חידת הלוטוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חידת הלוטוס
הוספה למועדפים

חידת הלוטוס

5 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1997
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים

ניסים אמון (נולד ב-1963 בירושלים) הוא מאסטר זן (כינוי לאמן זן) ישראלי, מורה למדיטציה, מנחה קבוצות ומפתח שיטת הטרילותרפיה.

ב-2001 עבר להתגורר באי פארוס שביוון, בו הקים עם שותפים מרכז סדנאות ומדיטציה בשם "טאו'ס" (Tao's), בו הם מקיימים סדנאות. בתקופה בה הפעיל את טאו'ס עיבד והשלים את פיתוחה של שיטה טיפולית בשם "טרילותרפיה" (Trilotherapy). בשיטה זו, פונה המטפל אל שתי דמויות נפרדות באישיותו של המטופל – הראש והרגש, "הילדים הפנימיים" על פי התאוריה - ומתקשר איתן בנפרד. תקשורת זו מעירה את הדמות השלישית – האמצע, "ההורה" על פי התאוריה – שמהווה על פי שיטה זו את ה"אני האותנטי" (True Self), אליו מכוונת דרך הזן.

תקציר

חידת הלוטוס הוא סיפורו של ישראלי, מורה למדיטציה, היוצא לחפש, תמורת שכר, בחור קנדי שנעלם בהודו. בעת החיפוש הגיבור נקלע למקדשים רוחניים, לבתי-קברות ולמאורות סמים, מתפתל בין אהבה, סקס והארה. המחבר שוזר בסיפור העלילה מעשיות עתיקות מחיי בודהא ואגדות המקרבות את הקורא לעולם זר וערפילי שהגבולות בין דמיון למציאות מטושטשים בו. המזרח המסתורי, המרתק והמסוכן, עולמם הנסתר של נזירים בודהיסטים ונוודים הינדים, כתות סודיות, טנטרה, הודו הצבעונית והמשכרת ויפן המתועשת, חיי הרוח הנטולים צרכים של יום-יום והמאפיה בהונג קונג - את כל אלה מתאר המחבר בדיוק רב.

ניסים אמון שהה שנים רבות במזרח הרחוק ומכיר אותו היטב, אותו ואת קסמיו וסכנותיו. שבע שנים חי בתור נזיר במנזר זן בודהיסטי בקוריאה והוסמך ללמד מדיטציה על-ידי מסטר סונג סאן סאנים. ניסים אמון מורה רוחני לאלפי תלמידים.

פרק ראשון

חלק ראשון - קנדה

בית ריק

מאז שאדוארד נעלם, נמנעה אן אדאמס מלחזור ישר הביתה אחרי העבודה. היא היתה נפגשת עם חברות בבתי־קפה, קופצת לבקר את אמה בווילה או מסתובבת במרכזי קניות וקונה כל מיני דברים שלא היתה ממש צריכה.
היא קנתה כמה תחתונים והרגישה מטופשת, באותה מידה היתה יכולה לקנות חולצה או נעליים. היא נהגה הביתה במצב רוח עכור, במעלה הכבישים מכוסי השלג. עצרה ללחם וחלב ונתנה לאדון מילר הזקן להכניס גם גבינה קצת נוזלת לשקית הנייר. היא קנתה גם עיתון ושוקולד ועברה במכוניתה ליד עצים שסנאים קטנים קפצו עליהם, גורמים למפולות שלג קטנות להתרסק על האדמה.
היא נזכרה שהיא ואדי הלכו שם פעם שלובי ידיים והוא הצחיק אותה. כשהחנתה את המכונית, מצב רוחה היה שפוף במיוחד. עוד ערב אטי חיכה לה, ערב מהסוג שנגמר בכאב ראש. אולי עוד סרט ישן, הטלוויזיה היתה קרש הצלה אמיתי בזמן האחרון.
אן חשה את הבדידות חודרת דרך החשכה והקור, התחושה היתה ממש פיזית. כל־כך הרבה פעמים היא ניסתה להבין את היעלמו של אדי, מכל הזוויות האפשריות, אבל היה זה כמו להטיח את הראש בקיר.
היא נכנסה לבניין עם השקיות, רוקנה את תיבת המכתבים שהכילה מודעות, כמה הזמנות וירחון מדעי בשביל אדוארד, עברה על כל אלה בעוד המעלית מחליקה במעלה הקומות, וכשיצאה החוצה, חיפשה ידה מכנית את המפתחות בתוך התיק. אבל הדלת היתה פתוחה לרווחה, והיא נכנסה פנימה המומה, כשידה עדיין בתוך התיק ולבה פועם בחזקה ובמהירות.
לרגע חשבה אולי אדי חזר, אך מישהו הפיל את עץ האשוח הקטן על הרצפה והיא שמעה את החתול של אדי מיילל בפינה רחוקה.
הם הפכו את הסלון ולא חסו על חדר השינה, הם אפילו קרעו בתלישה וילון אחד, והיא חשבה, ״למה?״. המקרר נשאר פתוח, התיקים של אדי היו פזורים על הרצפה, ומגבות מחדר האמבטיה היו בכל מקום. הכול היה לא הגיוני. נדמה שדבר לא נגנב, אך במהפכה ששררה, היה קשה להבחין מה בדיוק חסר. היא הרגישה חסרת אונים ומרוקנת, התיישבה על הרצפה בין ערמות של דברים והתחילה לבכות.
זה היה הרגע שבו צילצל הטלפון. היא נתנה לו לצלצל והמזכירה האלקטרונית נכנסה לפעולה. היה זה קולו הסמכותי, קול ״דיקן הפקולטה״, של אביה:
״אל תשכחי, יקרה, מחר בערב אצל השגריר, אנחנו רוצים שתבואי. תתקשרי חזרה״.
גם לזה לא היה לה כוח, היא לא רצתה ללכת, אבל ידעה שזה לא יעזור. מעולם לא קרה, ולא חשוב עד כמה התנגדה, שלא תעשה כמצוות אביה.
החתול היה עכשיו לצדה, אבל לא ממש התקרב. אן די התנגדה לחתול, אבל אחרי שאדי נעלם, הרגישה צורך להחזיק בו, מזכרת חיה ממנו.
לבסוף התעשתה וניגשה לטלפון, הודיעה לאביה שפרצו לבית. בקרוב הוא יגיע.
אן היתה מבולבלת. על הפסנתר עמדה עדיין תמונתו הממוסגרת של אדי, מחייך לעברה כאילו כלום לא השתנה.
ההיעלמות הזו כלל לא התאימה לו. אם היה עוד משהו בחייה שסימל יציבות מלבד אביה, היה זה אדי. הוא היה היציבות עצמה.
הם נפגשו במסיבת הפקולטה, אך היא שמעה עליו עוד קודם מאביה. הוא היה סטודנט מוכשר, מבריק, אבל גם יהודי. האם קינא הדיקן, שהיה עדיין פעיל בעבודתו המדעית, בדוקטורנט הצעיר? זאת לא ידעה אן מעולם. במסיבה, פיטר פיטרסון אדאמס לא הציג את התלמיד המבטיח בפני בתו, ולאן היה הרושם שכשהסכימה לרקוד עם אדי, עבר צל על פניו הרגועים תמיד של הפרופסור. מאוחר יותר, נכנע ללחצם של חבריו, התיישב אדוארד קליין ליד הפסנתר, ומה שקרה אחר־כך כבש את לבה של אן. בעוד צלילי הנוקטורנו נשמעים ברקע, בחנה אן את פניו הרגועות ולא יכלה להתיק את מבטה מעיניו שגונן כמעט־סגול, עצומות למחצה מאחורי ברק המשקפיים, ומצורת קלסתרו שמעבר לזקן החום והרך. היא הקשיבה בריכוז ולרגע קט הוא הרים את ראשו ומבטו חצה את החדר ונח עליה נקי וחד. הוא חזר מיד לפסנתר, לא הספיק לראות איך הסמיקה.
גב׳ מלאני רוז אדאמס, רוזי למשפחתה ולחברים, היתה מתבוננת שקטה. הוא מצא חן גם בעיניה מהרגע הראשון, גבוה, מעט כפוף כאילו בענווה, בחור צעיר מוזר, עם פרופיל חד ותנודה עדינה של הראש, כמו מתוך מבוכה. היא העריכה את השקט שלו, את מבטו החם, ולמדה לאהוב אותו בזכות פקחותו, סקרנותו וכנותו הבלתי מתפשרת. הוא היה שונה מאנשים אחרים שהכירה, כולל בעלה הקונפורמיסט - קשה, טרוד במשחקי כוח בלי הפסקה... רוזי התגעגעה לאדי כמו לבן שנעלם בשדה הקרב. כואבת, היא ניסתה להפעיל את הקשרים שלה, לא כדי להחזיר אותו חזרה לכאן, או לאן, אלא מתוך דאגה אמיתית ומכיוון שאולי הזדקק לעזרה. מפתיע כמה כוח אפשר להפעיל בין הפטפוטים והשקט שבמשחק ברידג׳ בחברה הגבוהה. אך עדיין דבר לא התחדש, היעלמו של אדי היה אפוף ענן מסתורין כבד.
בשביל אן, לזכור את אדי היה לראות אותו מכווץ עיניים כחולות כהות, כמעט סגולות. כך היה יושב ומקשיב או קורא ומטמיע כל דבר שקרא. היתה זו גם דרכו לחזר אחריה, להוריד את העפעפיים על העיניים הצלולות ולכרוע כמו איזיס, החתול שלו, שנקרא כך על שם האל המצרי השומר על המסתורין. ספינקסי במבטו, עם עיניים כמו כוכבים רחוקים, הממצמצות פעמיים ואחר־כך נסגרות, יוצאות למסע פנימי... לאדי היו גם שתי כפות ידיים גדולות, כמו של איכר מאריזונה, ידיים שהתאימו לאדמה, ואלה היו הידיים שגם ידעו לשיר את געגועיו הרומנטיים של פרדריק שופן.
היא הכניסה את החלב והגבינה למקרר ונזכרה שאולי המשטרה תחפש טביעות אצבעות, ושעדיף לא לגעת בכלום. אן נשכבה על המיטה הגדולה בחדר השינה ועצמה את העיניים.
עברו חודשיים מאז שאדי עזב לטוקיו, לייצג את פרופ׳ פ. פ. אדאמס בקונגרס הבינלאומי של ״תאגיד החלב האסיאתי״. הוא היה אמור להיות שם שבועיים ולחזור. ביפן הוא הצטרף לסיור בהונג־קונג, ומשם החליט באופן מפתיע לנסוע להודו, דבר שכלל לא היה בתכנית. מהודו נתקבל מכתב אחד נלהב ומאז כלום, כאילו בלעה אותו האדמה. היא התקשרה בטלפון לקונסול בבומביי, ביקשה שינסו לאתר אותו, אבל המזכיר הראשון התנצל שאין הם ערוכים לחפש נתינים קנדים שנעלמו בארצות נכר, והודו בכלל זה, מחוסר כוח אדם מיומן לכך. הוא נאנח ורשם לעצמו את הפרטים לכל מקרה.
אן לא ידעה מה לחשוב, אבל מה שהרגישה היה רע. בטן מכווצת, בית ריק, געגועים עזים, בחילה מתמשכת וכאב נטישה מעליב.
היא נרדמה כנראה, כי פתאום היו קולות בסלון. היא קמה מטושטשת קצת, פסעה לאט והספיקה לשמוע את אביה אומר לסוכן הביטוח:
״ג'רי, אני יודע שאני יכול לסמוך עליך שתשמור על דיסקרטיות לגבי העניין״, ואז הוא פנה לאן: ״אן יקירתי, עכשיו הכול בסדר... אפשר לסדר את הדירה...״.
אן הסתובבה ללכת חזרה לחדר השינה.
״אל תשכחי לבוא מחר, יקרה״, שמעה אותו אומר לפני שנפלה שוב על המיטה. ״...נבוא לאסוף אותך בשמונה בערב״.
היא לקחה כדור נגד כאב ראש והתעוררה רק למחרת בבוקר, לאשליה של אור שמש רך, שיצרו הווילונות הצהובים גם ביום החורף העכור ביותר.

ניסים אמון (נולד ב-1963 בירושלים) הוא מאסטר זן (כינוי לאמן זן) ישראלי, מורה למדיטציה, מנחה קבוצות ומפתח שיטת הטרילותרפיה.

ב-2001 עבר להתגורר באי פארוס שביוון, בו הקים עם שותפים מרכז סדנאות ומדיטציה בשם "טאו'ס" (Tao's), בו הם מקיימים סדנאות. בתקופה בה הפעיל את טאו'ס עיבד והשלים את פיתוחה של שיטה טיפולית בשם "טרילותרפיה" (Trilotherapy). בשיטה זו, פונה המטפל אל שתי דמויות נפרדות באישיותו של המטופל – הראש והרגש, "הילדים הפנימיים" על פי התאוריה - ומתקשר איתן בנפרד. תקשורת זו מעירה את הדמות השלישית – האמצע, "ההורה" על פי התאוריה – שמהווה על פי שיטה זו את ה"אני האותנטי" (True Self), אליו מכוונת דרך הזן.

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: 1997
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 226 עמ' מודפסים
חידת הלוטוס ניסים אמון

חלק ראשון - קנדה

בית ריק

מאז שאדוארד נעלם, נמנעה אן אדאמס מלחזור ישר הביתה אחרי העבודה. היא היתה נפגשת עם חברות בבתי־קפה, קופצת לבקר את אמה בווילה או מסתובבת במרכזי קניות וקונה כל מיני דברים שלא היתה ממש צריכה.
היא קנתה כמה תחתונים והרגישה מטופשת, באותה מידה היתה יכולה לקנות חולצה או נעליים. היא נהגה הביתה במצב רוח עכור, במעלה הכבישים מכוסי השלג. עצרה ללחם וחלב ונתנה לאדון מילר הזקן להכניס גם גבינה קצת נוזלת לשקית הנייר. היא קנתה גם עיתון ושוקולד ועברה במכוניתה ליד עצים שסנאים קטנים קפצו עליהם, גורמים למפולות שלג קטנות להתרסק על האדמה.
היא נזכרה שהיא ואדי הלכו שם פעם שלובי ידיים והוא הצחיק אותה. כשהחנתה את המכונית, מצב רוחה היה שפוף במיוחד. עוד ערב אטי חיכה לה, ערב מהסוג שנגמר בכאב ראש. אולי עוד סרט ישן, הטלוויזיה היתה קרש הצלה אמיתי בזמן האחרון.
אן חשה את הבדידות חודרת דרך החשכה והקור, התחושה היתה ממש פיזית. כל־כך הרבה פעמים היא ניסתה להבין את היעלמו של אדי, מכל הזוויות האפשריות, אבל היה זה כמו להטיח את הראש בקיר.
היא נכנסה לבניין עם השקיות, רוקנה את תיבת המכתבים שהכילה מודעות, כמה הזמנות וירחון מדעי בשביל אדוארד, עברה על כל אלה בעוד המעלית מחליקה במעלה הקומות, וכשיצאה החוצה, חיפשה ידה מכנית את המפתחות בתוך התיק. אבל הדלת היתה פתוחה לרווחה, והיא נכנסה פנימה המומה, כשידה עדיין בתוך התיק ולבה פועם בחזקה ובמהירות.
לרגע חשבה אולי אדי חזר, אך מישהו הפיל את עץ האשוח הקטן על הרצפה והיא שמעה את החתול של אדי מיילל בפינה רחוקה.
הם הפכו את הסלון ולא חסו על חדר השינה, הם אפילו קרעו בתלישה וילון אחד, והיא חשבה, ״למה?״. המקרר נשאר פתוח, התיקים של אדי היו פזורים על הרצפה, ומגבות מחדר האמבטיה היו בכל מקום. הכול היה לא הגיוני. נדמה שדבר לא נגנב, אך במהפכה ששררה, היה קשה להבחין מה בדיוק חסר. היא הרגישה חסרת אונים ומרוקנת, התיישבה על הרצפה בין ערמות של דברים והתחילה לבכות.
זה היה הרגע שבו צילצל הטלפון. היא נתנה לו לצלצל והמזכירה האלקטרונית נכנסה לפעולה. היה זה קולו הסמכותי, קול ״דיקן הפקולטה״, של אביה:
״אל תשכחי, יקרה, מחר בערב אצל השגריר, אנחנו רוצים שתבואי. תתקשרי חזרה״.
גם לזה לא היה לה כוח, היא לא רצתה ללכת, אבל ידעה שזה לא יעזור. מעולם לא קרה, ולא חשוב עד כמה התנגדה, שלא תעשה כמצוות אביה.
החתול היה עכשיו לצדה, אבל לא ממש התקרב. אן די התנגדה לחתול, אבל אחרי שאדי נעלם, הרגישה צורך להחזיק בו, מזכרת חיה ממנו.
לבסוף התעשתה וניגשה לטלפון, הודיעה לאביה שפרצו לבית. בקרוב הוא יגיע.
אן היתה מבולבלת. על הפסנתר עמדה עדיין תמונתו הממוסגרת של אדי, מחייך לעברה כאילו כלום לא השתנה.
ההיעלמות הזו כלל לא התאימה לו. אם היה עוד משהו בחייה שסימל יציבות מלבד אביה, היה זה אדי. הוא היה היציבות עצמה.
הם נפגשו במסיבת הפקולטה, אך היא שמעה עליו עוד קודם מאביה. הוא היה סטודנט מוכשר, מבריק, אבל גם יהודי. האם קינא הדיקן, שהיה עדיין פעיל בעבודתו המדעית, בדוקטורנט הצעיר? זאת לא ידעה אן מעולם. במסיבה, פיטר פיטרסון אדאמס לא הציג את התלמיד המבטיח בפני בתו, ולאן היה הרושם שכשהסכימה לרקוד עם אדי, עבר צל על פניו הרגועים תמיד של הפרופסור. מאוחר יותר, נכנע ללחצם של חבריו, התיישב אדוארד קליין ליד הפסנתר, ומה שקרה אחר־כך כבש את לבה של אן. בעוד צלילי הנוקטורנו נשמעים ברקע, בחנה אן את פניו הרגועות ולא יכלה להתיק את מבטה מעיניו שגונן כמעט־סגול, עצומות למחצה מאחורי ברק המשקפיים, ומצורת קלסתרו שמעבר לזקן החום והרך. היא הקשיבה בריכוז ולרגע קט הוא הרים את ראשו ומבטו חצה את החדר ונח עליה נקי וחד. הוא חזר מיד לפסנתר, לא הספיק לראות איך הסמיקה.
גב׳ מלאני רוז אדאמס, רוזי למשפחתה ולחברים, היתה מתבוננת שקטה. הוא מצא חן גם בעיניה מהרגע הראשון, גבוה, מעט כפוף כאילו בענווה, בחור צעיר מוזר, עם פרופיל חד ותנודה עדינה של הראש, כמו מתוך מבוכה. היא העריכה את השקט שלו, את מבטו החם, ולמדה לאהוב אותו בזכות פקחותו, סקרנותו וכנותו הבלתי מתפשרת. הוא היה שונה מאנשים אחרים שהכירה, כולל בעלה הקונפורמיסט - קשה, טרוד במשחקי כוח בלי הפסקה... רוזי התגעגעה לאדי כמו לבן שנעלם בשדה הקרב. כואבת, היא ניסתה להפעיל את הקשרים שלה, לא כדי להחזיר אותו חזרה לכאן, או לאן, אלא מתוך דאגה אמיתית ומכיוון שאולי הזדקק לעזרה. מפתיע כמה כוח אפשר להפעיל בין הפטפוטים והשקט שבמשחק ברידג׳ בחברה הגבוהה. אך עדיין דבר לא התחדש, היעלמו של אדי היה אפוף ענן מסתורין כבד.
בשביל אן, לזכור את אדי היה לראות אותו מכווץ עיניים כחולות כהות, כמעט סגולות. כך היה יושב ומקשיב או קורא ומטמיע כל דבר שקרא. היתה זו גם דרכו לחזר אחריה, להוריד את העפעפיים על העיניים הצלולות ולכרוע כמו איזיס, החתול שלו, שנקרא כך על שם האל המצרי השומר על המסתורין. ספינקסי במבטו, עם עיניים כמו כוכבים רחוקים, הממצמצות פעמיים ואחר־כך נסגרות, יוצאות למסע פנימי... לאדי היו גם שתי כפות ידיים גדולות, כמו של איכר מאריזונה, ידיים שהתאימו לאדמה, ואלה היו הידיים שגם ידעו לשיר את געגועיו הרומנטיים של פרדריק שופן.
היא הכניסה את החלב והגבינה למקרר ונזכרה שאולי המשטרה תחפש טביעות אצבעות, ושעדיף לא לגעת בכלום. אן נשכבה על המיטה הגדולה בחדר השינה ועצמה את העיניים.
עברו חודשיים מאז שאדי עזב לטוקיו, לייצג את פרופ׳ פ. פ. אדאמס בקונגרס הבינלאומי של ״תאגיד החלב האסיאתי״. הוא היה אמור להיות שם שבועיים ולחזור. ביפן הוא הצטרף לסיור בהונג־קונג, ומשם החליט באופן מפתיע לנסוע להודו, דבר שכלל לא היה בתכנית. מהודו נתקבל מכתב אחד נלהב ומאז כלום, כאילו בלעה אותו האדמה. היא התקשרה בטלפון לקונסול בבומביי, ביקשה שינסו לאתר אותו, אבל המזכיר הראשון התנצל שאין הם ערוכים לחפש נתינים קנדים שנעלמו בארצות נכר, והודו בכלל זה, מחוסר כוח אדם מיומן לכך. הוא נאנח ורשם לעצמו את הפרטים לכל מקרה.
אן לא ידעה מה לחשוב, אבל מה שהרגישה היה רע. בטן מכווצת, בית ריק, געגועים עזים, בחילה מתמשכת וכאב נטישה מעליב.
היא נרדמה כנראה, כי פתאום היו קולות בסלון. היא קמה מטושטשת קצת, פסעה לאט והספיקה לשמוע את אביה אומר לסוכן הביטוח:
״ג'רי, אני יודע שאני יכול לסמוך עליך שתשמור על דיסקרטיות לגבי העניין״, ואז הוא פנה לאן: ״אן יקירתי, עכשיו הכול בסדר... אפשר לסדר את הדירה...״.
אן הסתובבה ללכת חזרה לחדר השינה.
״אל תשכחי לבוא מחר, יקרה״, שמעה אותו אומר לפני שנפלה שוב על המיטה. ״...נבוא לאסוף אותך בשמונה בערב״.
היא לקחה כדור נגד כאב ראש והתעוררה רק למחרת בבוקר, לאשליה של אור שמש רך, שיצרו הווילונות הצהובים גם ביום החורף העכור ביותר.