתיים.

אבא, יצאנו לפני דקות מספר מביתך ומחדר עבודתך ועומדים אנו בבית המדרש של הישיבה, במקום שבו הרבצת תורה וחינכת דורות של תלמידים. עומדים אנו יחד, כואבים ודואבים, בניך ובנותיך, תלמידיך ותלמידי תלמידיך. תלמידיך היו בניך ובניך היו תלמידך. זכיתי לזכות הגדולה להיות בנך ותלמידך ואני עומד כאן כבן וכתלמיד, אך "בנו קודם לתלמידו" ולכן אני עומד ומספיד כאן כבן. יבואו אחרים ויספידו כתלמידים ואני אכוון את דבריי לבן שבתוכי.

אבא, אני סוגר את עיניי ונוסע אחורה בזמן למחוזות ילדותי לחוות שוב את השעות היפות והימים הנפלאים שהענקת לי. אני רואה את עצמי שוב ילד בן שמונה האוחז בידך כאשר אנו צועדים במדרון המוביל מדירתנו ב- 11 Fort George Hill לתפילת ליל שבת בדירת אחד השכנים ב- 17 Fort George Hill. בפי שאלה אחר שאלה, הנשאלות ממעיין התמימות והסקרנות של תקופת הילדות ואתה עונה בהבנה וברגישות המיוחדים לך. כמה למדתי באותן הליכות קצרות, כמה קסם נעורים משוך עליהן וכמה תבונה ותובנה היו בהן! הן התאימו לי בשעתו ועדיין אני ניזון מהן.

אני מעביר בראשי את התמונה הזו ומדלג מתוך ערגה וגעגועים לתמונות נוספות מאותן השנים: אני רואה אותנו לומדים בשבת אחר הצהריים בדירה בניו יורק או בירושלים; אני רואה אותך דוהר במסדרון במרץ אבהי בלתי נדלה עם אחד הילדים על כתפיך, ואני נזכר בזמן שהשקעת במשחק עמנו, מתוך הכרה שהורה מתחבר לילדיו בכל מיני צינורות ולא רק דרך השכל והלימוד. אכן, הצלחת ללמוד אתנו כל כך הרבה ולהפוך את חוויית הלימוד לחלק כה משמעותי בחיים המשפחתיים שלנו, מפני שהקפדת על שותפות אב ובן בכל מצבי החיים וכוחות הנפש.

אבא, ארשה לעצמי להזכיר גם כמה חוויות מיוחדות וחד פעמיות שנחרטו עמוק בנפשי, השאירו רושם עז והעמיקו את הקשר בינינו. אני נזכר ברגע הקסום במטוס המביאנו ארצה ביום עלייתנו, כשאתה מכנס את כל הילדים סביבך, כרבע שעה לפני הנחיתה, כדי לומר פרקי שיר המעלות (בשעה ששאר יושבי המטוס עסוקים בהכנות בנאליות לקראת הנחיתה המתקרבת), כי הגעה לארץ ישראל היא חוויה רוחנית ועלייה בקדושה. כעבור ארבעים שנה אשמע ממך שכך נהגת בכל טיסותיך לאורך השנים, כי כך חשת בכל פעם שהגעת לארץ הקֹדש.

אני ממשיך ונזכר כיצד ביקרנו יחד את מורך ורבך הרב יצחק הוטנר, וכך זכיתי לראות לא רק את רבך אלא גם את ענוותנותך העצומה. כעבור חצי שנה, חווינו רגע מרומם ונשגב כאשר נפרדנו בשדה התעופה כשגליתי על פי יזמתך ללמוד תורה אצל רבך המובהק, שהוא סבי הגדול. אני נזכר בכל המכתבים ששלחת לי בתקופות שהותי בניו יורק, כתבים שכל כך שיקפו את אישיותך כתלמיד חכם, אב מסור ואדם מוסרי. היו בהם דיונים הלכתיים ולמדניים על קרבן שתי הלחם והלכות קריאת התורה, תובנות עמוקות על העולם והחברה יחד עם הודעות על סידורים שטיפלת בהם למעני ורשימת חנויות מומלצות בלואר איסט סייד.

בכל חוויות הילדות הללו שילבת ביד אומן אהבה והכוונה, הבנה לנפש הנער עם חינוכו לאהבת ה', ויצרת שותפות בין אב לילדיו המושתתת על ערכים וחוויות. דרך חינוכך וגישתך לחיים התבססו על הבנה עמוקה של המציאות, על קבלתה כנתון שאין להתעלם ממנו אך ניתן וצריך לעצבו מבחינה מוסרית ודתית.

זכית להקים עולם ומלואו בדרך זו! בניך ובנותיך כשתילי זיתים סביב לשולחנך, הולכים בדרכך מתוך אהבה עצומה ושותפות משפחתית שלמה. תלמידיך ממשיכים להנחיל את תורתך וגישתך החינוכית ורבים מושפעים מהדרכתך. מיטתך שלמה.

אני עובר בזכרוני לתקופה אחרת, ומוצא עצמי בחדר ה"מועדון" של הישיבה, שומע את שיעוריך הנפלאים על פסחים, בבא מציעא, סנהדרין ועוד ועוד מסכתות. אף כאן אני חש ומרגיש כמה חשוב היה לך לצקת את תורתך בקרבנו ובאיזו חכמה ותבונה ניווטת את המציאות המורכבת של יחסי אב־בן בכלל, ובמוסד שהאב עומד בראשו בפרט.

תמונות ממשיכות להציף את מוחי, גם מן הימים שלאחר היציאה מן הבית ובתקופת הנישואין, תמונות המחזירות אותי לרגעים שהיו התמצית שבתמצית: הישיבה על הספה בביתנו כאשר אתה תומך בנו בהתמודדות שהיתה לנו בשעתו עם מחלת מיכל והשלכותיה. שמענו אז את הכוונותיך הבוטחות המיוסדות על תפיסת עולם מוצקה וברורה. אני יודע שעשית זאת עם עשרות ומאות זוגות אחרים, שאף הם פנו אליך לתמיכה בעת מצוקה. נגעת ברבים שראו בך מופת והיטו אזנם למוצא פיך, אף שלא הכירוך. חרוט בזיכרוני אותו בוקר שראיתיך יושב על הכיסא בחדר עבודתך שקוע בשיחה עמוקה למשך ארבעים וחמש דקות, ואני עומד תמה ומשתומם - מדוע לא הלכת לתפילה כדרכך ומדוע אתה שקוע בעניינים אחרים לפני התפילה? הלא כל כך הקפדת לא לעשות שום דבר לפני התפילה, ושיטת רש"י שאפילו תלמוד תורה אסור לפני התפילה היתה שגורה בפיך, מתוך הזדהות עם הרגש הדתי העמוק שלה. כשסיימת את השיחה, סיפרת לי שהיתה זו אמא שאיבדה את בנה בפיגוע טרור שאירע באותו הלילה והתקשרה אליך לקבל תמיכה דתית ורגשית, עוד לפני הקבורה, למרות שכלל לא הכירה אותך. לא פעם ולא פעמיים סיפרת לי על אנשים שניגשו אליך ואמרו לך כמה כתביך השפיעו עליהם, למרות שלא פגשו אותך קודם.

זכית וזכינו לראותך כסבא, כראש משפחה המשקיע בה על כל צעד ושעל, המגדיר את הקמת משפחתו כהישג החשוב ביותר בחייו. זכית להיות עטוף בשנים האחרונות, שנות מחלתך, באהבה אדירה של משפחה חזקה, מלוכדת ואוהבת.

עוד ועוד תמונות ממשיכות וימשיכו עוד הרבה זמן לעלות לנגד עיני, ולא אוכל לפרטן כי רבות הן, ועל כן אסתפק בהצבעה טלגרפית על עוד כמה זכרונות בודדים. אני שוב סוגר את עיני ורואה אותך יושב בסלון הדירה ברחוב יורדי הסירה, מתדיין עם אחד מאין ספור העניים שפקדו את הבית ומוסר לו דברי חינוך והדרכה על הוצאות מוצדקות, ובד בבד נותן לו, ולמאות אחרים כדוגמתו, ביד כה נדיבה, עד שהיו שבאו אליך מתוך שכנוע שלבטח אתה מחלק מקרן צדקה ציבורית כי אדם פרטי לא מחלק סכומים כאלו לכל כך הרבה אנשים. אני גם זוכר את אותו עני שבא שנה אחת בפורים והכריז קבל עם ועדה: "הרב ליכטנשטיין תמיד נמצא בבית ותמיד זמין!"

אני רואה אותך בקיטל הלבן שלך, עומד כמלאך ה' צבאו־ת בראש השנה בתקיעות, יושב בליל יום הכפורים ומרצה סדרי עבודה בעוז ובגאון במקום זה שבו אתה מוטל לפנינו, ומסב בליל פסח בראש השולחן בתפקיד שקיפל בתוכו את כל ישותך - בן המסב על שלחן אביו שבשמים, אבא, ראש משפחה ומורה בחסד. אני נזכר כיצד אתה מפזז ומרקד בכל עוז בשמחת תורה כדוד המלך בשעתו, רוקד בחתונות עם חתנים ושר בערגה "יום ליבשה" ו"יום זה לישראל".

בכל אלו אני רואה את העולם האדיר של תורה, עבודה וגמילות חסדים, שבאו לידי ביטוי כאב וכרב. חסד ואמת נפגשו. בכל אלו אני גם רואה אותה מזיגה מופלאה של רגש ושכל שקרנה מתוך אישיותך. הרגישות והתבונה, העומק והחום, האהבה וההבנה. אהבת לצטט בשמחת תורה את דברי הגמרא בבבא בתרא (י"ב:) על שני הלבבות שבאדם, ובהחלט היו לך אותם שני לבבות - הלב של הדעת והלב של הרגש, יחד עם האמונה הפשוטה החזקה הנטועה עמוק בנפשך, ושניטעה כבר בידי אביך, סבא ז"ל. הפן הזה פחות הוכר על ידי רבים, אך היה מרכיב בסיסי ביותר באישיותך.

חשבתי הבוקר, על משכבי הטרוף, שבעצם אין שום צורך לחפש מקורות אזוטריים או נידחים לתאר את הישגיך. כמו כל הדברים החשובים באמת, המקורות הבסיסיים ביותר הם הטובים ביותר. אין תיאור אמיתי וטוב יותר לעולמך מאשר המשנה הראשונה באבות: "על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים", ובאותה משנה: "הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה". "הוו מתונים בדין" - מי היה מתון כמוך? מי ידע לכלכל את צעדיו בעומק ובמתינות כפי שאתה ידעת? "והעמידו תלמידים הרבה" - על זה בכלל אין צריך להתעכב. לא רק לימדת המון תלמידים אלא גם העמדת אותם כבני תורה העוסקים בתורה ובעבודה. "ועשו סיג לתורה" - כשהיה צריך, ידעת לומר דברים קשים ונוקבים בשביל להגן על התורה ועולם הערכים שלה.

אבא, לפני כמה שנים דברת בפורום ציבורי גדול וציטטת, תוך כדי השמעת הניגון של ימים נוראים, את הפסוק "טוּב טַעַם וָדַעַת לַמְּדֵנִי כִּי בְמִצְוֹתֶיךָ הֶאֱמָנְתִּי" (תהילים קי"ט, סו) וציינת את הפסוק הזה כביטוי לשאיפותיך. לאמיתו של דבר, יכולת לצטט פסוקים רבים מ'תמניא אפי' כמדריכים ומכוונים אותך. דיברת אז בלהט ובעומק האופייניים לך ואני מניח שבהמשך השבועות והחודשים נזכה לשוב ולשמוע הקלטה זו שוב.

ארשה לעצמי להוסיף פסוק נוסף שכה אפיין אותך: "וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ', לא). ראית בעבודה המתמדת ובהחלפת הכוחות עניין דתי ומוסרי. לא רק בתורה אלא בכל תחום; לא אשכח את השיעור שהעברת בזמנו על חשיבות הפסוק "כִּי בְּכָל כֹּחִי עָבַדְתִּי אֶת אֲבִיכֶן" (בראשית ל"א, ו), וכמה דברי הרמב"ם בעניין (הלכות שכירות פי"ג ה"ז) דיברו אל לבך. בכל אשר עשית היה אפשר לראות אותה אנרגיה מתחדשת. היית צעיר נצחי, מלא אנרגיה ללמוד ולחנך. זה היה חלק מסוד כוחך הגדול. המוטו שלך היה "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא" (ברכות ס"ד.).

אין זה הזמן ואין לי יישוב הדעת לעסוק בהספד כ"שלוחו של השכל הצונן והשוקט" (דברי הגות והערכה, עמ' 139) ולא ארחיב כרגע במניין הישגיך ובניתוחם, אלא אצביע על הבריח התיכון באישיותך, יסוד שעבר כחוט השני בכל שעשית, והוא החיים במודעות פנימית עמוקה של שליחות ומשימה כעבד ה'. הרבית לדבר על הלויים ותפקידם כמשרתים כדגם של עבודת ה'. "לעמֹד לשרת", "לעבדה ולשמרה" - זה היה העקרון הבסיסי של קיומך. הגדרת את עבודת ה' כשימת הקב"ה במרכז והעמדת האדם לרשותו כפועל עבורו, וכך חווית את עבודתך. חובתו של האדם בעולמו היתה העקרון שהזדהית עמו - לא זכויותיו או חוויותיו. כה אהבת את הציטוט ממילטון: "They also serve, who only stand and wait". כשנתת לנו עותק של ספרך By His Light - Character and Values in the Service of God, ספר ששמו מעיד על מהותך כאלף עדים, רשמת בהקדשה בכרך שנתת לנו: "מוצש"ק לפ' 'ואת אהרן ואת בניו תפקֹד'". ענוותנותך נבעה במידה לא מבוטלת מהתחושה שהאדם נועד לשרת מטרה גבוהה ונשגבה ממנו. אין לי ספק שאנו יכולים לומר הבוקר: וימת שם אהרן עבד ה'.

על ענוותנותך, גדלותך והתמדתך בתורה ועוד כהנה וכהנה, עוד ידובר היום ובימים ובחודשים הקרובים, ולא ניתן כעת להאריך במקום שאמרו לקצר. אסתפק בסיפור אחד קצר: סיפרת לי על כך שיום אחד זיידע - הרב סולוביצ'יק - רגז בשיעור ונתמלא חמה על כך שתלמידיו אינם יודעים פסוק מפורש. בסופו של דבר, התברר שהפסוק אינו פסוק אלא דרשת הספרי זוטא לאותו פסוק ("וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ" [במדבר ה', י]). במקום לבוא בביקורת על הרב שאינו מבחין בין פסוק למדרש, כל כך התרשמת בגיל שמונה עשרה עד כמה המדרש מופנם אצלו כפשט, עד שקיבלת על עצמך לעבור במשך שנה שלמה על החומש עם המפרשים ומדרשי ההלכה כסדר. למותר לומר שכך אכן עשית.

אבא, זכית וגידלת דור שלם של תלמידים, הצמחת דור של הנהגה תורנית ומרביצי תורה בישיבות ברחבי הארץ והשפעת על כלל הציבור הציוני־דתי, בצניעות, בענווה ובדוגמא אישית. מעולם לא יצאת בהכרזות או בהטפות אלא פשוט עשית, והתקיים בך "מִמֶּנִּי תִרְאוּ וְכֵן תַּעֲשׂוּ" (שופטים ז', יז). השפעתך נבעה מן האמת הפנימית שהשתקפה בצורה שלמה במעשה. לא היה אצלך פער בין מעשה לדיבור או בין פנים לחוץ. היטיב לבטא זאת אחד התלמידים, שאמר פעם: "הרב ליכטנשטיין אינו שותה בפורים, כי אין שום הבדל אצלו בין הפנים לחוץ".

בדרך זו של מעשה גדול מדיבור ועשייה שקטה אך מעמיקה ומרשימה, השפעת רבות. לא מעט מהנהגותיך הפכו לנחלת רבים; למשל, מאות הסיומים הנערכים בבר מצוות ברחבי הציונות הדתית ושברבים מהם זכית להשתתף, התחילו, כמדומני, מארבעה סיומים, על מסכתות שבועות, מכות, ראש השנה וסוכה ועוד שני סיומים על משניות סדר מועד שעשית אתנו; האבות הלומדים עם בניהם בישיבותיהם התחילו מלימודך עמנו לפני ארבעים שנה בבית המדרש של ישיבת נתיב מאיר; מנהגך העיקש לקצר את "בין הזמנים" בכמה ימים הפך להיות נוהג רווח היום בישיבות הסדר רבות; וכמובן יש לציין שהיית בין החלוצים שעשו מסיבת בת מצווה ראויה לבנות כמו לבנים. כשנרתמת לעניין תלמוד תורה לבנות, לא הילכת בראש חוצות עם הכרזות ולא פרסמת מאמרי דעה בעניין - פשוט הלכת לבית המדרש במגדל עוז ונתת שיעורי גמרא סדירים. ומה נאמר על מצוות כיבוד אב ואם, שדור שלם של תלמידים ובני משפחה למדו ממך, בבחינת שימושה גדול מלימודה.

זכית להיות שותף לביסוס ישוב בארץ ישראל וזכית להיות שותף לביסוס התורה במדינת ישראל. ראית בזה נדבך משמעותי בעשייתך. בשעתו, קיבלת פרס מישיבה אוניברסיטה, ובדברי הברכה שלך שאלת־הקשית: "מפני מה אני זכיתי בפרס ולא מורי ורבי ר' אהרן סולוביצ'יק, שהוא ודאי ראוי יותר ממני?" ומיד תירצת: "מפני שאני מלמד תורה בארץ ישראל והוא בחו"ל".

אבא, פעמים רבות ציטטת את הגמרא בשבת ל"א. המספרת על השאלות שאדם נשאל ביום הדין: "בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו, נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צִפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?" ראית בזה ביטוי לתמצית הערכים שלמענם אדם חי. כל חייך פעלת למען הגשמת הערכים הללו ואין לי ספק, וכמוני כל היושבים כאן בבית המדרש, כיצד ייראו הדברים בבית דין של מעלה.

בשנים האחרונות, ראינו אניה מתרחקת. האניה התחילה להפליג מן החוף, אך היה קשר עמה. לפעמים הקשר היה קל יותר ולפעמים קשה יותר. עם הזמן, האניה התרחקה יותר מן החוף לעבר האופק. אתמול, היא נבלעה באופק של הנצח. היא הלכה להקביל פני קונה ונעלמה מנגד עינינו.

ערך הכרת הטוב היה אצל אבא, כמו אצל אביו, סבא ז"ל, מרכזי ביותר. כשהספיד את אביו ואמו לא שכח להודות לאנשים שסייעו להם בזקנתם. אין ספק שאבא היה רוצה שנודה לכל מי שסייע בידו ומובן שאף אנו מעצמנו חפצים בכך. כמו כן, ברור שאי אפשר למנותם כי רבים הם. כל כך הרבה אנשים עזרו וכל כך הרבה אנשים התעניינו ודאגו לשלום אבא בשנים האחרונות. הרגשנו חיבוק עוטף כלפי אבא וכלפינו, הן ממי שיצר קשר והן ממי שלא יצר קשר אך ידענו שאהבת אבא היתה בלבו. אני מודה מעומק הלב לכל מי שהרגיש קרוב ועודד ותמך.

אסיים במלים משיר נעורים, שכתבת למיטב ידיעתי בגיל 12 (כך לכל הפחות לפי המסורת המשפחתית המוכרת לי), הממחיש את עולמך הפנימי ושאיפותיך באופן הטוב ביותר. כדרכך העקבית, הנאמר אז תקף היה לאורך ימי חייך, עד זיבולא בתרייתא (כפי שהיית נוהג לומר):

 

אל בית אלקים אהלך ברגש

למלא שם בכל כוחותי את חובתי

הקדושה לעמי, ללשוני, לארצי ולתורתי

רץ אנכי להגדיל ולהאדיר תורה

וליהנות מזיו בעל "קרן אורה"

הולך אנכי לקיים מצות קל

ולשכון בצל כנפי "ברכת שמואל"

...

זו היא חובתי הקדושה

כתובה בספר כלה מפורשה

הולך אני בכל כחי למלאכה

בלי אימה כי ה' עמי והלכתי ברננה.

 

אבא, מה נאמר ומה נדבר - מילאת את חובותיך, עבדת את אביך בכל כוחך ויתקיים בך "צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא".

ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך.