במלכודת הרשע, האדישות והסילוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
במלכודת הרשע, האדישות והסילוף
הוספה למועדפים

במלכודת הרשע, האדישות והסילוף

2 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

    עוד על הספר

    תקציר

    בשנת 1941 החלה בהונגריה קבוצה קטנה של אידיאליסטים ועסקנים יהודים במאמצים לסייע ליהודים נרדפים, תחילה בהונגריה הפשיסטית ואחר כך בארצות השכנות, שהיו כבר תחת כיבוש גרמני ועמדו בפני סכנת השמדה פיזית.
     
    בו בזמן בארץ ישראל נעשה הכול כדי להכחיש את קיומה של שואה ולמזער את גודל האסון המתרחש באירופה.
     
    באמצע מאי 1944, חודשיים אחרי כיבוש הונגריה ע"י הגרמנים, בזמן שיהודי הונגריה נשלחו להשמדה בקצב של 12,000 איש ליום, קיבלה שלוחת ועדת ההצלה הארץ ישראלית בקושטא מברק מבודפשט שאין לו אח ורע בתולדות השואה. במברק נאמר שיואל ברנד, פעיל הצלה מוכר, חבר ועדת ההצלה של בודפשט, עומד להגיע מבודפשט שבידי הנאצים לקושטא בשליחות חשובה וכי יש להכין עבורו אשרת שהייה.
     
    בלי לדווח להנהגה בירושלים ובלי להכין את האשרה המבוקשת הודיע ראש המשלחת בקושטא במברק חוזר: "שיבוא יואל. חיים מחכה לו."
     
    זהו סיפורם של השליח, של העומדים מאחוריו ושל השליחות שבחובה היתה טמונה ההזדמנות המבטיחה ביותר לצמצם במידת-מה את ממדי ההשמדה בשואה.
     
    כבנם של השחקנים הראשיים במחזה, שהיה עד לאירועים וחי אותם ממועד התרחשותם ועד היום, ניסיתי להביא את רצף האירועים שהובילו אל השליחות, את סיפורו של השליח והסובבים אותו, את אופן הטיפול בשליחות על ידי נציגות ועד ההצלה של הסוכנות בזמן אמת, כמו גם את אופן הצגת האירועים בדיעבד. אשר על כן ספר זה אינו משמש רק כגלעד לזכרם של הורי, הנזי ויואל ברנד, הוא מבקש להביא את השתלשלות העניינים הטרגית מתוארת כאן כהווייתה וכהתרחשותה.

    פרק ראשון

    פתח דבר
     
    מיד אחרי השתלטותה של גרמניה על הונגריה במרס 1944 העבירו הורַי את אחי מיכאל, שהיה אז בן חמש שנים ומחצה, ואותי, בן שלוש שנים ומחצה, לחזקתה של וילמה, הונגרייה נוצרייה שעבדה בביתנו וחיה עם בן זוגה גאבור. הורי שיכנו אותם בבית מגורים חדש בפאתי העיר, והועברנו אליהם לחיות כילדיהם הנוצרים בשמות הונגריים בדויים שאינם זכורים לי. שם עברה על אחי ועלי תקופת הכיבוש הגרמני בהונגריה בשעה שהורי היו טרודים בסיוע לנרדפים ובניסיונות להציל יהודים בהונגריה.
    חודשים אחדים גרנו בביתם, ובשעת ההפצצות ירדנו למחסן הפחם, שהיה מעין מרתף שרק חלקו העליון בצבץ מעל הקרקע. המקום נחשב בטוח יחסית מכיוון שהבית היה חדש והדיירים האחרים לא הכירו אותנו ואת וילמה וגאבור; נוכחותנו שם כילדיהם לא היתה אמורה למשוך תשומת לב מיוחדת. אולם למרות כל אמצעי הזהירות התברר לנו - ולמעשה לאמי ולהורי הזמניים - שדיירי הבניין אכן הבחינו שאין אנחנו ילדיהם של זוג ההונגרים אלא ילדים יהודים המבקשים מקלט. אמי היתה מבקרת אותנו מדי פעם בפעם, ובאחת ההזדמנויות פנתה אליה אחת הנשים במקום ואמרה לה: ״את בוודאי אמם של הילדים. מוטב שתשימי לב שלא ישתינו ברחוב״. הרמז היה ברור ולא היה צורך להוסיף עליו. כאשר גברה תדירות ההפצצות בנה גאבור בפינת המחסן, במקום שנחשב בטוח יחסית, מיטת קרשים שנוכל לישון עליה. כאשר ניסינו להתמקם שם, התחיל להישמע רחש של מחאה על כך שילדים ״זרים״ - כדי שלא לומר במפורש ״יהודים״ - מתמקמים במקום הטוב ביותר במחסן. במקרה הזדמנה אמי למקום באותו זמן; היא הבינה עד מהרה שסכנה מרחפת על ראשי כולנו וביקשה להעביר אותנו למקום אחר.
    שהינו שם עד ינואר 1945.
    דברים אחדים זכורים לי מאותה תקופה: הפחד הנורא שתקף אותי למראהו של גאבור שנכנס פעם לבית כשהוא שיכור; המיטה שבנה בעבורנו גאבור בפינת המחסן אך לא הותר לנו לישון בה והיא הועמדה לרשותם של זוג הונגרים מבוגרים שגרו בבניין; מסדר הארונות או האלונקות בחצר שעליהן שכבו כשישה-עשר מדיירי הבית שנהרגו כאשר חדר למחסן פגז גרמני ״קצר״ ונחת על המיטה שבה לא הורשינו לישון; המסע הרגלי בשלג הכבד והטיפוס על סוללת הרכבת הגבוהה שליד הבית כאשר ברחנו במהלך הקרבות לקראת סוף המלחמה אל מחוץ לעיר.
    בינואר 1945, במהלך הימים האחרונים של הקרבות על פֶּשט (חלקה המזרחי של בודפשט), אחרי שהבית עבר כמה פעמים מידי הגרמנים לרוסים ובחזרה, ברחנו ברגל בשלג הכבד אל בקתה נטושה בפאתי העיר. באחד הערבים יצאתי מהבקתה אל השלג הכבד בחוץ, ופגשתי שם חייל רוסי; קיבלתי ממנו מתנה בלתי-נשכחת של לחם, תפוחי אדמה ומקל קוסמים שחור. את הלחם ואת תפוחי האדמה אכלנו בשמחה, ואילו המקל ליווה אותי בדרכי ארצה עד שהוחרם בקיבוץ ״לטובת הכלל״. מאז לא ראיתיו עוד.
    בחודש פברואר אותה השנה הושלם כיבוש בודפשט בידי הרוסים, ואנו חזרנו אל ביתנו בעיר. באורח פלא הוא נותר שלם יחסית.
    בודפשט היתה אז עיר רפאים. אנשיה מתו ברעב, בתים רבים חרבו והייאוש שלט בכול. הזיכרון החזק ביותר שלי מאותה תקופה הוא מהביקור בגן החיות הריק, שהיה נטוש לחלוטין אחרי שכל החיות שהיו בו בעבר נאכלו או נהרגו.
    שנה המשכנו לגור בעיר החרבה עד שהצליחה אמי לצאת מהונגריה ולהפקיד את אחי ואותי בידי פרץ רבס, ידיד המשפחה ופעיל הצלה, כדי שיבריח אותנו אל אבינו, שהמתין לנו בסלובקיה. פרץ רשם אותנו בדרכונו המזויף כילדיו שלו וכך יצאנו למסע.1 אחרי כמעט שנתיים שבמהלכן לא התראינו עם אבינו פגשנו אותו בברטיסלבה, לאחר שחצינו את הגבול בין הונגריה לצ'כוסלובקיה. על הפגישה עמנו סיפר אבי בספר שכתב עם אמי: ״אין מלים בפי לתאר את אושרי למראם״. אחי מיכאל היה אז כבן שבע ואני הייתי כבן חמש. קודם כול לקח אותנו אבינו למסעדה, ולאחר המחסור שחווינו בהונגריה נחרתה בזיכרוני הארוחה הזו על כל פרטיה: ספל מרק גדול בעל ידיות בשני צדיו וכתיתת בשר עגל, שהיתה כה גדולה עד כי גלשה אל מעבר לשולי הצלחת.
    1. בראנד, 1960, עמ' 94; וכן רבס, 2001, עמ' 296.
    בקיץ 1946 הפלגנו אבי, אחי ואני ממרסיי לארץ-ישראל באונייה הרומנית ״טרנסילבניה״. וכך סיפר אבינו על המסע:
    מלפנים חיכתה לי הארץ שעדיין לא למדתי לראות בה את ביתי שלי, שאת שפתה לא שמעתי, שלא היה לי בה חדר עלוב אחד בו יכולתי להתפרקד למנוחתי אך אותה התעקשתי לאמץ אל לבי [...] אורותיה של חיפה הבהבו באופק. ״אתם רואים״, אמרתי לשני בניי, ״הנה חיפה״. אמרתי להם זאת בהונגרית, אך ידעתי שכבר מתחילים הם לשמוע אותי בעברית. הם, לפחות, הגיעו אל ביתם.2
    2. בראנד, 1960, עמ' 94-95.
    איני יכול לזכור את אבי מתקופת הכיבוש הגרמני של בודפשט שהחלה במרס 1944 ועד אותו מפגש בברטיסלבה באביב 1946, משום שבמרבית התקופה הזו הוא לא היה שם. זמן קצר אחרי שהופקדנו אחי ואני בידי זוג ההונגרים ששמרו עלינו, החל אבי לחפש יחד עם אחרים דרכים להציל את יהודי הונגריה באמצעות ״עסקה כלכלית״ עם הגרמנים, או במילים אחרות - שוחד או כופר. להפתעתם של מרבית הנוגעים בדבר, הגרמנים גילו בכך עניין ואחרי שורה של מפגשים ושיחות הם שלחו את אבי לחו״ל עם הצעה לשחרר יהודים תמורת סחורות.
    באמצע מאי 1944, כשיהודי הונגריה נשלחו להשמדה בקצב של שנים-עשר אלף איש ליום, השלוחה של ועד ההצלה של היישוב היהודי בארץ-ישראל, שפעלה באותו זמן בקושטא (איסטנבול), קיבלה מברק מבודפשט שאין לו אח ורע בתולדות השואה. במברק הודיע יושב ראש הפדרציה הציונית בהונגריה למשלחת בקושטא, שפעיל הצלה מוכר, חבר ועדת ההצלה של יהודי בודפשט, עומד להגיע מבודפשט שבידי הנאצים לקושטא הניטרלית בשליחות חשובה וכי יש להכין בעבורו אשרת שהייה.
    מבלי להתייעץ עם חברי המשלחת בקושטא, מבלי לדווח להנהגת היישוב היהודי בירושלים או לבכירי ועד ההצלה שהוקם בארץ-ישראל ומבלי להכין את האשרה המבוקשת הודיע ראש המשלחת בקושטא, חיים ברלס, במברק חוזר: ״שיבוא יואל. חיים מחכה לו״. יואל אבי אכן בא, אבל ברלס ראה את אבי יורד מהמטוס ועזב את המקום בלי לפגוש אותו ובלי להסדיר בעבורו אישור כניסה לטורקיה.
    בסדר אירועים רגיל אמור היה אבי להישאר בשדה התעופה עד הבוקר ואחר כך לחזור כלעומת שבא באותו מטוס שהביא אותו. רבים הסיכויים שהיה ממשיך היישר למשרפות של אושוויץ וכך היו שוקעים הוא ושליחותו בתהום הנשייה. ״סוכן נאצי״ ששמו באנדי גרוס, שבא עם אבי, שיבש את התוכניות ואִפשר לאבי לצאת משדה התעופה ולספר את סיפור שליחותו וקבלת הפנים שהוכנה בעבורו.
    ספרים אין-ספור נכתבו על אותה שליחות, אך לא מצאתי בהם הסבר ראוי לקבלת הפנים התמוהה שלה זכה השליח בבואו לקושטא. ספר זה מנסה לספר את סיפורה של אותה שליחות, של השליח והסובבים אותו ושל רצף האירועים שהוביל אליה, שליחות שהיתה בה ההזדמנות המבטיחה ביותר לצמצם במידת-מה את ממדי השואה.
    כבנם של השחקנים הראשיים במחזה, שהיה עד לאירועים וחי אותם ממועד התרחשותם ועד היום, אני מנסה לספר את סיפורה של השליחות הטראגית הזאת, מראשיתו ועד סופו, כפי שאני מבין אותו על בסיס התובנות שספגתי מהורי; כולן מאומתות במלואן באמצעות עדויות ומסמכים מהתקופה ההיא. ספר זה אינו רק גלעד לזכרם של הנזי ויואל ברנד; הוא מבקש להביא אירועים כהווייתם וכהתרחשותם.

    עוד על הספר

    במלכודת הרשע, האדישות והסילוף דניאל ברנד
    פתח דבר
     
    מיד אחרי השתלטותה של גרמניה על הונגריה במרס 1944 העבירו הורַי את אחי מיכאל, שהיה אז בן חמש שנים ומחצה, ואותי, בן שלוש שנים ומחצה, לחזקתה של וילמה, הונגרייה נוצרייה שעבדה בביתנו וחיה עם בן זוגה גאבור. הורי שיכנו אותם בבית מגורים חדש בפאתי העיר, והועברנו אליהם לחיות כילדיהם הנוצרים בשמות הונגריים בדויים שאינם זכורים לי. שם עברה על אחי ועלי תקופת הכיבוש הגרמני בהונגריה בשעה שהורי היו טרודים בסיוע לנרדפים ובניסיונות להציל יהודים בהונגריה.
    חודשים אחדים גרנו בביתם, ובשעת ההפצצות ירדנו למחסן הפחם, שהיה מעין מרתף שרק חלקו העליון בצבץ מעל הקרקע. המקום נחשב בטוח יחסית מכיוון שהבית היה חדש והדיירים האחרים לא הכירו אותנו ואת וילמה וגאבור; נוכחותנו שם כילדיהם לא היתה אמורה למשוך תשומת לב מיוחדת. אולם למרות כל אמצעי הזהירות התברר לנו - ולמעשה לאמי ולהורי הזמניים - שדיירי הבניין אכן הבחינו שאין אנחנו ילדיהם של זוג ההונגרים אלא ילדים יהודים המבקשים מקלט. אמי היתה מבקרת אותנו מדי פעם בפעם, ובאחת ההזדמנויות פנתה אליה אחת הנשים במקום ואמרה לה: ״את בוודאי אמם של הילדים. מוטב שתשימי לב שלא ישתינו ברחוב״. הרמז היה ברור ולא היה צורך להוסיף עליו. כאשר גברה תדירות ההפצצות בנה גאבור בפינת המחסן, במקום שנחשב בטוח יחסית, מיטת קרשים שנוכל לישון עליה. כאשר ניסינו להתמקם שם, התחיל להישמע רחש של מחאה על כך שילדים ״זרים״ - כדי שלא לומר במפורש ״יהודים״ - מתמקמים במקום הטוב ביותר במחסן. במקרה הזדמנה אמי למקום באותו זמן; היא הבינה עד מהרה שסכנה מרחפת על ראשי כולנו וביקשה להעביר אותנו למקום אחר.
    שהינו שם עד ינואר 1945.
    דברים אחדים זכורים לי מאותה תקופה: הפחד הנורא שתקף אותי למראהו של גאבור שנכנס פעם לבית כשהוא שיכור; המיטה שבנה בעבורנו גאבור בפינת המחסן אך לא הותר לנו לישון בה והיא הועמדה לרשותם של זוג הונגרים מבוגרים שגרו בבניין; מסדר הארונות או האלונקות בחצר שעליהן שכבו כשישה-עשר מדיירי הבית שנהרגו כאשר חדר למחסן פגז גרמני ״קצר״ ונחת על המיטה שבה לא הורשינו לישון; המסע הרגלי בשלג הכבד והטיפוס על סוללת הרכבת הגבוהה שליד הבית כאשר ברחנו במהלך הקרבות לקראת סוף המלחמה אל מחוץ לעיר.
    בינואר 1945, במהלך הימים האחרונים של הקרבות על פֶּשט (חלקה המזרחי של בודפשט), אחרי שהבית עבר כמה פעמים מידי הגרמנים לרוסים ובחזרה, ברחנו ברגל בשלג הכבד אל בקתה נטושה בפאתי העיר. באחד הערבים יצאתי מהבקתה אל השלג הכבד בחוץ, ופגשתי שם חייל רוסי; קיבלתי ממנו מתנה בלתי-נשכחת של לחם, תפוחי אדמה ומקל קוסמים שחור. את הלחם ואת תפוחי האדמה אכלנו בשמחה, ואילו המקל ליווה אותי בדרכי ארצה עד שהוחרם בקיבוץ ״לטובת הכלל״. מאז לא ראיתיו עוד.
    בחודש פברואר אותה השנה הושלם כיבוש בודפשט בידי הרוסים, ואנו חזרנו אל ביתנו בעיר. באורח פלא הוא נותר שלם יחסית.
    בודפשט היתה אז עיר רפאים. אנשיה מתו ברעב, בתים רבים חרבו והייאוש שלט בכול. הזיכרון החזק ביותר שלי מאותה תקופה הוא מהביקור בגן החיות הריק, שהיה נטוש לחלוטין אחרי שכל החיות שהיו בו בעבר נאכלו או נהרגו.
    שנה המשכנו לגור בעיר החרבה עד שהצליחה אמי לצאת מהונגריה ולהפקיד את אחי ואותי בידי פרץ רבס, ידיד המשפחה ופעיל הצלה, כדי שיבריח אותנו אל אבינו, שהמתין לנו בסלובקיה. פרץ רשם אותנו בדרכונו המזויף כילדיו שלו וכך יצאנו למסע.1 אחרי כמעט שנתיים שבמהלכן לא התראינו עם אבינו פגשנו אותו בברטיסלבה, לאחר שחצינו את הגבול בין הונגריה לצ'כוסלובקיה. על הפגישה עמנו סיפר אבי בספר שכתב עם אמי: ״אין מלים בפי לתאר את אושרי למראם״. אחי מיכאל היה אז כבן שבע ואני הייתי כבן חמש. קודם כול לקח אותנו אבינו למסעדה, ולאחר המחסור שחווינו בהונגריה נחרתה בזיכרוני הארוחה הזו על כל פרטיה: ספל מרק גדול בעל ידיות בשני צדיו וכתיתת בשר עגל, שהיתה כה גדולה עד כי גלשה אל מעבר לשולי הצלחת.
    1. בראנד, 1960, עמ' 94; וכן רבס, 2001, עמ' 296.
    בקיץ 1946 הפלגנו אבי, אחי ואני ממרסיי לארץ-ישראל באונייה הרומנית ״טרנסילבניה״. וכך סיפר אבינו על המסע:
    מלפנים חיכתה לי הארץ שעדיין לא למדתי לראות בה את ביתי שלי, שאת שפתה לא שמעתי, שלא היה לי בה חדר עלוב אחד בו יכולתי להתפרקד למנוחתי אך אותה התעקשתי לאמץ אל לבי [...] אורותיה של חיפה הבהבו באופק. ״אתם רואים״, אמרתי לשני בניי, ״הנה חיפה״. אמרתי להם זאת בהונגרית, אך ידעתי שכבר מתחילים הם לשמוע אותי בעברית. הם, לפחות, הגיעו אל ביתם.2
    2. בראנד, 1960, עמ' 94-95.
    איני יכול לזכור את אבי מתקופת הכיבוש הגרמני של בודפשט שהחלה במרס 1944 ועד אותו מפגש בברטיסלבה באביב 1946, משום שבמרבית התקופה הזו הוא לא היה שם. זמן קצר אחרי שהופקדנו אחי ואני בידי זוג ההונגרים ששמרו עלינו, החל אבי לחפש יחד עם אחרים דרכים להציל את יהודי הונגריה באמצעות ״עסקה כלכלית״ עם הגרמנים, או במילים אחרות - שוחד או כופר. להפתעתם של מרבית הנוגעים בדבר, הגרמנים גילו בכך עניין ואחרי שורה של מפגשים ושיחות הם שלחו את אבי לחו״ל עם הצעה לשחרר יהודים תמורת סחורות.
    באמצע מאי 1944, כשיהודי הונגריה נשלחו להשמדה בקצב של שנים-עשר אלף איש ליום, השלוחה של ועד ההצלה של היישוב היהודי בארץ-ישראל, שפעלה באותו זמן בקושטא (איסטנבול), קיבלה מברק מבודפשט שאין לו אח ורע בתולדות השואה. במברק הודיע יושב ראש הפדרציה הציונית בהונגריה למשלחת בקושטא, שפעיל הצלה מוכר, חבר ועדת ההצלה של יהודי בודפשט, עומד להגיע מבודפשט שבידי הנאצים לקושטא הניטרלית בשליחות חשובה וכי יש להכין בעבורו אשרת שהייה.
    מבלי להתייעץ עם חברי המשלחת בקושטא, מבלי לדווח להנהגת היישוב היהודי בירושלים או לבכירי ועד ההצלה שהוקם בארץ-ישראל ומבלי להכין את האשרה המבוקשת הודיע ראש המשלחת בקושטא, חיים ברלס, במברק חוזר: ״שיבוא יואל. חיים מחכה לו״. יואל אבי אכן בא, אבל ברלס ראה את אבי יורד מהמטוס ועזב את המקום בלי לפגוש אותו ובלי להסדיר בעבורו אישור כניסה לטורקיה.
    בסדר אירועים רגיל אמור היה אבי להישאר בשדה התעופה עד הבוקר ואחר כך לחזור כלעומת שבא באותו מטוס שהביא אותו. רבים הסיכויים שהיה ממשיך היישר למשרפות של אושוויץ וכך היו שוקעים הוא ושליחותו בתהום הנשייה. ״סוכן נאצי״ ששמו באנדי גרוס, שבא עם אבי, שיבש את התוכניות ואִפשר לאבי לצאת משדה התעופה ולספר את סיפור שליחותו וקבלת הפנים שהוכנה בעבורו.
    ספרים אין-ספור נכתבו על אותה שליחות, אך לא מצאתי בהם הסבר ראוי לקבלת הפנים התמוהה שלה זכה השליח בבואו לקושטא. ספר זה מנסה לספר את סיפורה של אותה שליחות, של השליח והסובבים אותו ושל רצף האירועים שהוביל אליה, שליחות שהיתה בה ההזדמנות המבטיחה ביותר לצמצם במידת-מה את ממדי השואה.
    כבנם של השחקנים הראשיים במחזה, שהיה עד לאירועים וחי אותם ממועד התרחשותם ועד היום, אני מנסה לספר את סיפורה של השליחות הטראגית הזאת, מראשיתו ועד סופו, כפי שאני מבין אותו על בסיס התובנות שספגתי מהורי; כולן מאומתות במלואן באמצעות עדויות ומסמכים מהתקופה ההיא. ספר זה אינו רק גלעד לזכרם של הנזי ויואל ברנד; הוא מבקש להביא אירועים כהווייתם וכהתרחשותם.