טרילוגיית שקרים 3 - לאחות את הפצעים

פרולוג

נקישות נשמעות בדלת. "אתה מוכן?" סבתא שואלת כשהיא נכנסת פנימה, נראית כמו מלכה.

"את יפה כל כך," אני מחמיא לה באהבה גדולה. האישה הזאת עומדת לצידי היום על אף שהייתה מעדיפה להיות בכל מקום אחר ולא לראות אותי עושה את טעות חיי.

"הלוואי שיכולתי לומר את אותו הדבר עליך. החליפה יוקרתית, השיער מעוצב כמו שאתה אוהב ואפילו סידרת את הזיפים, אבל אתה לא מאושר. העיניים שלך כבויות ופניך נפולות. מה אתה עושה, ילד שלי? למה אתה הורס לעצמך את החיים?" היא שואלת בעצב עמוק.

אני קם מהמיטה ונעמד מולה בכתפיים שמוטות, מביט בה בכניעה ובכאב עצום, מתקשה לעצור את הדמעות. "הם הרסו אותי."

היא מניחה את כף ידה על לחיי, מלטפת ברכות. "נתת להם את האפשרות לעשות זאת. יכולתי להישבר כשאיבדתי את הבנות שלי, יכולתי להישבר כשאיבדתי את סבא שלך, אבל אני עדיין עומדת מולך כי בחרתי להילחם ברע ולהישאר נאמנה לעצמי. האם תוכל יום אחד להביט שוב בראי? תצליח לישון טוב בלילה?"

היא לא צריכה לשמוע אותי עונה. היא יודעת את התשובות לשאלות. רציתי להרוס לליהי את החיים, אך הרסתי אותם לשנינו.

"סליחה על ההפרעה," ענבל מעבירה את מבטה ביני לבין סבתא, נבוכה כשהיא מבינה שנכנסה בזמן לא טוב. "חייבים להתחיל, עוז. מחכים לך בחדר העבודה."

אני מהנהן ונושק ארוכות למצחה של סבתא, יוצא מחדר השינה בלי להביט לאחור. הגיע הזמן לסיים את מה שהתחלתי ולשאת בתוצאות של מעשיי.

בחדר העבודה ממתינים לי החברים והרב. אני לוחץ את ידו וניגש אל הבר, מוזג לעצמי כוסית ומביט בספה הארורה, הספה שעומדת באותו המקום שבו עמדה כאשר הכול התחיל. מילותיו של דן מהדהדות בראשי: "אני גבר שיש לו מילה, ואם נתתי לך את המילה שלי, תהיה בטוח שאעמוד בה." בהחלט עמדת במילה שלך, אבא היקר.

"אתה בסדר?" משה שואל בשקט, מוזג לעצמו כוסית נוספת.

"לא, אבל מאוחר כבר מכדי להתחרט."

"אין על מה להתחרט, אל תחמיר עם עצמך. לא גנבת ממנה, החזרת לעצמך את מה ששייך לך. היא רימתה אותך והתחתנה עם אבא שלך. המלחמה היא לא נגד אישה תמימה ואתה לא הרע בסיפור."

אני עוצם את עיניי ונזכר בפניה של ליהי המצולמות בתמונה מיום חתונתה עם אברמוביץ'. היא נראתה זוהרת, מאושרת. איך היא הייתה יכולה לזייף הבעה כזאת? היא תזייף גם היום? מה התוכנית שלה, לעזאזל? נגד מי אני נלחם?

הדלת נפתחת וענבל נכנסת. ליהי עומדת לצידה, עיניה עצומות, כפות ידיה רועדות והיא מתקשה לנשום. אני מניח את הכוס וצועד לעברה, בוחן אותה מלמעלה למטה באיטיות. היא נראית כמו נסיכה. היא פוקחת את עיניה ומביטה בי בכל כך הרבה רגש. בכל יום אחר הרגש הזה היה ממיס את ליבי, אבל היום הוא מצית את זעמי. הסיפור שלנו היה אמור להסתיים אחרת, החתונה הזאת הייתה אמורה להיות אמיתית והיא הרסה הכול עבור כסף. כסף שכבר לא שייך לה ולא היה אמור להיות שלה מלכתחילה.

"את הכלה הכי יפה שראיתי בחיי," אני אומר, וליבי מתכווץ. הערב הזה הוא העונש שלי. איך אשרוד את השעות הקרובות? איך אעמיד פנים בפני כל האורחים? איך אגלם את החתן המאושר כאשר הדבר היחיד שעליו אני חושב כרגע הוא לברוח? לברוח לפני שאראה אותה נשברת, לפני שאאבד אותה.

"ואתה החתן הכי יפה שראיתי בחיי."

"את מוכנה להיות אשתי?" עיניי מחליקות על פני שמלת הקצפת העדינה שהיא בחרה. אני אוהב את השרוולים הארוכים העשויים תחרה ואת המחשוף הצנוע. היא נראית קלאסית, כמו נלקחה מתוך אגדה.

"אני מוכנה מהיום שבו הכרתי אותך."

"תצטרכי לסלוח לי, אבל אני עומד להרוס לך את האודם." אני לא מצליח לעצור את הצורך לגעת בה, לנשק אותה. גופי זקוק לה, משתוקק אליה. השבוע האחרון היה סיוט, אבל הייתי זקוק למרחק כדי להיות מסוגל להתמודד עם הזעם שבכל יום גדל לממדים שכבר איני מסוגל לשאת. אם לא הייתי מציע לה לישון אצל ההורים שלה, לא היינו מגיעים לשלב הזה. הייתי כבר מתפרץ עד עכשיו והתוכנית הייתה יורדת לטמיון. ככל שתאריך החתונה התקרב, כך הכעס והזעם התעצמו. נאלצתי להתמודד עם כל מה שהיא לקחה מאיתנו, עם כל מה שלעולם לא נחווה באשמתה. שפתיה פוגשות את שפתיי וכפות ידיה אוחזות בפניי, מלטפות, מעניקות לי אהבה בפעם האחרונה.

"אני אוהבת אותך כל כך, עוז, אתה לא יכול להבין עד כמה אני אוהבת אותך," היא לוחשת ומנשקת אותי פעם נוספת. "אני מבטיחה שאתן את כל כולי כדי להפוך אותך לגבר המאושר ביותר עלי אדמות. אוהב אותך ואעמוד לצידך בכל מחיר."

מילותיה ננעצות כמו פגיון בליבי, גורמות לי לדמם. אני עוצר את הדמעות, מדחיק את הכעס שיש לי כלפיה, את הכעס שיש לי כלפי דן אברמוביץ', כלפי אימא שלי, כלפי העולם כולו. הם לקחו ממני הכול, הותירו אותי מלא ברגשות שלא הכרתי קודם ושאיני יודע כיצד להיפטר מהם. אני רוצה להתנקות, לשכוח, לחזור להיות מי שהייתי, אבל מילותיה ועיניה מבהירות לי ששום דבר לא יחזור להיות כשהיה.

היא הרסה אותי לנצח.

"אתה האושר שלי, החיים שלי, הדבר היחיד שעליו אני חושבת ושאותו אני רוצה."

אני מחבק אותה, לא מסוגל להביט בעיניה, לא מסוגל להכיל עוד את דבריה ויודע שאם היא לא תשתוק, אשבר לנגד עיניה. אני קובר את ראשי בשקע צווארה, מנשק אותה ארוכות ומרגיש את הצמרמורת המתפשטת בגופה. זאת הפעם האחרונה שאריח אותה, שאחזיק אותה בין זרועותיי. בעוד כמה רגעים הכול ייגמר. ליהי תבין שאני לא האושר שלה, שאני לא החיים שלה, אלא בדיוק להיפך, אני הגבר שלקח ממנה את הכול.

"עשית את זה, אחי!" משה לוחש באוזני ומחבק אותי חזק. ברכיי רועדות, אני מנסה לנשום, אך לא מצליח. הצלחתי. זאת הייתה המטרה, לא? הצלחתי! אז למה, לכל הרוחות, אני מרגיש כמו נידון למוות העומד בפני ביצוע גזר הדין? למה אני מרגיש שחיי הגיעו לסיומם?

"אני צריך לברוח מפה," אני אומר, אך לפני שאני מספיק לעשות צעד, אורחים נוספים קופצים עליי, מחבקים אותי, שמחים בשבילי. זאת הייתה טעות להקשיב לצחי, לא הייתי צריך להתעקש על אירוע גדול, לא הייתי צריך לגרור את כולם לתוך חיי האומללים, לתוך הסיוט הזה.

"אתם צריכים להתלוות אליי," ענבל אומרת, ובעזרת אנשי ההפקה מצליחה לחלץ את ליהי ואותי ולהוביל אותנו אל חדר השינה. אל אותו חדר השינה הארור שאותו חלקה אשתי היקרה עם אבא שלי. אני שולף את הטלפון הנייד מהכיס ומדפדף בתמונות של רות. רק פניה הקטנות מרגיעות אותי, גורמות לי לחשוב בצלילות ומונעות ממני לעשות שטות שאתחרט עליה.

"אלוהים, אני עדיין רועדת," ליהי אומרת בהתרגשות בעוד מעצב השמלה עוזר לה להתפשט.

"גם אני."

עיניי נעוצות במסך, אם אביט בה אאבד שליטה. היא הייתה אמורה להיות שלי והאירוע הזה היה אמור להיות אמיתי, אבל היא הרסה הכול כאשר נכנסה עם אבא שלי למיטה הזאת, כאשר בחרה בו ואפילו לא הביעה על כך חרטה.

"הכול בסדר? במה אתה מתעסק?"

"שום דבר מיוחד," אני עונה בקרירות, מצליח להסוות את האש הבוערת בתוכי, את הרצון לחנוק אותה ולהכריח אותה לומר את האמת, להתוודות, לספר לי מדוע התחתנה איתי. ליהי נעמדת מולי, לבושה בשמלה נשפכת לבנה, שמלה שמזכירה לי את השמלה שלבשה בחתונתה הראשונה. היא מצפה ממני להחמיא לה? היא לבשה אותה כדי להזכיר לי את חתונתה הראשונה? זה תרגיל שמטרתו למתוח את הגבולות שלי?

"אתם מוכנים? הגיע הזמן להתחיל את האירוע," ענבל אומרת. אני ממהר אל הדלת, לא מביט לאחור, מנסה למחוק מראשי את תמונתם של דן וליהי ביום נישואיהם.

"עוז!" היא קוראת בכעס.

אני נעצר, מסתובב ומביט בה בשאלה.

"מה קורה? אתה זוכר שהרגע התחתנו?"

"בואי נתחיל את האירוע, ליהי, אני עייף," אני עונה בכנות. עייפתי מהעמדות פנים, עייפתי מהמשחקים, עייפתי מהחיים האלה. הגיע הזמן לסיים את ההצגה. השגתי את מה שרציתי.

אנשי ההפקה מסמנים לנו כאשר מגיע זמננו להיכנס לאולם ואני מאלץ את עצמי לחייך. האורחים שלנו לא אשמים בדבר ועל אף שהייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר, מגיע להם שאכבד אותם. אני אוחז בידה ומוביל אותה אל רחבת הריקודים, שומר ממנה מרחק כמו מאש ונע לצלילי שירו של ג'ון לג'נד, All Of Me. את השיר בחרתי במחשבה על ליהי והערב אני לא מסוגל לשמוע אותו. אני לא רוצה להיזכר עד כמה אני אוהב ושונא אותה, לא רוצה לכאוב עוד.

"עוז?" היא לוחשת, מפצירה בי להתייחס אליה. אני מביט בעיניה ומרגיש איך כל החומות שבניתי סביבי מתרסקות. ג'ון שר את הפזמון ועיניי מתמלאות דמעות. אני אוהב אותה. אני אוהב אותה יותר מדי והייתי נותן הכול כדי שהערב הזה יהיה אמיתי, כדי שלא אאבד אותה בסופו, כדי שהעתיד שלי יהיה איתה. דמעה אחת זולגת על לחיי ואני ממהר לנגב אותה. לקחתי ממנה את הכסף ואת הרכוש, אבל היא לקחה ממני את החשק לחיות. אני עוטף את צווארה ומחבק אותה חזק, שר באוזניה את המילים ולרגע קטן מעמיד פנים שאנחנו באמת עומדים לבלות את שארית חיינו יחד, אבל מהר מאוד מבין שלא אוכל לעצום את עיניי. זה הריקוד האחרון, החיבוק האחרון. בפעם הבאה שנתראה, לא יישאר מאיתנו דבר.

פרק 1

עוז
 

רגליי קפואות במקומן, ראשי מסוחרר. שמעתי נכון? ליהי בהיריון ממני? מה עשיתי, אלוהים? מה עשיתי?

"המסיבה הסתיימה, תעיפי את האורחים, תמציאי להם תירוץ," צחי פוקד על ענבל. "למה אתה חיוור? שמעת אותה, היא תעשה הפלה, מה הדאגה?"

אני מרים את ראשי ופוגש את עיניו של צחי, מנסה להבין על מה הוא מדבר. "הפלה?"

"תגיד, דווקא עכשיו נדפקו לך התאים במוח? אתה רוצה ילד מהאישה הזאת? בטח הפלה! וכמה שיותר מהר יותר טוב!" הוא מרים את קולו.

"מה קורה פה? אני לא מבינה כלום. למה התחתנת איתה אם אתה לא מאוהב בה?" אורטל שואלת, מבולבלת. "ולמה אתה מתערב להם בחיים? אתה אחראי למה שקרה לאבא שלה?"

"אל תשאלי שאלות דפוקות, מה לי ולו בכלל? הבחורה הזאת דפוקה בשכל והיא צריכה להודות לי שלא קברתי אותה באדמה ברגע שהשטות הזאת יצאה לה מהפה."

אני מביט בצחי, אך לא מקשיב למילה. רק מילותיה של ליהי מהדהדות בראשי. היא בהיריון ממני. אין סיכוי שאתן לה לבצע הפלה.

"ענבל, תעדכני את האורחים שהם יכולים להמשיך לחגוג בלעדינו."

"ואם ישאלו לאן נעלמתם?"

"חטפתי וירוס כלשהו וליהי איתי." אני מביט בצחי ומזהיר, "אל תתקרב לליהי או להורים שלה ואם אשמע עוד פעם את המילה הפלה..."

"ואתה חושב שאחרי המופע עם החברה שלה היא תסכים לסלוח לך?"

"לא, אבל אמצא דרך להחזיק אותה עד הלידה. אחריה היא תהיה חופשייה לעשות כרצונה. לא אתן לה לקחת ממני גם את הילד שלי."

"הוא בקושי פירור, זה הזמן להעלים את הבעיה," צחי מתעקש. אני נאנח בקול, וחושב על רות. היא הייתה פירור והיום היא אהבת חיי. לעולם לא אתן לליהי לבצע הפלה.

"אורטל, קחי אותו הביתה לפני שאאבד שליטה."

צחי מעוות את פניו ומרים ידיים בכניעה. "אתה כזה סמרטוט לפעמים, אני לא יודע מה נסגר איתך, בואי נעוף מפה," הוא אומר לאשתו והם יוצאים מחדר העבודה.

"איפה ליהי?" אני שואל את עצמי וממהר אל חדר השינה, מגלה שהוא ריק. הבטן שלי כואבת מפחד. רק שהיא לא פגעה בעצמה ובתינוק כדי להתנקם בי. אני רץ לכיוון חדר השינה של הוריה ופותח בלי לנקוש, רואה את שרה בוכה ואת יוסף, יושב על כיסא הגלגלים, המום.

"מה אתה עושה כאן?" הוא שואל בתוקפנות.

"ראיתם את ליהי?"

"לא, לא ראינו אותה!" שרה מרימה את קולה. "אבל כן ראינו את אורח הכבוד שלך," היא מוסיפה ואני מבין שאהיה חייב לשקר, אסור שיידעו את האמת, לא כל עוד ליהי בהיריון ממני. אני סוגר את הדלת ומביט בהם, שוקל את דבריי. ליהי לא סיפרה להם על טניה ואני צריך לוודא שהם לא יידעו כלום עד שאמצא אותה.

"צחי ואני חברים מילדות. לא היה לי מושג שהוא... שאתה... ליהי לא מדברת על מה שקרה ולא שאלתי על הנושא כי לא רציתי להכאיב לה."

"אלו הם החברים שלך? רוצחים?" שרה שואלת, מנסה להשתלט על הדמעות השוטפות את פניה. "האיש הזה הרס לנו את החיים."

"אני לא מכיר את צחי שאתם מכירים. אני מכיר את הבחור שהיה מגן עליי בבית הספר כשילדים אחרים היו מציקים לי כי לא ידעתי עברית. אני מכיר את הבחור שקיבל אותי והיה כמו אח עבורי. נכון, גדלנו והוא השתנה, בחר נתיב שקשה לי להבין או לקבל, אבל לא יכולתי לנתק איתו קשר כי מבחינתי הוא אותו הילד שעזר לי להחלים לאחר שאימא שלי התאבדה."

"איפה ליהי?" יוסי שואל.

"אני מחפש אותה. היא איבדה שליטה ונעלמה, אין לי מושג איפה היא."

שרה מכסה את פניה. "היא לא ידעה שאתם מכירים?"

"לא, היא לא ידעה כי אני לא מדבר על הקשר שלנו, אפילו לא הייתי בטוח שהוא יגיע הערב."

"הוא עדיין כאן?" יוסי שואל בדאגה.

"לא, ביקשתי ממנו לעזוב."

"אני מבין. תמצא את ליהי, היא בטח במצב לא טוב אחרי המפגש הזה."

"יש לך מושג היכן היא עשויה להיות?"

"אולי באורווה," שרה עונה. אני מהנהן וממהר לרוץ החוצה. היא חייבת להיות שם, אני חייב למצוא אותה.

"ליהי?" אני קורא בקול ומחפש את מתג האור, אך לא מוצא אותו. "את פה?" אני מפעיל את הפנס בטלפון הנייד, עובר בין התאים, אבל המקום ריק. פאק! איפה אמצא אותה?

הטלפון רוטט בידי ואני מביט בצג. נדב.

"ראית את ליהי?" אני שואל, עושה את דרכי לעבר הבית.

"איפה אתה?"

"מחפש אותה ברחבי החווה."

"מיותר, היא יצאה. העובדת היסטרית, טוענת שליהי יצאה כמו מטורפת ושהיא לא הצליחה למנוע ממנה לנהוג."

"לעזאזל!"

אני עושה את דרכי אל חדר העבודה, מוצא שם את כולם ומנתק את השיחה.

"אינס, יש לך מושג לאן היא נסעה?" אני שואל. היא מתקדמת לעברי בסערה וסוטרת לי בחוזקה.

"טינופת! אם יקרה לה משהו זאת תהיה אשמתך! אתה תהיה האשם היחיד!" היא צועקת.

מאור ממהרת לתפוס את זרועה ולהרחיק אותה ממני. "תירגעי, בבקשה, לא יקרה לה כלום, אנחנו נמצא אותה."

"הוא שבר לה את הלב! היא התרגשה כל כך מהחתונה ומההיריון ועכשיו היא לא רוצה לחיות." היא בוכה בכי קורע לב.

"ליהי לא תפגע בעצמה או בתינוק," אני מבטיח, מקווה בליבי שאיני טועה. היא רוצה להיות אימא ולא תעז לעשות מעשה קיצוני. "את יודעת איפה אני עשוי למצוא אותה?"

"ואיך אדע? מעולם לא ראיתי אותה במצב כזה, היא לא הגיבה לשום דבר ממה שאמרתי ורק חזרה על כך שהיא רוצה למות, אדם במצבה מסוגל לכול."

"כולנו עברנו חוויה קשה בחיים וחשבנו שאנחנו רוצים למות, אבל לא פגענו בעצמנו," מאור מנסה להרגיע את אינס.

"ואם היא תתעלף בנהיגה? הגוף שלה חלש, היא מקיאה ללא הפסקה ורוב היום מסוחררת מאוד, תוסיפי על כך את מצבה הנפשי ונראה אותך מבטיחה לי שהיא תהיה בסדר."

"אני יוצא לחפש אותה. אם תשמעו ממנה תעדכנו אותי."

בלי לחשוב פעמיים, אני חוטף את מפתחות הרכב ורץ החוצה. עכשיו אני מבין למה ליהי הייתה במיטה כל השבוע, היא לא הרגישה טוב בגלל ההיריון. פאק! אם היא תאבד שליטה על הרכב זאת תהיה אשמתי. אסור שיקרה לה כלום, היא והתינוק חייבים להיות בסדר, הם חייבים!

ליהי
 

דפיקות חזקות נשמעות על חלון הרכב שלי. איש עומד בחוץ וצועק אך אינני מבינה מילה ממה שהוא אומר. אני פותחת את החלון.

"נתקעת עם הרכב? למה את לא נוסעת כבר? תקעת את כולנו!"

אני מביטה בו בבלבול ומחזירה את מבטי אל הכביש. הרמזור ירוק.

"סליחה," אני ממלמלת, כפות ידיי רועדות על ההגה. הוא מביט בי בחשדנות.

"את בסדר?"

אני סוגרת את החלון ובמקום להביט בכביש, עיניי נעוצות בכתמי הדם היבשים שעל כפות ידיי. מעולם לא דמיינתי לעצמי תרחיש כזה. עוז בגד בי עם טניה לאורך כל הזמן הזה.

דמעות מטשטשות את ראייתי, שוטפות את פניי. אין לי מושג כמה זמן חלף מאז עזבתי את החווה, ובכל זאת, הכאב אינו דועך או נעלם. הוא מתחזק, משתלט על גופי, על נשמתי. האיש הזה שבר את ליבי, ריסק את חלומותיי, את תקוותיי. כל החודשים האלה הייתי רק כלי משחק בידיו. הוא שכב לישון לצידי, נישק אותי, חיבק אותי, והכול במטרה להרוס אותי, לראות אותי מושפלת.

"החזרתי לך באותו המטבע." מילותיו מהדהדות בראשי כמו מנטרה חולנית. זאת הייתה התוכנית שלו? מה זה אומר בכלל, להחזיר לי באותו המטבע? איך הוא החזיר לי באותו המטבע אם הדבר היחיד שעשיתי מאז הכרתי אותו היה לאהוב אותו? התנצלתי בכל דרך אפשרית על כך שהתחתנתי עם דן, אך דבר לא הספיק לו. הוא רצה להרוס אותי, לראות אותי מושפלת וטניה עזרה לו. פתחתי בפניה את ליבי ואת ביתי, ובתמורה היא עזרה לעוז להרוס את חיי.

אני מחנה את הרכב לצד הכביש וצועדת ברגל לכיוון החוף. הרחובות ריקים מאנשים ורחש הגלים נשמע מרחוק. טיפות גשם מרטיבות את גופי הקפוא, המלוכלך. הרשתי לו לגעת בי וכל אותו הזמן הוא נגע בנשים אחרות, אפשרתי לו לזייף את אהבתו ולהכניס אותי להיריון. אלוהים, אני לא רוצה את התינוק הזה, לא רוצה שום דבר ממנו, שום דבר שיחבר אותי לאיש הזה שטען שאוהב אותי, אבל שיקר לי ורימה אותי.

נעליי שוקעות בחול, עוצרות אותי מלהמשיך. אני מתכופפת בתנועות לא יציבות וחולצת אותן, מרגישה את החול הקר בין אצבעותיי, צועדת לכיוון המים. הים סוער, הרוח מעיפה את שערי על פניי והגשם, המתחזק מדי רגע, שוטף את כתמי הדם של האישה הזאת, את הליטופים של הגבר הזה, את הנשיקות המזויפות. אני נעצרת על החול הרטוב. הגלים מאיימים להפיל אותי, מרטיבים את שמלתי. אני מסיטה את שערי מפניי, מביטה בים בשנאה, בכעס אינסופי.

"למה?" אני שואלת בשקט, רואה לנגד עיניי את אותה תמונה שאני לא מצליחה למחוק מראשי. עוז מזיין את מי שהייתה אמורה להיות החברה שלי, נאמנה לי. בכיי מתחזק. אני מחבקת את עצמי וצועקת בכל הכוח, מזעזעת את גופי, מנסה לפרוק את הכעס, לשחרר את השנאה השורפת אותי מבפנים, אך דבר אינו מקל על הכאב שמאיים להפיל אותי מרגליי, מאיים לחסל אותי. נתתי לו הכול. נתתי לו את נשמתי, את ליבי, את חיי, וכך הוא גומל לי? איך ממשיכים מכאן? איך אצליח לנשום שוב? איך אעלים את הכאב?

אני מתיישבת על החול ומחבקת את ברכיי, רועדת, בוכה, מבולבלת, אבודה. הוא היה אמור להיות המקום הבטוח שלי, הוא הבטיח שאהיה מאושרת, אז למה הוא עשה את זה? למה הוא רצח אותי? איך יכול להיות שהוא שיקר לי לאורך כל הזמן ולא ראיתי או הרגשתי? איך בן אדם יכול להעמיד פנים במשך חודשים? איך?

"מה עשית, עוז? מה עשית לנו?" אני מתייפחת בקול, משעינה את ראשי על ברכיי. "איך ארים את עצמי? איך אוציא אותך מחיי? מה אעשה עם כל האהבה הזאת ששורפת אותי מבפנים?"

שיניי חורקות ושפתיי רועדות. איבדתי כל תחושה בכפות רגליי ובכפות ידיי ובכל זאת, הכאב הפנימי מנצח כל כאב אחר - מנצח את הקור, מנצח את ההיריון, מנצח את הגשם. ליבי מדמם והיחידה שאשמה בכך זאת אני. איך יכולתי להיות טיפשה כל כך? איך לא ראיתי? טניה סיפרה לי על הגבר הנשוי שבחייה ועל האישה שלא סיפקה אותו. לא סיפקתי אותו? מה הוא קיבל אצלה שלא נתתי לו? נתתי לו את הכול, אפשרתי לו לעשות בגוף שלי כרצונו. כנראה היא ידעה על מה דיברה בכל פעם שאמרה שאיני משקיעה מספיק בגוף שלי, שאין לו תקנה, שאני חסרת פרופורציה.

ההורים שלי יודעים את האמת? אלוהים, אבא שלי. איך הוא מרגיש אחרי שנאלץ לפגוש את השטן? עוז לא הסתפק בלהרוס אותי, הוא הרס גם את הוריי. אבא שלי, שעבר מדורי גיהינום באשמת הגבר שלקח ממנו את הכול, נאלץ לפגוש אותו, נאלץ להביט בעיניו. אימא צדקה. היא ראתה בעיניו של עוז את הרוע שסירבתי לראות. נתתי לו להוביל אותנו לתהום, להרוס את משפחתי ואת חיי ועכשיו רק נותר לי לאסוף את השרידים, לחבוש מסכה ולהעמיד פנים לטובת ההורים שלי. הם זקוקים לי שאהיה חזקה ולא אאכזב אותם. אדאג שהם ישכחו את המפגש עם צחי, שישכחו שאי פעם התחתנתי עם עוז. הדבר הראשון שאעשה הוא לקבוע תור לרופא ומייד לאחר מכן אתגרש ממנו ואוציא אותו מחיי, אמחק כל זיכרון ממנו ולא אתן לו לנצח אותי, לא אתן לרוע לגבור עליי.

דלתות המעלית נפתחות. אני גוררת את עצמי באפיסת כוחות אל דלת הכניסה. במהלך הנסיעה במעלית אני מסרבת להביט בראי, לא רוצה לראות בפניי את הכאוס שהאיש הזה הביא על חיי.

"ליהי!" אני שומעת את קולו של עוז ועוצרת על מקומי. הוא מעיף את הטלפון מידו וממהר לכיווני. "את קפואה," קולו מאשים. הוא מושיט את ידיו, אך אני מתרחקת ממנו, בורחת ממגעו, מסננת בשנאה שלא ידעתי שאפשר בכלל להרגיש כלפי מישהו, "אל תיגע בי."

"ליהי..."

אני חולפת על פניו, עולה במדרגות, לא מסוגלת לשמוע את קולו או לראות את פניו. הוא לא כאן בגללי, הוא כאן בגלל הדבר הזה שיצר בתוכי.

אני נכנסת למקלחת ותולשת ממני את השמלה, נעמדת מתחת לזרם המים הרותחים ומתפללת לאלוהים שכאשר אצא הוא כבר לא יהיה כאן, ייעלם.

"הבאתי לך בגדים חמים והכנתי לך מרק," אינס אומרת בחיוך מנחם.

"מה את עושה כאן?" אני שואלת בטון מופתע ושמה לב שהיא עדיין לבושה בבגדים שלבשה לחתונה ונראית מותשת. "לא היית צריכה לדאוג לי."

"ליהי, את כמו הבת שלי וקשה לי לראות אותך ככה. את חיוורת וחלשה ואני יודעת שכרגע כואב לך, אבל הכאב יחלוף והדבר היחיד שצריך להדאיג אותך הוא התינוק שלך. תזכרי כמה התלהבת לגלות שאת בהיריון."

"אל תקראי לו 'תינוק'. הוא כלום, הוא טעות ואני לא רוצה אותו." דמעות זולגות על פניי.

"את נסערת וצריכה לנוח. אל תחשבי על כלום כרגע, יהיה מספיק זמן כדי לתכנן את העתיד."

"עתיד?" אני מסירה את המגבת ולובשת את הבגדים שהביאה לי. "לאנשים מתים אין עתיד. הדבר היחיד שנותר לי כעת הוא לדאוג לאנשים החשובים לי, ההורים שלי. הם זקוקים לי ולמענם אמשיך לתפקד, אבל אני לא רוצה לשמוע מילה על הדבר הזה שיש בתוכי או על... אני אפילו לא יודעת איך לכנות אותו, כי המילה 'גבר' גדולה מדי עבורו."

"ליהי, זאת נקמה..."

"אינס, את טועה. אני לא מעוניינת לנקום בו, לא ארעיל את נשמתי בנקמות מיותרות. אני רוצה לנקות אותו מחיי. הדבר הזה שיש בתוכי הוא תולדה של שקר, של שנאה ושל רוע ואני לא רוצה בו, אני לא רוצה שום קשר אליו, אני רוצה לשכוח שהוא אי פעם היה קיים."

"תכני אותי איך שתרצי, תראי בי מה שמתחשק לך, אבל הדבר הזה הוא עדיין אדם ויש לו זכות להיוולד," עוז אומר בטון קר, אכזרי. "את לא תהרגי אותו כי הוא לא רק שלך, הוא גם שלי, ולא אתן לך."

"עוז, זה לא הזמן!" אינס מרימה את קולה.

"ומתי יהיה הזמן? אחרי שהיא תרצח אותו כמו שהיא רצחה אותנו?"

אני לא עונה לו, רק מביטה בו בחוסר אמון ומנסה לעכל את דבריו. רצחה אותנו? אני רצחתי אותנו? הוא שפוי בכלל? עם מי חייתי כל החודשים האלה? במי התאהבתי, לכל הרוחות?

"לא אבקש ממך שוב, תניח לה, היא צריכה להתחזק!"

"תירגעי, אין דבר שהוא יכול לעשות או לומר כדי לשנות את דעתי. הוא לא קיים מבחינתי. המילים שלו נכנסות מאוזן אחת ויוצאות מהשנייה." אני שומרת על קור רוח, לא מראה לו את הסערה המתחוללת בתוכי, לא מראה לו את הנזק שגרם לי.

"כמה את טועה, ליהי, יש דברים רבים שאוכל לעשות כדי לשנות את דעתך."

אני מתקרבת אליו, נעצרת במרחק נגיעה, מביטה בו בסלידה. "למה אתה כאן? באת לבדוק באיזה מצב אני? באת להכריז על ניצחון? מה הייתה התוכנית שלך? להרוס אותי? לשבור אותי? תסתכל על עצמך, נראה שהפסדת לא פחות ממני."

"במלחמה אין מנצחים, שני הצדדים מפסידים. השאלה היא מי מפסיד יותר."

"בעצם אני צריכה להודות לך על כך שפקחת את עיניי בשלב מוקדם. אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי מגלה את הפרצוף האמיתי שלך בעוד כמה חודשים, כשכבר לא היה דבר שהייתי יכולה לעשות כדי למחוק כל זכר ממך."

המילים פוצעות אותי מבפנים, המבט שלו מחסל את המעט שנותר ממני, ובכל זאת, אני לא בוכה או רועדת, לא משדרת חולשה ושומרת על מבט קר התואם את מבטו. אם הוא מסוגל, גם אני יכולה.

"את בטוחה מדי בעצמך, ליהי," הוא מאיים.

"אינס, תקראי לאבטחה," אני מבקשת והיא ניגשת אל השידה.

"אבטחה?" עוז צוחק בלעג. "ומה את חושבת שהם יכולים לעשות?"

"הם יכולים להוציא אותך מהבית שלי. אני לא רוצה להמשיך את המשחק הזה, עוז, אמרנו ועשינו מספיק, הגיע הזמן שתעוף מפה ותצא מחיי."

"את לא יכולה להוציא אותי מכאן," הוא אומר בביטחון ואני מביטה בו, מנסה להבין למה הוא מתכוון. "הבית הזה כבר לא שייך לך."

"סליחה?"

"הבית הזה. החווה. התאגיד. חשבונות הבנק, כלי הרכב, התכשיטים, הבגדים. שום דבר מזה כבר לא שייך לך, ליהי," הוא אומר בקור רוח וליבי מאיץ, מאיים לפרוץ מבית החזה. "הזהרתי אותך. לעולם אל תחתמי על מסמכים בלי לקרוא אותם קודם לכן."

נשימותיי כבדות וברכיי מאיימות לקרוס. אינס נעמדת מאחוריי, מחזיקה אותי. "על מה אתה מדבר, עוז?" אני בקושי מזהה את קולי.

"הכול שייך לי, ליהי."

"מה עשית?" קולי חלש, שבור. דמעות נופלות מעיניי וכפות ידיי רועדות.

"את עשית. העברת הכול על שמי," הוא אומר בטון לא מתנצל, בביטחון, בעונג. "אבל נראה שהחיים אוהבים אותך כי הם נותנים לך הזדמנות להציל את ההון שלך."

אני נשענת על אינס, מחפשת תמיכה, משהו שיבטיח שלא אתרסק לנגד עיניו.

"ההון שלך תמורת התינוק שלי, ליהי."